הודעה לקוראי האתר

חומר הקשור בקרית חיים ובבני קרית חיים יתקבל בברכה.

ליצירת קשר או לשליחת חומר להעלאה לאתר נא לפנות במייל לכתובת

[email protected]

ניתן לשלוח טקסט במייל או בקובץ word ותמונות בפורמט jpeg או jpg.

בברכה,

אלי רביד (ליישי)

חנן סבט: תגובה לכתבה של יצחק גוטרמן" זיכרונותיי לכנס המייסדים בעין גדי 20.12.21"

מורי ורבי!
במשך 30 שנים, מאז למדתי בחוג לביולוגיה באונ' בן-גוריון, אני זוכר לטובה את פרופ' גוטרמן. דווקא בשל קשיחותו, אופי הרס"ר והעובדה שיושרו ומקצועיותו העמידו דורות של תלמידים…. עובדה שמכל המרצים שלי שלימדו אותי בבן-גוריון, חלקם היו מטורללים עם קבלות ומיעוטם לא נשכחים. פרופ' גוטרמן הוא אחד מהבודדים שהיו ועודם נערצים אצלי.

ד'ר מרדכי נאור : יוצאים למחנה עבודה.

העברה מאתר ד'ר מרדכי נאור .פורסם 15.9.22

מי שיחפש במילונים, באנציקלופדיות או בוויקיפדיה את הערך "מחנה עבודה" יקבל תשובות עגומות ואפילו מצמררות. אלה היו מחנות מעצר ומוות גרמניים בתקופת השואה. אני מבקש לתת למושג את הפירוש שלנו, השמח והאופטימי, זה שהיה מקובל בארץ ישראל ובישראל הצעירה במשך עשרות שנים: מחנה של תנועת נוער חלוצית, בחופש הגדול, באחד הקיבוצים בארץ (ולעיתים רחוקות גם במושבים – וראו להלן) והביא לקיבוצים אלפי מתנדבים ומתנדבות. שני הצדדים נהנו: הקיבוצים קיבלו כוח אדם צעיר הנכון לכל עבודה וחברי התנועות נהנו מחודש של חילוץ עצמות, בילוי בבריכת הקיבוץ וטיולים בסביבה הקרובה והרחוקה. מיֶדע אישי אני יכול לספר על ארבעה מחנות עבודה, שהעֵדָה שלנו (השם המקובל לקבוצה תנועתית), עדת "לנגב" מקן התנועה המאוחדת ברחובות יצאה אליהם, אם כי אני השתתפתי רק בשלושה. הראשון היה חריג בכך, שנערך עוד בהיותנו בסוף כיתה ח'. הימים ימי מלחמת העצמאות והקיבוצים שיוועו לידיים עובדות. הוצע לנו לצאת בחופשת הקיץ לקיבוץ רמת דוד בעמק יזרעאל. היו אלה ימי ההפוגה השנייה בקרבות ורוב החניכים נענו להצעה. אני, לצערי, לא יצאתי למחנה עבודה זה בשל התנגדות הוריי. הם חששו לנסיעה הארוכה לעמק באמצע המלחמה וכשמדריך התנועה מוסה בא לשכנע אותם שאין שום סכנה בדרכים, אמר בחוסר זהירות: "בוואדי ערה אי אפשר לנסוע עכשיו, אבל בתוואי החלופי, ואדי מילק, שקט. פעם ירו שם על התחבורה היהודית, עכשיו כבר לא". זה הספיק להוריי להטיל וטו מוחלט על יציאתי. חבריי יצאו, עבדו ונהנו ואני – אבוי – נותרתי בבית, עצוב ומתוסכל. בשנה הבאה, 1949, יצאה העדה שלנו למחנה עבודה במקום בלתי מקובל – מושב עובדים. המקום: כפר ויתקין. הוצבו למעננו שלושה אוהלים הודיים גדולים במרכז המושב ואנו פוזרנו בין בתי המושבניקים, ועבדנו אצלם בכל