אורי יסוד : משפחת ארלוזורוב היקרה

בישיבת מועצת קריית חיים ב-17.6.1933, מודיע החבר יהושע שרפשטיין על הרצחו של ד"ר חיים ארלוזורוב ומציע: 1 . לקרוא את שכונת העובדים בשם "עיר חיים" ארלוזורוב. 2 . להקים במקום אנדרטה של המנוח. ועד קריית חיים קיבל את ההצעה של החבר שרפשטיין, פרסם מודעת אבל מסוגננת תוך החלטה מודגשת בחתימתם של 11 חברים שבמקום מרכזי תוקם אנדרטה לזכרו של חיים ארלוזורוב. זה כמובן לא קרה במהלך 90.השנים האחרונות ונראה שגם בימים הבאים זה לא יקרה. שאול ז"ל שנתייתם מאביו בגיל צעיר מאד עשה כל חייו מאמצים גדולים לדעת מי רצח את ארלוזורוב? זה היה חשוב מאד עבורו, אך הוא לא צלח! הקשר של שאול עם קריית חיים לא נסק לשמיים ונשמר נמוך על קו המים. לימים כאשר הוחלט בוועד קריית חיים להסיר תמונתו של חיים ארלוזורוב, פרץ ויכוח עז בין שאול לגיורא פישר שהביא לניתוק יחסים מוחלט. איש לא חש בעניין ולא היה מוטרד מכך. לימים נערכנו (צוות מצומצם ומלוכד), לעריכת חגיגות שנת ה-75 והצעתו של ד"ר דן רונן. לנסות ולהקים מחדש את יחסי משפ' ארלוזורוב עם קריית חיים הייתה אתגר גדול! המשימה שהוטלה עלי ועל ד"ר חדווה טרגר הייתה מאד מאתגרת קשה וקרובה  לחוסר הצלחה מוחלט. מבלי לחטט יותר מדי באירועי התקופה ההיא הצלחנו! קבלת הפנים הייתה מרשימה ומרגשת בני המשפחה קיבלו תעודות יקיר העיר ודף חדש במערכות היחסים נפתח. זמן קצר לאחר מכן מתקיימת האזכרה הרשמית המשפחתית לחיים ארלוזורוב הנערכת אחת לחמש שנים עם נושא מוגדר מראש ובאותה שנה הנושא היה יישובים ואתרים הנושאים את שמו של חיים ארלוזורוב. שאול בחר בי לייצג את קריית חיים וזה מאד ריגש אותי. התנייתי השתתפותי בנוכחותם של חניכי תנועות הנוער וזה ריגש את כולם. ביני ובין שאול ומשפחתו התפתחה מערכת יחסים חמה של קשרים והצטערתי מאד לשמוע על פטירתו, גם כששאלת מי רצח את חיים ארלוזורוב נשארה בלתי פתורה וחוסר היכולת האובייקטיבי להגיע לחגיגות ה-90.

משתתף ואתי כל משפחתי בצערכם, מקווה שנמשיך במערכת יחסינו.

             אורי יסוד

       רחוב אוסישקין 9

   קרית מוצקין 2632409

1    

בני קריית חיים באבל על מותו של שאול ארלוזורוב, בנו של ד'ר חיים ארלוזורוב ז'ל שלזכרו שם הקריה.

שאול ארלוזורוב {העברה מויקיפדיה.}

שאול ארלוזורוב (נולד ב-1930, נפטר 13.2.2024) היה מומחה מים ישראלי, לשעבר סגן נציב המים ויושב-ראש אגודת מהנדסי המים בישראל.

נולד בשנת 1930 בתל אביב, בן לסימה וחיים ארלוזורוב. בשנת 1933, בהיותו בן 3, נרצח אביו על חוף ימה של תל אביב. היה חניך קיבוץ גניגר ולמד בגימנסיה הרצליה, בן מחזורם של השופט יצחק זמיר והסופר ישראל ויסלר (פוצ'ו). בשנת 1948 התגייס לפלמ"ח, ובמלחמת העצמאות שירת כמכונאי וכמטילן בטייסת הגליל. לאחר קום המדינה היה טייס בחיל האוויר ומילא תפקידים שונים במודיעין חיל האוויר.

למד הנדסת מים ומכונות בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. משנת 1955 עבד בחברת מקורות, ושימש בה במשך שנים בתפקידים בכירים. בשנת 1967 יצא לשנת שליחות בגאנה מטעם תה"ל לקדם את תכנון המים בעריה המרכזיות אקרה וטמה[1]. בין השנים 19691977 שימש כסגן נציב המים[2]. בין השנים 19801993 עבד כמנהל פרויקטים בתחום המים בבנק העולמי בוושינגטון. בשנת 1995 היה יושב-ראש הוועדה הציבורית לבחינת ניהול משק המים בישראל. בסוף שנות ה-90 נבחר כיו"ר אגודת מהנדסי המים בישראל. עובד כיועץ עצמאי במספר פרויקטים גלובליים.

ארלוזורוב מעורב במיזמי הנצחה של אביו, חיים ארלוזורוב, ומרצה בפורומים וכינוסים לזכרו. גם לאחר מסקנות ועדת החקירה הממלכתית לרצח ארלוזורוב הוא דבק בגרסה המקורית לפיה רוצחי אביו הם אנשי התנועה הרוויזיוניסטיתאברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט.[3]

שאול ארלוזורוב היה נשוי לפלור, ולהם שלושה ילדים. כיום הוא נשוי לשושנה אפלבוים, ולהם בת. מתגורר בתל אביב. בתו היא העיתונאית מירב ארלוזורוב. בתו, עורכת הדין מיכל ארלוזורוב, היא היועצת המשפטית של חברת מכתשים אגן. נשואה לד"ר ירום טורק, מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום רפואת השיניים – אחיה של פרופ' חנה יבלונקה.

שחר רביד: שוויון בנטל.

