העברה מ" חדשות בן עזר". גיליון מספר 2017 מיום 2.1.2025

המכתב הלילי צולל בזיכרונות. יש.

בפיקוד חיל הנח"ל נולדה לאחרונה היוזמה לזכור ולתעד את כל הנופלים של החטיבה מאז הקמתה ב-1949. רעיון יפה, מה גם שכבר לא נותרו הרבה זוכרים. הנח"ל הוא כיום בן 75. הוא הוקם בשעתו כיורש רעיוני ומעשי לפלמ"ח – זיווג של כוח לחימה עם יישוב הארץ (נוער חלוצי לוחם) . בשעתו זה היה נחוץ וגם אפשרי, אבל הדגם הפלמחי, כפי שהסתבר, לא התאים כלל למדינה מודרנית השואפת להיות ככל העמים. צה"ל בראשיתו היה חיקוי לצבא הבריטי, אשר ניצח במלחמת הגדולה ולכן הוא נחשב לטוב בצבאות. עד מהרה בלטו ההבדלים הגדולים בין החייל הבריטי לטוראי הישראלי. הלקחים נלמדו בדרך של ניסיון וטעות. מחלקות הנח"ל היו כבר יחידות גרעיניות מתוקף היותן חניכי תנועות נוער, והצירוף לקיבוצים צעירים חיזק את אלה ואת אלה. עם הזמן נצמד הנח"ל לחיל הצנחנים, והיה שותף להישגיו ולתהילתו. מעטים היום הזוכרים את צעדי ילדותו. יוזמת החיל עוררה זיכרון על הקרב הראשון היחיד של הנח"ל מאותם ימי בראשית (ניתוסף אליו הקרב המביש על תל מוטילה הסורית, כיום מושב אלמגור). הייתי מגויס במחזור ב' (הכשרת הצופים ח', חצרים-קֶלטָה) בשנתנו הראשונה בקלטה היינו עדיין במדים, וחיילים לכל דבר.

באותם הימים, לפני הקמת גדודי הצנחנים, היו חטיבת הנח"ל וגולני יחידות החי"ר היחידות של צה"ל. רמת האימונים שלנו בטירונות היתה עלובה לחלוטין, אבל את זה השלמנו בסדרת אימונים מפרכת ומחמירה בקיץ, בגבעות מנשה. בצדק או שלא בצדק נחשבנו כיחידה קרבית, ולכן נשלחנו למשימת אש נגד המשמר הלאומי הירדני, שבסיסם היה בכפר דוּוֵימה בגבול חבל לכיש, והם פלשו לתחומי הקו הירוק. תפקידנו היה לסלקם.

על אדמות הכפר דווימה שהוחרב , הוקמה היאחזות הנח'ל אמציה. היום מושב אמציה בחבל לכיש.

אינני זוכר מי היה המ"פ, אבל את הלחימה ניהל למעשה הסְגַן, דב גפני (דובה). הניווט הלילי בגבעות בית גוברין היה קטסטרופה (המ"מ אריה נתנזון נפל לבור ובנס שבר רק צלע, ונשלף משם בעזרת רצועות רובים קשורות). נחלצנו בחיל ופחד משדה מוקשים (דובה גישש וניווט) ותפסנו עמדות ירי בחומו של יום לוהט, בין הקוצים. הירדנים ניסו להסתער אבל עצרנו אותם בירי מכוון והם ברחו. דומני שלא נוצר מגע של ממש, אבל בצידנו היה הרוג אחד, ממחלקה אחרת. מחוסלים מעייפות של 48 שעות הליכה ולחימה חזרנו לבסיס היציאה שלנו, מחנה בית דָרָס, והתחלנו לפרוק ולהחזיר ציוד. ואז אירעה התאונה המחרידה: בעת פריקת הרימונים (רימוני מילס מיושנים, שטוענים אותם במצב דרוך) התפוצץ רימון באמצע חבורה של חיילים, הרג שלושה ופצע כ-7 (דני גלעדי איבד עין). שמיל (שמואל פלגי) העליז והחייכן, ומימי (משה נגרי) החסון, מתו כמעט מיד (אני חטפתי רק רסיסון).

