מילים:שיר לזכרו של עמוס עוז:

 

 "מילים"

במקום בו נגמרות המילים,

יש קסם מופלא.

במקום בו נגמרות המילים,

יש גאולה.

אמיצות. מבהירות אמת נסתרה,

כתינוק הפוסע פסיעה ראשונה,

מביט מסביב בנשמה טהורה,

מפרש בדרכו. כל מילה בלשונה.

בהגיע סופן של מילים הן כלות.

אל שממת השתיקה הדוממת.

כנווה במדבר מופיעות , מתגלות ,

נביעות הבנה אילמת.

                                 נילי דיסקין.

 

נילי דיסקין: הכנר

הכנר

לא ממש הכרתי,

ידעתי רק את שמו.

הוא שתק כשאני דיברתי,

כינורו דיבר במקומו.

 

הכנר האחד – אין בילתו.

אנחנו הקשבנו תמיד,

עת הפליא לומר בקשתו

את כל שרצה להגיד.

 

כל כך קשה להמשיך.

עם כל הנעלמים.

שהשאירו כמו חוט מאריך,

שובל של צלילים נעימים.

 

איזו ברירת איוב,

השאיר לנו הגורל !

בין לאהוב,להפרד ולכאוב,

לבין לא לאהוב בכלל.

 

אז אנחנו בוכים וזוכרים

כל צליל , כל מילה וכל פסיק.

כי את המנגינה הזאת , חברים,

פשוט אי אפשר להפסיק.

 

                                  נילי דיסקין.

 

 השבוע נפטר אחד מנגני האורקסטרה . חוג בבית הגימלאים ברמת השרון

נילי דיסקין : נשמה אילמת. (לזכר אימי שנפטרה בחג השני של פסח).

  איך זה שנשמה אילמת

תזעק בקול כל כך גדול ?

איך זה שנשמה חולמת

רוקדת בי כבמחול ?

אפשר לומר בלא מילים,

כל כך הרבה. כל כך ברור.

הלב כרוי אל הצלילים ,

אל האמת של קול שבור.

 

כמו אבן בקופסה ריקה ,

אני שומעת מרחוק.

כל כך רועמת השתיקה ,

יותר חזק. יותר עמוק.

נילי דיסקין – טדניר

: "שני אחים"

           "שני אחים"

שם השיר"סט". בגימטריה 69.

                           סט

( . לזכר נספי "דקר", ולזכרו של בומי , אברהם ברקאי ,שהיה סגן המפקד )

   שישים ותשעה לוחמים,

   יצאו בלי משים אל מותם.

   מסורים, אוהבים וחולמים

   לפגוש את כל בני משפחתם.

 

   אל תוך הסיפור הנורא,

   בו סט לוחמים הועלו

   אל בטן "דקר" הצרה ,

   נכנס הסיפור העלום.

 

   שני אחים שעשו את דרכם

   בים. בין גלי אדוותיו.

   האחד ב"דקר"- שלא קם,

   השני – שחיפשו כל שנותיו.

 

   עת בומי צלל ונדם

   עם כל  אחיו לגורל,

   נשאר יומי , האח שבדם,

   בצוללת אחות בנמל.

 

   כמו חווה וגיא העלה

   זכרון כל מה שנותר.

   וגם עת עלה לגדולה

   לא גבה בו ליבו. כי זכר.

 

   כך נשא את הצל בלבבו,

   מפקד על צוללת חיפוש.

   מדמם ומפנים כאבו,

   איש קודר ושתקן וכעוס.

 

   יום אחרי שמצאו את "דקר",

   בחוליו שריתקו למשכב,

   בדממת מצולות. בדם קר.

   גאל את עצמו מיסוריו.

 

                              נילי דיסקין.

 

 

 

 

 

 

 

 

                               

 

נילי דיסקין: מקאמה ארוכה שבאה בלי אזהרה מוקדמת"

          כמו תמיד כשאני קוראת מספר ימים ביחד מחוסר זמן, יש לזה ערך מוסף. הפעם התוצאה היא מקאמה בלי שם. אני מתנצלת מראש  על האווירה. אלו החיים.

