אני מאמין {שחקי שחקי}.

העברה משירונט ואתר אריק לביא


אני מאמין { שחקי שחקי }.
מילים : שאול טשרניחובסקי.
לחן: טוביה שלונסקי
הפסנתרן והמעבד: משה זרמון.
ביצוע : הזמר אריק לביא , שהיה נוטר בבסיס קריית חיים.{ טרום הקמת המדינה}




שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.

כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז.

רוחו ישליך כבלי-הבל,
ירוממנו במתי-על:
לא ברעב ימות עובד,
דרור לנפש, פת-לדל.

שחקי כי גם ברעות אאמין,
אאמין, כי עוד אמצא לב,
לב תקוותי גם תקוותיו,
יחוש אושר, יבין כאב.

אאמינה גם בעתיד,
אף אם ירחק זה היום,
אך בוא יבוא – ישאו שלום,
אז וברכה לאום מלאום.

ישוב יפרח אז גם עמי,
ובארץ יקום דור,
ברזל- כבליו יוסר מנו,
עין-בעין יראה אור.

יחיה, יאהב, יפעל, יעש,
דור בארץ אמנם חי,
לא בעתיד, בשמים –
חיי רוח לו אין די.

אז שיר חדש ישיר משורר,
ליפי ונשגב לבו ער
לו, לצעיר, מעל קברי
פרחים ילקטו לזר.

אילנה רבינובי'ץ -בן דוד, בת קריית חיים , מספרת את סיפור המשפחה לנכדתה ספיר בן דוד.{ הקלטות ותסריט משנת 2020, אילנה בת 90}.

ספיר בן דוד

בתקופת הקורונה סבתא ביקשה ממני שאעזור לה לספר את הסיפור שלה.

היינו נפגשות בדירתה במרחק שני מטר אחת מהשנייה , סבתא הייתה מספרת סיפורים

ואני מצלמת ומקשיבה. יצרנו שבעה סרטים קצרים , אחד לכל תקופה ורכזתי אותם כאן.

הפרק האחרון רלוונטי היום יותר מתמיד.

ספיר.

חוה אלברשטיין : שרליה .

העברה מוויקפדיה ואתר חוה אלברשטיין.

אלברשטיין נולדה בשנת 1946, בשצ'צ'ין שבפולין בשם אווה אלברשטָיין. שם אימה היה מינה אלברשטיין. בשנת 1951, כשהייתה בת ארבע, עלתה לישראל עם הוריה, למעברת "שער העלייה" שבחיפה. את אנשי המקום, אשר רובם פליטים ניצולי שואה מאירופה, היא תתאר לאחר שנים בשיר "שרליה" כ"אנשים מקצה הזמן, מקצה האור והחיים". הוריה דיברו פולניתיידישרוסית, ועברית. משפחתה עברה בהמשך להתגורר בקריית חיים, והיא למדה בבית הספר תיכון קריית חיים.[3] בספרה הראשון, "שיר במתנה", סיפרה אלברשטיין כי את שמה העברי חוה נתנה לה הגננת בגן הילדים.

שרליה מילים: חוה אלברשטיין. לחן: גדעון כחן. שרה: חוה אלברשטיין, בת קרית חיים.

את הסיפור הזה מתחילים מהסוף
אנייה עם נוסעים הגיעה לחוף
אנשים עייפים בארץ חדשה
עומדים מול שער גדול ומסתכלים בו בשתיקה
אנשים מקצה הזמן, מקצה האור והחיים
בבגדים עבים בצעדים כבדים
שום דבר לא היה כמו בהבטחות
הבטיחו ארץ חמה היו רוחות וסערות
הגג עף בחורף, הרצפה מלאה סירים
הכל ספוג במים שמיכות הפוך מפולין
כולם מתייפחים אבל אני כבר ישנה
כמו נסיכה אמיתית – ישנה עם מטריה

מישהו אומר – "הגענו"
מישהו אומר – "אולי"
מישהו צועק – "מצאנו"
לוחשים לו "הלוואי"
מישהו קורא – "בינתיים"
צועקים לו – "עד מתי"
לעולם כבר לא נדע
מי נכנס ומי יצא
מי עבר ומי נשאר
בשרליה, שרליה…

"קול ציון לגולה" כל שעה שפה אחרת
הרדיו מנגן, יושבים כמו גולים במחתרת
כמו ליד התנור יושבים, מתחממים
מבינים כל מילה, שרים את השירים
ובבוקר חוזרים אל השפה החדשה
שוברת שיניים אדישה וקשה
כל התוכניות נהפכו לחלומות
מחליפים מקצוע, מחליפים את השמות
מחליפים זכרונות מקשטים את העבר
שם כולם נסיכים היו וזה מה שנשאר
היה פסנתר בכל חדר אורוות סוסים בחצר
כל מילה היא אמת, אמת פחות או יותר..
שרליה, שרליה…

