הודעה לקוראי האתר

חומר הקשור בקרית חיים ובבני קרית חיים יתקבל בברכה.

ליצירת קשר או לשליחת חומר להעלאה לאתר נא לפנות במייל לכתובת

[email protected]

ניתן לשלוח טקסט במייל או בקובץ word ותמונות בפורמט jpeg או jpg.

בברכה,

אלי רביד (ליישי)

אני מאמין {שחקי שחקי}.

העברה משירונט ואתר אריק לביא


אני מאמין { שחקי שחקי }.
מילים : שאול טשרניחובסקי.
לחן: טוביה שלונסקי
הפסנתרן והמעבד: משה זרמון.
ביצוע : הזמר אריק לביא , שהיה נוטר בבסיס קריית חיים.{ טרום הקמת המדינה}




שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.

כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז.

רוחו ישליך כבלי-הבל,
ירוממנו במתי-על:
לא ברעב ימות עובד,
דרור לנפש, פת-לדל.

שחקי כי גם ברעות אאמין,
אאמין, כי עוד אמצא לב,
לב תקוותי גם תקוותיו,
יחוש אושר, יבין כאב.

אאמינה גם בעתיד,
אף אם ירחק זה היום,
אך בוא יבוא – ישאו שלום,
אז וברכה לאום מלאום.

ישוב יפרח אז גם עמי,
ובארץ יקום דור,
ברזל- כבליו יוסר מנו,
עין-בעין יראה אור.

יחיה, יאהב, יפעל, יעש,
דור בארץ אמנם חי,
לא בעתיד, בשמים –
חיי רוח לו אין די.

אז שיר חדש ישיר משורר,
ליפי ונשגב לבו ער
לו, לצעיר, מעל קברי
פרחים ילקטו לזר.

אילנה רבינובי'ץ -בן דוד, בת קריית חיים , מספרת את סיפור המשפחה לנכדתה ספיר בן דוד.{ הקלטות ותסריט משנת 2020, אילנה בת 90}.

ספיר בן דוד

בתקופת הקורונה סבתא ביקשה ממני שאעזור לה לספר את הסיפור שלה.

היינו נפגשות בדירתה במרחק שני מטר אחת מהשנייה , סבתא הייתה מספרת סיפורים

ואני מצלמת ומקשיבה. יצרנו שבעה סרטים קצרים , אחד לכל תקופה ורכזתי אותם כאן.

הפרק האחרון רלוונטי היום יותר מתמיד.

ספיר.

בצער על אילנה רבינובי'ץ -בן דוד , בת הקרייה , שהלכה לעולמה.

אילנה רבינוביץ -בן דוד, שנת 2010.בת 80.

מנחם ואלי רביד, ליישי : אחותנו היקרה אילנה הלכה לעולמה.{ 1930-2022}.

אילנה נולדה בירושלים בשנת 1930 , בת להורינו מרים { לבית אסטרחן } ובצלאל רבינובי'ץ זכרם לברכה . בהיותה בת שלוש עברה המשפחה לחיפה ומכאן לקריית חיים, עם הקמתה. ביתנו היה ברחוב ט' מספר 2 וגרו בו הורינו מרים ובצלאל , אחותינו אילנה אליהו ומנחם. היו עימנו גם סבתינו לאה אסטרחן ודודינו יאשה אסטרחן. אילנה למדה בבית הספר העממי א' לילדי עובדים ובבית הספר התיכון בקריית חיים { ברחוב ד'-הנוטר}.הייתה חניכה ופעילה בתנועת "המחנות העולים ", תחילה בצריף בקרית מוצקין{ מאחורי בית הכנסת הגדול } ובהמשך בצריף התנועה בקרית ביאליק{ בפינת הרחוב המוביל ממרכז קריית ביאליק אל המוסד החינוכי "אהבה "}. הייתה חברת הכשרת חולתא, חיילת בגדוד השלישי של הפלמ'ח והשתתפה בכיבוש צפת והגליל העליון.עם שחרורה, למדה הוראה בסמינר הקבוצים בתל אביב { יחד עם בת הקריה צפרירה בורובסקי- בן ברק}.בתום מלחמת העצמאות נישאה אילנה ליגאל בן דוד ,בן נחלת יהודה { ראשון לציון } וכאן הקימו את ביתם הראשון. בנחלת יהודה נולדו ארבעת ילדיהם {שלוש בנות ובן }. אילנה הייתה מורה ומחנכת בבתי הספר בנווה חיים , בקבוץ אפיקים , בבית ספר " בארי " בראשון לציון ובבית ספר "הדר" בנס ציונה. לאחר מלחמת ששת הימים היו אילנה ויגאל מראשוני ומיסדי הישוב אפרת { גוש עציון } .מספר שנים לאחר מלחמת יום כיפור עברו מאפרת לירושלים וגרו במספר שכונות חרדיות בצוותא עם שתי בנותיהם ומשפחותיהם. מכאן עברו למודיעין עילית. לאחר מות בעלה יגאל בשנת 2007,עברה אילנה לביתה בנס ציונה . לאחר 92 שנים של עשייה מרובה, תיאסף אל אדמת ירושלים , העיר בה נולדה .ילוו אותה 4 ילדיה , 20 נכדות ונכדים, 63 נינות ונינים ו5 חימשים{ בנות ובני נינים }בני משפחה וחברים רבים. נוחי בשלום אחותנו היקרה ,הערכית הנדיבה והטובה. יקרת לנו מאד.

