אלי ס'ט : צ'ובצ'יק.

צ'ובצ'יק שממנו שובש 'הצ'ופצ'יק של הקומקום', להיט של הזמר האגדי פיוטר לשצ'נקו מלפני כמעט 100 שנה. מה שיפה בשיר הזה, זה שיש בו רוח טובה, למרות הרגעים הקשים, ו(בניגוד לממשלת ישראל) הוא משרה אמונה ותקווה.

аломШבתаббатШלום

אלי סַ"טEli Sat

ברכות לפרופסור דורית אהרונוב , ביתם של ציפי ודב אהרונוב בן קריית חיים, על היותה " חברה באקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית".

אלי רביד{ ליישי } : בני קריית חיים גאים בהישגיה המדעיים המיוחדים של פרופסור דורית אהרונוב ועל קבלת כתב המנוי " חברה באקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית ". אנו מברכים את משפחת אהרונוב המוכשרת וחברינו הטובים ציפי ודב אהרונוב ובני ביתם.

העברה מויקיפדיה

דורית אהרונוב (נולדה ב-1970) היא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים המתמחה במחשוב קוונטי. אהרונוב נולדה בוושינגטוןארצות הברית וגדלה בחיפה, בתו של המתמטיקאי דב אהרונוב ואחייניתו של הפיזיקאי יקיר אהרונוב. בשנת 1994 סיימה בהצטיינות יתרה את התואר הראשון במתמטיקה ובפיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1999 סיימה את התואר השני בפיזיקה במכון ויצמן. באוניברסיטה העברית בירושלים היא קיבלה תואר דוקטור בפיזיקה ומדעי המחשב, על עבודה שכותרתה "חישוב קונטי רועש", שנעשתה בהנחייתם של אבי ויגדרזון ומיכאל בן-אור. במסגרת התזה שלה במדעי המחשב מצאה דרכים המאפשרות חסינות לרעש עבור מחשבים קוונטיים. לאחר פוסט-דוקטורט שעשתה במשך שנתיים (שנה באוניברסיטת פרינסטון במחלקה למתמטיקה, ושנה באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה במחלקה למדעי המחשב), מונתה לפרופסור במחלקה למדעי המחשב והנדסה באוניברסיטה העברית בירושלים. אהרונוב זכתה במספר פרסים על עבודת המחקר שלה. בשנת 2005 נבחרה על ידי המגזין Nature לאחת מארבע "התאורטיקנים הצעירים הבולטים ביותר בתחום עשייתם",[1] ובשנה שלאחר מכן הוענק לה פרס קריל למצוינות במחקר מדעי.[2] בשנת 2014 זכתה בפרס מיכאל ברונו.[3]

בשנת 2010 הוזמנה להרצות בקונגרס הבינלאומי למתמטיקה בהיידראבאד על נושא "ההיבטים המתמטיים של מדעי המחשב".

פרופסור דורית אהרונוב.

אלי רביד{ ליישי }: ברכות לבן הקריה פרופסור יקיר אהרונוב מבני קריית חיים.

מדענים מצטיינים נבחרו כעמיתי החברה המלכותית 16 מאי 2024

למעלה מ-90 חוקרים יוצאי דופן מרחבי העולם נבחרו השנה לאחוות החברה המלכותית, האקדמיה הלאומית למדעים של בריטניה. העמיתים הנבחרים, הזוכים להכרה על תרומתם שלא תסולא בפז למדע, הם מובילים בתחומם. ביניהם חתן פרס נובל, פרופסור עמנואל שרפנטייה (Charpentier); זוכה אמי, ד"ר אנדרו פיצגיבון (על תרומתו לתוכנת מעקב מצלמות התלת מימד "בוז'ו"); והיועץ הרפואי הראשי לשעבר לנשיא ארה"ב, פרופסור אנתוני פאוצ'י. הצריכה החדשה, המגיעה מכל רחבי האקדמיה, התעשייה והחברה הרחבה, משתרעת על פני דיסציפלינות מגוונות כמו טיפולים חלוציים למחלת הנטינגטון, פיתוח האלגוריתם הראשון להזרמת וידאו, יצירת תובנות חדשות על היווצרות זיכרון ולימוד המקורות והאבולוציה של היקום שלנו. סר אדריאן סמית, נשיא החברה המלכותית, אמר: "אני שמח לקבל קבוצה יוצאת דופן כזו לאחוות החברה המלכותית. "קבוצה חדשה זו כבר תרמה תרומה משמעותית להבנתנו את העולם הסובב אותנו וממשיכה לדחוף את גבולות האפשרויות במחקר האקדמי ובתעשייה. "החל מהדמיה של העלייה החדה בטמפרטורות העולמיות מאז המהפכה התעשייתית ועד להובלת התגובה למגפת הקורונה, מגוון המומחיות שלהם מקדם את ההבנה האנושית ועוזר להתמודד עם כמה מהאתגרים הגדולים ביותר שלנו. "זה כבוד גדול עבורי שהם מצטרפים לחברותא".