ושוב הרדיו מדבר "מדור חיפוש קרובים"
רשימות ארוכות שמות כתובות ומספרים
מי שהחליף את השם בעצם כבר ויתר
אינו מקשיב לתכנית אין בו כוח יותר
ובינתיים אבי קנה לו מצלמה
"פוטו חמש דקות" – תמונות לתעודה
תעודת עולה, תעודת זהות, פנקס חבר,
אין שפה, אין פרנסה, יש תעודה כבר נסתדר
ובקיץ החם מוציאים את הכסאות
מרכז הסברה מביא סרטים והרצאות
אקורדיון מנגן מלווה איזו זמרת
'עגלה עם סוסה', 'אוי אוי כנרת כנרת'
שרליה, שרליה…

מיטה מתקפלת, שולחן מתקפל
ובערב שבת אנחנו יוצאים לטייל
חולצות לבנות נעליים מבריקות
הולכים לטייל אבל אין פה מה לראות
שורות של צריפים, כמה עצים וגדר
חוזרים במתינות, הרי אין מה למהר
את הסיפור הזה מתחילים מהסוף
סיפור על אנייה שהגיעה אל החוף
על מחנה מעבר ועל תחנה סופית
ועל הבולגרית, הפולנית, היידיש, העברית,
ועל מקום אפור ללא צבע ללא נוף
ועל התחלה, התחלה שאין לה סוף

מישהו אומר – "הגענו"…

ד'ר מרדכי נאור : יוצאים למחנה עבודה.

העברה מאתר ד'ר מרדכי נאור .פורסם 15.9.22

מי שיחפש במילונים, באנציקלופדיות או בוויקיפדיה את הערך "מחנה עבודה" יקבל תשובות עגומות ואפילו מצמררות. אלה היו מחנות מעצר ומוות גרמניים בתקופת השואה. אני מבקש לתת למושג את הפירוש שלנו, השמח והאופטימי, זה שהיה מקובל בארץ ישראל ובישראל הצעירה במשך עשרות שנים: מחנה של תנועת נוער חלוצית, בחופש הגדול, באחד הקיבוצים בארץ (ולעיתים רחוקות גם במושבים – וראו להלן) והביא לקיבוצים אלפי מתנדבים ומתנדבות. שני הצדדים נהנו: הקיבוצים קיבלו כוח אדם צעיר הנכון לכל עבודה וחברי התנועות נהנו מחודש של חילוץ עצמות, בילוי בבריכת הקיבוץ וטיולים בסביבה הקרובה והרחוקה. מיֶדע אישי אני יכול לספר על ארבעה מחנות עבודה, שהעֵדָה שלנו (השם המקובל לקבוצה תנועתית), עדת "לנגב" מקן התנועה המאוחדת ברחובות יצאה אליהם, אם כי אני השתתפתי רק בשלושה. הראשון היה חריג בכך, שנערך עוד בהיותנו בסוף כיתה ח'. הימים ימי מלחמת העצמאות והקיבוצים שיוועו לידיים עובדות. הוצע לנו לצאת בחופשת הקיץ לקיבוץ רמת דוד בעמק יזרעאל. היו אלה ימי ההפוגה השנייה בקרבות ורוב החניכים נענו להצעה. אני, לצערי, לא יצאתי למחנה עבודה זה בשל התנגדות הוריי. הם חששו לנסיעה הארוכה לעמק באמצע המלחמה וכשמדריך התנועה מוסה בא לשכנע אותם שאין שום סכנה בדרכים, אמר בחוסר זהירות: "בוואדי ערה אי אפשר לנסוע עכשיו, אבל בתוואי החלופי, ואדי מילק, שקט. פעם ירו שם על התחבורה היהודית, עכשיו כבר לא". זה הספיק להוריי להטיל וטו מוחלט על יציאתי. חבריי יצאו, עבדו ונהנו ואני – אבוי – נותרתי בבית, עצוב ומתוסכל. בשנה הבאה, 1949, יצאה העדה שלנו למחנה עבודה במקום בלתי מקובל – מושב עובדים. המקום: כפר ויתקין. הוצבו למעננו שלושה אוהלים הודיים