עוד בעולם הישן, זה של ה6.10, היה נושא נפיץ במיוחד שהתעלה על הכל, גם על הרפורמה המשפטית והוא השוויון בנטל. והנה, 4 חודשים אחרי האסון המטלטל ביותר בתולדות המדינה, הממשלה שלנו שוב לא מפספסת הזדמנות לפספס הזדמנות ועולה על המוקש הלוהט הזה. כי מה משמעות חוק הגיוס הבזוי הזה? קודם כל, במקום לנצל את השבר שפקד אותנו כאומה לתיקון ובנייה מחדש, אנחנו משמרים את המצב הקיים והבלתי נסבל בו יש אפליה בין דם לדם. אחר כך, אנחנו לוקחים את חוסר השוויון שנוצר בסעיף הקודם ומשדרגים אותו כך שאותה אוכלוסייה מצומצמת שעליה מוטל הנטל הצבאי תמשיך לעשות זאת לאורך זמן ממושך יותר ולמשך מספר ימים רב יותר כל שנה. כמה משדרגים? בעוונותיי, יצאתי לקצונה בסדיר ולכן מראש שירתתי חמש שנים ולא שלוש (או אפס שהייתי משרת אם סבא שלי לא היה חוזר בשאלה).אבל מה שלא מספרים לך כשאתה מתגייס, זה שהסדיר זה החלק הקצר בשירות הצבאי שלך. התיקון החדש מציע להאריך את השירות של קצינים עד לגיל 50, עם תקרה של 86 ימים בשנה ( שגם אותה אפשר לשבור כמובן). סך הכול 3 חודשים כל שנה למשך 25 שנים לכל הפחות. 6 שנים נוספות של שירות צבאי מלא. תנו לזה לחלחל רגע.

11 שנה של שירות צבאי לגבר חילוני או מהציונות הדתית מול אפס, אפס שנים (!) של גבר חרדי או ערבי מקביל. אני שם רגע בצד את הקטע הזה שאנשים ממש מתים בשירות הצבאי שלהם, אבל איזה מעסיק שפוי יקבל לעבודה שלו קצין שרבע מהשנה (לא כולל חופשות, חגים וימי מחלה) לא יהיה בעבודה.איזה עצמאי יכול להקים עסק כשרבע מהחיים שלו הוא לא נמצא בעסק בכלל? מי בת הזוג שתחתום על להיות אמא חד הורית אפילו שבן הזוג שלה לא בקבע? מי האבא שיסכים להיות הורה נוכח נפקד בשנים הכי משמעותיות של גידול הילדים? אף אחד לא יכול להתפרנס ממחמאות, וכשהמגזר שמשרת במילואים הוא גם הקטר שמניע את המשק, להיעלמות שלו יש השלכות כלכליות כבדות על כולנו. אם המדינה הזאת חפצת חיים, היא חייבת לגייס עוד אוכלוסיות שיעזרו למשוך אותה קדימה, השבר הזה הוא הזדמנות יוצאת דופן לתקן את העוול ההיסטורי הזה, ואם זה לא יקרה עכשיו, אני לא יודע אם אפשר יהיה לתקן את זה.

בתמונה- ילד יום הולדת ואבא במילואים שבמקרה היה בבית.

ואלה אנשי הפלדה המגינים עלינו.

שריונים שישים ותשע להקת גייסות השריון { העברה "משירונט "}"
מילים: יורם טהרלב
לחן: משה וילנסקי


בגאון הירדן,
באום שורט ואום צוץ,
במטע הדקלים,
בחצר הקיבוץ,
במקום בו הקיץ אדום ובוער,
אך הגבול בו אדום ולוהט עוד יותר –

שם השריונים, שם השריונים,
שם השריונים מחכים לפקודה,
מרכבות הברזל ואנשי הפלדה!
(ואנשי הפלדה)

במרומי הגולן,
מישורי הסופות,
מול שלגים מקפיאים
ורוחות סוחפות.
מי דובי הצפון אדירי התותח
הרובצים בדממה וצופים למזרח.

שם השריונים, שם השריונים…

במדבר הצהוב,
בדרכים אפורות,
על גדות התעלה,
בעמקי מחפורות,
אגרופים נקפצים מוכנים להלום,
שיבוא וגם אם לא יבוא השלום.

שם השריונים, שם השריונים…

בעורקי המדבר,
בנתיבי ההרים,
על חופי הירדן,
בחורשות וכפרים,
במקום בו ניצב האויב, אז מולו,
אם ראיתם אותם ואפילו אם לא.

שם השריונים, שם השריונים…
 

אילנה קוריאל : שרידי הצוללת האיטלקית " שירה " שבמפרץ חיפה יוכרו כאתר זיכרון תת ימי.

העברה מפרסום ביום .2.24 2. ב ynet

ב-1942 הטביע הצבא הבריטי את הצוללת, שנשלחה על ידי מפקדת הצי האיטלקי לתקוף את נמל חיפה וכל אנשי צוותה נהרגו. בשל החשש הגובר ששרידי הצוללת ייפגעו – הוחלט לסמן אותה במפות הימיות. כעת מקווים שהאתר יקבל הכרה על מנת שיהיה ניתן להגן עליו.לראשונה בישראל – אתר תת ימי סומן במפות הימיות כאתר היסטורי. הצוללת האיטלקית "שירה", שהוטבעה במלחמת העולם השנייה במפרץ חיפה, סומנה במפות הימיות על מנת להגן עליה מפגיעות ולשמר אותה כחלק מההיסטוריה של האזור. המהלך בוצע לאחר שלאתר נגרמו נזקים מאוניות שמגיעות לחופי ישראל. עם זאת, למרות הסימון האתר עדיין לא זוכה להגנה חוקית מטעם המדינה, שכן מדובר רק בסימון במפות הימיות ולא אישור סטטוטורי.

שרשרת עוגן של הצי האמריקאי שגרמה נזק לצוללת

שרשרת עוגן של הצי האמריקאי שגרמה נזק לצוללת© צילום: פרופ

"שירה", צוללת במשקל של כ-680 טונות, הושקה בשנת 1938 ובמהלך מלחמת העולם השנייה לקחה חלק במספר תקיפות ופשיטות נגד שורה של מטרות בריטיות. הבולטת בהן הייתה הפשיטה על נמל אלכסנדריה בדצמבר 1941, במסגרתה הצליחה להטביע מספר כלי שיט בריטים, כולל שתי אוניות מערכה. בעקבות פשיטה זו, התקינו הבריטים מערכות גילוי תת-מימיות בכמה מנמלי הים התיכון האחרים שהיו אז בשליטתם, כולל בנמל חיפה. בסיסה של המערכת לאיתור צוללות היה בסטלה מאריס, והיא כללה עמדות תצפית על רכס הכרמל ובבוסתן הגליל, אליהן היו מחוברות מערכות כבלים שהונחו על קרקעית הים בצורת לולאות. 