מנחם ואליהו רביד

ביתנו ברחוב ט'2 .שנת 1945.מימן לשמאל: אליהו .אבא בצלאל. אילנה. ברקע , במרפסת מביטה אמא מרים .
בשלג על חולות קריית חיים. שנת 1950. משמאל לימין: אליהו. אמא מרים .אילנה. אבא בצלאל ועל כתפיו מנחם.
בבית ברחוב ט'2.שנת 1946. מימין לשמאל: התלמידה השקדנית אילנה ואחיה אליהו רבינובי'ץ.

מיורם סתיו 10.11.22

שלום אלי,

שולח לך את תנחומי לרגל פטירת אחותך היקרה, אילנה.

 תהיה מנוחתה עדן ותנוח על משכבה בשלום.

מי ייתן ולא תדע עוד צער.

תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים ונאמר אמן !

יורם.

יוסי ודני שפר { ספירטוס } 11.11.22

ללישי ומנחם היקרים הצטערנו מאד לשמוע שאילנה היקרה הלכה לעולמה. לרגע חלפה בראשנו אותה ילדות נפלאה אותה זכינו לחוות יחדיו.

מאחלים לכולכם בריאות ושבת שלום

דני ויוסי שפר

בצער על מותו של חברנו היקר, בן קריית חיים , חנן פרגר

éìéãé 34 äîàåçãú  43
דיוקן אישי. צייר חנן פרגר
מגייזי ויעל : ציורי חנן פרגר ז'ל


ד'ר מרדכי נאור: חברנו הטוב חנן.

ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏3‏ אנשים‏ ו‏אנשים עומדים‏‏
חנן פרגר בהפרש של 50 שנה. מימין בנח'ל עוז בשנת 1954.משמאל במפגש חברתי בשנת 2004.