גדולים במרכז המושב ואנו פוזרנו בין בתי המושבניקים, ועבדנו אצלם בכל ענפי המשק המשפחתי. בסוף המחנה העמיד המושב לרשותנו משאית ויצאנו לטיול "מים אל ים" – מאכזיב לגינוסר. אנחנו הלכנו ברגל והמשאית ליוותה אותנו ואחר כך החזירה את כולנו למושבתנו רחובות. אני הייתי במחנה רק שבועיים (כולל הטיול). את השבועיים הנותרים "ביליתי" בבית ברחובות, לאחר שחליתי בכפר ויתקין בחצבת, וכשבאתי לרופא לקבל אישור לחזור, הוא התלבט, עד ששמע שמדובר במושב חקלאי. "אני מבין שיש שם מה לאכול, לא כמו אצלנו", אמר בהתכוונו למחסור במזון בימי הצנע דאז. הבטחתי לו שהמושבניקית שלי מפנקת אותי ואני אוכל כל יום גבינה שְׁמֵנָה ושמנת – מוצרים שנעלמו לחלוטין ביישוב העירוני בתקופת הצנע.ב-1950, בהיותנו בכיתה י', יצאנו למחנה עבודה בקיבוץ חמדיה בעמק בית שאן. הכול היה טוב ויפה למעט החום הכבד – התגוררנו בצריפונים שלהטו ביום ובלילה – והיתושים. פיצוי מה לסבלנו הייתה טבילה בת כמה שעות מדי יום בבריכה. עבדנו בענפים השונים, בשבתות צעדנו ברגל לעיירת העולים בית שאן, ויצאנו לטיול ארוך בסביבה. מחנה העבודה האחרון שלנו נערך ב-1951 בקיבוץ כפר המכבי שבעמק זבולון. הקמנו לעצמנו מחנה אוהלים ליד הכניסה לקיבוץ ועבדנו בכל עבודה שהוטלה עלינו – בשליית דגים מבריכות הדגים, בקטיף תפוחי עץ, בחצרנות ואפילו בפינוי זבל מהרפת. בעבודה קשה זו חווינו, אני וחבר נוסף ממחנה העבודה, בחוויה פוליטית-ארוטית אם אפשר להגדיר זאת כך. בעוד אנחנו מעמיסים זבל על פלטפורמה הרתומה לטרקטור שמענו שיחה בלחש של שני חברי קיבוץ שאיתם עבדנו, שאני מביא אותה במלואה והיא יכולה להעיד על המתח הפוליטי שהיה אז בארץ, בין מפלגת השלטון מפא"י למפלגת האופוזיציה, מפ"ם: "מסכן א' [הוזכר השם המלא ואני מסתירו]. הוא יהיה מוכרח לעזוב את הקיבוץ. אנחנו לא יכולים לתת לו לחיות כאן, בגלל דעותיו. "כולם נגדו. אי אפשר שמפ"מניק אחד יהיה בקיבוץ שכולו מפא"י". ובאמת, איש לא תומך בו, אפילו לא אשתו. שמעתי שבגלל דעותיו הפוליטיות היא לא נותנת לו". למושג "לא נותנת" הייתה קונוטציה מינית מוכרת, שאפילו אנחנו, בני ה-17, הכרנו אותה…המחנה הסתיים, כמקובל, בטיול בן יומיים בגליל. הקיבוץ העמיד לרשותנו משאית, ואנחנו ביקרנו במקומות מעניינים מטבריה עד דן ומטולה. היכן מצאנו מקום לינה? שאלה מיותרת. הרי בקיבוצי הגליל התארחו לא מעט עדות תנועתיות שהגיעו למחנות עבודה. אחת מהן, בקיבוץ נאות מרדכי, אירחה אותנו ואפילו סייעה לנו לפרוש את השמיכות ושקי השינה שלנו על הדשא ליד האוהלים שלהם. כל אחד ממחנות העבודה הותיר עלינו רושם רב, שהיה חלק חשוב מנוף ילדותנו. עד מתי נמשכו מחנות העבודה? – איני יודע. אני מעריך שבשנות השישים ואולי השבעים הם דעכו עד שנפסקו, וחבל.

