ד'ר אלדד חרובי: המנדט הבריטי.

הרצאה של ד'ר אלדד חרובי אודות המנדט הבריטי בארץ ישראל.

ליישי : אלדד , הוא בנו של יוסקה חרובי ז'ל, איש קבוץ אלונים , המייסד המרכז והמדריך הראשון של סניף " הנוער העובד " בקריית חיים סמוך להקמתה. אלדד חרובי הוא בן וחבר קבוץ אלונים, מנהל ארכיון בית הפלמ'ח. חוקר והיסטוריון של תקופת המנדט הבריטי. עבודת הדוקטורט התמקדה בפעילות מחלקת החקירות הפלילית { cid}של המשטרה הבריטית בארץ ישראל.

הידוק החגורה. מילים : דן אלמגור. לחן: רוני וייס. שר :שמעון ישראלי.

הידוק החגורה
מילים: דן אלמגור
לחן: רוני וייס

בקצה הפרבר במרתף ללא אור,
גר לו פועל ושמו חיים.
שישה ילדים, ושביעי כבר בתור.
וכולם – תאווה לעיניים.
עובד קשה בתור פועל.
לא מתלונן, לא מקלל.
בעבודה הוא כבר בשש.
אוכל תמיד רק מה שיש.
לא מרמה, לא מתרעם.
יש עבודה? ברוך השם!
כל עוד יש לילדים חלב ולחם
הוא ברצון יטה גם את השכם.
כי הוא שמע, והוא קרא:
"יש להדק ת'חגורה!"

ממול הפרבר, בפנטהאוז הדור,
גר העסקן זליג זוסמן.
וולוו חדש (על חשבון הציבור!)
ואשתו? – היא נוסעת במוסטנג
כי הוא אחד הפעילים
בין עסקני הפועלים.
והוא תמיד נושא מילים
בשם אחוות העמלים.
וכל נאום קולע בול.
נושא נאום – וטס לחו"ל.

ולפעמים, לבדוק אם אין בזבוז,
סיור לימוד עורך הוא בוואדוז.
ועם שובו מביא בשורה:
"יש להדק ת'חגורה!"

בחדר קטן שם בקצה הפרבר,
גר לו פועל ושמו חיים.
הכל התייקר? החלב? הסוכר?
אז נשתה יום חלב – ויום מים.
ובמכולת יש חובות.
מהחשמל – שתי התראות.
צריך תרופות, צריך בגדים
ומחברות לילדים.
אך הוא מושך ומקווה:
הנטל מתחלק שווה.
מוכן לסבול בשקט, צעד צעד,
ורק לא להיות מקרה של סעד.
הרי הממשלה אמרה:
"יש להדק ת'חגורה!"

בקצה הפרבר, שם הפגינו כולם,
נעצרה מכונית מפוארת.
ירד העסקן שירד אל העם
ישר משיכון הצמרת.
ואל המיקרופון קרא:
"יש להדק ת'חגורה!"
לפתע חיים התאדם
והתקדם אל הנואם
תפס אותו בחגורה
מעל בטנו האדירה.
אמר לו: "אדוני צודק
אז בוא נתחיל קצת להדק"…

הידק, הידק ת'חגורה
הידוק כזה עוד לא נברא.

ולמחרת בכל עיתון
הופיעה כתבה ראשית
"עסקן נפח את נשמתו
כשנתן דוגמא אישית..
 

עופר גביש: 75 שנה לשבי אבי וחבריו בלבנון.

בדיוק ביום בו אני כותב שורות אלה, ב-21 באוקטובר, מלאו 75 שנים לנפילתם בשבי הלבנוני, של חמישה פלמ"חאים ובהם אבא שלי, ישעיהו גביש ז"ל. הם היו בסיור מודיעין ליד קיבוץ איילון, ונשבו בידי ז'נדרמרים לבנונים. 17 חודשים שהו בכלא בביירות, כשבחלק מהזמן ריחף מעל ראשם איום בתליה. עם תום מלחמת השחרור, שוחררו לאחר פעילותו המסורה של עורך הדין של ה"הגנה", אהרן חוטר ישי.

ב-2017 יצרה הבמאית שושי בן חמו, סרט דוקומנטרי גדול על הפרשה. מתוך השעה וחצי המרתקות שלה, אספתי חמש וחצי דקות, לזכרם של אבי וחבריו. הנה הם כאן לפניכם.

<https://links.responder.co.il/?lid=29021051&sid=324066717&k=7cac4a298a3b543b5620611cde020cfe

דב גביש :בשבי לבנון. סיירי הפלמ'ח ב"כלא החול" ביירות 1947-1949.

