אבישי ברק –לזכרו של איתן פרידלר ז'ל

את איתן פרידלר, בן הקרייה, יליד שנת 1934, הכרתי עוד מילדות, ועד היום אני זוכר שבית הוריו היה ברח' ד' (הנוטר) 61.מכיתה ד' היה אתנו בקבוצת "להבה" בסניף הנוער העובד והלומד בקרייה.בוגר תיכון קריית חיים, שחקן בחמישיית הכדורסל של נבחרת הפועל קריית חיים.את רוב זמנו הפנוי, היה מבלה במגרש הכדורסל בבית יציב שם שחק עשרות סוליות של נעלי ספורט מתוצרת "המגפר". משהגיע זמן גיוסנו לנח"ל, נשלחנו איתן ואני לאחוזים. עברנו שנינו את קורס המ"כים המפרך בבית דרס, מחזור ו'.עם סיום הקורס הוצב איתן לסגל הפיקודי של היאחזות הנח"ל בעין גדי, שהייתה אז בראשית דרכה.איתן השקיע את כל מרצו בחקלאות בעין גדי,שם היה אהוב על כולם, ושם גם הכיר את אשתו לעתיד, עדנה, בת קבוצת כנרת, שהייתה אף היא בסגל הפיקודי בהאחזות.ביום השחרור נפגשנו שוב בתל השומר, החזרנו ציוד ושוחררנו. איתן הזמין אותי לרדת לעין גדי למסיבה שתערך שם בעוד מספר ימים לציון שנה להאחזות, כמובן שנענתי להזמנה בשמחה, כי אז עדיין לא בקרתי בעין גדי. בתאריך המיועד התייצבתי בקפה "ערבה" בבאר שבע הישנה, שם חיכתה לנו משאית הטיטניק שהייתה עמוסה במצרכים להאחזות. משהגענו למערת סדום, שם היו עוצרים להתרעננות, ראיתי קומדנקר צבאי חונה בצד, ולידו כמה לובשי מדים. הכרתי אחד מהם מקורס המ"כים בנח"ל, שהיה בעברו לוחם בסיירת 101 המפורסמת. נאמר לי שהם במסע ניווטים, אך לאחר מספר ימים האזנתי לרדיו שם הודיעו שמאיר הר-ציון וכמה מחבריו נעצרו ונכלאו במשטרת גדרה באשמת רצח בדואים במדבר יהודה, תגמול על רצח אחותו שושנה וחברה עודד על ידי בדואים מעל עין גדי. עדנה ואיתן נישאו בקבוצת כנרת. זכורני שנסענו מגבים על גבי ארגז המשאית "סופר" של המשק. נסיעה ארוכה של שעות.לאחר החתונה נשארנו ללון שם ולמחרת עשינו את אותה הדרך חזרה לגבים.איתן השתלב בעבודות החקלאיות בקבוצת כנרת, עבר קורס קציני מילואים והיה אחראי על הביטחון בתקופת ההתשה בעמק הירדן.משהוקם מפעל "חופית" בכנרת מונה איתן לאיש המכירות, ומאוחר יותר עד ליציאתו לגימלאות שימש כמנהל המפעל.איתן היה ספורטאי בנשמתו, וככזה היה משכים קום  בבוקר ומקיף בריצה את הקבוצה. אהבתו לכדורסל ולספורט ליוותה אותו כל חייו, ובמרוץ העצמאות של ותיקי עמק הירדן היה תמיד בין שלושת המובילים.

איתן הקים משפחה חמה וענפה, עד שהמחלה הכריעה אותו והוא הלך לעולמו ב- 16.6.21 ונטמן בבית העלמין של קבוצת כנרת.

נוח בשלום על משכבך, איתן

אבישי ברק

אלי ס"ט: חדש בערוץ השירים הרוסיים

שלום

הרוסים אהבו לשלב שירים בסרטי הקולנוע וכך הגיעו אלינו שירים רבים.

היה בכך חסרון מסויים – אי אפשר היה לשמוע את השיר פעמים רבות והתוצאה – המנגינה נקלטה לא במדוייק.

זה מה שקרה לשיר "כשיהיו לי הרים של זהב", 

למנגינת השיר (קצת יותר "פשוטה" מהמקורית), חיבר אלכסנדר פן (ב- 1934) את "שיר השיכור" ועד מהרה הוא נפוץ בארץ. אך רבים הסתפקו בבית הראשון ושינו את השורה השלישית והפכו אותו לשיר אהבה למקום המגורים.

אצלנו, בקיבוץ גבת, למשל, שרנו:

הַדֶּרֶךְ נִרְאֵית לִי כָּל כָּךְ אֲרֻכָּה,

הַשְּׁבִיל מִתְפַּתֵּל וּבוֹרֵחַ.
הו, גבת שלי את כל כך רחוקה –
קָרוֹב לִי יוֹתֵר הַיָּרֵחַ.

המקור בקישור:

כל טוּב  Best regards           אלי סַ"ט  Eli Sat 

אבישי ברק —– לזכרו של איתן הלפרין ז'ל

זכרונות נעורים – לזכרו של איתן הלפרין ז"ל

מול בית הוריו של איתן ברחוב ח' הייתה גינה ציבורית עם דשא וספסלים, מהבודדות בקרייה.

בלילות שישי אחרי הפעולה בקן הנוער העובד, כשהיינו מלווים את הבנות לביתן עד קריית החשמל, היינו עוצרים באותה הגינה, שהיום עומד עליה בית יד לבנים ולהגנה.

היינו יושבים, מקשקשים, שרים וגם צועקים.

באחד הערבים הזמין אותנו אליושה, אביו של איתן להיכנס לחצר האחורית של ביתו, שם היה כעין אמפיתיאטרון קטן, בו ישבו חלק קטן מתושבי הקרייה והאזינו לקונצרט מעל גבי תקליטים, שם שמעתי לראשונה את "שחרזדה" של רימסקי קורסקוב, ראיתי פנטומימאי בשם וילי מקיבוץ נירים ועוד מופעים.

יום אחד בשיטוטיי באופניים ברחבי הקרייה, פוגש אני את איש הפלמ"ח אריק מגר מעין עירון שליווה אותנו במסע האחרון לתל-חי. שאלתיו מה מעשיו כאן, ענה לי "חיים חפר מתחתן עם כרמל הלפרין וכל הפלמ"ח יהיה שם". כמובן שמיד הלכתי לשם וכך זכיתי לראות הופעה של הצ'יזבטרון, דן בן אמוץ ואת חנה מרון שהגיעה רכובה במושב האחורי של אופנוע.

לימים נודע שאריק מגר ז"ל וחבריו תכננו שם את המסע לפטרה ממנו לא שבו חמשת המטיילים, ועליהם נכתב השיר "הסלע האדום" בביצועו של אריק לביא.

שנים עברו, עבדתי בצי הסוחר ובאחד הימים פגשתי את איתן בלשכת התעסוקה לימאים, כשהוא מנסה להתקבל לצי הסוחר. נתתי לו כמה עצות והדרכה, ואכן לאחר זמן מה, איתן עלה והפליג באחת האוניות של צים.

עברו עוד שנים, גייזי שביט ואני בקרנו את איתן בביתו, שם אמר לנו שההפלגות היו אחד הדברים הנפלאים שחווה בחייו.