בתצלום: כמה מחברי עדת "לנגב" מרחובות, בעת הטיול בגליל לאחר מחנה העבודה בכפר המכבי, אוגוסט 1951. אני יושב על מכסה המנוע, ראשון מימין.

ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏8‏ אנשים‏ ו‏פעילות בחוץ‏‏

רות ריכטר -יצחקי : נר הלילה החופי

נר הלילה  החופי

אגדה מקורית מאת שרה ברוקמן ז"ל. כתבה רותי יצחקי ריכטר

לפני כמאה וחמישים שנה חי נער יהודי בארצות הברית. הוא רצה מאוד  לעלות לארץ ישראל, וביום ובלילה הרהר בארץ הקודש, ולא יכול היה לסלק את חלומו מתוך מחשבותיו, כי ליווה אותו החלום בכל אשר הלך ובכל אשר עשה. והנער גדל והיה לבחור נבון, וכשמלאו לו שמונה-עשר אביבים, ארז את חפציו ובא להיפרד מהוריו כדי לעלות לארץ ישראל.  אמר לו אביו: "כיצד תתפרנס בארץ הקודש, ואינך יודע מלאכה? למד עצמך מקצוע תחילה, כדי שלא תצטרך לעזרתם של הבריות וכדי שתוכל להעניק לארצך החדשה ממומחיותך ומידיעותיך, ואחר-כך תעלה ארצה."   ציית הנער לאביו ולמד את תורת הרפואה. שנים רבות השתלם, וכשסיים את לימודיו נשא אישה והוליד בנים ובנות, אך חלומו לא הִרְפָּה ממנו, והוא ביקש למהר ולעלות לארץ-ישראל.   אמרה לו אשתו: "כיצד נעלה לארצך, והיא ארץ מדבר, מוכת שמש ושממה, הקדחת שולטת בכפריה, ושודדים אורבים בדרכיה? חכה נא מעט עד שיגדלו בנינו הרכים, ואז נעלה עמך לארץ הקודש."   שמע האיש בקולה של אשתו ודחה שוב את נסיעתו.   בינתיים היה האיש לרופא מפורסם ומכל קצות המדינה השכימו חולים לפתחו כדי שירפא את מחלותיהם, כי נודע האיש בטוב לבו, בחוכמתו ובכושרו הנפלא לרפא כל חולי. אך הוא לא ידע אושר, כי חלומו הלך עמו תמיד. יום אחד לא יכול עוד האיש לשאת את געגועיו, והוא ארז את כליו ואת חפציו, מכר את ביתו ואת מרפאתו, לקח עמו את הוריו הזקנים ואת אשתו וילדיו, ויצא עמם לדרך הנדודים הארוכה. ימים רבים נדדו מעיר לעיר ומארץ לארץ, עד שהגיעו לעיר נמל גדולה שממנה הפליגו לארץ ישראל. כעבור ימי הפלגה אחדים התגלו להם מרחוק חופי הארץ. רעד האיש מהתרגשות ונצמד למעקה הספינה כדי לבחון בעיניו את היבשה המתרפקת על הים, וכשירד אל החוף כרע הרופא על ברכיו, נשק ברטט לאדמה ועיניו מלאו דמעות.  לפתע חש האיש כי נדקרה כף רגלו בעצם קטן ומוצק הנמצא בנעלו. הסיר האיש את הנעל, ניער אותה, והנה בתוכה פרי קטן ויבש ובו זרעים אחדים.  "מי אתה, צמח, וכיצד הגעת לנעלי?" שאל האיש.  "שמי נר-הלילה החופי ומארצך הרחוקה באתי עמך לארץ הקודש," אמר הפרי המקומט וחייך לרופא בחיבה.  שלף האיש את הזרעים מתוך הפרי, פיזר אותם במרחב השממה  ואמר: "כאן, ידידי, יפרחו פרחיך, ומי ייתן ותקשט בהם  את החוף השומם הזה."   בנה האיש בית ביפו וייסד בה מרפאה, וגם בארץ ישראל באו אליו חולים שביקשו מרפא למחלותיהם. מבוקר ועד ערב  עבד האיש במרפאה, אבל הוא היה מאושר מאוד כי הגשים את חלומו. מדי יום אהב לצפות בכפות התמרים המתנועעות ברוח הים, בעצי הזית המכסיפים מרחוק כראשי שיבה, בשיירות הגמלים החוצות את ים הגבעות הזהוב, ובשמש השוקעת לאט ככדור ארגמן הצונח אל מימי הים הכחולים. אבל בני ביתו לא היו מאושרים כמוהו. אימו ואשתו הרבו להתלונן על החום הגובר ועל הזבובים הטורדניים, וילדיו התקשו בלימוד השפה הזרה וברכישת חברים חדשים. מדי יום, כשחזר הרופא לביתו מן המרפאה, היו בני הבית מפצירים בו וזועקים אליו שיחזירם לארץ שממנה באו.  חלפו חודשים אחדים, והאיש מאס בחייו מפני טענותיהם הקשות של אהוביו, ובליבו גמלה ההחלטה הנוראה לעזוב את הארץ אשר אהב ולחזור לארצות הברית. בלב כבד ירד האיש לנמל כדי לרכוש כרטיסי הפלגה, ובשעה שצעד בגבעות החול שעל שפת הים זלגו דמעותיו באין מעצור.   כשהתקרב הרופא לנמל ראה פתאום שטיח של פרחים צהובים, גדולים ונפלאים הצומחים על גבעות החול.  "מי אתה, צמח?" שאל הרופא את הפרח הפורח בחולות היבשים במלוא הדרו.   "נר הלילה החופי אני. האם לא תכירני? הרי  יחד עלינו לארץ ישראל," ענה הצמח.  אז זכר האיש את הפרי היבש ששלף מתוך נעליו וזרע את זרעיו בחולות השוממים, וחיוך האיר את פניו. הוא מיהר לחזור אל בני ביתו, וסיפר להם על הצמח שעלה עמם לארץ ישראל, ועתה הוא מכסה בשפע פרחיו ההדורים את גבעות החול שעל שפת הים.  שמעו בני הבית את סיפורו של נר הלילה החופי והתביישו בהתנהגותם. "אולי נוכל גם אנחנו להכות שורש בארץ ישראל כמו נר הלילה החופי?" אמרה אשת הרופא, ושביב של עוז ותקווה ניצת בעיניה.  "יפה ארצנו ואין כפירותיה בכל העולם, ואם נתאמץ ללמוד את שפתה, נרכוש כאן חברים רבים," הוסיף הסבא.  שנים רבות חלפו מאז. הרופא וקרוביו נשארו בארץ ישראל, הסתגלו לאקלימה החם ורכשו את שפתה, וכשקמה המדינה זכו צאצאיו של ידידנו הרופא להיות בין מקימיה.