נתונים סטטיסטיים על קליטת העמיתים השנה:

  • 30% מכלל העמיתים, חברי החוץ ועמיתי הכבוד השנה הן נשים עמיתים חדשים נבחרו מ-23 מוסדות בבריטניה, כולל אוניברסיטת נוטינגהאם, הסקר האנטארקטי הבריטי, אוניברסיטת סטרת'קלייד והמוזיאון להיסטוריה של הטבע הם נבחרו ממדינות כמו ברזיל, סין, יפן, מקסיקו וסינגפור

הרשימה המלאה של העמיתים החדשים והחברים הזרים של החברה המלכותית היא, לפי סדר הא"ב:

חברים זרים חדשים

פרופ' יקיר אהרונוב ForMemRS
פרופסור מן המניין לפיזיקה תיאורטית, המכון ללימודים קוונטיים והפקולטה לפיזיקה, מכללת שמיד, אוניברסיטת צ'פמן, ארה"ב ופרופסור אמריטוס, אוניברסיטת תל אביב, ישראל

פרופסור יקיר אהרונוב

אמא דולה אהרונוב ובנה יקיר. שנת 1933.

אלי אלון: התרסקות הפייפר באלומות 1959.

העברה מ" היסטוריה ושימור בישראל ". תחקיר וכתיבה :אלי אלון . פרסום מיום 25.5.22.

בתאריך-3 במאי 1959, לפני 63 שנה התרסק מטוס "פייפר" של חיל-האוויר בשטח חצר קיבוץ אלומות שליד טבריה. הטייס אביהו רביב ועוזרו שרגא בלום שישב מאחור נפצעו באורח בינוני עד קשה כעבור כחודש וחצי, מת הטייס רביב מפצעיו.התאונה התרחשה ביום ראשון 3 במאי 1959 בסביבות השעה 3:30 אחה"צ כאשר טייס חיל-האוויר אביהו רביב, (רבצ'נסקי) בן 22, חג מספר פעמים בגובה נמוך מעל מבני קיבוץ אלומות ו"נופף לשלום" לחבריו חברי גרעין נוגהות שעשו באותה תקופה את הכשרתם החקלאית בקיבוץ. העיתונות אז דיווחה כי במהלך טיסתו מעל הקיבוץ השליך הטייס הצעיר מהמטוס אגרת- הזמנה אישית לחבריו שבקיבוץ לחתונתו עם חברתו החיילת אורה שאמורה הייתה אמורה להיערך בל"ג בעומר.

לפתע כבה מנוע המטוס

על-פי עדויות עדי ראיה, המטוס חג מעל מבני משק אלומות שלוש פעמים בגובה נמוך מאד. בסיבוב השלישי כבה פתע מנוע המטוס ואז צלל מטה לקרקע במהירות רבה בבת אחת ונתקע בקול רעש אדיר באדמה, בשטח פתוח בסמוך לבתי הקיבוץ. המטוס ומנועו נתקעו בקרקע, התרסקו והכנף השמאלית ניתקה ממקומה והועפה למרחק מספר מטרים. לשמע רעש חבטת נפילת המטוס, חברים מבתי הקיבוץ הסמוכים יצאו בריצה לעבר המטוס והחלו לחלץ את הטייס רביב ואת עוזרו שרגא בלום שהיו לכודים במצב של הלם בין שברי המטוס ונפצעו באורח בינוני עד קשה. השניים הובהלו לבית חולים פורייה בטבריה. המטוס לא התלקח כיוון שמנועו היה כבוי בעת שנפל.שעה קלה לאחר התאונה, הגיעו למקום התאונה במסוק אנשי וחוקרי חיל-האוויר. הם בדקו את חלקי ושברי המטוס וגבו עדויות מעדי ראייה לתאונה. בשעות הערב הגיעה למקום משאית וחלקי המטוס ושרידיו הועמסו עליה והועברו מהמקום.