אלי רביד,ליישי. הקדמה :

היום לפני 75 שנה, ביום 22.10.1947, יצאו מקבוץ אילון חמישה חברי פלמ'ח לסיור בגבול ארץ ישראל -לבנון. החמישה היו : יחיאל אוגדן { בלומנקורן }, ישעיהו גביש, יהודה יהודאי, יצחק סלע{ סלסטיאן}ואברהם ענבי, חברי ההכשרה של תנועת "הנוער העובד "בקיבוץ גבת שגויסו במסגרת הפלמ'ח. החולייה שהשתייכה לפלוגה א' של הגדוד הראשון של הפלמ'ח , נלכדה בגבול לבנון על ידי מארב של הז'נדרמריה הלבנונית, והסיור שהחל בארץ ישראל המנדטורית, היה להרפתקה גורלית ,מרביתה התרחשה ב" כלא החול " בביירות והסתימה ביום 24.3.1949, כשפדויי השבי חוזרים למדינת ישראל בת השנה.. אברהם ענבי , אחד מחמשת סיירי הפלמ'ח שנשבו , הוא בן קריית חיים .רבים ממייסדי ובני הקריה הכירו היטב את האירוע וחוו את השתלשלותו.

ד'ר דב גביש , אחיו של חבר החולייה ישעיהו , חקר כתב ופרסם ספר מרתק על הפרשה .השקת הספר " בשבי לבנון "הייתה בשנת 2017, בביתו של אברהם ענבי בחיפה ותקציר מפגש זה מתפרסם היום כאן.