ענפי המשק המשפחתי. בסוף המחנה העמיד המושב לרשותנו משאית ויצאנו לטיול "מים אל ים" – מאכזיב לגינוסר. אנחנו הלכנו ברגל והמשאית ליוותה אותנו ואחר כך החזירה את כולנו למושבתנו רחובות. אני הייתי במחנה רק שבועיים (כולל הטיול). את השבועיים הנותרים "ביליתי" בבית ברחובות, לאחר שחליתי בכפר ויתקין בחצבת, וכשבאתי לרופא לקבל אישור לחזור, הוא התלבט, עד ששמע שמדובר במושב חקלאי. "אני מבין שיש שם מה לאכול, לא כמו אצלנו", אמר בהתכוונו למחסור במזון בימי הצנע דאז. הבטחתי לו שהמושבניקית שלי מפנקת אותי ואני אוכל כל יום גבינה שְׁמֵנָה ושמנת – מוצרים שנעלמו לחלוטין ביישוב העירוני בתקופת הצנע.ב-1950, בהיותנו בכיתה י', יצאנו למחנה עבודה בקיבוץ חמדיה בעמק בית שאן. הכול היה טוב ויפה למעט החום הכבד – התגוררנו בצריפונים שלהטו ביום ובלילה – והיתושים. פיצוי מה לסבלנו הייתה טבילה בת כמה שעות מדי יום בבריכה. עבדנו בענפים השונים, בשבתות צעדנו ברגל לעיירת העולים בית שאן, ויצאנו לטיול ארוך בסביבה. מחנה העבודה האחרון שלנו נערך ב-1951 בקיבוץ כפר המכבי שבעמק זבולון. הקמנו לעצמנו מחנה אוהלים ליד הכניסה לקיבוץ ועבדנו בכל עבודה שהוטלה עלינו – בשליית דגים מבריכות הדגים, בקטיף תפוחי עץ, בחצרנות ואפילו בפינוי זבל מהרפת. בעבודה קשה זו חווינו, אני וחבר נוסף ממחנה העבודה, בחוויה פוליטית-ארוטית אם אפשר להגדיר זאת כך. בעוד אנחנו מעמיסים זבל על פלטפורמה הרתומה לטרקטור שמענו שיחה בלחש של שני חברי קיבוץ שאיתם עבדנו, שאני מביא אותה במלואה והיא יכולה להעיד על המתח הפוליטי שהיה אז בארץ, בין מפלגת השלטון מפא"י למפלגת האופוזיציה, מפ"ם: "מסכן א' [הוזכר השם המלא ואני מסתירו]. הוא יהיה מוכרח לעזוב את הקיבוץ. אנחנו לא יכולים לתת לו לחיות כאן, בגלל דעותיו. "כולם נגדו. אי אפשר שמפ"מניק אחד יהיה בקיבוץ שכולו מפא"י". ובאמת, איש לא תומך בו, אפילו לא אשתו. שמעתי שבגלל דעותיו הפוליטיות היא לא נותנת לו". למושג "לא נותנת" הייתה קונוטציה מינית מוכרת, שאפילו אנחנו, בני ה-17, הכרנו אותה…המחנה הסתיים, כמקובל, בטיול בן יומיים בגליל. הקיבוץ העמיד לרשותנו משאית, ואנחנו ביקרנו במקומות מעניינים מטבריה עד דן ומטולה. היכן מצאנו מקום לינה? שאלה מיותרת. הרי בקיבוצי הגליל התארחו לא מעט עדות תנועתיות שהגיעו למחנות עבודה. אחת מהן, בקיבוץ נאות מרדכי, אירחה אותנו ואפילו סייעה לנו לפרוש את השמיכות ושקי השינה שלנו על הדשא ליד האוהלים שלהם. כל אחד ממחנות העבודה הותיר עלינו רושם רב, שהיה חלק חשוב מנוף ילדותנו. עד מתי נמשכו מחנות העבודה? – איני יודע. אני מעריך שבשנות השישים ואולי השבעים הם דעכו עד שנפסקו, וחבל.