 בתחילת השבוע ליווינו למנוחת עולמים את חברנו חנן פרגר ז"ל, איש מושב כפר ביאליק וחבר טוב שלנו – הכי טוב! – של רעייתי לאה ושלי במשך יותר משבעים שנה – מימי ההכשרה, הנח"ל, הקמת קיבוץ נחל עוז ועשרות השנים שלאחר מכן.לא יכולתי להגיע ללוויה ושלחתי באמצעות חברתנו תחייה יעקבסון את דברי ההספד הבאים:"אנחנו נפרדים היום מאחד הטובים שבינינו.חנן פרגר היה סמל לדור שלם – של בני העולים החלוצים שהקימו את קריית חיים, יישוב לדוגמה.להיות "קרייתי" זה להיות מלח הארץ, מליגת העל.נפגשנו עוד לפני הגיוס לנח"ל, לפני יותר מ-70 שנה, וחנן תמיד בלט: שקט, שקול, חכם, יפה, שהתחתן עם שולה היפה בנשים.הם גידלו משפחה לתפארת בבית מקסים ובחצר ירוקה תמיד, שהייתה עשרות שנים מרכז תרבותי וחברתי. לא במקרה היו לחנן אין סוף חברים. הוא היה מענטש אמיתי וכולם רצו להיות חברים שלו.חנן היקר, יהיה לנו קשה מאוד להמשיך בלעדיך. אתה כבר חסר לנו. נוח על משכבך בשלום חנן. חבר יקר בעל לב ענק".אני מבקש לספר על שני אירועים בעברנו המשותף: אחד דרמטי מאין כמותו והשני סתם מרגיז, שכל-כולו הוכחה ש"פרייארים לא מתים, הם רק מתחלפים" כמו שאמר כבר יותר מאיש חכם אחד.האירוע הראשון מחזיר אותנו לאוקטובר-נובמבר 1956, ולמבצע סיני, שקוראים לו גם מבצע קדש וגם מלחמת סיני. בימי הקרבות היה לי תפקיד חשוב במערך הלוחם של קיבוץ נחל עוז: נמניתי עם צוות אחת משתי מרגמות ה-81 מ"מ, ששיגרו פצצות לעבר המוצב המצרי המאיים בגבעת עלי אל-מונטר אשר בפאתיה המזרחיים של עזה.הייתי בצוות אחד עם חנן פרגר ועוד חבר. עברנו קורסים ברגמוּת ותמיד הזהירו אותנו, שבעת הירי יכולה לקרות תקלה: הפצצה, המוכנסת לקנה המרגמה ושם נדרכת בפעם הראשונה ואחר כך יוצאת בשריקה החוצה, עלולה חס ושלום להיתקע לאחר הדריכה הראשונה ולא לצאת…וזה מה שקרה לנו. הכנסנו פצצה לקנה, היא החליקה כלפי מטה – וכלום… לא יצאה ממנו.מה עושים? זה מקרה חמור הוזהרנו, ויש לנקוט בצעדים מיוחדים: לפרק באיטיות את קנה המרגמה הכבד, ולשאת אותו בתעלות, מרחק של כ-20 מטר, לתעלה צדדית. שם, להטות את הקנה כלפי מטה ולנענע אותו בעדינות, כדי שהפצצה, שכבר נדרכה כזכור, תתחלק החוצה.היה ברור לנו שהכול נעשה תוך סיכון עצום, שכן הפצצה כבר נדרכה וכל שנייה היא עלולה להתפוצץ. חנן ואני נשאנו בצמד את קנה המרגמה הכבד, שבתוכו הפצצה, עד לתעלה הצדדית, כשברור לנו שכל רגע אנו עלולים לעוף באוויר.החלק הקשה ביותר היה להוציא את הפצצה מהקנה. זה נמשך כעשרים או שלושים דקות, שנראו לנו כנצח. לבסוף שלפנו את הפצצה, בידיים רועדות הנחנו אותה על האדמה ומיהרנו להסתלק. חנן שאל אותי: אתה רטוב כמוני? רק אז שמתי לב שבגדיי ספוגים מזיעה, תוצאת הפחד הנורא שעברנו.בשנים הבאות היינו מתלוצצים על האירוע ה"מפוצץ" הזה, וחנן נהג לומר: אתה זוכר את הלילה שחזרנו מן המתים?…המקרה השני השתרע על פני חודש שלם, וכולו היה באשמתי ובאשמת חנן חברי. בהיותנו בקיבוץ נחל עוז נמנינו עם יחידת ההגנה המרחבית של הנגב המערבי, שבסיסה היה ב"גוש מגן", מחנה צבאי קטן לא הרחק מקיבוץ אורים. כשעזבנו את הקיבוץ לא הנחתי כי "גוש מגן" יעקוב אחריי גם בחיי העירוניים. לא כך קרה. כחודשיים לאחר שעברנו לדירה חדשה בתל אביב, בסוף מאי 1958, נקטתי ביוזמה של אזרח נאמן למולדתו והודעתי ליחידת המילואים שלי על שינוי כתובת. כעבור שבועיים מצאתי בתיבת הדואר שלי זימון לחודש מילואים, החל מה-1 באוגוסט 1958. במועד הנ"ל ארזתי ילקוט גב, נפרדתי מלאה שהפכה ל"אלמנת קש" בדירתנו התל אביבית ונסעתי דרומה. בהגיעי ל"גוש מגן" פגשתי את חנן פרגר, ידידי מימי הקיבוץ, שהתגורר בצפון הארץ ונקרא למילואים בשל אותה סיבה כשלי: אף הוא החליף כתובת ושלח את כתובתו החדשה… השליש במפקדת הגוש לא הסתיר מאתנו, שרק מפני שהודענו על הכתובות החדשות שלנו נשלח אלינו זימון – "אחרת, היינו שוכחים אתכם לעוד הרבה זמן". בחצי חיוך העיר, כי עברנו על אחד מכללי ההתנהגות של החייל הפשוט: התאמצנו יותר מדי וקיבלנו עונש בשל היותנו "פראיירים". חנן ואני נשבענו שמעתה ואילך נלמד לקח, ולפי שעה היה עלינו למלא את חובתנו למולדת: לשמור מדי לילה שמונה שעות בשתי משמרות של ארבע שעות – עם הפסקה ביניהן. בשעות היום, אם לא ניסינו לשווא להירדם באוהל לוהט ושורץ רמשים, היינו חופשיים לנפשנו. פעמים אחדות ניצלנו את ההזדמנות ונסענו לנחל עוז ופעם אחת החלטנו לטעום את הגלידה של באר שבע. בשאר הימים השתעממנו ונשבענו שוב ושוב שיותר לא נהיה "פראיירים"…בשנותיו המאוחרות התמסר חנן לציור, תחום בו עשה חיל והותיר אחריו שפע של ציורים מרהיבים.

אורי יסוד:

צ'ימני וחנן

סמל ודוגמה לחברות אמיתית לאורכן של שנים

שניהם נפטרו בחודש נובמבר. צ'ימני ב-2016, חנן ב-2022

מיורם סתיו

לפני זמן לא רב לרגל פטירתו של שאול כוכבי, אורי יסוד ביקר את חנן ודיווח לי שמצבו של חנן לא טוב, התקשרתי מיד אל חנן לדרוש בשלומו, קולו היה חלוש ובקושי יכולתי להבין אותו.

במילותיו האחרונות אמר לי שבקרוב יפגש עם עם הורי משה ושרה וכן עם אחיי חיים ויוסי, אכן כך עשה. אלו לא היו מילות סרק, חנן קיים את הבטחתו.

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים ונאמר אמן !

יורם

ד'ר אלדד חרובי: המנדט הבריטי.

הרצאה של ד'ר אלדד חרובי אודות המנדט הבריטי בארץ ישראל.