"בשבי לבנון"
מפגש השקת הספר
אצל משפחת ענּבי בחיפה 09.1.17
ישעיהו גביש: הננו נפגשים כאן להביע תודתנו קודם כל לדב ולעצמנו על העבודה ועל התרומה
בחומר וברוח לכתיבתו של הספר, לעריכתו והבאתו לדפוס. תודה מיוחדת להוצאת "אריאל",
שמגיע לה יישר כח על שהפיקה ספר באיכות מעולה.
היו אלה שנתיים של עבודה בה נאספו אצל דב יומנים, תמונות, קטעי עיתונות, מכתבים,
ועדויות. כל אלה הצטרפו במלאכת מחשבת לסיפור אחד שהוא סיפור השבי שלנו. אציין
במיוחד את יומנם של יהודה יהודאי ואביו שמואל יהודאי, שכתבו יומנים, זה בכלא הלבנוני
וזה בביתו בירושלים. יומנו של יהודה היווה את חוט השדרה לספר כולו. צר לי על שיהודה לא
זכה לראות את הספר. יהודה הלך לעולמו לפני 18 שנים. עוד מי שחסר לנו כאן הוא עו"ד
אהרון חוטר ישי עליו השלום, שסיכן את חייו בהגיעו לביירות לטפל בנו. הוא הביא לשינוי
כתב האישום החמור על ריגול שהיה מסכן את חיינו. כמו כן לא נשכח גם את בואו למשפט
באותם ימים קשים, לחזק את רוחנו, ולא נשכח את דבריו והנשיקה שקיבל כל אחד ממנו בעת
שנפרד מאיתנו בחשש גדול לשלומנו בכלא.
קראתי את הספר כבר פעמיים. לראשונה בעת שנתבקשנו להעיר את הערותינו, ובפעם השניה
לאחר שיצא לאור. עלי להודות שבמהלך הקריאה התגלו לי פרטים חדשים שלא ידעתי כלל על
התרחשותם סביבנו. בעיקר התרגשתי לקרוא את הפרק על המשא ומתן לשחרורנו מהכלא
הלבנוני, לאחר 17 חודשים מאז נשבינו "כנערים מטיילים" ועד שובנו לארץ בהסכם שביתת
הנשק, כחיילי צבא ההגנה לישראל.
זהו ספר חשוב וראוי שיהיה על מדפי הספריות והארכיונים במקומות הנכונים. למיטב ידיעתי,
בספרים שראו אור לאחר מלחמת העצמאות ועד היום, סיפורנו כלל אינו מסופר, אולי חוץ
מאשר בספרו של עו"ד אהרון חוטר ישי "קו ההגנה", בו הוא מספר את הקורות אותו ואיתנו
מנקודת מבטו. מעכשיו יהיה הספר למורשת הדורות במשפחתנו ולמתענינים.
אבנר יהודאי: יהודה, אבי, מאד נפגע שלא התיחסו אליכם כפלמחניקים. אני יודע מהמסמכים
שהשאיר, שרק בשנת 1972 קיבלתם את ההכרה על היותכם בשבי בתעודת השחרור מהפלמ"ח.
אברהם ענבי: אני חושב שזו טעות. אני בעצמי, בהיותי עובד מדינה, קיבלתי מיגאל אלון
בחתימתו מכתב המאשר שאני איש הפלמ"ח".
יצחק סלע: אחרי שחזרנו גויסנו לצה"ל והשתחררנו אחרי חודש במחנה שחרורים כחיילים.
מטה הפלמ"ח פורק ולא הוציא אישורים. חבורת עסקנים יוצאי הפלמ"ח הוציאה את ספר
הפלמ"ח. אחר כך הם הקימו את עמותת דור הפלמ"ח ואת בית הפלמ"ח ועכשיו גם הבנים
והנכדים ממשיכים להפיץ את המורשת.
דב גביש: תודה לכם על הברכות. אין ספק שכל אחד זוכר משהו וזה אולי הדבר שדרבן אותי
לעסוק בספר. היתה בידי חוברת שהוציאה משפחת יהודאי לזכרו של יהודה )יהודאי( ושם
מופיעה ההתכתבות שלו עם מטה הפלמ"ח. זה נראה לא טוב, שפתאום חבר הפלמ"ח צריך
להתווכח על מעמדו, כדי שיכירו בפעילותו ויאשרו את שייכותו. יתכן שאתם קיבלתם את
התעודות הודות לעקשנותו של יהודה להשגת המסמך. הכוונה היא לתעודה רשמית ולא
לאישור מקרי במכתב. גם ישעיהו העביר אלי את התעודה הצבעונית שהוא קיבל. אף על פי כן,
העדפתי לשלב בספר את התעודה בשחור-לבן שהופיעה בחוברת לזכרו של יהודה, הודות
ליוזמתו.
אשר לסיפור השבי שלכם: הסיפור לא הציק לי בכלל. הדברים שהציקו לי זה אני, עצמי.
גדלתי בבית שהיו בו כל מיני טראומות וחיפשתי בהן את עצמי. מהתקופה הזו אני כמעט לא
זוכר דבר, אולי רק פרורי זיכרונות. אחינו יהודה נפל בגשר אכזיב. ההורים החזיקו את כאבם
בבטן ולא שיתפו אותי, הילד, בשום דבר. יכול להיות שהכל עבר לידי, עד כדי כך שאינני זוכר
כלום? חשתי שזה איזה שהוא חור שאני צריך למלא אותו. בשנת 2006 הקרנו לראשונה,
בהשתתפות המשפחות, את הסרט "קבר יש רק אחד" של שושי בן חמו מלוחמי הגטאות, לפני
ההקרנה הצגתי בהרצאה את הרקע המדיני לתקופה, מה שהביא לביצוע את "ליל הגשרים"