"הטיסה מעל המשק לא נכללה בנתיב הטיסה שאושר"

דובר צה"ל פרסם הודעה לעיתונות בעניין התרסקות המטוס ומסר כי ועדת חקירה שנתמנתה על-ידי מפקד חיל-האוויר לבירור נסיבות התאונה קבעה שהטיסה מעל המשק לא נכללה בנתיב הטיסה שאושר. ולא רק זאת, הטייס הנמיך טוס בניגוד להוראות והוא יועמד לדין.

הערכה, ויודגש כי זו הערכה בלבד ולא קביעה חד-משמעית, היא כי הטייס שהיה טייס סיור החליט "לסטות" מנתיב הטיסה שלו ולחוג בגובה נמוך מעל קיבוץ אלומות כדי "להגיד שלום" לחברה' -חבריו לגרעין נוגהות מתנועת "הנוער העובד" ותוך כדי כך, לפחות על-פי דיווחי העיתונות דאז, לשגר אליהם ממטוסו הזמנה לא שגרתית ומקורית מהאוויר לחתונתו הקרובה.

יודעי דבר המכירים את תולדות חיל-האוויר, מספרים, כי לא הייתה זו אז תופעה חריגה. בתקופה ההיא היה מעין נוהג, ל"הגיד שלום" עם המטוס לחברים במשק, אצל לא מעט טייסים קיבוצניקים או מושבניקים. וגם טייסים עירוניים חטאו לא פעם בכך שבאו "לבקר" עם מטוסם בגובה נמוך את בית משפחתם ולנופף להם לשלום בכנפי המטוס. ראוי לציין כי דיווחי העיתונות דאז בעשוריה הראשונים של המדינה לא היו תמיד מדויקים והיו טעויות בשמות ובתאריכים וגם בעובדות, וצריך להתייחס לדיווחי העיתונות דאז בפרופורציה הנכונה.

עזר ויצמן בא לחקור באופן אישי את נסיבות התאונה

למחרת התאונה ב-4 במאי 1959 הגיע לקיבוץ אלומות מפקד חיל-האוויר עזר ויצמן שחקר באופן אישי את נסיבות התאונה. הוא שוחח עם ראשי וחברי הקיבוץ. על-פי דיווחי העיתונות דאז הטייס רביב היה "בן בית" בקיבוץ אלומות. הוא השתייך לתנועת "הנוער העובד" וחבריו לגרעין הנח"ל "נוגהות" עשו שם בהכשרה חקלאית. לקראת קליטתם כחברים בקיבוץ. על-פי עדויות לא הייתה זו הפעם הראשונה שרביב טס מעל הקיבוץ בגובה נמוך, מנופף לשלום לחבריו שעל הקרקע ,והיו בקיבוץ שפנו בתלונות על כך למפקדת חיל-האוויר.

כשבוע לפני התאונה, כך מדווח בעיתונות דאז, נפגש הטייס רביב עם חבריו בקיבוץ והודיע שהוא עומד לטוס מעל המשק כדי להשקיף מלמעלה על חבריו ל"גרעין" בקיבוץ וכי יזמינם בדרך האוויר לחתונתו. רביב היה אמור להינשא לחברתו אורה שטרסברג בת קריית חיים וחברת גרעין נגוהות, ימים ספורים לאחר התאונה.

הטייס מת מפצעיו כחודש וחצי לאחר התאונה

רביב הועבר, כאמור, מיד לאחר תאונת התרסקות מטוסו לטיפול בבית החולים פורייה בטבריה. הוא נפצע באורח בנוני עד קשה, אולם מבית החולים דווח לעיתונות ימים ספורים לאחר התאונה כי מצבו משתפר וכי יצא מכלל סכנה. עוזרו בטיסה (נווט המטוס) שרגא בלום , שישב מאחור והועבר אף הוא לטיפול בבית החולים, נפצע באורח קל יותר. חבריו של רביב שבאו לבקרו בבית חולים סיפרו כי היה בהכרה מלאה, שוחח עימם כרגיל והתרשמו כי יצא מבית החולים תוך ימים ספורים. כעבור ימים ספורים הוחמר מצבו, אובחן שבר בראשו ובעצת רופאו הועבר לאשפוז בבית חולים רמב"ם בחיפה. כחודש וחצי לאחר תאונת מטוסו ב-16 ביוני 1959 מת הטייס אביהו רביב מפצעיו. הערכה היא שקריש דם שנסחף בגופו כתוצאה מהפציעה בתאונה, הוא שגרם למותו. בן 22 היה במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה.