בביקור זה שלף איתן מזוודה גדולה ובה היו המון מסמכים והתכתבויות של הוריו מראשית קריית חיים: מכתבים מתקופת השירות הצבאי של אביו בצבא הבריטי, חומר ארכיוני יקר שכולי תקווה שיגיע לידיים נאמנות.

בצעדת הבנים האחרונה שנערכה ע"י בית יד לבנים ולהגנה לתלמידי בתי הספר בקרייה התנדב איתן להדריך באתר קן השומר הצעיר בקרייה; הוא שפע סיפורים והתלמידים ישבו פעורי פה ודרשו עוד ועוד.

צר לי עליך,

נוח בשלום על משכבך,

אבישי ברק

צור קשר

חומר הקשור בקרית חיים ובבני קרית חיים יתקבל בברכה.

ליצירת קשר או לשליחת חומר להעלאה לאתר נא לפנות במייל לכתובת

[email protected]

ניתן לשלוח טקסט במייל או בקובץ word ותמונות בפורמט jpeg או jpg.

בברכה,

אלי רביד (ליישי)

דב אהרונוב העברה–כתבה של יואב איתיאל ב" וואלה ".

העיתונאי יואב איתיאל הוא בנה של יעל חרל'פ , בת הקרייה.

חנה סנ'ש הי'ד הייתה מדריכה בסניף הנוער העובד{ "בית השלושה "} בקרית חיים.

100 שנה לאחר הולדתה, במשפחתה של חנה סנש משוכנעים ששלחו אותה למשימה בלתי אפשרית

דודי ואיתן, אחייניה של הצנחנית המיתולוגית שנולדה היום לפני מאה שנה, מספרים בריאיון לוואלה! על דרכה של המדינה להנציח את זיכרון דודתם ועל האתוס הצבאי המוקפד שנבנה סביבה. "אני לא רחוק מלהגיד עליה שדמותה נחטפה. לא בטוח שהייתה גרה בישראל אם הייתה בחיים"