ולנפילתו של יהודה. אחר כך הוקרן הסרט גם לקבוצת מטיילים ובה היו גם חברי הגרעין שלי,
שהצטרף לעין גדי. שם הייתי תקופה קצרה. אחת החברות סיפרה לי לאחר ההקרנה, שבאחד
מטיולי השבת בעין גדי )לנחל משמר( אמרתי לה שהבטחתי להורי שלא אסתכן. לא זכרתי את
זה, אבל זה התחבר אצלי בדבר אחר: בביקורי ביפתח ראיתי שישעיהו והמשפחה רובצים על
הר של מסמכים בנושא השבי. ישעיהו אמר לי: "אתה כותב ספרים על נושאים שרק מעטים
קוראים אותם, תכתוב על משהו שאולי גם כן יקראו בו מעטים, אבל זהו נושא שלך".
זה גרם לי לעשות תפנית חד משמעית. בעקבות הסרט שהפקנו על הגשר, חשבתי שעלי לכתוב
על פרשת גשר אכזיב מנקודת מבטי. אלא, שבאחת הנסיעות מיפתח לירושלים התחוללה בי
תפנית משמעותית. יש לנו עכשיו מסמך מצוין על האירוע בגשר, אז נקודת מבטי על הפרשה
יכולה לחכות. לכן עלי לספר על השבי. שאלתי את עצמי: מה אני זוכר מהתקופה הזו? קטעי
הסיפורים שלכם לא התחברו אצלי. אני לא יודע באמת מה היה שם בשבי שלכם, וזה הכה בי
חזק.
אמרתי לעצמי שהמטרה היא שזה יהיה הסיפור שלכם. נעמי ענבי אמרה בכל מפגש במשך
השנים, שמישהו יכתוב את זה. נכון נעמי? )נעמי: נכון!( ותמיד הוזכר היומן של יהודה
)יהודאי(. במשך השנים שמעתי סיפורים על ארועים שהתרחשו בשבי ושמתי לב שהבזקי
הזיכרון לא תמיד מסתדרים. אמרתי לישעיהו: אני לוקח את כל החומר. ישבתי בביתי
בירושלים וחשבתי שאם אסדר את החומר לפי כרונולוגיה, אעשה סדר בהבזקי הזיכרון. ביומן
של יהודה יש סדר כרונולוגי. הוא אמנם לא כתב מדי יום, אבל השתדלתי להגיע למצב שבו אני
יכול לראות כיצד מתפתחת התמונה. התחלתי להעלות את הדברים על הכתב, הייתי בארכיון
צה"ל והוספתי מסמכים, קיבלתי חומר על הקהילה היהודית בלבנון ועל המחתרת שהיתה
שם, ופתאום הצטיירה התמונה. למדתי שהסיפור שלכם לא היה אך ורק איזה אירוע של
חמישה חברה, והתברר שאין הוא פיסקה קטנה.
כשכותבים היסטוריה, יש זוויות שונות לבחינת הדברים. כך קבלתי מד"ר אהרון יפה, הבן של
חיים יפה, מיהודי ביירות שישב איתכם בכלא, כמה קטעי עיתונים והוא סיפר על אבא שלו ועל
מה שעשה בחייו. עם הופעת הספר הענקתי לו עותק אחד. אמש גם נוצר קשר עם עמותת
"ערים בלילה" ומצאתי באתר האינטרנט שלהם שיש בו עמוד על אברהם צוקרמן שנשבה
במלחמת העצמאות ללבנון. הוא היה אחד משלשת החיילים השבויים בלבנון שהזכרתי אותם
בספר ושניים שבו עם החמישה )אברהם צוקרמן וישראל זוננברג(. אברהם צוקרמן ביקש
באתר חומר על אשר התרחש בעת שביו, וביקשתי מהעמותה להודיע לו על הספר.
במהלך העבודה ראיתי שהדברים מתחילים להתחבר וצריך לשלבם בפעילות שהיתה למענכם
על ידי המשפחות בארץ. היה לי רושם שהדמות החזקה בבית שלנו הוא האבא. הוא זה
שהתרוצץ, היה בקשר הדוק עם יפה ענבי, כי שניהם עבדו בבנק, היא בחיפה והוא בחדרה. גם
אחיו, שמואל גביש, שהיום מאוחר לדעת מה היתה התרומה שלו, הסתובב בחלונות הגבוהים.
היה גם פרק קשה מאד בהתכתבות של ההורים עם ישעיהו, ובשלב מסוים גם אברהם היה
שותף לה, ויהודה תפס את עצמו כאילו גרם להם להורים חושך בעיניים. אתם השחרתם אז
את התמונה, שלא היתה כזאת, מחשש שישכחו אתכם בוועדת שביתת הנשק. זה גרם לפיצוץ
אדיר בעיקר בין ישעיהו להורים בחדרה. ויהודה היכה על חטא, איך לא שם לב לאיזה מלכוד
אתם גרמתם.
)ויכוח על מה שקרה. ישעיהו: זה נכון. עמדו לחתום על שביתת הנשק בלעדינו. יפה ענבי
ושמואל גביש דפקו על השולחן של קובעי המדיניות. יצחק: מרדכי מקלף היה חבר ועדת
שביתת הנשק והוא לא… אברהם: אתה מתעלם מדבר אחד, הוא היה נציג של מדינת ישראל
בוועדה… ישעיהו: ההוראה לא לחתום על ההסכם ניתנה על ידי בן-גוריון…)המשך ויכוח נכון
או לא נכון(.
דב גביש: בדיונים שהיו בוועדת שביתת הנשק לא שכחו אתכם לרגע.
ההורים היו מאד-מאד חזקים גם כאשר הגיעו מכתבים קשים. את הדברים האלה גיליתי תוך