כל המחלקה באה להלוויה בבית העלמין הצבאי בחיפה. הייתה תחושה של אפסות. בקרב העלוב הזה אף אחד לא היה צריך ליהרג. גם בשנים שאחר כך אירעו תאונות רימון לא מעטות, והלקחים נלמדו רק לאט. באותם הימים עוד לא היה מקובל שבוכים בהלוויות. רק האימהות התייפחו. התמונות האלה כה רבות עד כי היו לזרא, ואף על פי כן לא התרגלנו. למיטב ידיעתי לא נעשה דבר לזכרם של שמיל ומימי. רוב החברים החיפאים עזבו את הקבוץ תוך זמן קצר. הידידויות איתם היו טובות, אך קצרות קיום. צה"ל התעצם, וכיום הוא ידוע מלחמות, אך למרבה העצב גם אסונות.מעטים הזיכרונות ונתמעטו הזוכרים. אני הישיש אחד מהם. זו תרומתי.

אתמול , יום ששי 10.1.25 התכנסו בני המשפחה וחברים והעלו זיכרונות מאבישי.

בין היתר, הוקראה ברכה זו , של אבישי מיום 30.5.1999, למשפחות ברק-שפר להולדת נטע.

ושרנו ליד קברו את השיר " אתם זוכרים את השירים" שכה אהב לשיר.

אתם זוכרים את השירים שר : חנן יובל מילים: יהונתן גפן לחן: חנן יובל אתם זוכרים את השירים ששרנו אז, את שמי הפז, אתם זוכרים בערבים מתחת גג של כוכבים עם חברות וחברים היינו לפעמים שרים. אתם זוכרים את הטיול עם המדריך ההוא שאול ואיך אהרונצ'יק הבריון היה לוחץ אקורדיון וגם צועק בקול אדיר: "עכשיו כולם, כולם לשיר". ובלילות הכי קרים היינו סתם מאושרים עם בדל סיגריה ראשונה, לוקחים ללב ולריאות משתעלים ושואלים, ומחכים להפתעות. ביום שישי על הגדר עם הידיים בכיסים ואליהו השמן אומר מילים נורא גסים, אבל בחושך לא ראו איך שהסמקנו וגם הוא. עומדים שעות ומביטים על אריאלה הקטנה ואיך עסיס אבטיחים מכתים את לובן חולצתה ואת ליבנו התמים אשר רוקד לעומתה. אתם זוכרים את השדות, הנרקיסים בשבתות, הכל עבר כל כך מהר וקצת קשה להיזכר איך פעם זה היה פשוט לשיר לחיות ולא למות. אתם זוכרים את השירים ששרנו אז, את שמי הפז, אתם זוכרים בערבים מתחת גג של כוכבים עם חברות וחברים היינו לפעמים שרים.

דבורה { דבוי'שה } גוטמכר -סלפ:

שלומית חברתנו , אלמנתו של אהרון מינץ-ניצן ז'ל , חברנו מבית הספר בקריית חיים, בתנועת " הנוער העובד" ,

ובקבוץ עין גדי הלכה לעולמה. יהי זכרה ברוך.

אנו משתתפים בצער כל בני המשפחה.

העברה מ" פינת הנכד" בהוצאת" חדשות בן עזר " גיליון מספר 29 , דצמבר 2024.

יְרוּשָׁלַיִם

מילים ולחן רותי יצחקי ריכטר

יֵשׁ אֲנָשִׁים חַיֵּיהֶם צְלִיל וְשִׁירָה,

 עִם שַׁחַר יָקוּמוּ לְקוֹל מַנְגִּינָה,

וְאָזְנָם קַשּׁוּבָה וְעוֹרֶגֶת לַצְּלִיל,

וְהוּא לְנַפְשָׁם מִנְחַת חַג וְחָלִיל.

וְיֵשׁ אֲנָשִׁים – יְרוּשָׁלַיִם צְלִילָם,

חוֹמוֹתֶיהָ שִׁירָם, הַרְרֵיהָּ חַגָּם.