יואב איתיאל, יום שבת, 17 ביולי 2021, 07:00

חנה סנש, גיבורה לאומית, השתמשה בשם הצופן "הגר". אחיינה, דוד (דודי) סנש בן ה-67, אומר שזה לא בכדי. "כמו הגר התנ"כית היא הבינה בעומק לבה שהיא נשלחת למשימה ממנה לא תחזור. גם אלה ששלחו אותה ידעו שהיא לא תחזור. אין לי ספק בזה", הוא אומר. גם אחיו הבכור של דודי, איתן בן ה-72, סבור כך: "הנהגת היישוב באותה תקופה ידעה ששולחים את האנשים האלה למשהו בלתי אפשרי" .את הדברים אומרים השניים לציון מאה שנה להולדתה, מאורע שמצוין היום (שבת), ויש להם "בטן מלאה" על כך שלא מדברים על הנושא, או על כל דבר שעלול לפגום באתוס הצבאי המוקפד שנבנה סביב הדודה שלהם. "בשנות החמישים מדינת ישראל חיפשה סמלים וגיבורים, והנה שבעים ושלוש שנה אחרי קום המדינה, דבר לא השתנה והטקס המרכזי יהיה צבאי, ועוד בחו"ל", אומר איתן. "להגיד עליה שדמותה נחטפה זה באמת עוצמתי, אבל אני לא רחוק מזה", מוסיף דודי. "דודי סנש, שהיה בעצמו שבוי במצרים במהלך מלחמת יום הכיפורים, טוען כי "על הנושא הזה, ועל לא מעט דברים הקשורים בה ובשליחות שלה – מעדיפים לא לדבר". דודי הוא חבר הוועד נגד עינויים, כמו גם עמותת עמך – המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה. דודי טוען שהבין זאת כשפגש אדם שעוסק בעידוד גיוס לצה"ל בבתי ספר, שאמר לו שאחד המיתוסים המרכזיים שהוא מרצה עליהם בחיבור בין יהדות לישראליות הוא זה של הדודה שלו. "אני יודע שאתה שמאלן, אני יודע שיש לך עמדה אחרת ויכול להיות שאתה יודע את האמת, אבל אני לא רוצה לדעת את האמת", אמר האיש לדודי. "אני לא רגיל לזה בתחום המקצועי שלי שבן אדם לא ירצה לשמוע את האמת", מספר דודי, פסיכולוג קליני. "אין דבר כזה אמת מוחלטת, אבל בין אמת או אמונה, בין מיתוס לאמת, אני הולך על האמת. 'אני לא רוצה לדעת את האמת', הם לא יגידו את זה, אבל הוא לפחות אמר". לדברי דודי, "שוריקה ברוורמן, שהייתה מצנחני היישוב, אמרה פעם שהיא 'לא יודעת אם חנה הלכה להציל את עמה או את אמה'. במשפחה אנחנו מבליטים את זה. אם אתה שואל אותי אם יכול להיות שהייתה גיבורה ציונית, אבל גם צעירה והרפתקנית, אז אני אומר לך שזה לא רק יכול להיות – בדמות שלה זה גם היה ". את התיאורים שקרובים יותר למציאות הוא שמע דרך סבתא שלו קתרינה, אמא של חנה, ודרך אבא שלו גיורא, שהיה אחיה. דודי עצמו הוא הורה לבן ובת, בעוד אחיו איתן הוא אב לשלוש בנות וסבא לשישה נכדים. צמד האחים הם היום שאריה הקרובים ביותר של חנה סנש. "בתור ילד קטן אני הרגשתי שאצל המורה, מנהל בית הספר וכל מבוגר אחר, שהנשימה נעתקת כשהם שומעים את השם שלי – 'סנש?'".
"בשנות ילדותי שמעתי באוזן אחת את מה שאומרים בטקסים, בספרים ובמאמרים, אך באוזן השנייה שמעתי את מה שדליתי משיחות של אבא עם סבתא" העיד דודי. הוא הוסיף כי "הם שוחחו שעות בהונגרית, אולי כדי שאני לא אבין. מעין 'כשתגדל – נספר לך'. הבנתי שיש גם צדדים אחרים. לאט-לאט החלה להצטייר תמונה אחרת, שהיא לכל הפחות אמביוולנטית". הוא מספר כי לאביו היו ספקות לגבי השליחות של הצנחנית המפורסמת. ספקות אלו צצו בדיעבד כמובן, משום שהוא לא ידע כלל שהיא יוצאת אל השליחות הזו. "יש תמונה מפורסמת שכולם מכירים כשהוא הגיע לארץ", סיפר דודי על אביו. "הוא נעצר והועבר למחנה המעפילים בעתלית, אך חנה אחותו שהייתה כבר קצינה בריטית, הגיעה ובלי בעיה הוציאה אותו משם, יום אחד לפני שיצאה לשליחות. באותו יום הם כבר הלכו אנגז'ה בתל אביב יחד", הוא נזכר. דודי אמר כי אביו היה גדול מאחותו, חנה סנש, בשנה אחת בסך הכל. "הם היו מאוד קרובים, כמעט תאומים, והיתמות מאביהם בגיל 6-5 קירבה אותם עוד יותר. היא והוא אף הוציאו עיתון, ' הסנשים הקטנים'". "היא הייתה ילדה טובה, מופנמת. עוזרת הרבה לאמא, שנותרה אלמנה. אם הייתה עוברת את נעוריה עכשיו בטח לא היה לה חשבון אינסנגרם", הוא מספר עליה, ומרחיב על הקשר שלה עם אחיה. "הם היו תאומי נפש. יפים, אך שונים. היא הייתה מאד מעמיקה רגשית ומעמיקה בכל דבר שעסקה בו. היא אהבה קונצרטים, אהבה בכלל את התרבות האירופית שנחשפת לה נערה ממשפחה אריסטוקרטית כזו. היה לה אוסף מטבעות ואוסף גלויות מכל המקומות באירופה".
לדברי דודי, הקשר בין אביו לחנה "היה יוצא מן הכלל. הוא אמר יותר מפעם אחת שהוא לא ידע שהיא יוצאת לשליחות הזו. מה שאבא שלי ידע זה שהיא יוצאת לקהיר לאימונים בצניחה, או משהו כזה. הוא אמר שאם הוא היה יודע שהיא יוצאת לשליחות, הוא היה מנסה לשכנע אותה לא לצאת. לא מאיזה טעם אידיאולוגי, אלא כי זאת הייתה שליחות אבודה, מסוכנת מדי".
"הוא אמר משהו יותר מעניין: נכון שזה היה סוד, אבל שאם היא הייתה שואלת אותו הוא היה אומר לה את זה בו במקום". אביו של דודי האמין שאם הוא היה אומר לאחותו את הדברים האלה, אז היא אכן הייתה נמנעת מלצאת לשליחות. "צריך להבין שהקשר ביניהם היה טוטאלי, והמפגש הזה הוא אחרי שחמש שנים הם לא ראו אחד את השני. הוא היה בכלא באירופה והיא הייתה כאן בשדות ים. ועל כל זה בא עוד נדבך: הוא אמר שמאחר והיא ידעה את זה, אז גם אם היא הייתה יכולה לספר היא נמנעה מזה, כי היא ידעה שהוא ישכנע אותה לא לצאת. המשפט הזה נותר חרוט בזיכרון שלי. את זה לא יגידו בעצרות". דודי מספר כיצד היה "דולה מידע" מסבתו, אמה של חנה, שהתגוררה בדירת שיכון עובדים לא הרחק מהטכניון, ברמות רמז שבחיפה. "היא גרה לא רחוק מאתנו. בדירה בה חנה מעולם לא הייתה, היא הקדישה חדר להנצחתה אבל בעצם כל הבית היה מעין 'מקדש לחנה'. היא הקדישה לה ולבעלה את חייה עד שנפטרה בגיל 96 ב-1992. אבא היה מדבר איתה בהונגרית. אני הייתי הולך אליה בימי שישי ואז הייתה מדברת איתי קצת עברית. כל הבית הגיע מאירופה עם הספרים שלו, הארכיון והריהוט. הדירה הקטנה הזו היתה מקדש לו ולה. בבית היו כל המחזות שכתב סבא ואת כל היומנים של חנה כולל זה מ-1946 שהוציאו מהמזוודה בקיבוץ ופרסמו אותו". "כשהייתי בא לסבתא הייתי ישן 'בחדר של חנה', לא שהיא הייתה שם אי פעם. נולדתי עשר שנים אחרי המלחמה. אני כאילו הצבר שהוא התשובה לשואה ועוד יותר מזה, אבא שלי התעקש להתחתן עם ילידה, עם צברית מהמושבה כנרת", נזכר דודי בילדות בצפון. "הילדות הייתה מאד ארצישראלית כזו של פעם, בשכונה, ברחוב, עם חברים, אבל כשהייתי הולך לסבתא, הייתי נכנס לעולם האחר. השפה ההונגרית, השקט, הסדר, האיפוק, האוכל במנות מדודות שאין לבקש מהן עוד. והיא הייתה מדברת איתי במבטא הכבד שלה ואני הייתי עושה איתה ברטרים. אני הייתי מלמד אותה את התנ"ך ומדי פעם, אם הייתי שואל, היא הייתה עונה לשאלות הסקרניות שלי במבטא ההונגרי שלה". דודי חושב שהוא אחראי להפיכת דמותה של דודתו להיסטורית. דודי חושב שמי שאחראי להפיכת דמותה של דודתו להיסטורית הוא ראש הממשלה הראשון של מדינה ישראל. "אני רק יכול לתאר לעצמי שבן גוריון ישב עם כמה מגדולי היישוב אז, ואמר 'תביאו לי חמישה גיבורים. אני צריך לבנות אתוס מהעם הזה, מהאבק אדם הזה שהגיע לפה'. בן גוריון הוא ללא ספק המוח הגדול מאחורי הזיהוי של חנה סנש לאתוס הזה. היו עוד, היה אליהו גולומב, טדי קולק, השמות הגדולים. הם זיהו אצלה שלל מרכיבים: א' היא עשתה מעשה גבורה, ב' היא כתבה את נפשה לפני ותוך כדי, ג' היא הייתה יהודיה מתבוללת והפכה לציונית בכוחות עצמה ומבחירה, ד' היא מחברת בין יהדות לישראליות. היא מחברת בין לפני הימים שלפני קום המדינה ואחרי קום המדינה. היא הייתה גם אישה וגם עולה חדשה".