כדי כתיבה וזה היה מבחינת השיקום האישי שלי, מבחינת המחסור שלי במידע.
בהרגשת סיפוק אדירה לקחתי את הכתיבה לידי ויכולתי לחבר את כל הקצוות ולדעת שחשוב
לכתוב גם על נושא שולי במלחמת העצמאות, כמו שלכם. הכנסתי לספר תמונה שלכם עם
חוטר ישי בבית הזה, לאחר שובכם לארץ, ותמונת "כלא החול" שכולכם חתומים עליה; וגם
החתימה של חיים יפה.
אני מאד שמח שהספר יצא לאור – הפעם בשבילכם.
שולמית כהן )חברתו של יחיאל(: אני רוצה לומר לכם שאני מודה ומתוודה שאני מאד נרגשת
לשבת כאן במחיצתם של לוחמי פלמ"ח. וכל זה למה? באותה תקופה של הפעולות השונות, אני
הייתי תלמידה בכתה ט' בצפון תל אביב. המילה פלמ"ח עברה מפה לאוזן על פעולות כאלה
ואחרות. אחותי היתה ברזרבה של הפלמ"ח, כלומר שכבר הסתכלו עליה. הרבה דברים שלכם
לא ידעו ונעלמו. תודה לאל שהיה מישהו שהחליט להאיר ולהביא לידיעת הציבור את הנושא
שלכם. כולם שיבחו אותך, דב, על הספר ועל הערך של המחקרים וכקולגה, גם אני גיאוגרפית
היסטורית, אני אומרת שאין ספק שהספר שכתבת הוא מחקרי ומדויק. לדעתי המעלה הגדולה
של הספר הוא באופן הכתיבה הקולחת והמרתקת, יכול להגיע לקהל הרחב. הראייה לכך,
שיחיאל נתן את הספר הזה לשני נכדי. אחד מהם בשייטת 13 והשני קצין בחיל האוויר. הם
קיבלו את הספר וקוראים אותו בשקיקה. אילו זה היה ספר מחקרי בלבד, היה מוערך מאוד,
אך לא היה מגיע לדור הצעיר שלנו ושל החיילים שלנו. באותו רגע שאמרו לי "כמה שמרתק"
הרגשתי שיחיאל והחברים העבירו את הלפיד לדור הבא, שרשרת של עם ישראל. שרשרת
נוספת ועם ישראל חי.
אברהם ענבי: אני מצטרף לכל התודות. אני חושב שגם היוזמה וגם הביצוע היו יוצאים
מהכלל. כל מה שהיה עד היום זו התורה של בעל פה. כל אחד סיפר במשפחה, או באירועים
השונים בקרב חברים, אבל זה לא היה מוסדר. נעמי היתה באה אלי בטענות "למה שאתה לא
תכתוב את זה?" תודה לאל שדובי גאל את המשימה הזאת ועשה את זה. קיבלתי את הספר
לפני יומיים ולא הספקתי הרבה לקרוא בו, אבל אני עבדתי בצורה אינטנסיבית על הטיוטות.
למרות שלא היו לי הרבה מסמכים אבל היה לי הרבה בזיכרון. אני חושב שזה מפעל יוצא
מהכלל. הזכירו כאן את האמהות. יש מקרה אחד שחוטר-ישי סיפר אותו. כאשר היה צריך
לנסוע למשפט לביירות, וכבר אז הדרכים נותקו. זה היה אחרי החלטת האו"ם של 29
בנובמבר. היו יריות בדרכים שנותקו. והוא פגש את אמי ואמר לה שהוא נוסע ללבנון היא
אמרה לו: "אתה לא נוסע זה מסוכן, אל תיסע!" אני בן יחיד, אמא אלמנה, שהיה לה העוז
וכוח נפשי לבוא ולהגיד לחוטר-ישי שהיא ידעה, כי גורלו של בנה היחיד תלוי בו והיה לה העוז
להגיד זאת, אני חושב שזה חלק של גדלות נפש. ריגש אותי מאד שדוביק הקדיש את הספר לכל
משפחות ההורים. אני חושב שזו מחשבה ומעשה מאד יפים. אני מודה על כך בשם כולם.
לדב ולחיה על כל העבודה הזאת, רצינו במשהו לציין את הערכתנו ותודתנו. התיעצתי עם
ישעיהו לקנות מתנה להם, והוא לא כל כך ידע מה לומר. שאלתי אותו אם מוסיקה הם
אוהבים, אמר לי שכן. שאלתי אם אופרות הם אוהבים, אמר לי שאינו יודע, אבל בטהובן הוא
אוהב. אז יש כאן שני דיסקים של כל הקונצרטים לפסנתר ב vd/d של בטהובן בביצוע של
Perahia Murray ותהנו מזה. )ישעיהו: אתם תקבלו מאיתנו סוף שבוע, על מנת שתוכלו לנוח
מאיתנו אחרי כל אשר עשיתם למעננו(.
חיה גביש: באמת כל הכבוד לדובי. אני הייתי בתקופה הזו חולה במחלה קשה מאד, ויחד עם
הכתיבה הוא היה צריך לקחת אותי לבתי חולים. אני יצאתי מזה, ברוך השם. גם על זה אני
רוצה להודות לו. אספר לכם שהיתה לו דילמה אם לכתוב את הספר על "ליל הגשרים" או
להתרכז בסיפור שלכם. אני מאד עודדתי אותו להקדיש קודם לכם. אתם חיים ויהודה איננו.
הביתה{ צילום : ל.דינור} 24.3.1949. מימין לשמאל: יחיאל אוגדן { בלומנקורן}, אברהם ענבי, ישעיהו גביש, יצחק סלע {סליסטיאן} , ישראל זוננברג, יהודה יהודאי, אברהם צוקרמן.