המערכת קלטה שינויים בזרם שיצרו גופים גדולים עשויים ברזל שחלפו מעליה והעבירה התראה לחוף. ב-10 באוגוסט 1942, זיהתה מערכת זו את "שירה", שנשלחה על ידי מפקדת הצי האיטלקי לתקוף את נמל חיפה. תקיפה בריטית משולבת, שכללה הטלת פצצות עומק וירי תותחים מסוללות סטלה מאריס, הביאו להטבעתה של הצוללת האיטלקית ולמותם של כ-60 אנשי צוותה.

הצוללת "שירה" במפרץ חיפה

הצוללת "שירה" במפרץ חיפה© צילום: חגי נתיב

מקום טביעתה של "שירה", כ-30 מטר מתחת לפני הים, היה ידוע, וכבר בשנת 1950 דיווח עליו חיל הים הישראלי לצי האיטלקי. ב-1984 האיטלקים החזירו 43 אנשי צוות לקבורה, אך עדיין נותרו שם שרידי גופות. לאתר יש הגנה בחוק הים הבינלאומי, אבל עדיין אין לו הגנות בחוקי מדינת ישראל, שכן לא מדובר בשמורת טבע וגם לא אתר עתיקות מוגן. בשנת 2022, פנה משרד החוץ האיטלקי לרשויות בישראל, וביקש שיינקטו צעדים להבטיח את שימורה של הצוללת, המהווה אתר היסטורי ואתר זיכרון רב משמעות.

אלי רביד, ליישי:

בשנת 2009 וגם בשנים נוספות הייתי שותף לבני קריית חיים ,ד'ר מיכאל אלבר ולעיתונאי חנן רותם { רוטמילר} בחיפוש ואיתור קברי הצוללנים בארץ. כתבות ופרסומים בנושא הצוללת האיטלקית " שירה " scire שהופצצה וטבעה בשנת 1942 במפרץ חיפה, נמצאים לעיונכם באתר שלנו. לחיפוש באתר רושמים בקטגוריות משמאל :" הצוללת שירה ".

בצער על מות בן קריית חיים יוסי לוינזון { 1935-2024}

התקבל מיורם סתו

בצער רב הנני מודיעכם שבן הקריה, חברנו יוסי לוינזון, נפטר אמש, לאחר התמודדות שיקום ממושכת..

מצורפת פה מודעת האבל של המשפחה האבלה. שולחים את תנחומינו לתמיר, דלית ובני המשפחה המורחבת,

מי ייתן ולא תדעו יותר צער.

יהי זכרו של יוסי מבורך ומנוחתו עדן!

יורם סתו,  לוס אנג׳לס , יוסי ואיירין פלד,  ניו יורק

התנועה המאוחדת. קן קריית חיים. ילידי 1935. יוסי לוינזון במרכז התמונה.

" מצדה " התנועה המאוחדת קן קריית חיים. ילידי 1935. לפני גיוס לנח'ל, שנת 1953. יוסי לוינזון , שורת הבנים , חמישי מימין.

צבי לפר " משפטים שבוטלו לחיילי הנח'ל.

תקופת הטירונות { 1954 } של חברי גרעין " שדמות " בנח'ל , מייסדי עין גדי.

העברה מ"חדשות בן עזר ", גיליון מספר 1920 , 28.1.24.

לאהוד{ בן עזר } שלום,

שמעתי היום בחדשות הבוקר שחיילי הנח"ל שעמדו לצאת מרצועת עזה, הועמדו למשפט על שלא הסתפרו, ונשפטו, אך מפקד חטיבת הנח"ל ביטל את המשפטים, ופסקי הדין. הדבר מזכיר לי שני מקרים שעברתי בעת שירותי בנח"ל, הראשון ודאי ידוע לך, אינני זוכר אם היית מעורב.