בתצלום: כמה מחברי עדת "לנגב" מרחובות, בעת הטיול בגליל לאחר מחנה העבודה בכפר המכבי, אוגוסט 1951. אני יושב על מכסה המנוע, ראשון מימין.

ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏8‏ אנשים‏ ו‏פעילות בחוץ‏‏

מאירה הורביץ -ברק , בת קריית חיים הלכה לעולמה.

מאירה ז״ל, אשתו של מוטקה ז״ל, שנפטר ב-27 ביולי 2018 שניהם בני קריית חיים היו כ-65 משנות חייהם חברי קבוץ גדות, שבגליל העליון   מאירה הלכה לעולמה לפני מספר חודשים ב-10 ביוני 2022, כ-4 שנים לאחר מוטק׳ה בעלה.  מאירה בצעירותה הייתה בלהקת המחול הידועה של שלום חרמון.  

יהי זכרם מבורך !

יורם סתו.

מאירה הורביץ עם בנות ובני קריית חיים, להקת המחול בהדרכת שלום חרמון

וכך כותבת רונית, שבסן דייגו לזכר אמה ז״ל.

לזכרה – אמא מאירה

למי שמכיר אותי מקרוב, יודע שהקשר עם אמא שלי היה יום יומי. היא הייתה מחכה לי ב״אלקסה״ כל יום וגם אם דיברנו רק כמה מילים היא לא ויתרה ועד שלא הופעתי על המסך היא לא הלכה לישון. כשהתחלנו בתקשורת הזו לפני כארבע שנים, היינו ׳נפגשות׳ ב-8:00 בערב, אח'כ עם הזמן היא כבר התעייפה ונפגשנו ב-7:00. בשנה האחרונה הזמן התקצר עוד יותר וב6:00 בערב היא כבר רצתה להיות במיטה. נשמע פשוט טריוויאלי אבל בין יבשות ועשר שעות הבדל, לפעמים זה היה מאתגר, אבל היה לי חשוב להקדיש אפילו רבע שעה, עשרים דקות מיומי כדי לשמור על אמא, למרות המרחק הפיזי ביננו. קשה להסביר איך כל אחד ואחת מאיתנו אבלים, אבל יושבת ליד המיטה שלה ודומעת. ׳היא חיכתה לי׳, אולי זה יומרני להגיד, אבל הספקתי לישון לידה בשלושת ימיה האחרונים. האם היא חשה שהגעתי להיפרד והייתי ברגעים האחרונים פיזית לידה, איש לא ידע, אבל רוצה להאמין, שאכן כך היה. היא תמיד שרה לנו לפני השינה והמשיכה במסורת הזו גם עם הנכדים והנכדות, היו כמה שירים שהיא אהבה במיוחד. בערב האחרון ישבנו ושרנו לה, וכמנהגי חיללתי בחליל את כל השירים האהובים עליה. ״שתלתם ניגונים בי אמי ואבי״, שם הרי גולן, על שפת ים כינרת וחורשת האקליפטוס. אלו היו רק חלק קטן ממבחר השירים העצום שהיא אהבה לשיר. למחרת היא עצמה עיניים לתמיד, כאילו חיכתה לנגינה והשירה כדי להיפרד. אמא הייתה אישה שהקשיבה לכולם, נתנה הכל מעצמה והעניקה טוב וחום לכל אחד בדרכה – אבא היה אומר שהיא הסנגורית של כל העולם. היא דאגה לכל בני ובנות המשפחה וגם לכל אחת ואחד מחברי הקיבוץ. אישה ישרה ומתחשבת . העיקר שלאחרים יהיה טוב. לתקן ולקצר חולצה, גם אם היה צריך לפרק ולתפור אותה מחדש. אוזן קשבת והמון המון אהבה ללא גבול וללא תנאי. קשה לסכם מי היא הייתה. היא אהבה ליצור ושנים עבדה על האובניים בקרמיקה. באותה מידה הייתה מחנכת ומורה למלאכה (ופסיכולוגית לכל המתבגרות שבאו לשפוך את ליבן אצלה בסדנא – ת׳ אמת לפעמיים קצת קנאתי – איך הן יכולות לדבר איתה ככה? – והיא אמא שלי).היא אהבה לשיר והתעקשה לשיר בחבורת הזמר, גם כשכבר הייתה נעזרת בהליכון עדיין עשתה כל מאמץ כדי לא לפספס אף חזרה שבועית.  כשהיצירה בחימר כבר הייתה קשה לה, היא פנתה למתפרה והתמקדה בתיקוני בגדים. בביקור האחרון שלי עבדנו יחד בסדנת עץ. היא הייתה כל כך גאה לספר למדריכים הצעירים על עברה ושהיא עסקה בעצמה ולימדה אחרים איך לעבוד בעץ. הייתה לי הזכות לבנות איתה ולהיות לצידה בימיה האחרונים.