אפילו שקשה להשלים,

אפילו שהלב מסרב להאמין,

אפילו כשבמעלות קדושים עולים,

עם ריחות של גויאבות ,רימונים ויסמין.

עצי אראוקריה  , פלפל ,ותותים שונים,
חצרות "כמו פעם" וחלק מהבתים,

אולי אין ברירה ואנחנו מאמינים

לדברי שירן חביב. שהקריה היא קריית-מתים.

היא שמורה  עד היום בעיקר בזיכרונות.

בית הלפרין ,  בית העם ,רותה חסין  , דפי "יזכור" , בעצם – כולנו

 מדי שבוע מודעות אבל מקוננות

ועם המתים – נעלמת גם הקריה שלנו .

כשאני שואלת את עצמי בכנות , מה נותר ?

מי את היום קריית-חיים ?

"קופצת" מייד התשובה- האתר!

זה מה שנשאר לנו. – בניה הגאים.

כל אלו שרוצים לבנות מגדלים,

לא על עצמם יהמרו , ולא על ילדיהם.

הללו יגורו במקומות אחרים,

ורק הכסף יזרום אל כיסי בגדיהם.

לקריה שלנו אין מחצבים מיוחדים.

רק מחצב "מלח הארץ" נכרה בה משום מה.

המחצב אותו כרו הורינו לנו , הילדים

ואותו נושאים כולנו בלב ובנשמה.

אני שמחה שהבאתי לאתר את מזיאד עבאס לפחות.

הוא נראה לי "רכישה" ממש מוצלחת.

הוא מביא לאתר אופטימיות  ובדרך כלל גם ברכות

וכך יש מדי פעם  לכולנו גם נחת.

כשקוראים באתר אחרי ימי היעדרות,

לעיתים נוצר מאליו שיר קינה.

עלינו על הילדות הנעורים וההתבגרות,

בקריה שהיתה וכנראה כבר אינה.

התמימים מניחים שזו סתם הזנחה,

שלא שמו לב למקום המיוחד,

רגוע, צמוד קרקע, עם בנייה נמוכה

שנתן למדינה אנשים "אחד אחד ".

הפחות תמימים נזכרים בשיר על פתח- תקווה,

ובטוחים שהם מבינים בדיוק " מה הולך ".

כמו יואל מוישה סלומון שחלם וקיווה,

אבל אמר במר ליבו "המוות כאן מולך ".

התמימים מאמינים שריבוי ההוסטלים בקרייה הקטנה,

הוא סתם מהלך של ה"לא מנוסים"

אחרים מעלים תיאוריית קונספירציה נושנה,

על חוסר איכפתיות לגורל החוסים.

אולי גם על חוסר עניין

שאל פתח פרנסי העיר מונח,

על עליבות הקריה ועליבות הבניין

הניצב זה שנים ברחוב שרת. לב הקריה -ומוזנח.

אז אולי אנחנו תמימים , ואולי חסרי אונים,

אולי נשארו רק גחלים מאש הלהבה,

אבל גם אם יקוצרו חיינו בימים או בשנים,

עדיין מפעמת בלב לקריה הזאת – אהבה.

                                   נילי דיסקין

 

נילי דיסקין: תשובה לאבי רוזנבלום, מגיליון היום . ה-13.7.17

 הוי תמימות קדושה !

זורמת ונשפכת כמים.

הוי חוסר הבנה ומחאה נחושה !

הוי גלגול עיניים לשמים…….

אף חילוני לא התנגד לקצת מסורת.

אף חילוני אינו נגד היהדות עצמה.

 אבל כשמדובר כאן על "למסור את "

צריך דחוף לברר על מה.

על מה נזעקים יהודים טובים,

כאלה שאינם פנאטים קיצוניים ?