וְיֵשׁ אֲנָשִׁים יְרוּשָׁלַיִם אִתָּם,

סִיפּוּרֶיהָ לָהֶם – צְלִילִים, קוֹל  וְתָו.

יֵשׁ אֲנָשִׁים – חַיֵּיהֶם קַו וּצְבָעִים,

מַרְאוֹת לָהֶם חַג וּמוֹעֵד הַנּוֹפִים.

רַק לִרְשֹׁם בְּקַוִּים, בִּצְּבָעִים, בִּדְמוּיוֹת

לַחְגֹּג עוֹלָמָם הַקָּסוּם בִּתְמוּנוֹת

וְיֵשׁ אֲנָשִׁים יְרוּשָׁלַיִם צִבְעָם 

חוֹמוֹתֶיהָ לָהֶם צֵל נְחֹשֶׁת וְעָב.

וְיֵשׁ אֲנָשִׁים יְרוּשָׁלַיִם אִתָּם

 סִפּוּרֶיהָ לָהֶם – צְבָעִים אוֹר וְקַו.

אלי רביד, ליישי : בנין ג'נראלי , מהיפים מהבניינים שבמרכז העיר ירושלים. אימי , מרים {לבית אסטרחן} רבינובי'ץ וחברתה חיה דן{ לבית אליס} , חלוצות ב"גדוד העבודה ", פלוגת עין חרוד , עסקו בעבודות הריצוף בבניין זה בשנת 1927,

העברה מYNET

כשבועיים וחצי לאחר שמטוסים "ציירו" את הסמל באזורים נרחבים בשמי הארץ, תועד היום 4.1.2025 שוב סמל החטופים בשמי הגליל. 455 יום בשבי החמאס והגי'אד המוסלמי ברצועת עזה.

סמל החטופים מעל שמי איילת השחר. צילום יולי ריבק.

סמל החטופים מעל שמי יסוד המעלה. צילום לירון גדעוני.

העברה מ"שירונט"

שבו בנים לגבולם

דיקלה
מילים: דיקלה ושרית סרי
לחן: דיקלה ותמיר דורי

הנה באות דמעות טובות
מציפות וממלאות
מלטפות לי – שוטפות את הפנים
הנה שבו בנים.

הנה באות דמעות טובות
אני רואה תמונות עוברות
אני רואה אותך – חוזר בחלומות
על נהרות וסליחות.

תשוב – יודעת שתשוב
ושוב אל הגינה
לפרח שצמא לך
לבית שמוסר לך
"ושבו ושבו ושבו – בנים לגבולם".

עיניים לא נעצמות
על מה מילים שנִכתבות
מה מספרות לך? מה מבקשות?
הן לא שותקות.

תשוב – יודעת שתשוב…

…."מינעי קולך מבכי – ועינייך מדימעה…..
ושבו מארץ אוייב – ויש תקווה …
ויש תיקווה לאחריתך…ושבו בנים לגבולם"
תשוב (אני) יודעת שתשוב
ושוב אל הגינה
לפרח שצמא לך
לבית שמוסר לך
ושבו ושבו שבו – בנים לגבולם – ושבו כולם.

העברה מ" פינת הנכד". עיתון לילדים בהוצאת " חדשות בן עזר " גיליון מספר 29.דצמבר 2024.

מילים ולחן רותי יצחקי ריכטר

רָאִיתִי נְהָרוֹת שׁוֹצְפִים מֵהַר שֶׁל שֶׁלֶג,

וְאֶל עִמְקֵי נֵכָר אָצִים בְּאוֹן.

רָאִיתִי יְעָרוֹת סְבוּכִים, כֵּהִים כָּאֹפֶל                      

וְצַמְּרוֹתֵיהֶם מְזַמְּרוֹת לִי שִׁיר רָחוֹק.

אֲבָל  אֲנִי שִׁירִים לָהֶם לֹא שַׁרְתִּי,

וְלֹא הִכְתַּרְתִּי אַגָּדוֹת שֶׁל חֵן.

קְסוּמִים הָיוּ קַווֵי  הָאופֵק,

אַךְ לֹא פָּרְטוּ נִימֵי כְּאֵב.