יהי זכרה ברוך

רונית

מאירה הורביץ ומוטק'ה ברק ביום הנישואין
מאירה ומוטק'ה ברק
יצירותיה של מאירה ברק
מאירה ומוטק'ה ברק, יוסף פלד ויורם סתו. ביקור בסאן דייגו 2006.

ברכת שנה טובה ומבורכת , לקוראי האתר ולכל בני קריית חיים לדורותיהם . שנת עשייה ויצירה, בריאות , בטחון ושלום.

חתן פרס ישראל לזמר העברי{ 2004} יהורם גאון ,בביצוע יפה של שירה המיוחד של כלת פרס ישראל לזמר העברי { 1983},נעמי שמר.

העברה מאתר יהורם גאון.

מילים ולחן: נעמי שמר

כמו חצב להתבצר 
במעבה האדמה 
ולחכות לסיומה 
של העונה הכי חמה 
ואחר כך להיתמר 
וכעמוד עשן לבן 
שמועה טובה להעביר 
שהחגים כבר באוויר 

וכמו ענן להתגשם 
מעל חלקת שדה ריקה 
ולהביא לרגבים 
את הבשורה הירוקה 

שוברי הרוח מנסים 
לשמור עלי מן הבאות 
במעבה הפרדסים – 
אמרו מתי קץ הפלאות 
אמרו מתי קץ הימים 
הלא מדבריות שלמים 
יש לעבור בניד עפעף 
שבין הקיץ והסתיו 

וכמו ענן להתגשם… 

ציפור השיר הפעוטה 
שהסופה אותה גרשה 
ובלבלה את מסלולה 
מיבשה ליבשה 
ציפור טסה, נעלסה 
על תורן של ספינת משא 
בהגיעך עד אי אובד 
למדי אותי להשרד 