1.  בגמר האימונים, עם נשק פסול ללא נוקר שהאות "ת" צרוב בקת, ביום חמישי בערב, צעדנו כשעה עם חגור-פילים חזרה לבית דראס. התרחצנו, אכלנו וניקינו נשק, הרוב הלכו לישון ורק מחלקה אחת יצאה למסדר שמירה. למחרת לאחר מסדר הבוקר צעדנו כרגיל לאכול. לאחר מכן הלכנו להחזיר את הרובים לאפסנאות לפני יציאה לחופשה, לאחר כשישה שבועות. התלבשנו בגדי אל"ף, מצחצחים סמל הטירון שעל הכובע ואת אבזם החגורה בבראסו שיבריקו ולא יעשו לנו בעיות. במסדר לפני היציאה לחופש, הודיעו לנו שעלינו לחזור ביום ראשון בשעה 9:00 בבוקר לכל המאוחר. כמו כן הודיעו שחיילים ששמם ייקרא יעמדו למשפט המג"ד, ויוכלו לצאת לחופשה רק לאחר המשפט. רוב החיילים מהגרעין ["שדמות"] נקראו למשפט ואני בתוכם. הרס"פ שלנו סמל ראשון מכלוף הציב אותנו בשלשות לפי מיספר אישי, שיהיה לו קל להצעיד את החייל למשפט, והסביר שעלינו לצעוד עד לשולחן המג"ד ולעמוד לפניו בדום מבלי להצדיע. הראשון יצא ואחריו השני ודיברו ביניהם שקיבלו קנס 3 לירות, שזאת המשכורת החודשית של חייל. כך נמשכו המשפטים די במהירות. כשהגיע תורי. הוצעדתי לחדר המג"ד נעמדתי בדום מתוח. המג"ד הקריא מנייר את האשמה, אובדן שמורת כוונת קידמית, ושאל "מודה או לא מודה?" עניתי: "המפקד שכחת לשאול אותי אם אני מסכים להישפט בפניך." הוא שאל מה המקור לידיעתי בחוקת השיפוט הצבאי? עניתי: "בזמן השמירה כשעברתי ליד משרדך, כל פעם קראתי פיסקה אחת, כך שקראתי חלק מפקודת מטכ"ל." הוא שאל: "למה אינך רוצה לעמוד למשפט לפניי, כאשר בבית דין אתה צפוי לעונש גדול יותר?"  עניתי: "בבית דין יעמוד לרשותי קצין חוקר שיבדוק את כל הפרטים. אנחנו כטירונים, לא היכרנו את הרובה, איש לא הסביר לנו מה יש ומה חסר ברובי התרגול, הצבא לא נתן בנו אמון ודאג להוציא את הנוקר מהבריח, וסימן את הרובים ב'ת'. אני סמוך ובטוח שהרובים נפסלו לשירות בגלל הפגמים ולכן סומנו ב-'ת', כמו כן לא בלתי נמנע, שכבר בעבר נתגלו ה'פגמים' הנזכרים בכתב האישום, וחיילים אחרים הואשמו בהם." הוא אמר, "חכה רגע, אתה יכול לעבור לנוח." הרים טלפון וקרא את קצין השלישות לחדרו. כשהגיע הקצין שאלו המג"ד, שהיה חדש בגדוד, האם פרט לביקורת מטכ"ל הנוכחית היו בדיקות כאילו בעבר, ומה היו הממצאים. הקצין השיב כי לפני פחות משנה נמצאו פגמים זהים, והרובים היו תקולים בעברם. המג"ד הודה לו, הוא יצא והמג"ד אמר שאשב על כיסא בצד ואמתין. הוא ביקש להתקשר עם מפקד הנח"ל ולברר איך לנהוג. בינתיים הרס"פ ששם לב שאני נמצא הרבה זמן וראה אותי יושב בצד, צעק עליי לקום ולעמוד בדום במשפט. המג"ד הרגיע אותו ואמר שהורה לי לשבת וביקש מהרס"פ להמתין בחוץ מספר דקות. המג"ד השיג את ארווין דורון, מפקד הנח"ל, וסיפר לו על מה שקרה, ושאל מה לעשות. לאחר שהמג"ד שמע את תשובת מפקד הנח"ל, הורה לי לצאת ולהודיע לרס"פ להוציא את החיילים לחופשה שכן כל המשפטים בוטלו. הוא אמר לי שעליי לעזור לו בעבודה לבטל את פסקי הדין לכל החיילים שכבר נשפטו. לשם כך עליי ללכת לשלישות להשיג עט עם דיו בצבע ירוק, למחוק בילקוטי השירות את ההערה שנרשמה באדום, בדף ההתנהגות של כל חייל שנשפט, בשני קווים ישרים מקבילים ולרשום את התאריך בעט הנ"ל. הלכתי לשלישות ואיתרתי עט עם דיו בצבע ירוק. מחקתי הרישום של המג"ד בירוק ורשמתי תאריך ומסרתי למג"ד את התיק פתוח על מנת שיחתום ויטביע את החותמת שלו. הליך זה נמשך כשעה, ולאחריו אמר המג"ד שאחזיר את העט לשלישות, וכן שאפנה אליו בכל מקרה שאחוש שנעשה עוול לחייל. הצדעתי לו ויצאתי. ליד השער עמדתי לחכות לטרמפ עד לצומת קסטינה לפחות. כעבור כ-10 דקות יצא המג"ד בג'יפ שלו, עצר לידי והזמין אותי לנסיעה לכיוון רמת גן שם גר. כמובן שהסכמתי ונסעתי איתו עד לצומת ארלוזורוב שם ירדתי לחפש טרמפ. בערב נפגשנו, וחבריי מהקריה שאלו מה היה וסיפרתי להם. ושאלתי מדוע הסכימו לקבל קנס ולא אמרו מילה. אחד החברים אמר בין כך הכסף לא מגיע אליו אלא לקופת הגרעין.

2. המקרה השני אירע כשנה לאחר המקרה הראשון. אני נשלחתי לשרת בסיירת הנח"ל לתקופה של שלושה חודשים. בוקר אחד הודיעו לנו שאלוף לסקוב, סגן הרמטכ"ל, יגיע בדקוטה ועלינו ללוותו בג'יפ ובקומנדקר מאילת ועד באר מנוחה לאורך הגבול. הצוות שאני הייתי בו היה אחרי לילה של מארב בוואדי שחורת, וישנתי 2-3 שעות בסה"כ. באשר הקומנדקר בו נסענו הגיע לשדה התעופה, המתנו למטוס הדקוטה שיביא את לסקוב ופמלייתו. ניצלתי הזמן כדי לנמנם על מגן הגלגל הקדמי והמדרגה הצמודה. כששמעתי את רעש הדקוטה התעוררתי ונעמדתי ליד הקומנדקר. לסקוב הגיע ליד הקומנדקר, ואמר שהוא מעדיף לנסוע בקומנדקר ולא בג'יפ פתוח ללא חלון קדמי. הוא התיישב בכיסא ליד הנהג, ואני עליתי והתיישבתי על הספסל מהצד שבו ישב לסקוב, שכן עליי להפעיל המגל"ד במידת הצורך. לסקוב הסתכל ואמר לי": "תוריד את הסמרטוט מהראש." עניתי שזו כאפייה צה"לית, האות צ בעיגול מקיף טבועה עליה, שחור על הבד הצהוב. הוא חזר ואמר: "תוריד את הבד הצהוב." הורדתי והוא ראה שאינני מסופר. קרא למ"פ שלנו, איצה, ואמר לו: "תרשום לו תלונה על שאינו מסופר." חייכתי והתחלנו לנסוע. כשהגענו לעין עברונה, המקום הצפוני בעולם בו גדל דקל הדום, עצרנו, לסקוב ירד והסתכל במשקפתו אל מעבר לגבול הירדני הסמוך. חיכיתי שיחזור ויישב במקומו, ועליתי לספסל ליד המגל"ד. לסקוב שאל: "למה צחקת שהורדתי למ"פ שירשום לך תלונה?"  עניתי: "כיוון שהמ"פ שרשם תלונה אינו יכול לשפוט אותי אלא המג"ד, שמקומו בבית דארס, אקבל זמן לעלות צפונה ואלך להסתפר כיוון שבאילת אין ספר ולא הייתי בחופש ארבעה חודשים. אני סמוך ובטוח שהמג"ד יוציאני זכאי בנסיבות העניין." לסקוב לא ענה והמשכנו בסיור בדרך הסמוכה לגבול, שלא היה מסומן אלא במספר חביות רחוקות מאוד האחת מהשנייה. הסיבה היתה חוסר מחשבה של אנשים שהגדירו לצ'רצ'יל את הגבול בין ירדן לפלשתינה: "קו המחבר את כל הנקודות הנמוכות ביותר בחתכים מזרח מערב לאורך הערבה בין ים סוף לים המלח." הבעייה היא שהן נחל צין הזורם לים המלח, והן נחל הערבה הנשפך לים סוף – הם נחלי אכזב, זורמים רק בעת שיטפונות ומשנים כל הזמן את מיקום הערוץ וממילא הנקודה הנמוכה משתנה לאחר כל שיטפון. גם הדרך בה נסענו השתנתה לא פעם בעקבות השיטפונות. המשכנו עם עצירות כל חצי שעה, לתצפיות ולאיתור המקום במפה שהיתה ברשותנו 100,000: 1 (כל ס"מ במפה שווה לק"מ במציאות). כמובן איצה לא רשם לי תלונה ולא היה משפט.