על מה הם מפגינים ,מוחים וכותבים,

נראה לי שגם ה"דתיים" מבינים.

לא על נהיית הילדים והבוגרים

אל תורת ישראל הרצויה , המבורכת.

כן על הכפייה ושטיפת מוחם של ילדים צעירים,

כן על ההסללה שלהם ימינה – בשבי  המערכת.

ההדתה הפושה אינה טיול שנתי קליל לדרדקים.

היא בוודאי לא חינוך פלורליסטי מוכר.

היא שטיפת מוח – לה אינם זקוקים

היא כפייה במלוא מובנה המכוער.

על כן , מר רוזנבלום היקר,

התמים במקרה הטוב , המיתמם – במקרה הרע,

קח את החרוזים שלך חזרה למדבר!

עשה מהם וילון לכסות את פי המערה.

נילי דיסקין. רמת-השרון.

 

נילי דיסקין: לאורי גורן ז"ל ביום השלושים. מאי 2017.

לכל אחד יש אורי משלו

אורי של חול ושל חג. של עצב ושמחה.

וגם אם כל אחד , ישמיע את קולו,

אני , אשמיע את עצמי. את קול המשפחה.

כל כך קשה לבכות עליך. הכל נראה תפל וקר.

כל כך קשה לספוד לאיש כל כך יקר.

איך מקיפים חיים שלמים – אם גם צנועים

במסר כה קצר.

איך מציירים פה קשת של צבעים

שכל כולה האיש הזה. הנהדר.

שרשרת הדורות התחילה כבר מזמן

אז חייבים לומר מילה על ההורים

על אמא חמדה שגידלה את אורי. הבן המצויין.

על אבא ישראל , שגידל איתה גם את חנה וצביה. הילדים הנהדרים.

חמדה כתבה יומן חיים. דבר נדיר ומיוחד.

ומתוכו , בלי חרוזים , אקריא לכם קטע אחד.

"ונתתי לנפשי דין וחשבון על חיי בהווה,וחפצתי גם אני לעשות גדולות. להיות בחברת פטריוטים ולהתחזק יחד עם חלוצים.למען אוכל גם אני באחד הימים להיות מוכשרה לבוא אל ארץ אבות.

ותפילה אחת רק לי :כי יזכני אלוהים למות כגיבורה, בעד טובת הארץ והעם ממנו צור מחצבתי. ישראל שמו "

סביו וסבותיו של אורי, כמו דורות שלמים , נספי שואה שנאבדו,

שנרצחו עם שאר היהודים הטהורים  שנלכדו.

היו רק אלו שהבינו כוונת זדים – את כל עמנו להכרית,

חלקם עלו לארץ עם תנועות חלוציות, ושני דודיו של אורי היגרו אז לארצות הברית.

הוריו של אורי גרו בחיפה ,וכאן בנו בידיהם את ישראל.

אמו , שסללה כבישים ,היתה גם בין בוני בי"ח רוטשילד , וגשר "פז" שעוד נקרא אז "גשר של".

 כמו כולם היה זה בית שהושתת על ערכים.

את הדחיפה להשכלה הם תרגמו לעבודה בבית-חרושת ולסלילת דרכים.

האב נלחם בהגנה ובמלחמת השחרור – כמו כולם,

גם במבצע "קדש" עוד השתתף , ורק בשל גילו – נבלם.

בבית-חולים מולדה נולד לו אורי הקטן, תינוק מתוק וגם נעים.

אחרי מספר שנים ועוד שתי אחיות , עברו לבית הקבע בקריית-חיים.

אורי שרת בחיל הים,עבד באלביט , ותרם גדולות ונצורות למדינה הצעירה – היא ישראל.

אבל , עיקר תהילתו היו ארבעים ושתיים שנות העבודה ב"רפאל"

את הצניעות קיבל בבית הוריו ,ואת עבודתו בסודיות כיסה,

ועד היום אין לי הרבה מידע על מה ששם עשה.