וכמו ענן להתגשם…

רות ריכטר -יצחקי : נר הלילה החופי

נר הלילה  החופי

אגדה מקורית מאת שרה ברוקמן ז"ל. כתבה רותי יצחקי ריכטר

לפני כמאה וחמישים שנה חי נער יהודי בארצות הברית. הוא רצה מאוד  לעלות לארץ ישראל, וביום ובלילה הרהר בארץ הקודש, ולא יכול היה לסלק את חלומו מתוך מחשבותיו, כי ליווה אותו החלום בכל אשר הלך ובכל אשר עשה. והנער גדל והיה לבחור נבון, וכשמלאו לו שמונה-עשר אביבים, ארז את חפציו ובא להיפרד מהוריו כדי לעלות לארץ ישראל.  אמר לו אביו: "כיצד תתפרנס בארץ הקודש, ואינך יודע מלאכה? למד עצמך מקצוע תחילה, כדי שלא תצטרך לעזרתם של הבריות וכדי שתוכל להעניק לארצך החדשה ממומחיותך ומידיעותיך, ואחר-כך תעלה ארצה."   ציית הנער לאביו ולמד את תורת הרפואה. שנים רבות השתלם, וכשסיים את לימודיו נשא אישה והוליד בנים ובנות, אך חלומו לא הִרְפָּה ממנו, והוא ביקש למהר ולעלות לארץ-ישראל.   אמרה לו אשתו: "כיצד נעלה לארצך, והיא ארץ מדבר, מוכת שמש ושממה, הקדחת שולטת בכפריה, ושודדים אורבים בדרכיה? חכה נא מעט עד שיגדלו בנינו הרכים, ואז נעלה עמך לארץ הקודש."   שמע האיש בקולה של אשתו ודחה שוב את נסיעתו.   בינתיים היה האיש לרופא מפורסם ומכל קצות המדינה השכימו חולים לפתחו כדי שירפא את מחלותיהם, כי נודע האיש בטוב לבו, בחוכמתו ובכושרו הנפלא לרפא כל חולי. אך הוא לא ידע אושר, כי חלומו הלך עמו תמיד. יום אחד לא יכול עוד האיש לשאת את געגועיו, והוא ארז את כליו ואת חפציו, מכר את ביתו ואת מרפאתו, לקח עמו את הוריו הזקנים ואת אשתו וילדיו, ויצא עמם לדרך הנדודים הארוכה. ימים רבים נדדו מעיר לעיר ומארץ לארץ, עד שהגיעו לעיר נמל גדולה שממנה הפליגו לארץ ישראל. כעבור ימי הפלגה אחדים התגלו להם מרחוק חופי הארץ. רעד האיש מהתרגשות ונצמד למעקה הספינה כדי לבחון בעיניו את היבשה המתרפקת על הים, וכשירד אל החוף כרע הרופא על ברכיו, נשק ברטט לאדמה ועיניו מלאו דמעות.  לפתע חש האיש כי נדקרה כף רגלו בעצם קטן ומוצק הנמצא בנעלו. הסיר האיש את הנעל, ניער אותה, והנה בתוכה פרי קטן ויבש ובו זרעים אחדים.  "מי אתה, צמח, וכיצד הגעת לנעלי?" שאל האיש.  "שמי נר-הלילה החופי ומארצך הרחוקה באתי עמך לארץ הקודש," אמר הפרי המקומט וחייך לרופא בחיבה.  שלף האיש את הזרעים מתוך הפרי, פיזר אותם במרחב השממה  ואמר: "כאן, ידידי, יפרחו פרחיך, ומי ייתן ותקשט בהם  את החוף השומם הזה."   בנה האיש בית ביפו וייסד בה מרפאה, וגם בארץ ישראל באו אליו חולים שביקשו מרפא למחלותיהם. מבוקר ועד ערב  עבד האיש במרפאה, אבל הוא היה מאושר מאוד כי הגשים את חלומו. מדי יום אהב לצפות בכפות התמרים המתנועעות ברוח הים, בעצי הזית המכסיפים מרחוק כראשי שיבה, בשיירות הגמלים החוצות את ים הגבעות הזהוב, ובשמש השוקעת לאט ככדור ארגמן הצונח אל מימי הים הכחולים. אבל בני ביתו לא היו מאושרים כמוהו. אימו ואשתו הרבו להתלונן על החום הגובר ועל הזבובים הטורדניים, וילדיו התקשו בלימוד השפה הזרה וברכישת חברים חדשים. מדי יום, כשחזר הרופא לביתו מן המרפאה, היו בני הבית מפצירים בו וזועקים אליו שיחזירם לארץ שממנה באו.  חלפו חודשים אחדים, והאיש מאס בחייו מפני טענותיהם הקשות של אהוביו, ובליבו גמלה ההחלטה הנוראה לעזוב את הארץ אשר אהב ולחזור לארצות הברית. בלב כבד ירד האיש לנמל כדי לרכוש כרטיסי הפלגה, ובשעה שצעד בגבעות החול שעל שפת הים זלגו דמעותיו באין מעצור.   כשהתקרב הרופא לנמל ראה פתאום שטיח של פרחים צהובים, גדולים ונפלאים הצומחים על גבעות החול.  "מי אתה, צמח?" שאל הרופא את הפרח הפורח בחולות היבשים במלוא הדרו.   "נר הלילה החופי אני. האם לא תכירני? הרי  יחד עלינו לארץ ישראל," ענה הצמח.  אז זכר האיש את הפרי היבש ששלף מתוך נעליו וזרע את זרעיו בחולות השוממים, וחיוך האיר את פניו. הוא מיהר לחזור אל בני ביתו, וסיפר להם על הצמח שעלה עמם לארץ ישראל, ועתה הוא מכסה בשפע פרחיו ההדורים את גבעות החול שעל שפת הים.  שמעו בני הבית את סיפורו של נר הלילה החופי והתביישו בהתנהגותם. "אולי נוכל גם אנחנו להכות שורש בארץ ישראל כמו נר הלילה החופי?" אמרה אשת הרופא, ושביב של עוז ותקווה ניצת בעיניה.  "יפה ארצנו ואין כפירותיה בכל העולם, ואם נתאמץ ללמוד את שפתה, נרכוש כאן חברים רבים," הוסיף הסבא.  שנים רבות חלפו מאז. הרופא וקרוביו נשארו בארץ ישראל, הסתגלו לאקלימה החם ורכשו את שפתה, וכשקמה המדינה זכו צאצאיו של ידידנו הרופא להיות בין מקימיה.