בברכה, צבי לפר

בתמונה : טיול חברי קבוץ עין גדי ברפיח, מלחמת סיני 1956.{ מתוך ארכיון קבוץ עין גדי }.

שלמה ארצי : נוף ילדות.

העברה מאתר שלמה ארצי ו"משירונט".

בגן העדן של ילדות אשר היה פורח, הייתי חלק מהנוף היום אני אורח.

נוף ילדות

ביצוע שלמה ארצי
מילים ולחן: שלמה ארצי

בנוף הבתים הישנים,
אשר היו צילי בימי ילדות,
חלפו הרבה שנים,
חלפו הרבה שנים.

נוף הבתים כבר מתפורר,
וקירותיו נעלמים,
חלפו הרבה שנים,
חלפו הרבה שנים.

בגן העדן של ילדות
אשר היה פורח,
הייתי חלק מהנוף
היום אני אורח.

בגן העצים המתקלפים
אשר היו צילי בימי ילדות
כבר נשברו הענפים
קפצה זקנה פתאום.

אני הולך ואת איתי
והם כולם נעלמים
קפצה זקנה פתאום
איזה יום היום.

בגן העדן של ילדות…

בנוף האנשים של ילדותי,
אשר היו צילי לפני שנים,
קפצה זקנה פתאום,
קפצה זקנה פתאום.

בראש כולם זרקה שיבה,
והם נעלמים.
קפצה זקנה פתאום,
קפצה זקנה פתאום.

בגן העדן של ילדות…

צבי לפר: מדוע ליהודה אלמוג , איש סדום וים המלח , מספר שמות פרטיים ושמות משפחה ?

ליישי שלום.

מי שהייתה אחותו הבכורה של יהודה אלמוג היא סבתי מרים לפר. שם נעוריה היה מצקביץ.היו לה 3 4 אחים ואחות אחת שנולדה לאחר מות אביה דוד ונקראה דבורה. יהודה אלמוג גוייס לצבא הצאר בשמו המקורי: אריה מצקביץ. לאחר שערק מצבא הצאר והגיע לוילנה לקרובי משפחה בשם קופילביץ. למשפחה היה בן שנפטר בגיל של יהודה, והם נתנו לו את תעודותיו  של המנוח כדי שיוכל להמשיך ולנוע. אריה אימץ את זהותו של יהודה קופילביץ ונסע בכל אירופה בשליחות "החלוץ "בשם זה, וגם בארץ ב"גדוד העבודה " על שם יוסף טרומפלדור, שהיה מזכירו. שלמה, אח נוסף שהיה ב"גדוד העבודה "החליף את שמו לבן דוד, שנתן לשמו נופך היסטורי שלמה בן דוד. אח נוסף שעלה לארץ עם משפחתו ב 1931 היה ישעיהו ליב או בקיצור ישליב, למרות שהוסמך לרבנות, המשיך להיות דתי אך עבד למחייתו מחלק חלב בקאופרטיב של עובדי "תנובה "בקרית חיים ושאר הקריות. שני בניו דוד ויוסף נפלו בשיירת יחיעם, דבר שגרם לשבירת ליבו אך המשיך בעבודתו שנים לאחר מכן.דרך אגב ישעיהו ליב ואשתו זלדה, השתתפו בחתונתנו, אמירה ואני, בעין גדי וטיפסו למרות גילם עד למפל הגדול.

בברכה

צבי לפר   

ד'ר גדעון הדס: ים המלח בחזון הציוני ותפישת עין גדי בשלהי מלחמת העצמאות.

העברה מ" חדשות בן עזר " גיליון 1917 , ינואר 2024.

גדעון הדס, בן הרצליה , חבר קבוץ עין גדי.

החזון הלאומי.