ליישי : אלדד , הוא בנו של יוסקה חרובי ז'ל, איש קבוץ אלונים , המייסד המרכז והמדריך הראשון של סניף " הנוער העובד " בקריית חיים סמוך להקמתה. אלדד חרובי הוא בן וחבר קבוץ אלונים, מנהל ארכיון בית הפלמ'ח. חוקר והיסטוריון של תקופת המנדט הבריטי. עבודת הדוקטורט התמקדה בפעילות מחלקת החקירות הפלילית { cid}של המשטרה הבריטית בארץ ישראל.

הידוק החגורה. מילים : דן אלמגור. לחן: רוני וייס. שר :שמעון ישראלי.

הידוק החגורה
מילים: דן אלמגור
לחן: רוני וייס

בקצה הפרבר במרתף ללא אור,
גר לו פועל ושמו חיים.
שישה ילדים, ושביעי כבר בתור.
וכולם – תאווה לעיניים.
עובד קשה בתור פועל.
לא מתלונן, לא מקלל.
בעבודה הוא כבר בשש.
אוכל תמיד רק מה שיש.
לא מרמה, לא מתרעם.
יש עבודה? ברוך השם!
כל עוד יש לילדים חלב ולחם
הוא ברצון יטה גם את השכם.
כי הוא שמע, והוא קרא:
"יש להדק ת'חגורה!"

ממול הפרבר, בפנטהאוז הדור,
גר העסקן זליג זוסמן.
וולוו חדש (על חשבון הציבור!)
ואשתו? – היא נוסעת במוסטנג
כי הוא אחד הפעילים
בין עסקני הפועלים.
והוא תמיד נושא מילים
בשם אחוות העמלים.
וכל נאום קולע בול.
נושא נאום – וטס לחו"ל.

ולפעמים, לבדוק אם אין בזבוז,
סיור לימוד עורך הוא בוואדוז.
ועם שובו מביא בשורה:
"יש להדק ת'חגורה!"

בחדר קטן שם בקצה הפרבר,
גר לו פועל ושמו חיים.
הכל התייקר? החלב? הסוכר?
אז נשתה יום חלב – ויום מים.
ובמכולת יש חובות.
מהחשמל – שתי התראות.
צריך תרופות, צריך בגדים
ומחברות לילדים.
אך הוא מושך ומקווה:
הנטל מתחלק שווה.
מוכן לסבול בשקט, צעד צעד,
ורק לא להיות מקרה של סעד.
הרי הממשלה אמרה:
"יש להדק ת'חגורה!"

בקצה הפרבר, שם הפגינו כולם,
נעצרה מכונית מפוארת.
ירד העסקן שירד אל העם
ישר משיכון הצמרת.
ואל המיקרופון קרא:
"יש להדק ת'חגורה!"
לפתע חיים התאדם
והתקדם אל הנואם
תפס אותו בחגורה
מעל בטנו האדירה.
אמר לו: "אדוני צודק
אז בוא נתחיל קצת להדק"…

הידק, הידק ת'חגורה
הידוק כזה עוד לא נברא.

ולמחרת בכל עיתון
הופיעה כתבה ראשית
"עסקן נפח את נשמתו
כשנתן דוגמא אישית..
 

עופר גביש: 75 שנה לשבי אבי וחבריו בלבנון.

בדיוק ביום בו אני כותב שורות אלה, ב-21 באוקטובר, מלאו 75 שנים לנפילתם בשבי הלבנוני, של חמישה פלמ"חאים ובהם אבא שלי, ישעיהו גביש ז"ל. הם היו בסיור מודיעין ליד קיבוץ איילון, ונשבו בידי ז'נדרמרים לבנונים. 17 חודשים שהו בכלא בביירות, כשבחלק מהזמן ריחף מעל ראשם איום בתליה. עם תום מלחמת השחרור, שוחררו לאחר פעילותו המסורה של עורך הדין של ה"הגנה", אהרן חוטר ישי.

ב-2017 יצרה הבמאית שושי בן חמו, סרט דוקומנטרי גדול על הפרשה. מתוך השעה וחצי המרתקות שלה, אספתי חמש וחצי דקות, לזכרם של אבי וחבריו. הנה הם כאן לפניכם.

<https://links.responder.co.il/?lid=29021051&sid=324066717&k=7cac4a298a3b543b5620611cde020cfe

דב גביש :בשבי לבנון. סיירי הפלמ'ח ב"כלא החול" ביירות 1947-1949.

אלי רביד,ליישי. הקדמה :

היום לפני 75 שנה, ביום 22.10.1947, יצאו מקבוץ אילון חמישה חברי פלמ'ח לסיור בגבול ארץ ישראל -לבנון. החמישה היו : יחיאל אוגדן { בלומנקורן }, ישעיהו גביש, יהודה יהודאי, יצחק סלע{ סלסטיאן}ואברהם ענבי, חברי ההכשרה של תנועת "הנוער העובד "בקיבוץ גבת שגויסו במסגרת הפלמ'ח. החולייה שהשתייכה לפלוגה א' של הגדוד הראשון של הפלמ'ח , נלכדה בגבול לבנון על ידי מארב של הז'נדרמריה הלבנונית, והסיור שהחל בארץ ישראל המנדטורית, היה להרפתקה גורלית ,מרביתה התרחשה ב" כלא החול " בביירות והסתימה ביום 24.3.1949, כשפדויי השבי חוזרים למדינת ישראל בת השנה.. אברהם ענבי , אחד מחמשת סיירי הפלמ'ח שנשבו , הוא בן קריית חיים .רבים ממייסדי ובני הקריה הכירו היטב את האירוע וחוו את השתלשלותו.