אביהו רביב נולד גדל והתחנך בקריית חיים. היה מדריך גדנ"ע-אוויר והשתתף במשלחת הראשונה של גדנ"ע-אויר לארצות-הברית בשנת 1955. סיים לימודי שנה אחת בטכניון בחיפה, בפקולטה לאווירונאוטיקה. לצה"ל גויס באוגוסט 1955. השתתף במבצע סיני ולאחר-מכן עבר קורס סיור וקישור ושירת שירות-קבע כטייס בחיל-האוויר.

מטוס "פייפר". צילום דן חמיצר.

אלי רביד , ליישי :

הטייס שניספה באסון זה , אביהו רביב , הוא בן קריית חיים. בית המשפחה היה ברחוב ב' {הראשונים }מספר 63.ההורים : פרחה ומשה רבצ'ינסקי. הילדים : טבעונה, אביהו ואילנה.

מצורפת תמונה של ילידי 1937, בכתה ד' בבית הספר א' { ארלוזורוב }, המחנכת מרים ספיר.

אביהו רביב { רבצ'ינסקי } , בשורת היושבים השנייה , שלישי משמאל.

אורי יסוד: עוד קצת נוסטלגיה החולפת מן העולם בקריית חיים

עברתי לתומי ברח' בן צבי { רחוב כ' } פינת הגדוד העברי { רחוב ג'} ליד ביה"ס "מגינים." וראיתי שמשכנה של משפ' עפרוני ז"ל נמחק מהמפה. נעצבתי, כי מן הסתם על השטח הזה יוקם בניין רב קומות בסמוך מאד לבית הספר ובית נגלר ויהווה מן הסתם מטרד     ציבורי שלא לדבר על מצוקות החנייה הקיימות במקום בלאו הכי. ואינני בטוח שההיסטוריה של המקום מוכרת וידועה למישהו.

חבל! כי מן הסתם תחושותיי הם שהנושא לא נלקח בחשבון, והלוואי שאני טועה.

ואם זה לא מספיק, גם ביתה של משפחת כהן באמצע רחוב הגדוד העברי עומד להימחק מעל פני האדמה ויהפוך למשכנם של עוד 10 משפחות.

פרנסי קריית חיים אתם מודעים לעניין?

             אורי יסוד

תגובה מרוני ברק:

אורי יסוד כותב כאן על הריסת הבית של מש' עפרוני.ומציין את בית הספר מגינים.אז אנחנו יודעים את האזור שמדובר בו.אנחנו עדיין נמצאים בקריה עם רחובות ששמם הוא לפי האלף.בית.כל השמות שאורי ציין לא אומרים דבר להרבה אנשים שקוראים באתר הזה.ואורי יסוד גם הוא שייך לגיל הזה.רצוי לציין בכתבות את שם הרחובות באותיות.ואפילו להביא לפרסום מילון הרחובות בקריה.

תודה ושבת שלום.

רוני.

אלי רביד, ליישי :

ברשימה זו , לצד שם הרחוב היום , צוין גם שם הרחוב { לפי סדר הא'ב } שהיה בעבר.

באתר הישן, אליו ניתן להגיע דרך הסרגל הראשי , בפרק " סיורים ברחובות " { בקריית חיים המזרחית }מצוין לצד שם הרחוב בעבר {לפי הא'ב } ,גם שם הרחוב היום.

ברכות ליום העצמאות ה-76 למדינת ישראל

העברה מ"שיר עד" ו" שירונט " שאו ציונה נס ודגל

שאו ציונה נס ודגל
מילים: נח רוזנבלום
לחן: נח זלודקובסקי




שאו ציונה נס ודגל
דגל מחנה יהודה
מי ברכב מי ברגל
נעש נא לאגודה

יחד נלכה נא נשובה
ארצה אבותינו
אל ארצנו האהובה
ערש ילדותינו.

שובו, שובו ממרחקים,
ארצה ארץ אבות!
נוסו נוסו ממעמקים
בעזרת שוכן ערבות.

אז עם נהיה כמו היינו,
מנו יתד פינה,
אז אך שחוק יימלא פינו,
ולשוננו רנה!
 

ונזכור את כולם. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

שורה מתוך 'הרעוּת' על אנדרטת זיכרון בבית הספר 'כדורי' (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה)

העברה באדיבות " עונג שבת " 8.5.24 בעריכת פרופסור דוד אסף.

ביצוע המקורי של השיר, בפי להקת הציז'בטרון והסולן גדעון זינגר. ההקלטה היא מתחילת שנת 1949

העברה מ"שירונט."