אָהַבְתִּי אֶת אַרְצִי, הִנֵּה הִיא שׁוּב נִלְחֶמֶת,

וְלָהּ כִּנֶּרֶת יְחִידָה בֵּין הֶהָרִים.

וּבָעִתּוֹן כּוֹתְבִים: "נָפַל עַל הַמִּשְׁמֶרֶת…"

וְלֹא אֵדַע  לִנְצֹר אֶת דִּמְעָתִי.

אוּלַי מָחָר יִנְבּוֹט שָׂדֶה בָּעֵמֶק,

וּטְרַקְטוֹר יְזַמֵּר בִּשְׂדֵה כֻּתְנָה.

אוּלַי נִרְאֶה בִּמְקוֹם נַגִמַ"ש קַטֶּפֶת

וְנִתְפַּלֵּל שֶׁתַּמָּה מִלְחָמָה.

אוּלַי מָחָר תָּשּׁוּב תִּשְׁקוֹט הָאָרֶץ

אוּלַי מָחָר נִפְשֹׁט מַדֵּי צָבָא.

אוּלַי מָחָר שִׁירָה תִּפְרֹץ בָּעֵמֶק

אוּלַי מָחָר, מוֹלֶדֶת, נִרְקֹם לָךְ אַגָּדָה!

לוחמים ברצועת עזה. מלחמת" חרבות ברזל " 2024. צילום דובר צ.ה.ל .

קבוץ ניר יצחק חוזר לגדל גזר. יבול דצמבר 2024. צילום יח'ץ.

העברה מ" עונג שבת " 3.1.25. כתב וצילם טל סגל

על קיר בניין בקרית המלאכה בתל אביב אצר מחבר הרשימה תערוכה של כעשרה ציורי רחוב (גרפיטי) גדולים המוקדשת לחטופים.

לא נשכח ולא נסלח!

שלי פרי ציירה את הציור המרגש הזה: התינוק כפיר ביבס משחק במעין ארגז חול שבתוך מנהרה, את החול ממלא שעון שנשבר והחול אוזל ממנו. שני חיילי חמאס חמושים שומרים על התינוק שלא יברח…

שלי, בת ראש העין, היא סטודנטית לשימור. יצירותיה פזורות ברחבי הארץ, מראש הנקרה ודרומה, וכמובן גם בממלכת הגרפיטי של ישראל, קריית המלאכה בתל אביב. בקרית המלאכה יש לה שני ציורים ושלישי, שהיא שותפה בו עם ציירים נוספים, עובר שיקום בימים אלה.

העברה מ" מאורות אל העבר ".מוערך לשנת 1935

העברה מYNET ספורט 2.1.2025

שורדת השואה שהפכה ל"אמא של ההתעמלות הישראלית" נפטרה בבית החולים בבודפשט לאחר שסבלה מאי ספיקת לב. זכתה בעשר מדליות אולימפיות והייתה אלופת הונגריה במשך עשור אחרי שאיבדה את רוב בני משפחתה באושוויץ ולאחר מכן עלתה לישראל ופיתחה את ענף ההתעמלות. הוועד האולימפי ושר הספורט ספדו: "מורשתה היא השראה אינסופית לדורות" אבל בישראל, הונגריה, ועולם הספורט: אגנס קלטי, אחת הספורטאיות הגדולות בכל הזמנים, הלכה היום (חמישי) לעולמה בגיל 103. אגדת ההתעמלות ההונגרייה-ישראלית, שנחשבת ל"אמא של ההתעמלות הישראלית", הובהלה ביום שישי בערב לבית החולים בבודפשט, הונגריה בעקבות אי ספיקת לב וקשיי נשימה שהתפתחו כתוצאה מדלקת ריאות ממנה סבלה.