אולם, סנש טוען שדמותה של דודתו "שופצרה" במקצת לטובת תדמית מקובלת יותר על כל חלקי העם. "אבל היה גם אבל. בהונגריה היא למדה בבית ספר קתולי כי סבתא חשבה ששם החינוך הכי טוב לילדה מתבוללת שתשכח מהיהדות שלה. מבחינתם, הם היו לגמרי מתבוללים ולגמרי אתאיסטים. אלה שני דברים שלא ניתנים למחלוקת. גם את זה מצניעים ואפילו ההיפך. היום, דרך 'ההליכה לקיסריה', עם 'אלי אלי', טוענים שהתפללה או משהו כזה. אני חושב שהם עשו בחירה מצוינת עם נתוני פתיחה מצוינים ואת מה שלא התאים להם הם שפצרו. אני מניח שהוציאו מההקשר כמה דברים והגדילו אותם, כל אחד לפי מה שהוא רוצה"." אם הייתי עושה לה מבחנים לקורס טיס היא הייתה עוברת בגדול". "אין ספק שהיו לה נתוני פתיחה. אם הייתי עושה לה מבחנים לקורס טיס היא הייתה עוברת בגדול. אני אומר את זה בוודאות כי ראיתי מה יש אצל טייסים בתיקים", אומר האחיין הפסיכולוג, "היא הייתה 'סופרוומן' ודווקא כי היא הגיעה ועשתה הכל 'על דרך הדווקא'. דווקא עלתה לארץ, דווקא הגיעה לנהלל, דווקא החליטה להיות חקלאית ודווקא החליטה שבאוניברסיטה היא תלמד חקלאות. היתה בה המון מרדנות אבל מרדנות חיובית. היא עשתה מהפך מהונגרית לעברית, כחלק מהמהפכה מיהודייה גלותית לישראלית גאה. את הכל אפשר לראות ביומן. היא הסתובבה עם המצלמה שלה וחקרה את כל הארץ דרך התיעוד שלה. היא סיימה את בית הספר בנהלל ולא ביקשה ללכת לקיבוץ של הונגרים כמו מעגן, אלא לקיבוץ שעוד לא היה קיים, כמו שדות ים שחבריו היו עוד גרים בקריית מוצקין. היא לא רק רצתה לחיות בקיבוץ, היא רצתה קודם לבנות קיבוץ". אך דווקא בקיבוץ החדש ההתחלה לא הייתה קלה. "והנה בקיבוץ מסתבר שהיא לא התאימה. גם את זה מצניעים. ביומן שלה היא מתארת את הקשיים הרגשיים והחברתיים שלה כעולה חדשה. היא לא התאימה 'לגנוב תרנגולות'", מתאר דודי. "מצד שני הייתה לה כריזמה. בדיעבד חברים שלה בשדות ים סיפרו לנו תמיד שהיא הייתה 'לא נגישה', נפרדת, לא מתנשאת אמנם אבל בעיקר נוקבת. היא הייתה קמה באסיפות ואומרת מה שהיא חושבת. בכל מקום. אי אפשר היה להתעלם ממנה וגם הקשיבו לה. היומן נפסק ברגע הקריטי, כשהיא יצאה לשליחות. אבל אפשר להבין מהשירים ומבינים שהיא הייתה מאד בודדה, שהיא מאד לא השתלבה ואת זה לא אהבו בקיבוץ ולא רצו אף פעם להבליט. חיילות עולות חדשות שעשו עליה הצגה התחברו דווקא לזה". ד"ר סנש שוחח על ההיבט הפוליטי של זיכרון דודתו. "זה מעניין שרוב העניין בה בארץ בא מהצד הימני. אצלנו עד היום אין בר מצוות, זו מסורת משפחתית. גם אני חילוני באמירה, לא רק בגלל שאני לא דתי. וגם את העניין הזה מצניעים. הייתה לה דת חדשה ושמה הציונות. זה החלום שאנחנו חיים את שברו".
לדבריו, "היא הייתה אדם בוגר והיא עשתה בחירה. אז אני לא מאשים אף אחד ששלחו אותה. סביבה היו כל מיני פוליטיקאים שהיו אז בני 50-40 והיה חשוב להם שלא יבואו אחרי המלחמה ויגידו שהיישוב בארץ לא עשה שום דבר. מס שפתיים. היא הלכה טהורה בדרך שלה, הממש פואטית, להציל אנשים, בסוף לא הצילה אף אחד והפסידה את החיים שלה". כשנשאל אם הייתה משתייכת למחנה הימין או השמאל אם דודתו הייתה חיה כיום, עונה דודי: "אני לא יודע אם היא הייתה פה בכלל. גם אני כשחזרתי ב-1990 חזרתי בשביל החומוס. לא חסר לי פה כלום מבחינה תרבותית אבל מה שווה שמתקדמים אם החיים פה מבחינה ערכית פשוט הולכים לכיוון הלא נכון"."מדינת ישראל נהפכה לספרטה וגם את הדמות של הדודה שלי לקחו לכיוון הזה", מוסיף איתן סנש, "קראתי בעיתון ששלחו משלחת גדולה לצניחה שצה"ל ארגן ועושים טקסים עם ההונגרים שרצחו אותה. כולם מחפשים איך לחגוג ולא חשבו אולי לעניין את המשפחה בשיקולים, אפילו שאני לא חושב שהיינו נוסעים. אנו חיים ופועלים פה וזה לא שלא יודעים להגיע אלינו כשצריכים. אז מדינת ישראל ממשיכה בקו שלה ואת הטקסים האלה שיעשו בלעדינו. אני חושב שבעניין הזה דודי ואני תמימי דעים. בשבת אני אחגוג בבכורה להצגה אודות חנה סנש בתיאטרון לנוער בחולון. הצגה זה משהו ראוי ועצם זה שעושים את זה לנוער זו בדיוק הסיבה שאני התמסרתי לכל הנושא הזה, כי לדעתי הדמות שלה היא חינוכית ויש הרבה מה ללמוד ממנה"." מה שיצרו בשדות ים, והתערוכה שעשו שם והטקס שיתקיים שם לא נראים לי ולכן פרשתי מהעשייה שם. זה הלך לכיוונים של צבא ושליחות צבאית, ואני לא חושב שזה מה שהיא השאירה אחריה", מוסיף איתן סנש. "צריך להכיר מאיזה בית היא הגיעה ומאיזו תרבות ואיזה יכולות היו לה. ההתנדבות לפעולה היה משהו אופייני באותה התקופה להרבה צעירים והיא נשארה סמל בגלל שהיא הייתה קצת מעבר. והמעבר הזה זה מה שהיא כתבה ויצרה והשאירה אחריה וזה מה שחשוב". במשפחת סנש דוגלים בחשיבה עצמאית. דודי דווקא כן מתכוון להגיע ביום שני לטקס חנוכת בית חנה סנש המחודש בשדות ים לפתיחת אירועי שנת ה-100 להולדתה.
בנובמבר אשתקד, העבירו האחיינים לבית סנש את הארכיון המשפחתי לספריה הלאומית בירושלים. "יש שם אוצרות", מבטיח דודי, "סבתא שלי, אבא שלי ואח שלי עבדו על הארכיון הזה כל הזמן וחפרו בו הרבה שנים כי הכמות עצומה"."95% מהחומרים היו אצל סבתא, אצל אחי ובסופו של דבר אצלי. הם כללו דברים מדהימים מהחיבורים הראשונים שלה, התכתבויות עם אנשים אחרים, צילומים שצילמה ותעודות שקיבלה. וזה עוד לפני מה שכתבו עליה. הרגשנו שאנחנו נשאבים לזה וכשסבתא נפטרה ואבא שלי נפטר, אחי יצא לפנסיה מוקדמת ועבד על זה עשרים שנה יום ולילה כשליחות, בלי הכרה, בלי תגמול", מתאר דודי.
"בשורה התחתונה – משפחה לא יכולה להחזיק דבר כזה", הוא מסכם. "אמרתי לאחי שאני לא מתכוון למות בתוך הדבר הזה. לכן מסירת האוסף היא סגירת מעגל. פחדנו על האוסף הזה, אתה לא רוצה לעשות שטות ושמשהו ייעלם. פחדנו שפיזית יקרה לו משהו. כל פעם שהיינו צריכים לצאת עם חומרים היינו יוצאים עם מזוודה כמו בסרטים. כשהוצאנו משהו לתערוכה בחו"ל היה תמיד פחד ויצאנו כמו במבצע ועוד חשבו שאנחנו מבריחים את החומר. יש לו חשיבות עצומה. במוזיאון בוושינגטון שני אנשי מקצוע עם חליפות עמדו ובכו כמו ילדים כשנגעו בנייר של הכתבים שלה שהבאנו לתערוכה. עכשיו האוסף במקום טוב מאוד ויש הרגשת שחרור גדולה".