הרעות


מילים: חיים גורי
לחן: סשה ארגוב

על הנגב יורד ליל הסתיו
ומצית כוכבים חרש חרש
עת הרוח עובר על הסף
עננים מהלכים על הדרך.

כבר שנה לא הרגשנו כמעט
איך עברו הזמנים בשדותינו
כבר שנה ונותרנו מעט
מה רבים שאינם כבר בינינו.

אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח.

הרעות נשאנוך בלי מילים
אפורה עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים
את נותרת בהירה ודולקת.

הרעות כנערייך כולם
שוב בשמך נחייך ונלכה
כי רעים שנפלו על חרבם
את חייך הותירו לזכר.

ונזכור את כולם…

רותי יצחקי ריכטר: קווים מקבילים.

סיפור השבוע וסרט דרמטי קצר (20 דקות) ליום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה

שלום ידידיי

גם השבוע אינני מביאה אגדה משמחת אלא סיפור קצר העוסק בשכול. הסיפור הופק בסרט "קווים מקבילים" על ידי חברי חוג הטלוויזיה הקהילתית בנוה מונוסון. בימוי יוחנן ולר,  הפקה רינה מזור, צילום רוני שפיר יחיאל הל אור ואריה ריכטר.  תסריט רותי יצחקי ריכטר עריכה תמי שחם.

 הנה הקישור:

קווים מקבילים עם כיתוביות באנגלית  דרמה. 20 דקות.

קווים מקבילים

מאת רותי יצחקי ריכטר

היא ידעה שחייה זורמים בשני נחלים שלעולם לא ייפגשו. הם  היו בעיניה  כשני קווים מקבילים, ואף שעברו כבר יותר מעשרים שנה מיום שסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון, עדיין הדהדו במחשבותיה דברי המורה לגיאומטריה המדקלם בפאתוס: "שני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו". היא לא ידעה מדוע דווקא את המשפט הזה זכרה מכל שאר המשפטים, ואולי רק העמידה פנים שלא ידעה? היא בחרה שלא לחשוב על כך, והשתדלה להתעלם ולהעסיק את  עצמה במחשבות אחרות.

הזרם התת-קרקעי היה שייך לאיש שנפל במלחמה, ואף שעתה כבר הייתה נשואה שנים רבות לחברו הטוב שגידל יחד אתה את ילדו של האיש המת וילד עמה שני ילדים, פיכה הזרם התת-קרקעי בחייה וליווה אותה בכל מעשיה.

הזרם השני, הזרם של האיש החי, היה מפכה בקול תרועה מעל פני השטח, מעז פניו בלילות אהבה ומשרה ביטחון בטרדות היום-יום. הוא נשא עמו לפעמים רגעים של אושר ולפעמים של שלווה ומעולם לא שקט.

בימי חול רגילים לא הפריע הזרם התת-קרקעי לזרימתו התקינה של המעיין העילי, שהמשיך לפכות בכוח, ומימיו הזכים חייכו כמזמינים אותה ואת ילדיה להתרענן מעט.  רוב ימות השנה הקפידה להרהר באיש המת רק בעת לילה או כשהייתה בביתה לבדה, אבל כשהתקרב יום הזיכרון היה האיש המת קם לתחייה במחשבותיה, כובש את כל ישותה, מביא עליה פיזור דעת, וסותם כמעט לגמרי את האפיק העילי.

בתקופה שבין יום השואה ליום הזיכרון נזהרו ילדיה לא להעלות את חמתה, ופעם אחת, כשעברה ליד דלת חדרם הפתוחה למחצה, שמעה את בנה הבכור מסביר לאחיו הצעירים ממנו: "אל תשימו לב שאמא מתנהגת עכשיו ככה. זה יעבור לה. זה פשוט עונתי אצלה."

דבריו הכאיבו לה, והיא חמקה למטבח ובכתה שם בסתר. היא זכרה את התקפי הדיכאון שתקפו את אִמה בעונת החורף, שהביאו עמם חרדה עמומה ופחד מן הלא נודע, כי מעולם לא ידעה מתי תצמח הרעה ואיך תוכל להתגונן בפניה. היא נדרה אז בלבה שילדיה לא ידעו את הצער הזה, והנה ירשו גם ילדיה את  כאב הילדה שציפתה בקוצר רוח שתעבור העונה הקשה ואמה תשוב ותחייך, תרעיף עליה אותות חיבה, ותשוב להיות אישה שמחה.