ד'ר דב גביש , אחיו של חבר החולייה ישעיהו , חקר כתב ופרסם ספר מרתק על הפרשה .השקת הספר " בשבי לבנון "הייתה בשנת 2017, בביתו של אברהם ענבי בחיפה ותקציר מפגש זה מתפרסם היום כאן.

"בשבי לבנון"
מפגש השקת הספר
אצל משפחת ענּבי בחיפה 09.1.17
ישעיהו גביש: הננו נפגשים כאן להביע תודתנו קודם כל לדב ולעצמנו על העבודה ועל התרומה
בחומר וברוח לכתיבתו של הספר, לעריכתו והבאתו לדפוס. תודה מיוחדת להוצאת "אריאל",
שמגיע לה יישר כח על שהפיקה ספר באיכות מעולה.
היו אלה שנתיים של עבודה בה נאספו אצל דב יומנים, תמונות, קטעי עיתונות, מכתבים,
ועדויות. כל אלה הצטרפו במלאכת מחשבת לסיפור אחד שהוא סיפור השבי שלנו. אציין
במיוחד את יומנם של יהודה יהודאי ואביו שמואל יהודאי, שכתבו יומנים, זה בכלא הלבנוני
וזה בביתו בירושלים. יומנו של יהודה היווה את חוט השדרה לספר כולו. צר לי על שיהודה לא
זכה לראות את הספר. יהודה הלך לעולמו לפני 18 שנים. עוד מי שחסר לנו כאן הוא עו"ד
אהרון חוטר ישי עליו השלום, שסיכן את חייו בהגיעו לביירות לטפל בנו. הוא הביא לשינוי
כתב האישום החמור על ריגול שהיה מסכן את חיינו. כמו כן לא נשכח גם את בואו למשפט
באותם ימים קשים, לחזק את רוחנו, ולא נשכח את דבריו והנשיקה שקיבל כל אחד ממנו בעת
שנפרד מאיתנו בחשש גדול לשלומנו בכלא.
קראתי את הספר כבר פעמיים. לראשונה בעת שנתבקשנו להעיר את הערותינו, ובפעם השניה
לאחר שיצא לאור. עלי להודות שבמהלך הקריאה התגלו לי פרטים חדשים שלא ידעתי כלל על
התרחשותם סביבנו. בעיקר התרגשתי לקרוא את הפרק על המשא ומתן לשחרורנו מהכלא
הלבנוני, לאחר 17 חודשים מאז נשבינו "כנערים מטיילים" ועד שובנו לארץ בהסכם שביתת
הנשק, כחיילי צבא ההגנה לישראל.
זהו ספר חשוב וראוי שיהיה על מדפי הספריות והארכיונים במקומות הנכונים. למיטב ידיעתי,
בספרים שראו אור לאחר מלחמת העצמאות ועד היום, סיפורנו כלל אינו מסופר, אולי חוץ
מאשר בספרו של עו"ד אהרון חוטר ישי "קו ההגנה", בו הוא מספר את הקורות אותו ואיתנו
מנקודת מבטו. מעכשיו יהיה הספר למורשת הדורות במשפחתנו ולמתענינים.
אבנר יהודאי: יהודה, אבי, מאד נפגע שלא התיחסו אליכם כפלמחניקים. אני יודע מהמסמכים
שהשאיר, שרק בשנת 1972 קיבלתם את ההכרה על היותכם בשבי בתעודת השחרור מהפלמ"ח.
אברהם ענבי: אני חושב שזו טעות. אני בעצמי, בהיותי עובד מדינה, קיבלתי מיגאל אלון
בחתימתו מכתב המאשר שאני איש הפלמ"ח".
יצחק סלע: אחרי שחזרנו גויסנו לצה"ל והשתחררנו אחרי חודש במחנה שחרורים כחיילים.
מטה הפלמ"ח פורק ולא הוציא אישורים. חבורת עסקנים יוצאי הפלמ"ח הוציאה את ספר
הפלמ"ח. אחר כך הם הקימו את עמותת דור הפלמ"ח ואת בית הפלמ"ח ועכשיו גם הבנים
והנכדים ממשיכים להפיץ את המורשת.
דב גביש: תודה לכם על הברכות. אין ספק שכל אחד זוכר משהו וזה אולי הדבר שדרבן אותי
לעסוק בספר. היתה בידי חוברת שהוציאה משפחת יהודאי לזכרו של יהודה )יהודאי( ושם
מופיעה ההתכתבות שלו עם מטה הפלמ"ח. זה נראה לא טוב, שפתאום חבר הפלמ"ח צריך
להתווכח על מעמדו, כדי שיכירו בפעילותו ויאשרו את שייכותו. יתכן שאתם קיבלתם את
התעודות הודות לעקשנותו של יהודה להשגת המסמך. הכוונה היא לתעודה רשמית ולא
לאישור מקרי במכתב. גם ישעיהו העביר אלי את התעודה הצבעונית שהוא קיבל. אף על פי כן,
העדפתי לשלב בספר את התעודה בשחור-לבן שהופיעה בחוברת לזכרו של יהודה, הודות
ליוזמתו.
אשר לסיפור השבי שלכם: הסיפור לא הציק לי בכלל. הדברים שהציקו לי זה אני, עצמי.
גדלתי בבית שהיו בו כל מיני טראומות וחיפשתי בהן את עצמי. מהתקופה הזו אני כמעט לא
זוכר דבר, אולי רק פרורי זיכרונות. אחינו יהודה נפל בגשר אכזיב. ההורים החזיקו את כאבם
בבטן ולא שיתפו אותי, הילד, בשום דבר. יכול להיות שהכל עבר לידי, עד כדי כך שאינני זוכר
כלום? חשתי שזה איזה שהוא חור שאני צריך למלא אותו. בשנת 2006 הקרנו לראשונה,
בהשתתפות המשפחות, את הסרט "קבר יש רק אחד" של שושי בן חמו מלוחמי הגטאות, לפני