מזיכרונות איתן הלפרין ז'ל

מתוך הרשימה של איתן הלפרין "בית אבי" במדור ארכיון באתר

יום אחד הצליחו הש"י לעלות על קו הטלפון שחיבר את מפקדתו של "קאוקג'י" שישבה בלבנון עם מפקדת הצבא הבריטי שנמצא ב"סטלה מריס".

מצאו שהמקום המתאים אליו יגיע קו הטלפון הוא ביתם של הורי וכך היה. הטלפון הותקן באחד החדרים ישבו והאזינו 91 שעות ביממה. חברי ההגנה ששרתו במשטרה הבריטית אשר ידעו ערבית ,גם אמי שידעה את השפה ישבו ושמעו את כל ההודעות והפקודות שהועברו בין המפקדות .כאשר הגיעה ידיעה כלשהי על כוונת הערבים או הבריטים אמא קראה לי נתנה לי פתק רכבתי על האופניים והבאתי אותו למרכז ,זה היה ברחוב ג' הבית השני מהכביש הראשי.שם הוחלט איך ומה לעשות. כך ידעו על תכניתם של הבריטים למסור מקומות אסטרטגים לערבים בחיפה .לתת להם את בתי הזיקוק את הנמל, כאן התקבלה ההודעה על שיירת הנשק .משאיות עם נשק רב ותחמושת עברה את ראש הנקרא את נהריה ואת עכו בדרכה לחיפה אל הלוחמים הערבים . ההגנה הכינה מארב בכניסה הצפונית לקרית מוצקין והשמידה את השיירה .בהתקפה זאת נהרגו שני לוחמי פלמ"ח עמנואל לנדאו ונועם פסמניק ז"ל. אברהם אביגדורוב נפצע קשה אך החלים.