האיש החי היה מהלך בימים שלפני יום הזיכרון  על קצות אצבעותיו כרדוף אשמה, נכון להניח תמיד יד מנחמת על כתפה, ואורב לדמעה סוררת שתיקווה בזווית עינה, אך היא התעלמה מניסיונותיו והייתה עונה על שאלותיו בקוצר רוח  שלא הצליחה להסתירו.      

היא ידעה שאיננה יכולה להסביר לו ולילדיה שככל שחולף הזמן ומתרבים ימי הזיכרון, הולכת ודוהה בדמיונה דמותו של אהובה המת. היא ניסתה להיאחז בשברירי קווים, להחזיק בקצה חיוכו הממהר להימוג ולדמיין את מגע עורו המחוספס כשהיא מלטפת את אמותיו, אבל זכרה רק רסיסים וקרעים שלא הצליחה לחבר לדמות אחת. לעיתים היו אלה רסיסים של צחוק ולעתים מילים של חוסר סבלנות ורוגז כבוש שלא התגבשו לתמונה ברורה, והיא חשה מדי שנה שהיא שוב מאבדת אותו. 

בימי ילדותם היוו היא, האיש המת והאיש החי שלישיה שחבריה כמעט לא נפרדו. הם גדלו בשכנות, למדו ביחד, והתגייסו לצבא מיד לאחר שסיימו את לימודיהם בבית הספר האזורי. כעבור שנים אחדות נפרדו דרכיהם, אבל הם שבו והתראו כשבאו בשבתות לבקר את הוריהם במושב. היא התלבטה בין שני אוהביה, ולבסוף נישאה לאיש המת והולידה עמו את בנה הבכור, שעיניו כעיני אמו ושחוקו מזכיר את חיוכו של אביו. אחר כך פרצה המלחמה הארורה, ובעלה, רעהו של האיש המת, נשא אותו בזרועותיו וניסה לשווא להחיותו תחת מטר של אש. 

בימים שלאחר מותו החליטה שלא תקשור את חייה בחייו של גבר אחר, אבל נאלצה להיכנע לגופה שהחל לרעוב ולבנה הקטן, שחזר וביקש שתביא לו אבא כמו שיש לכל הילדים. בתחילה הייתה בוכה עם האיש החי בסתר, והוא היה מנגב את דמעותיה ומוסיף עליהן את שלו, ואחרי שנים אחדות, כשחשה שחיבה של אמת עומדת ביניהם ומחפה על היעדר הסערה, הסכימה לקשור את חייה בחייו. כשהציע לה להינשא לו, ראתה בכך כעין ייבום, כמו בימי התנ"ך, ולא מיהרה להסכים, אבל לבסוף התמסרה לו והם נישאו בטקס צנוע כשעמדה כבר במחצית הריונה.

היא ובעלה החי בגרו בינתיים, ילדו עוד שני ילדים, והפכו לאנשים מיושבים בדעתם, רחוקים ממשוגות נעוריהם ומאידיאלים ותקוות שהכזיבו, אבל האיש המת נותר צעיר, בלא קמטים ובלא אניצים ראשונים של שיבה. היא הייתה רוצה להאמין שיש חיים לאחר המוות, כפי שהאמינה בילדותה כשהייתה בוחנת את פני השמיים ומחפשת בציורי העננים את דמות סבתה האהובה שנפטרה. אבל עכשיו הייתה מפוכחת וספקנית, וחזרה ואמרה לעצמה שהוא פשוט איננו. כן. הוא פשוט חדל להיות, ולולא הזיכרונות המפכים תמיד במחשבותיה, בלב בעלה החי ובלב ההורים השכולים, לא היה נותר דבר מחייו המלאים, השמחים, השייכים עתה לעולם החידלון.

אותה שנה, בשבוע שלפני האזכרה, כשגבר רוגזה על דברים של לא כלום, והיא החמיצה פניה לאיש החי והרבתה לנזוף בילדיהם, הזעיף אליה בעלה פנים שלא כמנהגו ואמר: "אנחנו מוכרחים לדבר! זה לא יכול להימשך ככה!"

"על… על…. על מה אתה רוצה לדבר?" נחרדה, ולפתע נתקפה פחד. בסרטים שראתה היה משפט זה תמיד אות לסערה הולכת וקרבה שסופה ניתוק קשרים והרס משפחות.

"על הכל!" אמר בתוקף שאינו אופייני לו,  ואחר כך הוסיף: "ממתי נעשית לי חנה מ'מיכאל שלי'? את אף פעם לא מרוצה! אבל אני לא מתכוון להיות מיכאל! לא אני!"