ההקרנה הצגתי בהרצאה את הרקע המדיני לתקופה, מה שהביא לביצוע את "ליל הגשרים"
ולנפילתו של יהודה. אחר כך הוקרן הסרט גם לקבוצת מטיילים ובה היו גם חברי הגרעין שלי,
שהצטרף לעין גדי. שם הייתי תקופה קצרה. אחת החברות סיפרה לי לאחר ההקרנה, שבאחד
מטיולי השבת בעין גדי )לנחל משמר( אמרתי לה שהבטחתי להורי שלא אסתכן. לא זכרתי את
זה, אבל זה התחבר אצלי בדבר אחר: בביקורי ביפתח ראיתי שישעיהו והמשפחה רובצים על
הר של מסמכים בנושא השבי. ישעיהו אמר לי: "אתה כותב ספרים על נושאים שרק מעטים
קוראים אותם, תכתוב על משהו שאולי גם כן יקראו בו מעטים, אבל זהו נושא שלך".
זה גרם לי לעשות תפנית חד משמעית. בעקבות הסרט שהפקנו על הגשר, חשבתי שעלי לכתוב
על פרשת גשר אכזיב מנקודת מבטי. אלא, שבאחת הנסיעות מיפתח לירושלים התחוללה בי
תפנית משמעותית. יש לנו עכשיו מסמך מצוין על האירוע בגשר, אז נקודת מבטי על הפרשה
יכולה לחכות. לכן עלי לספר על השבי. שאלתי את עצמי: מה אני זוכר מהתקופה הזו? קטעי
הסיפורים שלכם לא התחברו אצלי. אני לא יודע באמת מה היה שם בשבי שלכם, וזה הכה בי
חזק.
אמרתי לעצמי שהמטרה היא שזה יהיה הסיפור שלכם. נעמי ענבי אמרה בכל מפגש במשך
השנים, שמישהו יכתוב את זה. נכון נעמי? )נעמי: נכון!( ותמיד הוזכר היומן של יהודה
)יהודאי(. במשך השנים שמעתי סיפורים על ארועים שהתרחשו בשבי ושמתי לב שהבזקי
הזיכרון לא תמיד מסתדרים. אמרתי לישעיהו: אני לוקח את כל החומר. ישבתי בביתי
בירושלים וחשבתי שאם אסדר את החומר לפי כרונולוגיה, אעשה סדר בהבזקי הזיכרון. ביומן
של יהודה יש סדר כרונולוגי. הוא אמנם לא כתב מדי יום, אבל השתדלתי להגיע למצב שבו אני
יכול לראות כיצד מתפתחת התמונה. התחלתי להעלות את הדברים על הכתב, הייתי בארכיון
צה"ל והוספתי מסמכים, קיבלתי חומר על הקהילה היהודית בלבנון ועל המחתרת שהיתה
שם, ופתאום הצטיירה התמונה. למדתי שהסיפור שלכם לא היה אך ורק איזה אירוע של
חמישה חברה, והתברר שאין הוא פיסקה קטנה.
כשכותבים היסטוריה, יש זוויות שונות לבחינת הדברים. כך קבלתי מד"ר אהרון יפה, הבן של
חיים יפה, מיהודי ביירות שישב איתכם בכלא, כמה קטעי עיתונים והוא סיפר על אבא שלו ועל
מה שעשה בחייו. עם הופעת הספר הענקתי לו עותק אחד. אמש גם נוצר קשר עם עמותת
"ערים בלילה" ומצאתי באתר האינטרנט שלהם שיש בו עמוד על אברהם צוקרמן שנשבה
במלחמת העצמאות ללבנון. הוא היה אחד משלשת החיילים השבויים בלבנון שהזכרתי אותם
בספר ושניים שבו עם החמישה )אברהם צוקרמן וישראל זוננברג(. אברהם צוקרמן ביקש
באתר חומר על אשר התרחש בעת שביו, וביקשתי מהעמותה להודיע לו על הספר.
במהלך העבודה ראיתי שהדברים מתחילים להתחבר וצריך לשלבם בפעילות שהיתה למענכם
על ידי המשפחות בארץ. היה לי רושם שהדמות החזקה בבית שלנו הוא האבא. הוא זה
שהתרוצץ, היה בקשר הדוק עם יפה ענבי, כי שניהם עבדו בבנק, היא בחיפה והוא בחדרה. גם
אחיו, שמואל גביש, שהיום מאוחר לדעת מה היתה התרומה שלו, הסתובב בחלונות הגבוהים.
היה גם פרק קשה מאד בהתכתבות של ההורים עם ישעיהו, ובשלב מסוים גם אברהם היה
שותף לה, ויהודה תפס את עצמו כאילו גרם להם להורים חושך בעיניים. אתם השחרתם אז
את התמונה, שלא היתה כזאת, מחשש שישכחו אתכם בוועדת שביתת הנשק. זה גרם לפיצוץ
אדיר בעיקר בין ישעיהו להורים בחדרה. ויהודה היכה על חטא, איך לא שם לב לאיזה מלכוד
אתם גרמתם.
)ויכוח על מה שקרה. ישעיהו: זה נכון. עמדו לחתום על שביתת הנשק בלעדינו. יפה ענבי
ושמואל גביש דפקו על השולחן של קובעי המדיניות. יצחק: מרדכי מקלף היה חבר ועדת
שביתת הנשק והוא לא… אברהם: אתה מתעלם מדבר אחד, הוא היה נציג של מדינת ישראל
בוועדה… ישעיהו: ההוראה לא לחתום על ההסכם ניתנה על ידי בן-גוריון…)המשך ויכוח נכון
או לא נכון(.
דב גביש: בדיונים שהיו בוועדת שביתת הנשק לא שכחו אתכם לרגע.