על פעולה זאת אברהם אביגדורוב ועמנואל פסמניק קבלו את אות הגבורה….

פיטורים בימי קורונה

פיטורים בימי קורונה
סיפור מאת רותי יצחקי ריכטר
כבר חלפו שבועות אחדים מתום הסגר השני שהוכרז במדינה בגין נגיף הקורונה, ואני חוששת ועוטה תמיד את המסכה. מדי בוקר אני מקדימה לבוא למשרד, מרחיקה את הכיסאות בחדר ההמתנה זה מזה, ומדביקה שלטים על כמה מהכיסאות שבהם כתבתי "נא לא לשבת על כיסא זה", כי אני מקפידה על כל תקנות משרד הבריאות באדיקות מופלגת. גם לצעירים, המוזמנים אלי לייעוץ לפני שהם מתכננים את טיול החלומות שלהם, אני מודיעה בעוד מועד בטלפון או במייל שעליהם לעטות מסכה בשיחתם איתי, כי אינני צעירה והמחלה הנוראה הזאת יכולה לפגוע בי בחומרה רבה ואולי אפילו לגרום למותי.
עדיין לא התחדשו במלואם לוחות הזמנים של הטיסות, ורבות מהארצות מוגדרות כארצות אדומות, ואף על פי כן גובר העומס במשרד. נדמה שכל צעירי המדינה רוצים למהר ולברוח לפני שיבוא גל חדש של המגפה. אני חוששת להם וחוזרת ומשדלת אותם שידחו את הטיול, אך הם מבטלים את דבריי בחיוך סלחני ואינם שומעים לעצתי.
שנים רבות אני עוסקת במתן ייעוץ לצעירים המעדיפים לחרוש את אירופה ברגליהם ובזים ליוצאים במסלולי הטיולים המאורגנים. לעיתים קרובות אני תמהה: מדוע הם באים דווקא אלי, האישה המבוגרת, הרצינית, בעלת הארשת הנזירית? הרי אינני בקיאה בסלנג שלהם ואינני מבינה את בדיחותיהם. מדוע אינם הולכים ללשכות הטיולים החדשות, המיועדות בעיקר לצעירים, שצצו בהמוניהן בשנים האחרונות?
גם עכשיו, בשעת צהריים מאוחרת, כשרוב אנשי המשרד עטו את המסכות ויצאו להפסקה או נחבאו בחדריהם, משתרך עדיין ליד חדרי תור ארוך של אנשים צעירים. אחדים מהם רוטנים מבעד למסכה החונקת על התור שלא נגמר ועל הזמן החולף לאיטו, ובכובד ראש הם פורשים על השולחן הקטן שבחדר ההמתנה מפות מפורטות של חבלי ארץ קסומים ומתווכחים על מחירי הטיסות והלינות.
סקרתי את הנאספים וחיוך של קורת רוח פשט על פניי. "עוד מעט," אמרתי בקול מנחם שחביבות אמיתית וסמכות מדומה נמהלו בו. "עוד מעט יגיע גם תורכם. אתם חייבים להזדיין בסבלנות." היטבתי את צווארון חולצתי הלבנה, המעומלנת ומגוהצת בדקדקנות, שאני נוהגת ללבוש קיץ וחורף מתחת לז'קט הכהה, וחזרתי וחייכתי, כי לפתע הייתי מאושרת מאוד. ימים רבים לא הייתי כאן, במשרד, ומתחילת ימי הסגר נאלצתי לשבת בביתי חסרת מעשה, ועתה חזרתי. כמנצחת חזרתי. אבל בל נקדים את המאוחר.
לפני שנכנסתי לחדרי עוד הספקתי לשמוע מאחורי הדלת הנסגרת צחוק של גיחוך על העברית המליצית שבפי. מישהו פלט הלצה על המילה "להזדיין" והזכיר את כפל משמעותה, וצעיר אחר ענה לו בבדיחה, אך לא קלטתי את תשובתו שניתנה מבעד למסכה אלא רק את הכינוי "טבעת שנתית" שהודבק לי בגלל הכישלון היחיד שנכשלתי בו בעת האחרונה. אבל על כך אספר לכם בהמשך הסיפור. לא נעלבתי מפני שאין בלגלוג הקל זלזול או בוז אלא סוג של הומור מלווה בהערכה, כאילו הייתי רופאה דגולה שהם מחכים למוצא פיה.
ואולי הצעירים האלה באים אלי כי תכונה משונה יש בי. כשאני מסתכלת במפה הפרושה לפני, אני רואה מיד בדמיוני את נוף האזור לפרטיו. אינני יודעת מתי צצה בי תכונה זו. האם הייתה בי מיום היוולדי? ואולי רכשתי אותה במהלך ימי חיי? תענוגי הגדול הוא להביט במפות של חבלי ארץ נעלמים ולראות אותם בעיני הדמיון. כבר יודעים הזבנים בחנויות הספרים שאני צמאה למפות, ולכן הם טורחים להשיג לי מפות מפורטות של אזורים שאינם מוכרים לרוב המטיילים. גם ידידיי החוזרים מטיוליהם מביאים לי כמתת תודה מפה מפורטת של ארצות שטיילו בהן לפני שפרצה המגפה, וכשאני מסתכלת במפה ורואה את מסלולי הנהרות ואת סימוני היערות, אני יכולה לשמוע את שאון הגלים ההומים בנהר כשמימיו מדלגים מסלע לסלע, לראות את הזרם המחליק במורד, גולש ממצוקים, ומרטיב את מגפיו של דייג זקן העומד על שפת הגדה, מתבונן במעגלים שמשרטטת חכתו במים, ומקווה להעלות בה פורל גדול. ויש שצצים אלי מתוך המשטחים הירוקים של המפה יערות אשוחים גבוהים, ואני שומעת את רחש הרוח העוברת ביניהם, מניעה את ענפיהם הסדורים קומות-קומות, ומפזרת במסתורי היער האפלולי ניחוח אצטרובלים וריח מחטים רמוסות הנושרות בהדרגה ומרפדות את הקרקע בלא להניח לעשב רך לעלות בה.
אולי תאמרו בלבכם: מה הפלא? רגילה היא בטיולים ובסיורים, ואין באלה דבר חדש! אבל אני לא יצאתי מגבולות הארץ שנים רבות. תחילה לא יכולתי לנסוע בגלל מחלתו הממושכת של בעלי, ואחר-כך הייתי חייבת לטפל באמי, שנפטרה זה לא מכבר בשיבה טובה שבועות אחדים לפני שפרצה המגיפה הארורה, ודווקא עתה, כשאני חופשיה ממוסרות המשפחה, פג לפתע קסמם של המסעות, שהרי די לי להתבונן במפה כדי ליהנות מנופים זרים ולגלות ארצות רחוקות, ואינני זקוקה למראות האמיתיים שיתגלו מול עיניי.
לעתים אני תוהה: האם ביקרתי פעם בארצות ההן שבנופיהן אני חוזה
מבעד למפה? האם נימנות הן על הארצות שביקרתי בהן עם בעלי לפני שחלה? ואולי לא ראיתי אותן מעולם, ורק דמיוני משטה בי? הרי מעולם לא הייתי בארצות טרופיות או במדבריות אסיה, ואף-על-פי-כן אני יכולה לתאר את המטפסים הגדלים ביער הגשם ואת צבעיו המתחלפים של המדבר החרב, והם חולפים מול עיניי כאילו ראיתי אותם בסרט טבע מרהיב או מבעד למכונית חולפת. טובים מסעות דמיוני מהמסעות שבמציאות, ולכן אני מעדיפה לשקוע בקריאה או לטייל ברגל בסביבת מגוריי ואינני מרחיקה לארצות רחוקות.
כך נהגתי גם בשנה האחרונה, לפני שפוטרתי מעבודתי כאן, במשרד ההומה הזה, ומצאתי עצמי לפתע טובלת בשפע של זמן פנוי שלא ידעתי מה אעשה בו. היה זה בעיצומו של החורף, בתחילת משבר הקורונה. עדיין היו טיסות לרוב ארצות אירופה, כי בימים הראשונים חשבנו שהמגפה מכה בעיקר בסין ובארצות המזרח הרחוק, ואנשים רבים מיהרו למשרד כדי לממש את חלום הטיול.
תחילתו של אותו יום לא הייתה שונה מתחילתם של ימים אחרים. מהבוקר פלטו מכונות הפקס תשדורות בהולות, וצלצולי הטלפונים שבמשרד החרישו אוזניים כאילו עשו כל המכשירים יד אחת כדי להוציא אותנו מדעתנו. טרודים ונחפזים נכנסו ויצאו לקוחות רגוזים, חוששים לביטולי הטיסות ורוטנים על הרוח הקרה הנוראה שבחוץ. גם מאחורי דלתי התרבו המחכים, ואני, כהרגלי, לא מיהרתי. בנחת התוויתי מסלולים, יעצתי בענייני טיסות ולינות, תיארתי נופים שנגלו לעיניי מבעד לשרטוטי המפה, ולשעה קלה היו הצעירים האלה בניי… כן. לשעה קלה הם היו שלי, ויכולתי לייעץ להם, לתהות על קנקנם ואפילו לאהוב אותם קצת, כי אין לי ילדים משלי. רק טעם תפל של החמצה וחרטה כואבת יש בי, שאני מצליחה להתעלם מהן בשעה שאני יושבת כאן, במשרד הזה, והן חוזרות ותוקפות אותי כל ערב כשאני נכנסת לדירתי הריקה. בעמקי לבי אני יודעת ששעה קלה זו של קרבה מדומה, שבה אני יושבת מול הצעירים שלי ומסייעת להם לתכנן את טיול חלומותיהם, אינה הדבר האמיתי אלא רק אשליה של רגע שאין לה משמעות של ממש. אבל טובה לי קרבה זו משיממון חונק שאין בו דבר.
