האתר החופשי של בני קרית חיים

גרימי נולד בקרית חיים בשנת 1936, להוריו נחמה וגדליה גרימצ'נסקי, ובה התחנך עד בואו לעין גדי. כישרון החריזה של גרימי התגלה כבר בביה"ס יסודי. היו אלה בעיקר חרוזי-שטות שלא נשמרו. סניף הנוער העובד בקרית חיים וקבוצת "רננים" היו מרכז חייו בגיל הנעורים. בתקופה זו כתב חרוזים ביחד עם חברו יונתן זמיר. עם סיום לימודי הנדסה חקלאית בטכניון הצטרף לחבריו בגרעין 'שדמות', אשר ייסד את קיבוץ עין-גדי בשנת 1956.החל מראשית ימיו של הקיבוץ הצעיר נהג גרימי לשקף את הווי המקום בכתיבה מחורזת, שהפכה חלק בלתי נפרד מחיי התרבות של הקיבוץ ותועדו בעלון הקיבוץ, 'אפיק'.

בשנת 1961 נישא לאילה כרמל, בת בית זרע, ולימים נולדו להם רענן, אביהוא (ויוי), תמר ואופיר. בימי חייו זכה לחבוק 11 נכדים.גרימי ואילה חיו כל חייהם הבוגרים בקיבוץ עין גדי והיו מסורים לו בכל נימי נפשם.

פזמוניו של גרימי למנגינות ידועות והמקאמות שלו ליוו את חיי עין גדי והמשפחה לאורך 60 שנה. הוא כתב לאירועי התרבות המגוונים של הקיבוץ, ובהם חגים, חתונות ו'חגי משק', בד בבד עם כתיבה לאירועים משפחתיים של הילדים, הנכדים והמשפחה המורחבת.

במהלך חייהם המשותפים דאגה אילה לתעד את כתביו של גרימי בנאמנות רבה, ובזכותה שמור להם מקום של נצח בחיי המשפחה והקיבוץ.   לו יהא ספר זה מקדש מעט לזכרו.

מדברי גרימי ביום הולדתו ה-80:

"…בכוונה אינני משמש במילה 'שירים'. אינני משורר של שירים אלא חרזן של משקלים וחרוזים. סתם 'בעל מלוכְֶה'. אקרא לכל פריט יצירה: חֶרֶז". "…מתי כתבתי את החֶרֶז הראשון? תחילה חשבתי שזה היה בכיתה ג' או ד', אבל כששקללתי את הנתונים הבנתי שזה היה מאוחר יותר. הנתונים הם: החֶרֶז הזה נכתב למנגינה שלמדתי ב'נוער העובד'. דף הטקסט הועבר  למורה שלום עטיה. לנוער העובד נכנסתי בתחילת כתה ה' ושלום לימד אותנו עד סוף כתה ו'. מסקנה – החרז נכתב בכתות ה'-ו'. היה זה טקסט של "פיפי-קקה". לא פיפי-קקה של אברי ההפרשה אלא פיפי-קקה של אברי הרבייה.באותה תקופה, התחילו מגעים חברתיים בין בנים ובנות, מה שנראה לי חילול הקודש ממש ופרסמתי פמפלט מחורז נגד התופעה. החריידים יכלו לגייס אותי כבר אז כשכיר עט. הם פספסו, וההפסד כולו שלהם. המורה שלום עיין בטקסט וודאי חשב, שהחֶֶרֶז עצמו הוא לא משהו, אבל החרזן, אולי יש בו משהו. החרז נפתח כך: "החברָה של יוסיפוס, שיכורים ולא מיין". למה יוסיפוס במקום יוסף?  הייתי צריך חרוז.ולמה "שיכורים ולא מיין?" גם כאן הייתי צריך חרוז.ילד בגיל הזה, לא שמע בדרך כלל על יוסיפוס  פלאביוס ולא מכיר ביטויים כמו "שיכור ולא מיין". שלח המורה שלום פתק להורים בו כתב בין השאר "אני מקווה שהבן שלכם יפנה את כישרונותיו לכיוונים חיוביים יותר".