תוצאת תמונה עבור צילום נר הלילה החופי. מידות: 190 על 185. מקור :www.blooma.co.il
נר-הלילה החופי הוא צמח רב-שנתי ממשפחת נר-הלילה, הגדל בארץ ישראל בחולות ובמעזבות לאורך מישור החוף. הצמח נקרא כך משום שפרחיו נפתחים לעת לילה. ויקיפדיה

רותי ריכטר-יצחקי. "ביום הראשון בבית הספר"

שלום לידידי

אני שולחת לכם כאן סיפור שהוא, כרגיל, מתאים  לעונה. הסיפור  "ביום הראשון בבית הספר" הוא סיפור מחורז המספר על היסוסיו ולבטיו של מורה לפני תחילת שנת הלימודים. ולא. הוא לא מתלונן על השכר אלא על דברים אחרים. זהו סיפור מחורז שגם הלחנתי אותו.  הטקסט והתווים רצ"ב. אם אתם מכירים זמר או זמרת שירצו לבצע אותו, אנא העבירו אותו אליהם. אני נותנת אותו ללא עלות. השיר/סיפור הוא כעין בלדה המתפרסמת כאן לכבוד פתיחת שנת הלימודים השבוע, אם ירצה השם ואם ירצו ליברמן, יפה בן דוד, שאשא ביטון וחבריהם… יש לי עוד שירים מולחנים רבים  למבוגרים ולילדים שאשמח לתת אותם לזמרים ולזמרות ללא עלות.  אנא הפנו אותם אלי. טל. 03-7314024   נייד  0524824436

רותי יצחקי ריכטר

פינת השוויץ: אני שמחה לבשר לכם שעד כה הורדו כמעט 3800 עותקים מהספר.

      ביום הראשון בבית הספר

וביום הראשון לשנת הלימודים

שוב זרמו ילדים מרחובות, משבילים.

בחולצות כחלחלות, צהובות וירוקות,

ילקוטים על הגב ועיניים בורקות. (2)

ובלב חרדה, סקרנות וגם קצת ייראה,

ומבט של קונדס, ושל חג ושמחה,

אז נמלא רחובנו קולות משחקים,

ולבש בגד חג, וילדים לו פרחים. (2)

 

פזמון: כך הלכו יד ביד

בתקווה ובציפייה:

גם –

דן השובב, וערן הקונדס, וליאורה הגינג'ית.

ועודד הסקרן, וגם טל המנומש ורחל חולמנית.

ותמר קטנטנה, ואיתן החכם ודורית מהססת.

לקראת יום חדש לקראתה של ראשית.

וצעד ביניהם גם מורה כסוף שיער

בפנים חתומות ובסבר של חג.

וזכר תלמידיו בניכר הרחוק,

וזכר עיניהם רוחשות לו כבוד. (2)

ועתה כאיש זר הוא בארץ אבות,

איך תדע לשונו אז למצוא המילות?!

כך צועד לו האיש ובלבו מועקה

אל יומו הראשון בכיתה חדשה.(2)

פזמון: אז הביט המורה

כה מוכר לו המראה:                             של…

דן השובב, וערן הקונדס וכו'

ושקטה החצר, ונשמע קול צלצול,

ופסעו המורים, מבטם כה חמור.

ועמד המורה כחרד, כטירון,

וסקר תלמידיו בחיבה, בכבוד. (2)

אז ראה ים גדול של עיניים טובות,

בוחנות, חרדות, וחוקרות ויראות,

אז שכח את פחדיו, לא זכר חרדה,,

וחיוך את פניו האיר בשמחה. (2)

פזמון:    וחשב המורה,

גם אני כבר לא פוחד

כמו

דן השובב וערן הקונדס וליאורה הגינג'ית.וכו/.

אתה של ראשית

"יש ונדמה". מילים : ישעיהו בן חיים. לחן : רוסי . ביצוע : "הדודאים"

מילים:ישעיהו בן-חיים
לחן:עממי רוסי
כתיבה: תרע"ז 1917

מבצעים : בני אמדורסקי וישראל גוריון { הדודאים }. עיבוד : מתי כספי. מילים מתוך " זמר רשת "

יֵשׁ וְנִדְמֶה לִי שְׁכַחְתִּיהָ לָעַד
אָפֵס כָּל רֶגֶשׁ מִלֵּב,
אַךְ פֶּתַע נֵעוֹר אֵיזֶה זִיק וְרָעַד
וְהֵעִיר הַלֵּב בִּכְאֵב.