סיור 50 שנה אחרי , 13.4.1998: איפה תפסו אותנו ??? : אברהם ענבי{ בחולצה אדומה }, ישעיהו גביש, יצחק סלע { בחולצה שחורה },מאחוריו יחיאל אוגדן.
חמישים שנה לשבי. חמשת אנשי הפלמ'ח ,במעבר ראש הנקרה ביום 13.4.1998. מימין לשמאל :יחיאל אוגדן, אבנר יהודאי{ בנו של חבר החולייה יהודה יהודאי}, יצחק סלע, אברהם ענבי וישעיהו גביש.
כותב הספר , חברנו דב גביש{ מימין } , אליהו{ליישי }ושולמית רביד. בערב השקת הספר. בית הפלמ'ח בתל אביב 2017.
אנו כיתת סיירים להקת הנח"ל מתוך "זמר רשת."
מילים: חיים חפר
לחן: סרז' גינזבורג




אנו כיתת סיירים
הולכים בואדיות ובהרים,
שמש מלמעלה בוערת,
יורד הערב,
הרוח נח בין השיחים
ורק אנחנו עוד הולכים…

אנו היטב מכירים
את דרך הנחש עלי צורים,
דרך ציפור בשמים,
בורות המים,
האבנים והעצים,
הכוכבים הנוצצים.

סיירים, סיירים, הלאה, סיירים!
סיירים, סיירים, הלאה, סיירים!
דרך מפרכת –
אל תפסיק ללכת!
סיירים, סיירים, הלאה, סיירים!
סיירים, סיירים, הלאה, סיירים!
הסיירים, הסיירים, הסיירים …

אנו כיתת סיירים
את המפות על פה אנו זוכרים,
אנו הופכים סנטימטרים
לקילומטרים
של מישורים ושל כפים
ושל פלגי זיעה שוטפים…

כך חגורי תרמילים
אנחנו את הארץ מגלים,
אנו חותמים ברגלינו
את גבולותינו
ולפעמים בתוך הסתר
עושות רגלינו גם יותר…

סיירים, סיירים….

אנו כיתת סיירים
צרובי רוחות ושמש מדברים,
אנו קלי הרגלים,
תמיד עיניים,
קרני מישוש ואצבעות
ליחידות אשר יוצאות…

ליל סכינים טרם קרב
רואה תמיד אותנו לפניו,
גם עת הקרב כבר גווע
וגדוד יגע
ינוח בצידי דרכים –
גם אז אנחנו עוד הולכים…

סיירים, סיירים …
 

ברכת שנה טובה ומבורכת , לקוראי האתר ולכל בני קריית חיים לדורותיהם . שנת עשייה ויצירה, בריאות , בטחון ושלום.

חתן פרס ישראל לזמר העברי{ 2004} יהורם גאון ,בביצוע יפה של שירה המיוחד של כלת פרס ישראל לזמר העברי { 1983},נעמי שמר.

העברה מאתר יהורם גאון.

מילים ולחן: נעמי שמר

כמו חצב להתבצר 
במעבה האדמה 
ולחכות לסיומה 
של העונה הכי חמה 
ואחר כך להיתמר 
וכעמוד עשן לבן 
שמועה טובה להעביר 
שהחגים כבר באוויר 

וכמו ענן להתגשם 
מעל חלקת שדה ריקה 
ולהביא לרגבים 
את הבשורה הירוקה 

שוברי הרוח מנסים 
לשמור עלי מן הבאות 
במעבה הפרדסים – 
אמרו מתי קץ הפלאות 
אמרו מתי קץ הימים 
הלא מדבריות שלמים 
יש לעבור בניד עפעף 
שבין הקיץ והסתיו 

וכמו ענן להתגשם… 

ציפור השיר הפעוטה 
שהסופה אותה גרשה 
ובלבלה את מסלולה 
מיבשה ליבשה 
ציפור טסה, נעלסה 
על תורן של ספינת משא 
בהגיעך עד אי אובד 
למדי אותי להשרד 

וכמו ענן להתגשם…

יגאל ברק, העברה מ"היסטוריה נסתרת ".שלום פרץ כותב אודות ד'ר רודלפינה וד'ר רודולף מנצל. עם קום המדינה, בית הספר לכלבים שלהם פעל בקריית חיים, במתחם מחנה הצבא הבריטי לשעבר.