אותו יום, סמוך לצהריים, כשהייתי כבר עייפה מאוד, נכנסו למשרדי בני זוג צעירים. היא הייתה רזה מאוד, גופה החוטי מחוטב ותמיר, ובעיניה עמד מבט מריר שאינו אופייני לאנשים צעירים. נחפזת הייתה, כרוצה להקדים את ענייניה בחדר זה ולברוח מכאן לביתה המבוצר, האפלולי, הרחוק מאדם, ואילו הוא היה היפוכה הגמור. חייכן וחביב היה, ובעיניו עמד זיק של חלום כאילו הערנו אותו זה עתה מחיזיון מתוק בהקיץ, והוא מנסה לאזור את כוחותיו ולחזור אל המציאות בלא לגלות לנו את חלומותיו. הוא הוציא מתיק צד קטן מפת דרכים מרופטת שלא קופלה כראוי, והסביר לי את המסלול שטווה בביתו. אלה הם האתרים שברצונו לראות, הסביר בחיוך כשהצביע על נקודות שונות במפה. הוא קרא על האזור, אבל הוא רוצה שמישהו מנוסה ייעץ לו ויאשר את התוואי, כי אין לו ניסיון בתכנון טיולים.
הבטתי במסלול ששורטט במפה בצהוב זוהר. האתרים, המסלולים וחלוקת הזמן העידו שהאיש הצעיר עשה את מלאכתו בכובד ראש, ורק עיקוף גדול אחד העיר את סקרנותי. הייתה זו נסיעה ממושכת לאזור משעמם וחסר ייחוד באוסטריה. הסתכלתי במפה ומיד הבנתי שאזור זה, המשופע ביערות של עצי מחט, אינו מצדיק נסיעה כה ארוכה.
"מדוע אתה רוצה לנסוע דווקא לאזור הזה?" שאלתי בסקרנות.
הוא הושיט את אצבעו אל המפה בתנועה בוטחת של ניצחון. "הנה, גבירתי, יש כאן מנסרה. את רואה?"
"ומה מיוחד בה?" שאלתי בספקנות.
הוא הסביר לי בלשון מתנצלת, כמודה על חטא קטן ולא מזיק, שהוא אוסף פרוסות של גזעי עצים. לא, הוא לא בוטנאי, אבל הוא אוהב עצים ופרחים, וכבר יש לו בביתו כחמישים פרוסות מעצים שונים, והוא רוצה לקנות במנסרה פרוסות נוספות מעצים שאינם גדלים בארצנו.
"אני מניחה שזה אפשרי," עניתי. "הפרוסות האלה יפות מאוד. יש בהן טבעות שנתיות רבות כי אלה עצים עתיקים, אבל הן לא סדורות בעיגולים אלא באליפסות, כי הפרוסות נחתכות באלכסון."
אשתו הביטה בו בשתיקה, ובמבטה עמד מעין זלזול קל מעורב בחיבה, כמבט שנותנת אחות בוגרת באחיה הצעיר הפולט דבר חוכמה.
"אפשר להגיע למנסרה הזאת בקלות בכביש הזה," התוויתי בידי על גבי המפה, "אבל זה סיבוב גדול ומיותר. תצטרכו לנסוע יום שלם כדי להגיע לשם ועוד יום אחד כדי לחזור לדרך הראשית. לא חבל על הזמן שלכם? וחוץ מזה…"
"אבל אנחנו רוצים לנסוע לשם," קטע האיש הצעיר את דבריי, ושמץ של קוצר רוח כבוש נשמע בקולו.
"ואשתך? היא מסכימה?" שאלתי בהיסוס, כי מיד ראיתי שפרוסות עצים אינם בראש מעייניה של האישה הצעירה, ולא רציתי שתשבית לבעלה ולעצמה את שמחת הטיול.
"היא כבר הסכימה," אמר הצעיר, ומיד הוסיף בקול תאב: "היית שם? את מכירה את המקום הזה?"
"אינני יודעת… אינני בטוחה בכך. אולי הייתי שם ואולי לא הייתי… אינני זוכרת. אולי ביקרתי שם לפני שנים רבות…" וכמו מתוך האפלה צצו מול עיניי מתוך המפה המקומטת נופי יערות של עצי מחט זקופים, עוטי שלג מעורב בבוץ כהה ובמחטים שנשרו. כפות הענפים היו פרושות כלפי שמיים כמתפללות, ולעתים נשמטו מטה בתנועה של כניעה, כאילו כורעים העצים הזקנים תחת נטל אצטרובליהם הרבים, שאחדים מהם עדיין ירוקים וקשקשיהם סגורים, ואחרים כבר השחימו, וקשקשיהם החלו להתפשק לצדדים. בדמיוני הרמתי את אחד האצטרובלים מתוך הסבך האפל, הטחוב, וידעתי שחלקו המופנה אל הקרקע יהיה כהה מאוד, כמעט שחור, ואילו חלקו העליון, הגלוי לעין, יהיה בהיר או ירוק. גם משטחי טחבים ירוקים ראיתי שם, ביער, ומרבדיהם מרפדים את הסלעים כשטיחי קטיפה כהים האוצרים את גשם הקיץ האחרון, ובכל שלטה דממה טובה, מטילה שלווה, שאינה נמוגה כשמרעידה הרוח את ענפי העצים.
בקושי רב הצלחתי להתנער מהמראות הקסומים ולחזור למציאות. האישה הצעירה הביטה בנו בחוסר סבלנות, ושמץ של בוז נמהל בעיניה. ידעתי שטיול זה לא יעלה יפה, אך לא יכולתי למנוע אותו או לשנותו. הבנתי שטעיתי. האישה הזאת, שמבט רע עומד בעיניה ולעג קל מעקם דרך קבע את זוויות פיה, לא נועדה לטיול הזה. היא תקפד את חלומו של בעלה, ותוציא את הרוח ממפרשיו בגעגועיה לעיר הסואנת ולמרכזי הקניות. הבטתי בהם והצטערתי שכך יעלה בגורלם, אך לא יכולתי להועיל ולעזור.
בימים הבאים התרבו החדשות על התפשטות הנגיף בארצות אירופה, ואני חרדתי לזוג הצעיר והתפללתי בלבי שלא נדבקו במגיפה הנוראה. הטיסות הנכנסות והיוצאות התמעטו מיום ליום, ובאחד הימים צלצל אלי האיש הצעיר מאירופה וביקש שאקדים את מועד החזרה לישראל. הדבר לא היה קל, והייתי צריכה למשוך בחוטים נעלמים ולהפעיל קשרים אישיים עד שהצלחתי להשיג למענם את הטיסה הרצויה. ידעתי שכשיחזרו יהיה עליהם להיכנס לבידוד ככל החוזרים לישראל, ושמחתי שהמחלה לא פגעה בהם.
הם חזרו למשרד לאחר שבועות אחדים, כשמשבר הקורונה שיתק את הארץ והסגר חגג. ליתר דיוק, היא לבדה ביקרה במשרד שלנו. היא עטתה מסכה כנדרש, וכפפות פלסטיק שקופות כיסו את כפות ידיה. בצעד בוטה נכנסה, ולא טרחה לברך אותי לשלום אלא נדחקה בלא לחכות לתורה למשרדו של המנהל, ועד מהרה עלה משם קולה הרוגז, החורק. "מנסרה של עצים היא אמרה! טבעות שנתיות היא אמרה! ואנחנו נסענו יום שלם וכלום לא היה שם! היה רק יער משעמם ולא הייתה מנסרה!"
ובכן, מסתבר שהמפה שהושיט לי האיש הצעיר הייתה מפה ישנה, וכבר שנתיים שוכן במקומה של המנסרה מגרש למכירת כלי רכב משומשים…
לפנות ערב קרא לי המנהל למשרדו. המשרד היה כמעט ריק. רק אני, המנהל ושתי מזכירות נותרנו בו, כי העובדים האחרים הוצאו לחופשה ללא תשלום. חשבתי שהוא מזמן אותי כדי להודיע לי שהוא נאלץ להוציא גם אותי לחופשה כפויה, אבל כאן חיכתה לי מכה קשה.
שנים רבות אני מכירה את המנהל כי עבדתי עוד אצל אביו הזקן לפני שפרש לגמלאות. ילד קטן היה המנהל שלנו כשבא לפעמים עם אביו למשרד, ישב ליד שולחני, ושרבט קווים מעוקמים על גבי אחד הניירות הלבנים שהנחתי לפניו. עתה הסתכל בי האיש במבוכה ומבט מוזר עמד בעיניו. "את מבינה, לילי, את טעית! טעית מאוד! אני חושב שאת צריכה לפרוש כבר. את כבר לא צעירה, ואת עלולה לטעות גם בעתיד. אני מציע שתצאי לפנסיה. שתפרשי מרצון… כמובן שנכבד את זכויות הפנסיה שלך, ואף נעניק לך מענק פרישה נדיב."
נדהמתי. אינני זקנה! לפני חודשים אחדים מלאו לי שישים וחמש שנה ולא הרביתי לטעות עד היום, ומדוע יקום האיש הצעיר הזה ויסלק אותי?! "זאת טעותי הראשונה במשך שנים רבות! אתה מפטר אותי כי אין עכשיו נוסעים?" ניסיתי להיאחז בקרש הצלה שלא ימיט עלי עלבון.
הוא הסתכל בי במבט נבוך. "גם וגם," מלמל בקול חרישי. "גם בגלל הטעות שלך וגם בגלל המצב הרעוע של הסוכנות שלנו עכשיו, כשאין נוסעים ואין תיירים."