אָז זִיכְרוֹנָהּ לְפָנַי יַעֲלֶה
אֶשְׁפֹּךְ אֶת לִבִּי לְשִׁירִי
עַד רֶגֶשׁ אַחֲרוֹן מִן הַלֵּב יִדָּלֶה
וְנָח לִבִּי בִּיגוֹנִי
לשיר זה, בשפה העברית מספר גרסות למילים .הנה אחת נוספת מתוך " זמר רשת ".
מתוך מחברתו של דוד פיינשטיין מראש פינה     

יֵשׁ ונִדְמֶה שְׁכַחְתִּיהָ לָעַד
אָפֵס בִּי רֶגֶשׁ מִן הַלֵּב
לְפֶתַע נֵעוֹר אֵיזֶה נִים
אָז יִדְלֶה אֶת לִבִּי עַד לִכְאֵב
לְפֶתַע…

אָז זִכְרוֹנָהּ לְפָנַי יַעֲלֶה
אֶשְׁפֹּךְ אֶת לִבִּי בְּשִׁירִים
עַד רֶגַע אַחֲרוֹן מִלִּבִּי
לֹא יָסוּר זֵכֶר אֲהוּבָתִי
עַד רֶגַע אַחֲרוֹן…
    

מילים ,דידי מנוסי. לחן ,קובי אושרת: אדם צעיר אדם זקן

זקן משקיף אל עברו
סופר את תמרוריו
אחד אחד לפי התור
בטרם יום ערב.

נזכר כיצד סלל דרכו
בארץ אבנים
היכן בנה לו בית,
מתי הוליד בנים.

זקן משקיף אל עברו
ובלבו אורה,
חיים שלמים וארוכים
צופים בו חזרה.

כי לשקיעה כמו לזריחה
יש צבע ארגמן,
ואין אילן בלי שרשים
ופרי ללא ניצן.
ואין סופים בלי התחלה,
והתחלות בלי סוף,
והנופים הם האדם,
והאדם הוא נוף.

צעיר משקיף אל עתידו
סופר חלומותיו,
אחד אחד לפי התור
עד שיבוא הסתיו.

לאן יוביל אותו שבילו
בארץ אבנים,
היכן יבנה לו בית,
מתי יוליד בנים.

צעיר משקיף אל עתידו,
ובלבו תקווה,
שבדרכו אשר יבחר
יגיע עד שיבה.

כי לשקיעה כמו לזריחה…

צעיר משקיף אל עתידו,
ובלבו תקווה,
שבדרכו אשר יבחר
יגיע עד שיבה.

זקן משקיף אל עברו,
ובלבו אורה.
חיים לכל האורך
צופים בו חזרה.

אדם צעיר אדם זקן
זה טבע העולם,
שהמרחק שביניהם
הולך ונעלם.

כי לשקיעה כמו לזריחה…

מילים: דידי מנוסי , בן קבוץ גבע. לחן : קובי אושרת. ביצוע " הגבעטרון " ניצוח ועיבוד: צביקה כספי.

מתוך התקליט "השירים היפים של דידי מנוסי", הוצאת "התקליט ",1983 , חיפה.

רותי ריכטר -יצחקי , האגדה: איך נוצר הלחם האמיתי הראשון?

איך נוצר הלחם האמיתי הראשון?

כשבאו המלאכים אל אברהם אבינו, הסביר להם פנים, נתן להם קערת מים כדי לרחוץ את רגליהם, שחט לכבודם עגל, הגיש להם חמאה וחלב, וביקש משרה אשתו לאפות לחם. לקחה שרה קמח ומעט מים, לשה מהם בצק, והשאירה מעט מהקמח ליום המחרת .בימים ההם היה הלחם שונה מאוד מהלחם שאנו אוכלים היום. הוא היה קשה, חסר נקבוביות, ומיהר להתייבש ולאבד מריחו ומטעמו. אכלו המלאכים ונחו בצל העץ, ובעוד הם אוכלים ושותים, בישרו לאברהם שבקרוב תלד שרה אשתו בן זכר. שמעה שרה את דברי המלאכים וצחקה בלבה, כי הייתה האישה בת תשעים שנה, ולא האמינה שתוכל ללדת לעת  ז ק נ ה. אחרי הסעודה נפלה תנומה על המלאכים ועל אברהם, ורק שרה לא ישנה, כי  סערה נפשה מאוד כשהרהרה בבשורת המלאכים. כשהתעוררו המלאכים משנתם חפצו למהר ולהמשיך בדרכם לסדום, אך אברהם ידע שקמצנים ורעים הם אנשי סדום, והכריח את אורחיו להצטייד בביתו במאכל ובמשקה, כי חשש פן ירעבו שם. אמר אברהם לשרה: "מהרי, שרה, ואפי לאנשים האלה עוד לחם, כדי שיוכלו לשבור את רעבונם כשיגיעו לסדום". רצתה שרה למלא את בקשת בעלה, אך כליה לא רוחצו עדיין מסעודת הצהריים, כי לא הספיקה להדיח את הכלים במימי הבאר .היא מיהרה ושמה את מעט הקמח שנותר לה בכד היין שרוקנו אברהם ואורחיו בעת הסעודה, ולא שמה לב שנותר בכלי מעט משקע מהיין התוסס ששתו המלאכים .לשה שרה את הקמח ואת המים לבצק ואמרה בלבה: אם יעלה לחם ממעט הקמח שבכד ,סימן שאוכל גם אני ללדת בן! ובעוד היא מקוששת עצים ומבעירה אש, ראתה לתימהונה שהבצק תפח ונפחו הוכפל. אפתה שרה את הבצק שתפח, והיה הלחם טוב בעיניה ובעיני בעלה ואורחיו, כי היה ספוגי, רך ונקבובי, וניחוח נעים עלה ממנו.  הבינה שרה שמשקע היין שנותר בכד התפיח את הבצק, וידעה ששמע אלוהים לתפילתה. היא לא הטילה עוד ספק בדברי המלאכים ,ומהיום ההוא הוסיפה תמיד לבצק מעט ממשקע היין התוסס כדי להתפיחו ולהשביח את טעמו.