שלום פרץ

‏27 באוגוסט‏ ב-‏21:30‏  · איך נוסדה יחידת הכלבים עוקץ?
תכירו את רודולפינה מנצל
, האישה שלימדה את כלבי התקיפה של הנאצים לציית לפקודות בעברית.בגיל 4 נשך את רודולפינה מנצל כלב, אבל במקום לפתח טראומה, האירוע רק הגביר את הרצון להבין כלבים ולהתיידד איתם.כך התחיל הרומן של רודולפינה עם כלבים. היא נולדה בווינה בסוף המאה ה-19 למשפחה יהודית אמידה. את דמי הכיס שקיבלה כילדה, היא שילמה לשכנים שהסכימו לשמור בעבורה על הכלבים המשוטטים שאספה מהרחוב- אמא שלה לא הסכימה לשמוע על כלבים שיכנסו הביתה וילכלכו בבוץ את השטיחים היקרים שלהכדי להבין בעלי חיים, רודולפינה עשתה באוניברסיטת וינה דוקטורט משולב בפסיכולוגיה, ביולוגיה וביוכימיה. שם היא גם הכירה את בעלה לעתיד, ד"ר רודולף מנצל, השניים חלקו שם פרטי ואהבה לכלבים.ד"ר רודולף וד"ר רודולפינה הקימו בביתם בית ספר ראשון מסוגו לאימון כלבים, וערכו יחד מחקרים בפסיכולוגיה של הכלב. שיטות האילוף של הזוג מנצל וספרי ההדרכה שלהם זכו לתהודה רבה והקנו להם מוניטין של מומחים בינלאומיים לכלבנות. הם עבדו גם עם המשטרה האוסטרית ובשירות הצבא הגרמני.רודולפינה מנצל הייתה ציונית נלהבת, ולאילוף הכלבים הייתה מלכתחילה גם מטרה ציונית.היא נתנה לכל הכלבים שמות עבריים ואילפה אותם להישמע לפקודות בעברית, הם למדו להגיב על "שב", "ארצה" ו"קום" בשפת הקודש.בשנת 1938 עם סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, ניסו הנאצים לשכנע את רודולפינה ובעלה להצטרף אל הסגל הבכיר של עובדי "המכון הצבאי לכלבי מלחמה".הזוג מנצל וויתר על התענוג המפוקפק והשניים נמלטו מאוסטריה, עם כלבים אחדים ועלו לארץ ישראל. סייע בידם בבריחה סגן מפקד האס-אס של עירם לינץ, שהיה ידיד המשפחה.הידיעה כי התלמידים שהכשירה, והכלבים שאימנה שימשו לתקיפת בני עמה, הסבה לרודולפינה צער רב.נחמה פורתא, היוותה העובדה כי הנאצים נאלצו להמשיך לדבר עם הכלבים עברית, לאחר שגילו כי הכלבים אינם מגיבים לפקודות בשום שפה אחרת…את הקשר עם היישוב העברי החלה מנצל עוד לפני עלייתה ארצה.היא עמדה על התועלת שיוכלו הכלבים להביא בשמירה על ישובים יהודיים מבודדים, וחלוצים רבים מאוסטריה וממרכז אירופה פקדו את ביתה בלינץ בטרם עלו ארצה, כדי לקחת עמם כלבים גזעיים ומאומנים.ובשנת 1934 רודולפינה ביקרה בארץ והעבירה לחברי הגנה בקיבוצים השונים, קורסים באילוף כלבי שמירה.לאחר העלייה ארצה, השתקע הזוג מנצל בקריית מוצקין , שם הקימה רודולפינה את "המכון לחקר כלבים ואילופם".בבית הספר שלה לכלבים פעלה גם יחידת הכלבנים של ההגנה שאחרי הקמת המדינה עברה לצה"ל והיום שמה "עוקץ". אחד ההישגים הבולטים של המנצלים, היה פיתוחה של שיטה לגילוי מוקשים על ידי כלבים.לזכותה של רודולפינה נזקף גילויו וטיפוחו של גזע הכלב הכנעני. היא שהורגלה לעבוד עם כלבים גזעיים מאירופה, חיפשה כלב מקומי שיתאים לאקלים ולמשימות של ההגנה. בתצפיות שלה בכלבי הפרא שהסתובבו ליד מאהלי הבדואים, היא איתרה את הכלב הכנעני וגילתה כי הוא ניחן בכושר לימוד גבוה וניתן לביות. הגזע הכנעני נחשב כיום לכלב הלאומי של ישראל.בתום מלחמת העצמאות עברה רודולפינה מאימון כלבי שמירה להכשרת כלבים להנחיית עיוורים. בתחילה כדי לענות על צורכיהם של נכי צה"ל שהתעוורו במלחמה. הכלב הראשון שהוכשר שם היה נכה בעצמו: בוקסר שנפצע קשה ברגלו באחד המשלטים."הצלחנו להגשים בימי חיינו את חלומות הילדות שלנו… מה עוד ניתן לבקש" כתבה מנצל במכתב לחברתה.במאמר שפירסמה בעיתון הנוער של התנועה הקיבוצית תחת הכותרת "גדל לך כלב", היא כותבת:"כאן בארץ מצא עמנו את הדרך חזרה לאדמה, והגיע הזמן שנחזור גם אל הכלב."