"מיום שנבנתה המסילה החדשה, מסילת ים המלח-עציון גבר מן ים המלח עד ים סוף, היה הכיכר פה למרכז המסחר וחרשת-המעשה של נגב ארץ ישראל… גם גפרית, ברום, גביש והרבה מיני צבעים וסממנים יוציאו כעת מתוך הביצות והאגמים אשר בסביבות ים המלח. והבקעה ההיא כולה אוצר כל חמדה נגוזה ומקור עושר רב לארץ," כתב החוזה הראשון של עתיד ים המלח בעת החדשה – אלחנן לייב לוינסקי (1910-1858) על שמו נקרא סמינר לוינסקי. בבחירות לקונגרס היהודי ב-1933 עברה הנהלת התנועה הציונית לנציגי תנועת הפועלים הארץ ישראלית ובן גוריון נבחר להנהלת הציונית. במאבקו של בן גוריון בתוך התנועה הציונית להקמת מדינת ישראל במידות מצומצמות נכלל גם חבל ים המלח. במכתבו לברנדייס (ביוני 1935) תאר בן גוריון את חזונו לגבי דרום הארץ שבו הוא ראה חשיבות גדולה לעקבה (אילת) ולנחל ערבה הנמשך מן המפרץ ועד ים המלח.
שלושה חודשים קודם לפרסום מסקנות הועדה ב"ספר הלבן" (ביולי 1937), הציע בן גוריון לוועדה תוכנית משלו להקמת מדינה יהודית בחלק של הארץ, תכנית שכללה את הגליל, עמקי חוף הים, הנגב וחוף ים המלח כולו עם פרוזדור עד ירושלים [ההדגשה שלי].בדיונים שהתנהלו ב-1947 בישיבות הנהלת הסוכנות היהודית, ממשלת המדינה שבדרך, הייתה הסכמה לגבי עתיד חבל ים המלח. כחודש ימים לפני החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, השיב בן גוריון לשאלות משה שרתוק (שרת) נציג הסוכנות באו"ם, כי הוא "מתנגד בכל תוקף לקרוע מהמדינה היהודית את הנגב הדרומי… חשוב שהשטח ממזרח לירושלים עם ים המלח, לרבות מפעל האשלג ובית הערבה, ייכלל במדינה היהודית כדי לאפשר קשר רצוף עם ירושלים דרך הנגב וים המלח."
אבל העצרת הכללית של האו"מ ב-29 בנובמבר 1947 אישרה את תוכנית החלוקה שכללה רק רצועה צרה של חוף ים המלח בשטח המדינה היהודית, מעין גדי ועד סדום יחד כל הנגב עד אילת. למרות שתוכנית החלוקה הזו לא היתה מקובלת על כל מחנה הפועלים בארץ, היתה תמימות דעים ביניהם לגבי חשיבות אזור ים המלח.

אז מי החליט על תפישת עין גדי ואילת? ומתי?
כחצי שנה לפני ההכרזה על הקמת המדינה, בתחילת שנת 1948, עם תחילת יציאת הבריטים מהארץ החל מטה הפלמ"ח בתכנון ההתבססות באילת והוא אף הגיש תכנית לפיקוד העליון של ההגנה. ב-4 בינואר 1948 הפיץ יגאל ידין את פקודת מבצע "ש" למפקדי החטיבות של ההגנה, האומרת שעליהם לתפוש שש תחנות משטרה בנגב המתפנות מהשוטרים הבריטים והערבים וביניהן תל אל מילח [היום בבסיס נבטים], ראס זווירה [ראש זוהר/ערד] ואום רש-רש [אילת]. כלומר, התחנות בדרך לים המלח, לסדום, עין גדי ואילת.
בתאריך 21 בינואר 1948, פקד יגאל ידין ראש אג"מ במטכ"ל, על מפקדי חטיבות הפלמ"ח להכין תוך חודש ימים תוכניות פעולה לתפישת כל תחנות המשטרה הבריטית שבנגב .מימושה של תכנית "ש" שהציע ידין התאפשר רק כשנה אחר כך, בשלהי מלחמת השחרור. בתאריך 19 בנובמבר 1948, ימים לפני כיבוש באר שבע, יגאל אלון מפקד חזית הדרום, כתב מכתב סודי-דחוף לאג"ם, לרמטכ"ל ולשר הבטחון בעניין קו באר שבע-עין חוסוב. במכתבו הוא מודיע שהם מסיימים את ההכנות לכיבוש הדרך מבאר שבע לסדום. רק לאחר כיבוש באר שבע ב-21 בנובמבר 1948, וב "מבצע לוט", שבמהלכו נתפשה משטרת כורנוב [ממשית] ב-23 בנובמבר 1948, ואחריה עין חוסוב [עין חצבה], נפתחה הדרך לסדום דרך מעלה העקרבים ואז הוסר המצור על סדום שנמשך כחצי שנה (ב-27 בנובמבר 1948).עם התחלת השיחות ברודוס עם מדינות ערב על שביתת נשק, ב-13 בינואר 1949, אליק שומרוני, ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, שולח לראש הממשלה ולרמטכ"ל תזכיר שכותרתו: "מעמדו של הנח"ל בצבא ובמדינה" ובו הוא מעלה הצעה ליצור גופי להתיישבות במסגרת "הבריגדה להתיישבות" האחת לאילת והשנייה לחוף ים המלח. בפברואר כתב יגאל אלון פתק שכותרתו סודי ביותר [ההדגשה במקור] אל ישראל גלילי, כי קיבל אישור מן הרמטכ"ל לשני מבצעים בהתאם להצעותיו: "א. עיצוב הגבול המזרחי של הנגב באזור הררי של חברון ומדבר יהודה. יש סיכויים שגם נתבסס בעין גדי (דרך הים). ב. כיבוש מפרץ אילת." ב-4 בפברואר 1949 שלח יגאל אלון מכתב סודי אל יוסף וייץ עם הצעותיו "בדבר החייאת חבל סדום בזמן הקרוב כשלב א' לתוכנית הגדולה: תיקון הדרך מבאר שבע לראס זווירה (ראש זוהר) והמשכתה לסדום, הפעלת בית החרושת בסדום, שיכון פועלי המפעל בבאר שבע או בראס זווירה, ו"הקמת מספר משקים…בעין חוסוב ועין גדי… שחלק מחבריהם יעבדו בסדום נוסף לענפי החקלאות … הקשר לעין גדי יוקם בתחבורה ימית." ב-1 במרס 1949, שולח סגן אלוף יצחק רבין קצין המבצעים של חזית הדרום, פקודת מבצע "עובדה" אל שלושת חטיבות חזית הדרום: :אלכסנדרוני," "גולני "ו"הנגב". הפקודה מגדירה את מטרת המבצע בשני סעיפים לקוניים: 1. השתלטות על מרחב הנגב הדרומי עד מפרץ עקבה. 2. הרחבת שליטתנו בחלק הצפוני-מזרחי של הנגב וייצוב הקו עין גדי-ראס זווירה-משלט 432-אום אל-בורג'. משלט 432 (היום כרמים) נתפש ב-2 במרס 1949 על ידי פלוגה א' מגדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני ובהמשך נתפשו יתר המשלטים. ב-7 במרס יצאה פלוגה א' בפיקודו של משה לנצט (יוטבת, אחד הבנים הראשונים של הרצליה) מבאר שבע ב-4 אוטובוסים והגיעה לסדום ב-8 במרס 1949. הכוח מנה כ 100 חיילים שכללו את פלוגה א', בתוספת מחלקת החבלה החטיבתית בפיקוד עזרא הק (אילון) ושלושה סיירי הפלמ"ח בפיקוד שמריה גוטמן מנען, דניאל בן מאיר (דיצי) מבית השיטה, ויאיר רבינוביץ מגן יבנה. לפני כן נשלח מחיפה לסדום, מפקד השייטת הקלה של חיל הים, שלמה אראל (שהיה אחראי על מחלקת ים בחברת האשלג בשנים 1948-1944 ולימים אלוף, מפקד חיל הים), כדי להכין את כלי השיט למבצע. בשעה 18.45 הפליג הכוח צפונה לעין גדי. שלמה אראל שפיקד על הכוח הימי, ניווט את הספינה "יתומה", וחנן לוין המכונה "חומקה", פיקד על הגוררת "מכור" שגררה את אסדת הנחיתה הגדולה שהיתה עמוסה בציוד ובאנשים. "יתומה" הורידה חוליה אחת בקצה הצפוני של הלשון לאבטחה, ואח"כ, בשעה 10 בלילה, הורידה חולייה שניה מדרום לשפך של וואדי ערייג'ה (נחל ערוגות) לסמן את מקום הנחיתה המיועד בלפידי אש. בחצות הגיעה "מכור" והנחיתה את האסדה בחוף המסומן. המחלקה הראשונה ירדה מן האסדה במבנה קרבי אך לא נתקלה בכוחות עוינים למרות הידיעות המודיעיניות על כ-40 אנשים מזויינים בעין גדי. הכוח המשיך למרכז הנווה וליד תל ג'ורן (גורן) נשארה מחלקה אחת עם כוח מסייע של המרגמות. סיירי הפלמ"ח הובילו את יתר הכוח למעלה, אל מעיין עין גדי. משם, עוד לפנות בוקר, בגשם וקור עלתה המחלקה השלישית בנקב עין ג'ידי (מעלה עין גדי/מעלה הציץ) אל הנג'אר (מצפה עין גדי), ותפשה אותו ללא כל התנגדות בשעה 05.30, ביום רביעי, ח' באדר תש"ט, 9 במרס 1949. (ב-8 למרס 1956 התאזרחה היאחזות הנחל של עין גדי).
לאחר מכן הגיעו מיספר פרדות מגדוד נוהגי הפרדות של צה"ל, כדי להעלות מים וציוד למשלט שהיה בראש מעלה הציץ. הפרדות שירתו בעין גדי עד שנת 1955, וגם סייעו ב-1953 לסקר של יוחנן אהרוני ברמת מדבר יהודה ובמערות, בהובלת ציוד, אספקה ומים דרך "מעלה הפרדות" שבנחל צאלים [היום מעלה צאלים]. הפרדות גם הובילו מים למשלחת הראשונה של סקר מצדה ב-1955, מעין גדי דרך שביל הנחש עד לתחתית ראש צוק מצדה.
לשמריה גוטמן ישנה גירסה שונה, לדבריו, בערב מבצע "עובדה", נודע לו כי מצדה ועין גדי לא נכללו בפקודת המבצע לתפישת אילת. אז הוא פנה ישירות אל יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, ושיכנע אותו לכלול גם אותן במבצע. אולם המידע הנזכר למעלה מלמד כי היוזמה לכך חילחלה בכל הדרגים עוד הרבה קודם לפניית שמריה לאלון. גם פריסת חטיבת אלכסנדרוני בגבול דרום הר חברון, כשליש מהכוח של חזית הדרום, נועדה בין היתר לשמור על עורפה של באר שבע. נראה לי ששמריה היה ממודר ולא הכיר את כל התמונה.
אזור ים המלח מילא תפקיד חשוב בכל תוכנית עתידית של ארץ ישראל מזה עשרות שנים. להכרה זו היו שותפים אנשים רבים שהיו בעמדות שונות. תפישת עין גדי, מצדה – כל החוף הדרומי-מערבי של ים המלח ועד אילת, לא היתה בבחינת כיבוש שטחים חדשים, או מחטף שנעשה מתחת לאפם של משקיפי או"ם, אלא היה זה יישומה של החלטה 181 של עצרת האו"ם.
היום חבל ים המלח הוא חלק ממדינת ישראל, שהוקמה על פי החלטת האו"ם, זוהי המדינה היהודית שחלמו עליה בעלי החזון, לוינסקי והרצל, ובן גוריון היה זה שזכה להקים אותה.