המדע שמאחורי האגדה

תפיחת הבצק

תפיחת הבצק נגרמת על ידי   ש מ   רים. השמרים הם פטריות חד תאיות עגולות ומיקרוסקופיות. כשמוסיפים שמרים לבצק חל בו תהליך הנקרא תסיסה. השמרים ניזונים מהסוכר ומהעמילן שבקמח, ויוצרים את הגז פחמן דו-חמצני. גז זה יוצר בבצק בועות וחללים. בעת האפייה נפלט הגז ונותרים חללים ריקים. חללים אלה מעניקים ללחם מרקם נקבובי. אפשר לאפות לחם או פיתות גם ללא שמרים, אך הם ממהרים להתקשות ולהתייבש .משערים שתפיחת הבצק התגלתה במצרים לפני כחמשת אלפים שנה. ללחם שנאפה מבצק שתפח קראו  חמץ וללחם שנאפה מבצק שלא תפח קראו מצה. במשך שנים רבות שימשו המצה והחמץ בצוותא, והיוו חלק נכבד ממזונו של העם. ייתכן שתפיחת הבצק התגלתה במקרה, כמסופר בסיפור שלנו, כי המשקע שנוצר במיץ ענבים שתסס מכיל שמרים, וכשמוסיפים את המשקע לבצק הוא תופח  .פיסת בצק שתפחה שימשה, כנראה, כמזרזת תפיחה של בצקים אחרים. היא נקראה "ַהַ   שאוֹר  ש ַבַּ  ע י ס ה". אין אנו יודעים היום את הרכבה המדויק, אך מניחים שהיא הייתה עשויה בצק דליל שהוסיפו לו מעט דבש דבורים או "דבש תמרים". בצק זה תפח, כי התרבו בו שמרים הנמצאים תמיד באוויר .כיום מגדלים את השמרים בבתי חרושת בתוך מכלים ענקיים המכילים תמיסת סוכר .לאחר שהשמרים מתרבים מאוד בתוך הדוד מייבשים אותם, אורזים אותם בחבילות ומשווקים אותם.

שיבולים על מטבע מימי אגריפס. באדיבות אוסף דגון מוזיאון ארכיאולוגי לדגן

רות ריכטר יצחקי – כותבת האגדה : איך נוצר כלי המיתר הראשון?

איך נוצר כלי המיתר הראשון?