ה"אמא של ההתעמלות הישראלית" איננה. אגנס קלטי (AP Photo/Laszlo Balogh)

מספר שעות לפני שאושפזה, סיפר בנה של קלטי לתקשורת ההונגרית כי מצבה של אמו, שסבלה בתקופה האחרונה מדלקת ריאות, משתפר וכי "היא כבר מחייכת". עם זאת, בהמשך מצבה הידרדר והיום היא נפטרה – שבוע לפני יום הולדה ה-104. בוועד האולימפי ספדו לקלטי: "הוועד האולימפי בישראל מרכין ראש בלכתה של גדולת הספורטאיות היהודיות אי פעם, כלת פרס ישראל, ניצולת השואה אגנס קלטי – האלופה האולימפית המבוגרת ביותר בעולם. אגנס, אגי בפי חברותיה זכתה לאריכות ימים ובשנותיה האחרונות ריגשה כל פעם מחדש בזכות אישיותה המיוחדת. אגנס קלטי עלתה לישראל מהונגריה בשנת 1957 בעקבות השתתפותה במכביה החמישית והיתה ממקימות ענף התעמלות המכשירים בישראל, גידלה דורות של מאמנות וספורטאיות והיתה אייקון מצויינות שהיוותה השראה לרבים בספורט הישראלי. קלטי זכתה בעשר מדליות בהלסינקי 1952 ומלבורן 1956, חמש מתוכן מזהב, כשייצגה את הונגריה במשחקים האולימפיים – מה שהפך אותה למתעמלת היהודייה הגדולה בכל הזמנים ולמתעמלת ההונגריה המעוטרת ביותר. עד היום היא גם הייתה האלופה האולימפית המבוגרת ביותר שחיה. אבל הסיפור המדהים של אגנס קלטי הוא בעיקר סיפור של שורדת שואה, שנאלצה לאמץ זהות בדויה, נישאה נישואים פיקטיביים למתעמל הונגרי, וניצלה מהתופת הנאצית. כל זאת בדרך, כאמור, לקריירה ספורטיבית בלתי נתפסת. סגירת המעגל המרגשת הגיעה בחודש מאי 2017, כשקיבלה בחגיגות העצמאות ה-69 של ישראל פרס מפעל חיים בתחום התרבות והספורט מהמדינה היהודית. קלטי נולדה ב-1921 בהונגריה, קצת יותר מעשור לפני עליית הנאצים לשלטון. "זאת לא הייתה משפחה דתית", היא סיפרה לאחרונה בראיון. החיבור של קלטי לספורט היה ממש מיידי. בגיל ארבע, בנוסף לשחייה היא החלה להתנסות בהתעמלות, במועדון ספורט יהודי, עם דגש על התעמלות מכשירים. למעט רומן קצר עם נגינת צ'לו, הספורט הפך למוטיב מרכזי בחייה.

ברחה מהנאצים והפכה לאחת הספורטאיות הגדולות בכל הזמנים. קלטי בצעירותה (רפרודוקציה)

"הבאתי איתי מכשירים ומקבילים, בישראל אפילו לא ידעו אז מה זאת התעמלות"(צילום: AP)

כשהכוחות הנאציים הגיעו להונגריה ומגיעה לשם גם רדיפת היהודים, חייה של קלטי משתנים ללא היכר. היא נאלצה להסתתר ולאמץ זהות בדויה – יוהאס פירושקה, עוזרת הבית של המשפחה. היא אפילו נישאה נישואים פיקטיביים למתעמל הונגרי. לרוב בני משפחתה לא האיר המזל. אביה, דודותיה ובני המשפחה המורחבת נתפסו על ידי הנאצים והוצאו להורג במחנה ההשמדה אוושויץ. אולם אמה ודודתה, ששרדו את השואה, זכו לראות אותה מתפתחת לאגדת ספורט, במהלך שנות ה-50. זה התחיל כשמלאו לה 24 שנים, היא חזרה למשטר אימונים מלא, וב-1946 החלה רצף לא נתפס של עשר שנים בהן היא זכתה בתואר אלופת הונגריה בהתעמלות. באליפות העולם ברומניה (1956) היא מוסיפה לארסנל התארים שלה שלוש מדליות נוספות. כאמור, את הפסגה האמיתית היא כבשה במשחקים האולימפיים בהלסינקי (1952) ומלבורן (1956) בהן היא קטפה לא פחות מעשר מדליות, והפכה לאגדה בחייה.

הניחה את יסודות ההתעמלות בישראל (צילום: דנה קופל)