"עוד אומר, אם אותי אך תשאלה, שחיינו דומים לתיבה ופתוחה התיבה מלמעלה וכולנו עומדים סביבה, ונותנים אל תוכה מעצמנו, רצון ומסירות ושעות ונוטלים מתוכה לצרכינו, נכסי חמר ורוח ועוד ".{ גרימי }

הספר מעת לעט בעריכת אילה גלעד , יצא לאור בשנת 2021 . תוכן העניינים:

התדע מאין נחלתי את שירי. שער ראשון : עין גדי -מענייני דיומא ודמקומא שער שני :חתונות ואירועים של חברי עין גדי. שער שלישי: משפחה. הגיעה העת לסיים.

כל המעוניין יפנה אלי למייל [email protected] , ואשלח לו את הספר בקובץ PDF

בברכה , אלי רביד { ליישי }.

נא ראו קישור לערב שארגנתי יחד עם אורי יסוד ,בדצמבר 2009 ,לכבוד המלחין ומורנו לזמרה , משה ביק.

בברכה , דני שחל.

הצריף של חופית מוכר לי היטב וכמובן אין לו כל קשר ל "הצריף" של קריית חיים.
"הצריף" של הקריה מוכר לי גם כן. וקצת נוסטלגיה:
בעצם "הצריף" היה אחד מתאומים. בתחילת שנות הארבעים הכרתי את שניהם- שני "ליפטים"- ארגזי ענק ששימשו את עולי גרמניה של שנות השלושים להבאת רכושם לארץ. ליפט אחד- הוא "הצריף"- הוצב בכניסה לקריה בלב מגרש חנייה מכורכר ובו שכן אחר כבוד "הסדרן". האוטובוס מחיפה שהיה משותף לכל הנוסעים לקריות, היה מגיע וחונה ליד הצריף. "הסדרן" היה יוצא ומודיע- כל הנוסעים במתח לקראת ההכרזה הגורלית- "קריית חיים לעבור" או, לחילופין "מוצקין ביאליק לעבור". מי שנגזר עליו "לעבור" היה צריך לאסוף את הפקלאות ולעבור לאוטובוס חליפי שחיכה בקצה המגרש. הטענה הרווחת בקריה הייתה שהסדרן מפלה אותנו לרעה וברב המקרים אנחנו אלה שצריכים "לעבור". הליפט התאום הוצב בקצה השני של הקריה, פינת רחוב א' וכביש ראשי (בחצר של חווה בורובסקי האמא של יזהר ויהודה'לה ז"ל).זאת הייתה התחנה הסופית, "המוסך". ותחנת הדלק.
האוטובוס, שהיה חוצה את הקרייה לכל אורכו של "הכביש הראשי" ועוצר בכל רחוב, היה מגיע אליו ועובר בדיקת כשרות- ניפוח או החלפת גלגל, בדיקת מים ושמן וכמובן, תדלוק בנזין במשאבה ידנית. אהבתי לעזור בפעילות סביב הצריף ואת ריח הבנזין והחול הספוג בשמן מכונות שסביבו. הליפט התאום הוצב בקצה השני של הקריה, פינת רחוב א' וכביש ראשי (בחצר של חווה בורובסקי האמא של יזהר ויהודה'לה ז"ל).זאת הייתה התחנה הסופית, "המוסך". ותחנת הדלק. האוטובוס, שהיה חוצה את הקריה לכל אורכו של "הכביש הראשי" ועוצר בכל רחוב, היה מגיע אליו ועובר בדיקת כשרות- ניפוח או החלפת גלגל, בדיקת מים ושמן וכמובן, תדלוק בנזין במשאבה ידנית. אהבתי לעזור בפעילות סביב הצריף ואת ריח הבנזין והחול הספוג בשמן מכונות שסביבו.