ההורים היו מאד-מאד חזקים גם כאשר הגיעו מכתבים קשים. את הדברים האלה גיליתי תוך
כדי כתיבה וזה היה מבחינת השיקום האישי שלי, מבחינת המחסור שלי במידע.
בהרגשת סיפוק אדירה לקחתי את הכתיבה לידי ויכולתי לחבר את כל הקצוות ולדעת שחשוב
לכתוב גם על נושא שולי במלחמת העצמאות, כמו שלכם. הכנסתי לספר תמונה שלכם עם
חוטר ישי בבית הזה, לאחר שובכם לארץ, ותמונת "כלא החול" שכולכם חתומים עליה; וגם
החתימה של חיים יפה.
אני מאד שמח שהספר יצא לאור – הפעם בשבילכם.
שולמית כהן )חברתו של יחיאל(: אני רוצה לומר לכם שאני מודה ומתוודה שאני מאד נרגשת
לשבת כאן במחיצתם של לוחמי פלמ"ח. וכל זה למה? באותה תקופה של הפעולות השונות, אני
הייתי תלמידה בכתה ט' בצפון תל אביב. המילה פלמ"ח עברה מפה לאוזן על פעולות כאלה
ואחרות. אחותי היתה ברזרבה של הפלמ"ח, כלומר שכבר הסתכלו עליה. הרבה דברים שלכם
לא ידעו ונעלמו. תודה לאל שהיה מישהו שהחליט להאיר ולהביא לידיעת הציבור את הנושא
שלכם. כולם שיבחו אותך, דב, על הספר ועל הערך של המחקרים וכקולגה, גם אני גיאוגרפית
היסטורית, אני אומרת שאין ספק שהספר שכתבת הוא מחקרי ומדויק. לדעתי המעלה הגדולה
של הספר הוא באופן הכתיבה הקולחת והמרתקת, יכול להגיע לקהל הרחב. הראייה לכך,
שיחיאל נתן את הספר הזה לשני נכדי. אחד מהם בשייטת 13 והשני קצין בחיל האוויר. הם
קיבלו את הספר וקוראים אותו בשקיקה. אילו זה היה ספר מחקרי בלבד, היה מוערך מאוד,
אך לא היה מגיע לדור הצעיר שלנו ושל החיילים שלנו. באותו רגע שאמרו לי "כמה שמרתק"
הרגשתי שיחיאל והחברים העבירו את הלפיד לדור הבא, שרשרת של עם ישראל. שרשרת
נוספת ועם ישראל חי.
אברהם ענבי: אני מצטרף לכל התודות. אני חושב שגם היוזמה וגם הביצוע היו יוצאים
מהכלל. כל מה שהיה עד היום זו התורה של בעל פה. כל אחד סיפר במשפחה, או באירועים
השונים בקרב חברים, אבל זה לא היה מוסדר. נעמי היתה באה אלי בטענות "למה שאתה לא
תכתוב את זה?" תודה לאל שדובי גאל את המשימה הזאת ועשה את זה. קיבלתי את הספר
לפני יומיים ולא הספקתי הרבה לקרוא בו, אבל אני עבדתי בצורה אינטנסיבית על הטיוטות.
למרות שלא היו לי הרבה מסמכים אבל היה לי הרבה בזיכרון. אני חושב שזה מפעל יוצא
מהכלל. הזכירו כאן את האמהות. יש מקרה אחד שחוטר-ישי סיפר אותו. כאשר היה צריך
לנסוע למשפט לביירות, וכבר אז הדרכים נותקו. זה היה אחרי החלטת האו"ם של 29
בנובמבר. היו יריות בדרכים שנותקו. והוא פגש את אמי ואמר לה שהוא נוסע ללבנון היא
אמרה לו: "אתה לא נוסע זה מסוכן, אל תיסע!" אני בן יחיד, אמא אלמנה, שהיה לה העוז
וכוח נפשי לבוא ולהגיד לחוטר-ישי שהיא ידעה, כי גורלו של בנה היחיד תלוי בו והיה לה העוז
להגיד זאת, אני חושב שזה חלק של גדלות נפש. ריגש אותי מאד שדוביק הקדיש את הספר לכל
משפחות ההורים. אני חושב שזו מחשבה ומעשה מאד יפים. אני מודה על כך בשם כולם.
לדב ולחיה על כל העבודה הזאת, רצינו במשהו לציין את הערכתנו ותודתנו. התיעצתי עם
ישעיהו לקנות מתנה להם, והוא לא כל כך ידע מה לומר. שאלתי אותו אם מוסיקה הם
אוהבים, אמר לי שכן. שאלתי אם אופרות הם אוהבים, אמר לי שאינו יודע, אבל בטהובן הוא
אוהב. אז יש כאן שני דיסקים של כל הקונצרטים לפסנתר ב vd/d של בטהובן בביצוע של
Perahia Murray ותהנו מזה. )ישעיהו: אתם תקבלו מאיתנו סוף שבוע, על מנת שתוכלו לנוח
מאיתנו אחרי כל אשר עשיתם למעננו(.
חיה גביש: באמת כל הכבוד לדובי. אני הייתי בתקופה הזו חולה במחלה קשה מאד, ויחד עם
הכתיבה הוא היה צריך לקחת אותי לבתי חולים. אני יצאתי מזה, ברוך השם. גם על זה אני
רוצה להודות לו. אספר לכם שהיתה לו דילמה אם לכתוב את הספר על "ליל הגשרים" או
להתרכז בסיפור שלכם. אני מאד עודדתי אותו להקדיש קודם לכם. אתם חיים ויהודה איננו.
הביתה{ צילום : ל.דינור} 24.3.1949. מימין לשמאל: יחיאל אוגדן { בלומנקורן}, אברהם ענבי, ישעיהו גביש, יצחק סלע {סליסטיאן} , ישראל זוננברג, יהודה יהודאי, אברהם צוקרמן.