רק מאודי, הקולגה,שדיבר על ידענות, מקצועיות,וחברות של מי שדי הצניע את ערכו ,

מאורי אבני שסיפר על בן-אדם ערכי,עוזר בכל דבר ,צנוע בדרכו,

אפשר לדעת קצת על אורי בחיי העבודה, ועל כל כך הרבה בינינו שאינם יודעים עד כמה הם לו חייבים תודה.

 

 

אומרים שמשפחה לא בוחרים,

ולאורי היו עוד הרבה חברים.

אבל,אלו ש"אומצו" כמשפחה , הפנינים שבכתר,

אלה שהיו תמיד "קצת יותר" מכל היתר,

היו משפחת כבירי  לדורותיה. כולל הנכדים הקטנים,

שהיו לנו למשפחה שניה במשך עשרות בשנים.

אז גם לאלישבע ואברהם מותך היה כאב איום,

יחד נסענו לחו"ל. יחד גידלנו ילדים נפלאים.

חלקנו את צער ושמחת היום-יום,

ובמשך 50 שנה – פשוט חלקנו חיים.

כשאני חושבת עליהם , אני נזכרת ,

איך היו השותפים שלנו בצער ובשמחה,

איך היו החוליה המחברת

בין כל היתר – לבין המשפחה.

כי אין ספק ,אורי ,שעם כל המסירות לעבודה ,

היו לך מספיק לב , מספיק סבלנות מספיק מהכל למשפחה. זו עובדה.

לאסף , רענן , ועומר – ילדינו, היית לא רק אב אלא חבר.

במשחקי שחמט ודמקה ,בחיזוקים לשאוף גבוה -תמיד ליותר.

בצפייה ב"מכבי תל-אביב", בקניות , בטיולים,ובדחיפה להשכלה כללית.

בדאגה להתפתחות הרוחנולא פחות מכך – לרווחה הכלכלית.

 

אפילו הכלות רוחה ומושית נושאות היום על נס את מי שהיית.

זה לא מובן מאליו לקבל אהבה כזאת מכלות , אז גם בזה -זכית !

רוחה מודה על קבלה ללא תנאי למשפחה אוהבת ,

ועל עזרה בכל צרה  גם למשפחתה הקרובה והמורחבת.

מושית שהצטרפה אחרונה למשפחה,

זכתה אף היא ככל השאר בנתח נכבד מליבך.

גם ילדיהם – נכדינו  כואבים את לכתך ,

השנים הגדולים שכבר כותבים -מסרו כמה דברים לזכרך.

עמית , הבכור זוכר לך התמסרות מלאה תוך כדי שיכחת עצמך וויתורים.

על סבלנות אין קץ., ועל איכפתיות והתחשבות שהי כל כך נדירים.

 ליהי, מדברת על סבא אורי הביישן והמצחיק, שגר ליד חיפה,

זב שאותו לימדה על אייפון , ושקרא לה "היפה".

כך גם הנכדים האחרים שעוד לא ממש מבינים,

כואבים את לכתך ומרגישים את חסרונך בלבבות הקטנטנים.

 ואני – מה אומר ועודני מבולבלת . עדיין בסיוט כמו בחלום.

כבר חשה את כאבי ה"פאנטום" כמו מאבר שנכרת פתאום.

אני יודעת שנהוג לומר את זה על כל אחד,

אבל היית באמת אדם נדיר ומיוחד.היית מיוחד. היית "קצת אחר".

הצבת יעדים , והתעקשת לא לוותר.

 

כך היית עבורי, עבור הילדים והנכדים וגם עבור עצמך – ברגעים הקשים ,בשעות השותקות.

רגעי המחלות , הניתוחים ,הכאבים והבדיקות.

איך אין לי מילים אחרי יובל ויותר שנים במחיצתך,

גם על דברים שחלקנו , וגם על "הסודיים" , שהיו רק שלך.

לא רק העבודה. גם על "סוד" המחלה שמרת בדבורה ,

כדי שנמשיך כולנו ליהנות מחיים של שיגרה.