לפני אלפי שנים יצא צייד לצוד ציד ביער הסמוך למערה שבה גר עם אשתו וילדיו. לפתע התקדרו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה. כל החיות התחבאו במחבואיהם והצייד לא מצא ציד ומזון. הוא הסתתר בסוכה טבעית קטנה שנוצרה מסבך גבעולי דלעת הכרוכים על אחד העצים, וחיכה שיחדל הגשם והוא יוכל לשוב למערה. אבל הגשם התחזק מאוד, רעמים עצומים התגלגלו מקצה השמיים עד קצה האופק, ברקים מפחידים חתכו את האוויר, והאיש חשש פן יכה בו אחד הברקים. קטף הצייד דלעת מאורכת וגדולה, בקע אותה לאורכה בגרזן האבן שבידו, חבש את אחד החצאים ככובע על ראשו, ורץ למערה כשהדלעת מפארת את ראשו. ראתה אשתו את הדלעת על ראש בעלה ופרצה בצחוק: "מה הכתר המוזר שעל ראשך?" שאלה את בעלה בלגלוג. "הדלעת הזאת הגנה עלי מפני הגשם והרוח הקרה," השיב הבעל. רצתה האישה לפרוס פרוסה נאה מהדלעת כדי לבשל אותה לארוחת הצהריים, אבל בעלה אמר: "אני אסיר תודה לדלעת הזאת, ולא אוכל לפצוע אותה ולאכול את בשרה," ובדברו הניח את הדלעת במרכז המערה, סמוך לאש הדולקת בה יומם ולילה. ימים רבים עמדה הדלעת ליד האש, ובמשך הזמן התפורר בשרה וקליפתה התייבשה והתקשתה. היא תפסה מקום נכבד במערה הקטנה, ולא פעם הייתה למכשול כשנתקלו בה בני הבית. היא לא הביאה תועלת, ולכן ביקשה האישה להשליך את הפרי הגדול והיבש. אבל הבעל סירב, וכדי להציל את הדלעת מהגזרה הקשה החליט להפוך אותה לכלי מועיל. הוא חיבר לאורך פתחה החלול גידים ארוכים, וכך נוצר מעין כיסא-מדף חזק, שהאישה נהגה לשבת עליו או להניח עליו את תבשיליה. יום אחד פרצה רוח חזקה אל המערה, השליכה את הכלים שעמדו על הדלעת, פיזרה את הבגדים והחפצים שבחלל המערה, וכיבתה את האש. החושך שהשתרר במערה הקטנה הפיל פחד על יושביה, והם התפללו לבורא העולם, וביקשו ממנו שיביא שלווה לנפשם וישקיט את חרדותיהם. שמע הבורא את תפילתם וביקש מהרוח להניד בכוח את מיתרי הגידים שנפרשו לאורך פי הדלעת. מיד פשטה מנגינה מתוקה בחלל המערה, הנעימה ליושביה את זמנם ופיזרה את פחדיהם. כששככה הסערה ניסו בני הבית לחקות את מעשה הרוח, ופרטו באצבעותיהם על מיתרי הגידים. לשמחתם הוסיפה הדלעת המופלאה להשמיע נגינות וצלילים קסומים שלא נשמעו מעולם קודם לכן במערה וביער, והם תהו אם כל הדלעות בעולם משמיעות צלילים נפלאים כאלה. כדי לבחון שאלה זו יצא האיש ליער והביא מסוכת הדלועים פירות אחדים, שוני גודל וצורה. הוא בצע כל אחד מהם לאורכו, רוקן מהם את בשר הפרי, ומתח על החצאים מיתרי גידים. מיד הבחין הצייד שכשפרט על גידי דלעת עבה וגדולה עלו קולות נמוכים, וכשפרט על דלעת קטנה נשמעו קולות דקים ורכים. גם ילדיו ואשתו למדו לפרוט על הדלעות, ומדי ערב, כשפצחו בני המשפחה בשיר בליווי כלי הקשה ומחיאות כפיים, פרטו גם על הדלעות החצויות והנגינה העשירה את חייהם. כך נוצרו כלי המיתר הראשונים המנעימים את חיינו עד היום.

פירות של דלעת גדולה.

המדע שמאחורי האגדה

דלעת גדולה

תעודת זהות

משפחה: דלועיים.

"בני דודים": מלון, אבטיח, קישוא, מלפפון, דלעת הנחש.

מאפיינים: הדלעת היא צמח מטפס עשבוני ורב שנתי. השורשים מעמיקים, מעובים ואוגרי מזון. הדלעת מטפסת ונאחזת במשען בעזרת קנוקנות, חוטים מסולסלים הגדלים מהגבעול. הגבעול וגביע הפרח שעירים. הפריחה באביב . הפרחים צהובים ולרוב חד מיניים. כלומר, יש פרחי זכר בעלי אבקנים שאינם עושים פרי, ויש פרחי נקבה החונטים פרי. שני מיני הפרחים נישאים באותו הצמח במקומות שונים (צמח חד ביתי). הפרח עשיר בצוף וההאבקה נעשית על ידי דבורים. הפירות של הדלעת התרבותית גדולים מאוד. משקלם 2-70 ק"ג, אך בתערוכות של מגדלי ירקות נמדדו פירות דלעת שמשקלם מאות ק"ג. הפרי עשיר מאוד בוויטמין A. ערכו הקלורי 37 קלוריות ל-100 גרם. הזרעים עשירים בשמן, ובאוסטריה מפיקים מהם שמן מאכל. הם משמשים כ"פיצוחים" ונקראים בפי העם "גרעינים לבנים". שימושים ופולקלור מוצא הדלעת מאמריקה, והיא שימשה מאכל חשוב בתזונת האינדיאנים. בשר הפרי נאכל כשהוא מבושל, מטוגן או אפוי. הדלעת משמשת בליל כל הקדושים בפיסול. מרוקנים אותה מבשרה, חורטים על קליפתה החיצונית ציורים שונים ודמויות אנשים, ומציבים בתוך הפרי החלול נר דולק, סגולה לגירוש שדים ורוחות. השורשים רעילים ומשמשים בריכוזים נמוכים ברפואה העממית. בישראל גדלה בר דלעת הנחש, שפירותיה ענבות עסיסיות קטנות. היא מכילה רעל ונפוצה בעיקר בצפון הארץ ובמרכזה בחורש הים תיכוני.