היא שבה ונחרדה ואימה אחזה בגרונה. מעולם לא ידעה שקרא את הספר הזה, ספרו הראשון של עמוס עוז. בדרך כלל עמדו ספרי מקור קלאסיים למראשות הצד שלה במיטה הזוגית, וספרי מתח וספרים טכניים הקשורים בעבודתו נחו ליד הצד שלו, והנה, הוא משווה אותה לחנה גורן, גיבורת הסיפור, המאוכזבת דרך קבע ומחפשת לה תיקון בדמיונות שווא ובעולם של חלומות.

"א… א… אני? חנה גורן? מה פתאום?" ענתה והסבה את ראשה כדי שלא יראה את דמעת הכעס הלא קרואה המתגנבת לעיניה, והוא חזר ואמר בכעס: "אנחנו חייבים לדבר! לשוחח פעם אחת כמו שצריך!" ואחר-כך הסב אליה את גבו ויצא מהחדר.

הימים הבאים עברו עליה בדאגה עמומה, טורדנית, שאינה פוסקת אף לרגע ומרימה ראש מרגע שפקחה את עיניה בבוקר ועד לשעת לילה מאוחרת. מה הוא רוצה לומר לה? האם מאס בה? האם מאס באפיקי החיים המקבילים, המפלסים להם דרך בלא להיפגש? האם נמאס לו להיות "כינור שני", כפי שאמר פעם, כשרק חברו זה לזו ומצאו להם ניחומים באבלם המשותף?

בימים הבאים חזר לנהוג כמנהגו עמה מימים ימימה, והיא ניסתה  להעמיד פנים שלא קרה דבר, שהכל בסדר. שהוא רק… נו… ככה סתם… ככה סתם התרגז לו פתאום… אבל הדאגה התמידית שלא מצאה מנוס ממנה ניקרה במחשבותיה והדירה שינה מעיניה. היא חששה לאבד אותו ופחדה להישאר שוב לבדה כמו אז, כשהתאלמנה. מה יש להם לדבר? ומדוע עמדה רצינות כה רבה במבטו הפצוע כשאמר לה בכעס שהם צריכים לדבר?

ביום העלייה לקבר  הציעה לו להישאר בבית עם ילדם הקטן, אבל עוד לפני שסיימה את דבריה כבר ניחשה מראש  את דבריו: "אני אבוא אתך. כבר ביקשתי מאמי לשמור על הילד."

ליד הקבר, כשעמד האיש לצדה, ידו האחת חובקת את כתפה והשנייה חובקת את כתפה של האם השכולה שהוא מכנה בחיבה "סבתא", שקעה בזיכרונותיה על האיש המת. היא חשבה שאם היה חי כיום, אולי היה כבר מתחיל להקריח, ושערו הכהה בוודאי היה דוהה ולובש חוטים של כסף. אבל כאן, בבית העלמין, הוא נשאר צעיר וחייכני, מתעלם מטרדות של יום-יום, מפריח בדיחות, ועושה מעשי קונדס כילד קטן.

בתום האזכרה הסיעו את הוריו של האיש המת לביתם, ואחר כך, כשחשבה שהוא מפנה את המכונית הביתה, ראתה שהוא נוסע לעץ הזית העומד במרום הגבעה החשופה, ששביל לבן ורחב מפלס דרך לפסגתה. בימי ילדותם בנו חברי השלישייה בראש צמרתו סוכה קטנה, עשויה קרשים, שראשה עטור צמרת כסופת עלים ונמשים של שמש חודרים בעדה ומאירים את בסיסה זרוע העלים היבשים במרבדים קטנים של אור.

היא חששה מהשיחה שישוחחו תחת ענפי העץ שלהם. אולי היא צריכה למנוע את השיחה הקשה הזאת? אולי היא צריכה להקדים ולמנוע את ההרס? ואולי עליהם בכל זאת לדבר ולחשוף את הדברים הכואבים? אסור לה לברוח מהשיחה הקשה, המבעתת את שנתה בלילות האחרונים ומערערת את שארית שלוותה.

הוא עצר את המכונית ליד העץ והם יצאו וישבו על הארץ, ליד הגזע המסוקס. הסוכה הישנה ניצבה עדיין בראש העץ, אבל אחדים מקרשיה ניתקו והקישו בענפים כשליטפה אותם הרוח והניעה קלות את ראש הצמרת.

היא חיכתה שיפתח בדברים, אבל הוא הביט אל האופק ולא אמר דבר. מרחוק נצנץ הים בברק מתכתי מול שמיים עכורים, ושמש של חמסין ראשון נחבאה בין עננים  קלים, מעורפלים באפור. אחוזת חרדה נשאה את ראשה והביטה בו, מחכה שיאמר את דבריו, אבל הוא המשיך לשתוק.