מדברים על  הקרבה של חיילים ,שיש להם טקסים ולזכרם – גואל.

מרימים על נס , בצדק ,את גיבורי מערכות ישראל.

אבל , כולנו יודעים שיש עוד סוג של גבורה. אישית. לא לאומית.

גבורה שעליה לא מדברים. הגבורה היום-יומית.

על היותך אדם ערכי ומוסרי ,אדם הגון , אמין , לוחם על עקרונות,

ידען ודעתן בודק חוקר לעומק את כל הבעיות , הרעיונות.

 לחבר , בעל , אבא וסבא כזה -לא כולם זוכים.

את זה אנחנו לוקחים כצידה לדרך גם כשאנחנו בוכים.

לו היית יודע כמה מעגלים קרובים ורחוקים מבכים את מותך,

היית בודאי נסער אבל נבוך. צנוע שכמותך.

אני מקווה שטוב לך במקום אליו הלכת. מקום ממנו לא חוזרים.

כל זמן שיכולת – נאבקת עד כלות למען המשפחה והחברים.

יש דברים שאין להם מילים.

יש זכרונות שרק הלבבות מכילים.

אין לי מספיק מילים שיסבירו ויתארו אותך,

נוח בשלום , אישי האהוב , על משכבך.

 

 

 

 

 

צדיק בסדום

שיר שכתבתי ושלחתי לפני כמה זמן לחיים גורי.

 הרבה לפני האולי ניצחון של הפלמ"חניקים אתמול.
        

      צדיק בסדום

 יש ערך רעות מיני אז       

מתמעט והולך בתוכנו.

יפה הבלורית הנועז,

אולי כבר אפילו איננו.

יש פרש שעודנו דוהר

וסוסו – זכרון העבר.

הלשד – עדיין בוער,

בפרש הבודד שנשאר.

הוא נדהם. הוא מפגין. הוא מוחה.

בעולם שאינו עולמו.

יסורים ומרור הוא בוכה,

עליהם. על כולם. על עצמו.

יש אומרים "הוא פתטי" , "רגיש",

אוהביו מבקשים שיידום.

במקום שאין איש – הוא האיש.

הצדיק הבודד בסדום.

נילי

 

נילי דיסקין: בין הכיסאות

 לא הייתי בשואה. זו עובדה. תודו.

אז למה "מרגיש " לי שכן ?

הורי הגיעו "קצת לפני "משפחותיהם לא שרדו,

אני לא שייכת לכאן. לשם – לא כל שכן.

בעמך אמרו :"הם עלו לפני המלחמה"

לבתי שנשאה את המשואה ביכולתה הדלה.

חיפשתי לה שם מזור ונחמה,

אמרו :"את הכנסת אותה. תוציאי. רק את יכולה"!

 

אז מי אני באמת ובתמים ?

אל מול ההגדרות הנכונות , הנישאות,

מי אני על כדור הארץ מול היבשות והימים?

סתם אחת ש"נופלת בין הכיסאות"…….

נילי דיסקין. רמת – השרון

 

 

נילי דיסקין/שיר: השתקפות

 בעולם הגועש שלנו,

  יש רעשים משונים.

  מפלט מכונית,

  רעמים וברקים,

  צעקות של מפגינים.

  אל הרעש הזה, הרגיל , המצוי,

  התגנב קול סירנה עולה ויורדת.

  לא קולות מלחמה.
  לא היסטריה של קרב.

  קול יריה בודדת.

  יריה שפילחה את ראשו של גוסס,

  ששילם את מחיר דמנו.

  יריה של חייל,

  אל אוייב מנוטרל

  שפילחה בעיקר את ליבנו.

  רועמת נורתה אל קצוות עולמנו,

  אל ראשו של אוייב – או מסכן.

  אם נדון שוב ושוב,

  זה ממש לא חשוב,

  כי איבדנו מצפון ומצפן.