כיצד נקבע הגבול בגזרת עין גדי בסוף מלחמת העצמאות?
לקראת ביקור מפקחי או"ם לקביעת הגבול במסגרת שיחות שביתת הנשק ברודוס, שלח סא"ל שמעון אבידן ראש מחלקת מבצעים באג"מ מטכ"ל, בתאריך 10 במרס 1949, מכתב המסווג סודי ביותר וכותרתו מבצע ייצוב ב'. שם כתוב כי על הכוחות לייצב את עמדותיהם לקראת הביקור של מפקחי או"ם. ועליהם לבצע: "א. שיפור העמדות בלילה, ב. יצירת רושם שהעמדות אינן חדשות ושתראינה כאילו מוחזקות זמן רב בידינו."
מושיק לנצט, מ"פ פלוגה א', שלח את המ"כ דן ויינברג לסמן את קו החזית (דן השתתף בנחיתת הפלוגה בעין גדי וירד בסירה עם כמה חיילים לסמן את אתר הנחיתה בלפידים). דן יצא בלילה עם כתת חיילים והלך על חוף הים צפונה, להערכתו כ-5 ק"מ, והקים שם אוהל. הכיתה לקחה מזון וגם שני שקים מלאים בפחיות שימורים ריקות, ישנות וחלודות, אותן פיזרו ליד האוהל כדי ליצור רושם שהם נמצאים שם הרבה זמן. לדברי דן, הגיעו כשלושה משקיפים בסירה והתרשמו בהתאם (ראיון אישי ב-18-3-2010).
אולם בפועל, הם הלכו כ-3.5 ק"מ. נוסף לכך, עיון בהסכם שביתת הנשק עם ירדן שנחתם ברודוס בתאריך 3 באפריל 1949 מגלה כי יש פער בין הכתוב בהסכם למסומן במפה. בסעיף 5, סעיף קטן ג', של ההסכם נכתב: "בגזרה שתחילתה בנקודה (נ.צ. 0958 – ‎1925) בים המלח ועד הקצה הדרומי ביותר של ארץ-ישראל ייקבעו קווי שביתת הנשק בהתאם לעמדות הצבאיות הקיימות, כפי שנסקרו במרס 1949 ע"י משקיפי האו"ם, ויעברו מצפון לדרום כפי שהותוו במפה 1 שבנספח 1 להסכם זה."
כלומר, לפי הכתוב בהסכם, הגבול הצפוני נמצא בקואורדינטת רוחב 0958, הנמצאת מדרום לנחל ערוגות, כך שכל מעיינות עין גדי נמצאים צפונה ומחוץ לשטח מדינת ישראל. אבל, במפה המצורפת לחוזה, מסומן הגבול בעפרון עבה [ציינוגרף כחול בעובי ניכר] בקואורדינטת רוחב 1050 – 1100. על המפה חתומים סא"ל משה דיין, נציג ישראל וקולונל אחמד סודקי אל ג'ונדי, נציג ירדן, שכנראה לא הישווה את המפה עם נקודת הציון שבהסכם הכתוב. מכיוון שלפי הסכם שביתת הנשק הסימון על המפה המצורפת הוא המכריע, סומן הגבול בקואורדינטת הרוחב הצפונית ביותר על גבי המפות הרשמיות שהודפסו אח"כ בצבע ירוק כקו שביתת הנשק ישראל עם ירדן. בשטח סומן הגבול רק לאחר רצח חבר קיבוץ עין גדי, גיורא ברזילי, ב-20 בפברואר 1960. אז סומן הגבול משפת הים ומערבה על ראשי הגבעות בחביות שיש ביניהן קשר עין. החביות ממולאות בטון ובראשן נעוץ ברזל זווית, והן צבועות בפסי רוחב בצבע שחור ולבן ועדיין ניתן לראותן בשטח, בעיני כל אלו הממשיכים במסורת של העלייה לגלעד של גיורא.