לא רציתי להתחנן וגאוותי מנעה מילים מפי. מדוע להם, הצעירים, מותרת כל טעות, ולנו, המבוגרים, אסור לטעות?! מדוע כל שגיאה קלה נזקפת כאן לחובתנו ומיוחסת לגילנו המופלג? והרי גם עכשיו, בזקנתי, מעדיפים אותי הצעירים על היועצים שבחברות האחרות! בלא מילים יצאתי מהחדר. פניתי לשולחני, ארזתי את חפציי המעטים והלכתי הביתה.
כעבור ימים אחדים נפרדתי בעזרת אפליקציית הזום מידידיי במשרד. מסיבת פרידה מכובדת נערכה לי על הצג, ברכות ואיחולים הומטרו בשפע על ראשי הנבוך, ושבחים נאמרו בפני בלא בושה, כאילו הקדימו חבריי להספיד אותי בעודי בחיים. וכך, בחגיגיות שאין בה שמחה, שולחתי לביתי בלא למצוא עניין בחיי שהתרוקנו לפתע.
בימים הבאים ניסיתי להתנחם. אמרתי לעצמי שאוכל לקרוא, לצפות בטלוויזיה, להאזין להרצאות ולקונצרטים שהועברו באפליקציית זום, וכשתחדל המגפה אוכל ללכת להצגות ולקולנוע ולטייל בארץ ובחוץ לארץ. אוכל לראות את כל המקומות שהכרתי מהמפות, ולהיווכח אם בגד בי דמיוני או דייקתי בהסברים ובמראות שגלגלתי בדמיוני. אינני סובלת ממחסור כיס, ולכאורה אני יכולה לקום ולתור את העולם בנחת עד סוף ימיי, אלא שמתאוות הנדודים שלי ניטל עוקצה, וגם העיון במפות אינו משמח עוד את לבי. להיפך, מעין עקיצה של כאב הוא משאיר בי, ובלילות אני ישנה שינה משונה, טרופה. גופי ישן אך מוחי עובד וממשיך לחשוב את מחשבות היום כאילו ערות מתמדת עומדת בו, ורק ידיי ורגליי שקועות בשינה עמוקה. לפעמים נדמה לי שלא עצמתי את עיניי כל הלילה, כי מוחי אינו חדל לחשוב אף לרגע, כחושש שלא יספיק לחשוב את כל המחשבות שנועדו לו לפני שיבוא המוות המאיים. מיחושים משונים שלא חשתי בהם בימים שעבדתי במשרד פוקדים את גופי, ולעיתים אני נתקפת בכאב בחזי, ושיעול מוזר, טורדני, שהרופאים אינם מוצאים את סיבתו, מציק לי רוב שעות היום. "את צריכה לטייל בחוץ, באוויר הצח, בגינה שליד ביתך," יעצו לי הרופאים, ואני, שמעולם לא נזקקתי לעצתם, נשמעת עתה לדבריהם, יוצאת מדי בוקר וערב לגינה הסמוכה לביתי, ונזהרת לא להרחיק יותר מהמרחק שהתירו לנו אנשי משרד הבריאות.
בגלל משבר הקורונה מעטים המטיילים בגינה, ובבוקר היא כמעט ריקה מאדם, ורק אני והגנן השתקן משוטטים בשביליה השוממים. גם גן השעשועים, ההומה תמיד ילדים והורים צעירים, שומם עכשיו, סרט אדום-לבן שמשמעו "אין כניסה" גודר אותו מכל עבריו, ודווקא עכשיו פורחים בגן בשפע ורוד וסגול עצי סיגלון, כוריזיה ורודה וכליל החורש, אבל אשכולות פריחתם הקוראים תיגר מול שמיים אינם מצליחים לשמח אותי.
ושם, בגינה, אני רואה מדי ערב את האישה הצעירה. לעתים מונח ספר על ברכיה, ולעתים היא סורגת בשקידה רבה, ובד צמר ארגמני מתארך בהדרגה ונשפך מבין מסרגותיה המצקצקות. מרחוק היא נושאת את עיניה מעל סריגתה הנצחית ומביטה בי, אבל איננה ניגשת אלי וגם אני מתעלמת ממנה. לבדה היא באה לגן, ובעלה אינו נלווה אליה. האם ייבשה אישה זו לחלוטין את ניצוץ השירה שבעיניו? האם האיש הזה, שאהבתי כבן לשעה קלה, שותף עמה בהדחתי? אולי שלח את אשתו כדי להתלונן, והיא רק עשתה את דברו? אבל מדוע אני כועסת? מדוע אני מתלוננת? הרי אני כבר יודעת שאהבה זו של רגע אינה הדבר האמיתי, המשמעותי, ואיזו זכות יש לי להתלונן? הרי הצעירים שלי אינם חייבים לי דבר עבור חיבתי.
חלפו שבועות אחדים. האביב פינה את מקומו לקיץ, פריחת הסיגלון התחלפה בפריחה הלוהטת של כיפת הצאלון, ובטלוויזיה בישרו על הקלות בסגר ועל התחדשות קרובה של חלק מהטיסות. אני ממשיכה בטיולי הערב בגינה, ובמשך הזמן כמעט פסקתי להרהר באישה הצעירה, היושבת ובוהה בי בלא בושה בעיניה האפורות, הקרות. בשבועות האחרונים בטנה תופחת, וכתמים כהים מכערים את פניה. האם שם, ביער שליד המנסרה, נוצר התינוק העתידי הזה? ואם כן, אני אומרת לעצמי בלעג מר, הרי זכות גדולה עומדת לי! כי אם שם נוצר, הרי אני כמעט סבתא שלו! הנה, כמעט נגעתי סוף סוף בדבר האמיתי… והמחשבה הזאת מעלה חיוך מר של לגלוג על שפתיי ומייבשת את איבתי. אינני נוטרת עוד, ואני מעיזה להזות: אולי כשייוולד הילד תרשה לי האישה הזאת להחזיק אותו לרגע בזרועותיי? אולי תרשה לי להריח את ריחו, ריח תינוקות מתוק, ולהדביק נשיקה בפניו התפוחות? שהרי לולא עצותיי הכושלות לא היה התינוק הזה נוצר. רק בזכותי יבוא הילד הזה לאוויר העולם!
יום אחד היא ניגשת אלי. מבטה נתון ברצפה, כתפיה שמוטות, ומבעד למסכה היא ממלמלת במבוכה. "אני מבקשת סליחה… כן, אני יודעת, בגללי פוטרת ואני לא יודעת איך לתקן… אני מצטערת… באמת… אני כל כך מצטערת…" אני לא עונה והיא ממשיכה. "את צדקת. הוא אומר עכשיו שאני לא טובה בשבילו, שאני מסרסת אותו… הוא הפסיק לכתוב את שיריו אחרי הטיול הזה, וכל זאת בגללי. אני לא ידעתי לקבל אותו, לכבד אותו… בכל כוחי רציתי לשנות אותו, ועכשיו הוא כועס ואומר שאני ממיתה את שיריו. לולא התינוק הזה שנוצר שם, במלון שליד המנסרה שלא הייתה, היינו נפרדים, אבל הוא לא יעזוב אותי עכשיו. ואולי יסלח לי אחר כך… כי גם את סלחת. ממבט עינייך שהשתנה במשך השבועות הארוכים האלה אני יודעת שסלחת… ועכשיו אני יודעת איפה טעיתי. עכשיו אני רוצה שיחזור ויכתוב, אבל הוא טרוד רק במרוץ אחרי הכסף. שעות רבות הוא עסוק במשרד, ואלי יבוא רק בערב ויביט בי במבט אדיש…"
אני נחרדת. רציתי לחשוב ששניהם מאושרים, והנה גם כאן שיממון. גם כאן תוגה וחוסר נחת וחיים דלים! ואני מחייכת אליה חיוך של חמלה ומלטפת את ידה, אך איני יודעת מה לומר לה.
בערב מטלפנת עליזה, חברתי מהמשרד. "הבוס בצרות עכשיו!" היא מבשרת לי בקול רווי שמחה לאיד. "מחלקת אירופה כמעט שוממה. כשהצעירים שומעים שאינך עובדת איתנו הם פונים לסוכנויות אחרות. הבוס רוצה שתחזרי!"
ואומנם, כעבור ימים אחדים הוא מטלפן ומבקש ממני לחזור לעבודה. ועתה אני יושבת שוב במקומי הקבוע, מביטה באנשים הצעירים המייחלים למוצא פי ותולים בי את עיניהם בהערצה, וכשאני מתארת באוזניהם את ריחו של היער האפלולי, את הבונה השוחה במימי הנהר, את הסנאי המטפס במהירות על גזע האדר או את אוושת הרוח המגלגלת על קרקע היער אצטרובלים שנשרו, אני מנסה לחסום את התלהבותי, לרסן אותה מעט ולהאט את צעדיה. אבל אני כבר יודעת שקרב אבוד אני נלחמת, ואני מתארת בפרוטרוט את המראות הנגלים לעיניי מבעד לשרטוטי המפה, כי הרי את ריחות המקום אני מכירה, את מרקם העלים יודעות אצבעותיי הזקנות, ואת מראות היער וקולותיו אני מכירה היטב. וכששואלים אותי הצעירים בהתפעלות: "גברת לילי, באמת היית בכל המקומות האלה?" אני עונה בעיניים חולמות: "אינני יודעת,,, באמת שאינני יודעת…"
רותי יצחקי ריכטר
24.10.2020

לתגובות נא לכתוב אל רות ריכטר [email protected]