אחר כך נדד מבטה מפניו אל נוף העץ, ושם, כיוצאת מבין הענפים, עלתה פתאום מול עיניה דמותו של האיש המת. עתה הייתה התמונה שלמה, בלא סדקים, בלא טלאים ובלא כתמים של חושך, והאיש שהיה פעם בעלה עמד צוחק מול עיניה המביטות בו בהשתאות ובשקיקה, ונדמה היה שהתפלל עמה שהזמן יעמוד מלכת. נפעמת עמדה והסתכלה בו, יודעת שדמותו תימוג עוד מעט ותיעלם, וכמו מאליה נשלחה ידה אל העץ כדי לאחוז באהובה, אך מיד מיהרה לשוב ריקם, והיא ידעה שיהא עליה להניח לו ללכת. 

בעלה קם והתרחק מעט, כאילו ניחש את המתרחש וחשש להפריע. הוא עמד ליד המצוק והשקיף משם אל הים ואל עדרי שיחי אלת המסטיק הכהים, המאובקים, הגולשים אל החוף. היא הוסיפה להביט בקרעי התמונה הדוהים ומתפוררים בהדרגה, ורק כשנמוגו לגמרי בערפל קמה בכבדות והתקרבה אליו.

 "מה רצית להגיד לי?" שאלה. "אמרת שאתה רוצה לדבר."

"שום דבר," אמר. "זה כבר לא חשוב."

"לא!" התעקשה. "אני רוצה לדעת. אני לא יכולה לעמוד בספק הזה!"

הוא חייך חיוך עגום. "חשבתי שאוכל להכניע את הזיכרונות ואת העבר, אבל לא הצלחתי. אני יודע שהאיש המת ניצח אותי. אני יודע שנוצחתי ואני לא יכול להילחם עוד."

היא נשענה על חזהו, חיבקה אותו בחוזקה כנואשת ובכתה פתאום את כל הבכי שלא הצליחה לבכות ליד הקבר. היא ליטפה את פניו שלמדה לאהוב במשך השנים, ובין יבבה ליפחה הצליחה לומר: "לא! הוא לא ניצח! היום נפרדתי ממנו. כן, היום זה קרה… כאן, במקום הזה…" והוא לא הבין ושאל: "מה? מה?" והיא לא רצתה להסביר ובלבה חשבה  שאומנם שני הקווים של חייה לא יתאחדו לעולם, אבל זה כבר לא חשוב, כי הם כבר לא שווים בגודלם, והזרם העילי, הזרם של האיש החי, הוא הקו העבה והאמיתי עכשיו.

ברה זיו: עולם קטן ומרכזו בקריית חיים

אלי,

אני מרגיש שאנחנו, כמו 'שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו’:  הפרש גיל של שנתיים ב-1950 היווה מרחק שלא ניתן לגישור. והנה פרסמת את תמונתו של איתן ורדי ע”ה אותו לא הכרתי אך מאד התרגשתי למראה התמונה של כתה ז’ שכן גיליתי שם את חניכי מ'התנועה המאוחדת’ (גדעון טנקס, נחום קוקוי, משה אדם, דומבה, מנחם חלפון שקרא לעצמו ראש קופסה…והבנות שהיו באותה עדה- שרה’לה קוריצקי, דפנה זיפלינגר, דבורה גביש ורותי ורטהיים) שבעתיד ישלימו את קיבוץ ‘תל קציר’…

 ועם זאת הפרש השנתיים בגילנו ‘המופלג’ אינו נחשב להפרש ואני חש קרבה רבה אליך אם עקב אחיותינו שהצטרפו למחנות העולים או בגלל גרעין "שדמות " שעם רבים מחבריו למדתי ב"ארלוזורוב ",שלמעשה הקים את קיבוץ עין גדי, אליו הצטרפת מאוחר יותר ,יחד עם חבריך מ גרעין "רעות " { הגרעין השני למייסדי קיבוץ עין גדי }.

עולם קטן…ומרכזו בקרית חיים

ימים שקטים ונחכה לאור בקצה המנהרה…

ברה

image-1.png

אלי רביד, ליישי:

ברה זיו, הוא בן קריית חיים. בית משפחתו היה ברחוב ט'ז { היום מבצע קדש }מספר 17.ההורים: זהבה וצבי ברזובסקי. הילדים : רות , יפה וחיים { ברה }.