במלאת 60 שנה לתפישת עין גדי, ב-14 במרץ 2009, יזמתי מפגש של אנשי פלוגה א, גדוד 32 מחטיבת "אלכסנדרוני" עם חברי קיבוץ עין גדי. הפגישה התקיימה בקיבוץ, במועדון העגול, והשתתפו בה משה יוטבת (המ"פ), שלמה אראל (אלוף, מיל'), דיצי (דניאל בן מאיר) מבית השיטה, סייר פלמ"ח ועוד כעשרה לוחמים מן הפלוגה. הפגישה התקיימה בתמיכת עמותת "אלכסנדרוני".

  • הכתוב מבוסס על מסמכים בארכיונים וראיונות אישיים ופורסם ב"אריאל" 193, 2010.
    ד"ר גדעון הדס

שלום,
האם ידוע לך מי החזיק בעין גדי מ-1949 עד 1953? (כוח אזרחי ו/או צבאי)?
האם היו שם פעילויות נוספות לפעילות צבאית של שמירה על הנקודה והגבול?
בברכה,
משה צפרירי

בתקופה זו עין גדי הייתה משלט צבאי שהוחזק על ידי יחידות שונות שהתחלפו מעת לעת.
זו הייתה גם סוג של מושבת עונשין, כפי שתיאר לי אחד שהיה שם: היו שם כעשרה חיילים עליהם פיקד סמל, בסגנון של לגיון הזרים הצרפתי. אספקה דו שבועית קיבלו דרך הים, אם הגיעה, בגלל ים סוער, מנוע תקול וכו'. עד שנפרצה דרך הרכב ל-4X4 ב-1952 – שאותה החל הנח"ל לסלול במבצע סולל, באפריל 1949.
לאחר שנפרצה הדרך, תרתי משמע, הוקמה ההיאחזות בי"א באדר 1953, נ"חלאים ה'.
בברכה,
גדעון הדס

לאודי שלום,
למיטב ידיעתי לא היה כוח צבאי בעין גדי אחרי אנשי אלכסנדרוני שכבשו את המוצב בהר ישי. היו יחידות סיור של הצנחנים ואחרות שעשו סיורים במקום. הנוכחות הצבאית היתה מעל מצוקים, בעזרת סיורים של סיירות ומדי פעם סיור אווירי בפייפר על מנת לוודא שהבדווים או הלגיון הירדני לא משנים עובדות. האזור נחשב שכוח-אל ואיש כנראה משני הצדדים לא גילה בו עניין מיוחד. השינוי נעשה סמוך להקמת היאחזות הנח"ל, ואז סללו את הדרך מעין בוקק ועד עין גדי על ידי חיילי הנח"ל בעזרת כלי עבודה ידניים, בתוואי של המטיילים לאורך ים המלח.
בברכה,
צבי לפר

  • גדעון הדס: להגיד שלא ישבו קבע בעין גדי מאז הכיבוש ועד להקמת ההיאחזות של הנח'ל , , זה פשוט לא נכון. ישבו שם מיחידות שונות של הצבא , כמו התותחנים. ולראיה אתם מוזמנים לראות את בריכת הדגים שבנתה גונדת תותחני נ.ט. 419 ב-7-3-1952. שנמצאת בתוך הסבך מול בניין המפקדה. כתוב עליה: "ממלכת-הגדיים. גונדה 419. סוללה נ.ט. 7.3.52"].
  • * אודי שלום! קראתי בעניין רב את כתבתו המרתקת של גדעון הדס על ים המלח ועין גדי. בעמ' 28 נתקלתי בתאריך שכנראה מרוב פרטים ותאריכים לא שמו לב אליו. גדעון כותב שב-8 למרס 1956 התאזרחה היאחזות הנח"ל של עין גדי. בתאריך זה היה אמנם האירוע החגיגי (ואולי באמת זה מה שקובע באופן רשמי) אבל בפועל ראוי להדגיש שהעלייה הממשית של גרעין "שדמות" לעין גדי היתה ב-10 לינואר 1956.
  • יונתן זמיר

אהוד: נשמח לפרסם זיכרונות של מי שהיו בעין גדי בין השנים 1949-1953,

{התקופה מכיבוש עין גדי ועד הקמת היאחזות הנח'ל }