י

חברים שלום ושבת שלום,

השיר האוקראיני: Ой що ж то за шум учинився"-איזה מין רעש נשמע", שייך ל"שירי השטות" האוקראינים מפאת הסיפור שבמילות השיר, המתאר חתונה בין יתוש וזבובה, "שילוב אל טבעי" ולכן שזור אכזבות המביאות למותו של הזבוב, בין שזה קרה במקרה או בעקבות התאבדות, כאשר הזבוב נפל מענף בצמרת עץ והתרסק בהגיעו לקרקע…לכאורה "שטות" שלא שווה בכלל תשומת לב. אז למה זכה השיר לפרסום כה רב? ואף קבל ביטוי בארצנו בשיר: "רוח רד מן ההרים"? [ראו באתר זמרשת]. לכך כמה וכמה סיבות. "הסיבה האוקראינית" לפרסומו של השיר קשורה בעובדה ההיסטורית: הקשר "המוזר" שנוצר בין הזמר הקוזאק האוקראיני יפה התואר ובעל הקול היפה, אלקסיי רוזום ואליזאבאט פאטרובנה, שליטת רוסיה בין השנים 1741 ו-1762. הוא הובא לרוסיה על ידי אחד מקציני החצר הבכירים, שהתפעל מקולו הבס היפה, שבה את ליבה של אליזבט וכנראה אף נישא לה בסתר וזכה לשם חדש, אלקסיי גריגוריאביץ' ראזומובסקי ולמעמד גבוה בחצר השלטון ודאג לכך שגם אחיו, קיריל גרגוריאביץ' ראזומובסקי [קודם, קיריל רוזום], יגיע למעמד גבוה בחצר המלכה ברוסיה. לאחר מותה של פאטרובנה, עלתה השליטה, קטרינה השנייה, שנקראה אף, קטרינה הגדולה של רוסיה והיא ציוותה על אלקסיי ראזומובסקי, להשמיד כל מסמך רשמי המעיד על קשר כל שהוא, כולל נשואין, לאליזאבאט פטרובנה ואף העיפה את אחיו מחצר המלוכה…מעיין חתונה בין זבוב ויתושה שהסתיים בכי רע…והשיר הוא שיר מטפורי ציני על נישואין אלה…"הסיבה הרוסית" לפרסומו הרב של השיר, נעוצה בעובדה ההיסטורית: הבקשה של לנין מהמשורר דמיאן ביידני, שהיה אז מקובל מאד במערכות השלטון החדש המהפכני [קרה ב-1918] לשחזר את מילות השיר האוקראיני לשיר רוסי הנוגע למאורעות המהפכה ומלחמת האזרחים והשיר הי שגור בפיהם של יחידות לוחמות באזור קאזאן ובפיקודו של טרוצקי, בלחן האוקראיני אשר עובד מחדש לאחר מכן על ידי המלחין הרוסי, דמיטרי וואסילייב-בוגלי, שהכיר את השיר האוקראיני בזמן שגר במרכז אוקראיניה [קרה ב-1922]. כך זכה "שיר השטות" המקורי להיות שיר עם אהוב ומפרוסם גם ברוסיה וגם באוקראינה. [המקורת מהם שאבנו את המידע הזה נמצאים באתרים שלנו-איזי ומאיר].

מצורף הביצוע בעברית של מאיר ושלי בתרגום נאמן למקור של גרימי [צבי גלעד] והשיר בשפה המקורית:

השיר בעברית:

השיר בשפת המקור

והשיר רוח בהה מן ההרים מאתר זמרשת

רוח רד מן ההרים (zemereshet.co.il)

בברכה

איזי ומאיר

תגובה מאילה גלעד 29.10.21

אבל יותר נהניתי, איך לא, מהמילים של גרימי. מהחריזה החכמה ומהדיוק בהתאמה למנגינה.