סיור 50 שנה אחרי , 13.4.1998: איפה תפסו אותנו ??? : אברהם ענבי{ בחולצה אדומה }, ישעיהו גביש, יצחק סלע { בחולצה שחורה },מאחוריו יחיאל אוגדן.
חמישים שנה לשבי. חמשת אנשי הפלמ'ח ,במעבר ראש הנקרה ביום 13.4.1998. מימין לשמאל :יחיאל אוגדן, אבנר יהודאי{ בנו של חבר החולייה יהודה יהודאי}, יצחק סלע, אברהם ענבי וישעיהו גביש.
כותב הספר , חברנו דב גביש{ מימין } , אליהו{ליישי }ושולמית רביד. בערב השקת הספר. בית הפלמ'ח בתל אביב 2017.
אנו כיתת סיירים להקת הנח"ל מתוך "זמר רשת."
מילים: חיים חפר
לחן: סרז' גינזבורג




אנו כיתת סיירים
הולכים בואדיות ובהרים,
שמש מלמעלה בוערת,
יורד הערב,
הרוח נח בין השיחים
ורק אנחנו עוד הולכים…

אנו היטב מכירים
את דרך הנחש עלי צורים,
דרך ציפור בשמים,
בורות המים,
האבנים והעצים,
הכוכבים הנוצצים.

סיירים, סיירים, הלאה, סיירים!
סיירים, סיירים, הלאה, סיירים!
דרך מפרכת –
אל תפסיק ללכת!
סיירים, סיירים, הלאה, סיירים!
סיירים, סיירים, הלאה, סיירים!
הסיירים, הסיירים, הסיירים …

אנו כיתת סיירים
את המפות על פה אנו זוכרים,
אנו הופכים סנטימטרים
לקילומטרים
של מישורים ושל כפים
ושל פלגי זיעה שוטפים…

כך חגורי תרמילים
אנחנו את הארץ מגלים,
אנו חותמים ברגלינו
את גבולותינו
ולפעמים בתוך הסתר
עושות רגלינו גם יותר…

סיירים, סיירים….

אנו כיתת סיירים
צרובי רוחות ושמש מדברים,
אנו קלי הרגלים,
תמיד עיניים,
קרני מישוש ואצבעות
ליחידות אשר יוצאות…

ליל סכינים טרם קרב
רואה תמיד אותנו לפניו,
גם עת הקרב כבר גווע
וגדוד יגע
ינוח בצידי דרכים –
גם אז אנחנו עוד הולכים…

סיירים, סיירים …