בהכנת הטקסט התבססנו על כתבתו של עופר אדרת "כך אילפה רודולפינה מנצל את כלבי המלחמה של הנאצים לציית לפקודות בשפה העברית", הארץ, 25.3.2010.שהם סמיט כתבה ביוגרפיה יפה וקצרה לילדים על רודולפינה בתוך ספר הביוגרפיות שלה: 'אגדות אמיתיות: 50 נשים לגדול איתן בישראל' נראה לנו שהיקום בשל גם לספר ילדים באורך מלא שיספר את הסיפור המיוחד הזה.
.
מקור: בית אריאלה וספריות תל אביב – יפו

ייתכן שזו תמונה בשחור לבן של ‏‏2‏ אנשים‏

יגאל ברק מוסיף :

למדנו בבית הספר "המגינים" { בית ספר עממי ב'} בקריה. היו לנו בכיתה בן ובת שגרו בכלביה וההורים עבדו אצל ד"ר מנצל .היא גם אילפה כלבים לגרור כרכרות לנכים . היינו יושבים שני תלמידים בכרכרה והכלב היה מוביל אותנו בשכונה .{באזור שהיום בנוי שם "בית נגלר" } .האמא של הבת שלמדה איתי וחיה בכלביה האריכה ימים וחיה עד סוף חייה במתחם של מחנה הצבא הבריטי לשעבר, במבנה לבני סיליקט עם גג פח מעוגל .לאחר שנפטרה לפני כ30 שנה הוקמה בשטח זה שכונת מגורים גדולה. .המשפחה השנייה המשיכה לגור במתחם המחנה הבריטי עד שנת 1966 ואז רכשו בית ברחוב ח' דרומה מהכביש הראשי .בנם , בן כתתי , הקים קונדיטוריה בפנטגון במוצקין בשם "שקד" שהייתה לשם דבר בקריות. הוא נפטר לפני כ-8 שנים.

מאמנון ליסובסקי : מתוך ספרו של עזריה אלון אודות הוריו . פרק חיי המשפחה בקריית חיים.

בתמונה : בני קריית חיים ילידי -1932-1933.
בתמונה : בני קריית חיים ילידי 1938
ואלה שמות הילדים. בני קריית חיים ילידי 1938.בית ספר א' , רחוב ד'{ הנוטר }.

נורית פלימן -שחל מוסיפה :

בספר  "בין יאוש לתקוה", ספרו של בנימין וסט { הוצאת רשפים }, אוסף  מכתבים של אסירי ציון, משנות ה – 20 בהיותם בסיביר . בעמוד 178 , תולדות חייו של חיים קוזירובסקי , בעלה של מורתנו שרה קיפניס מכיתה א' בבית הספר לילדי עובדים עממי א' בקריית חיים ,שהוא אחד מהם. בהמשך , מכתב שכתב בשפה העברית חיים קוזירובסקי ממקום הגרוש בשאדרינסק{ אוראל } ב24.1.1929 לבנימין (בניושה) ורלינסקי, אסיר ציון אף הוא. בניושה הנ"ל התחתן עם מרים שטרקמן, אחותה של אמי רבקה, שהייתה שופטת שלום בחיפה,{ השופטת מרים שטרקמן-ורלינסקי.}שגם היא, אחותה של אמא, הייתה אסירת ציון וישבה בסיביר.