נידמה שזה השיר הראשון שהוא תירגם בסדרה של 'שירים נאמנים למקור'.

אמש נערך במועדון הותיקים של עין גדי ערב השקה לספר החרוזים שלו "מעת לעט", מהתקופה הפרו-סובייטית, שהיוותה את עיקר כתיבתו במהלך חייו.

תמשיך לשלוח חומרים,

שבת שלום,

אילה גלעד

שלום.

החוקר יואב רגב מנסה לאתר את בני הדור השני לאנשי קיבוץ רבדים משנת 1948.
חלקם מגרעין" השומר הצעיר "מקריית חיים. האם יש דרך לעזור לו?

יעקב וימן

אודות קבוץ רבדים:

בשנת 11.2.1947 הוקם קיבוץ רבדים בגוש עציון ע"י גרעין "צבר" חניכי השומר הצעיר בארץ. 
במהלך מלחמת השחרור הושם גוש עציון במצור ע"י הלגיון הירדני ובמהלך המצור תגברה
את הקיבוץ קבוצת נערים שהגיעה מהכשרה בקיבוץ מענית – עולים מבולגריה וניצולי שואה
מפליטי המחנות בפולין. ב- 14.5.1948 נפל הגוש בידי הלגיון הירדני וחברי הקיבוץ הוחזקו
בשבי בעבר הירדן המזרחי עד ה – 24.2.1949. 

חברות הקיבוץ שחזרו ארצה מיד אחרי נפילת הגוש בידי הירדנים החלו מיד בהכנות
להקמת הקיבוץ בשנית. אחרי שהות קצרה בכפר מנחם הצטרפה אליהן קבוצה
של חניכי השוה"צ יוצאי חטיבת הראל – פלמ"ח.
ב – 28.11.1948 עלו בשנית חברי רבדים שלא היו בשבי על הקרקע במקומו הנוכחי.
מאוחר יותר הצטרפו אליהם חבריהם מהשבי. עם הקמת הקיבוץ מחדש ידע הקיבוץ
ימים קשים ועזיבות רבות של חברים שמעמסת הלחימה השבי וההקמה מחדש הייתה
קשה להם מידי.

בנובמבר 1948 חברי הקיבוץ שלא נפלו בשבי, הקימו מחדש את הקיבוץ בשפלה הדרומית .כיום ,
רְבָדִים הוא קיבוץ בשפלה הנמוכה, כחמישה ק"מ מדרום-מזרח לגדרה, בסמוך לכביש 3. הקיבוץ נמצא בתחום המועצה האזורית יואב, ומשתייך לקיבוץ הארצי. 

ב – 1951 הגיע לקיבוץ גרעין עולים מפולין ניצולי שואה שלאחריה עברו הכשרה חלוצית
לקראת עלייתם ארצה. גרעין זה תרם לייצוב וחיזוק הקיבוץ מחדש.
ב – 1953 הצטרף גרעין נוסף של בוגרי השומר הצעיר מארגנטינה "קיבוץ ד". המיזוג בין
המייסדים ילידי הארץ לבין העולים החדשים היה טעון מתחים שהכבידו על קליטת העולים.
למרות הקשיים התלכד גרעין פעיל של חברים שקידמו את הקיבוץ.

ב – 1966 הגיע לרבדים גרעין "יהב" של בוגרי השומר הצעיר בארץ מקריית חיים ורמת גן.
הקיבוץ שהיה צמא להשלמה קלט את חבריו שהשתלבו מהר בתפקידים המרכזיים ובהנהגת הקיבוץ.

מוצג לעיון קטע מתוך עיתון " דבר " , משנת 1958.

בית מספר 73. שרה וחיים גלינברג             נחמן, אסתר, רבקה, צפורה

בית מספר 77.  יצחק וחנה רוזנברג                 שרה. יגאל

בית מספר 77, צבי ושרה הנדלסמן                  אבינעם, עופר, טל