תוצאת תמונה עבור צילום נר הלילה החופי. מידות: 190 על 185. מקור :www.blooma.co.il
נר-הלילה החופי הוא צמח רב-שנתי ממשפחת נר-הלילה, הגדל בארץ ישראל בחולות ובמעזבות לאורך מישור החוף. הצמח נקרא כך משום שפרחיו נפתחים לעת לילה. ויקיפדיה

אלי ס'ט: " מטפחת כחולה ".

סליחה, שהפעם זה קצת ארוך !

השיר "מטפחת כחולה", המוכר לנו מתרגומו של שלונסקי "תכול המטפחת", הולחן ע"י המלחין הפולני (ממשפחה יהודית) יז'י פטרסבורסקי, שבעשורים שלפני מלחה"ע ה- 2, היה מהדמויות הבולטות בסצנה של המוזיקה הקלה שפרחה בוורשה בירת פולין.תחילה הייתה המנגינה, שהולחנה בתחילת 1940

המילים הידועות, הראשונות, נכתבו, כחצי שנה לאחר מכן, הן נכתבו ברוסית, במוסקבה, ע"י המחזאי (ממשפחה יהודית) יאקוב (קובה) גאליצקי. תוכן השיר היה פרידה וגעגועים ולא היה בו שמץ של מלחמה. רק אחרי שרוסיה הוכנסה למלחמה, ביוני 1941 התחילו להופיע גרסאות "מלחמתיות", בשפה הרוסית.

ובפולנית?  גרסת המילים היחידה בפולנית, שיש הוכחות לכתיבתה, נכתבה ב- 1967, ע"י המשורר (מבית יהודי) ארתור טור (ששם משפחתו האמיתי צוויבאק).השיר נכתב לקראת שובו של פטרסבורסקי – מלחין השיר, לפולין, אחרי שמאז מלחה"ע ה- 2 חי בעיקר בארגנטינה. בין השאר, שהה פטרסבורסקי, בארץ ישראל, במסגרת צבא-אנדרס (איתו הגיע לארץ גם מנחם בגין).

על זה ועוד פרטים מעניינים רבים תוכלו לקרוא באתר "זמרשת", 

בקישור:  https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=1551 

(צריך לגלול למטה, עד הקטע שנקרא "סיפור שיר").

והביצוע של השיר הפולני (כמובן, עם כתוביות תרגום לעברית) בקישור: 

–אלי ס'ט

аломШבת аббатШלום                    

יגאל ברק, העברה מ"היסטוריה נסתרת ".שלום פרץ כותב אודות ד'ר רודלפינה וד'ר רודולף מנצל. עם קום המדינה, בית הספר לכלבים שלהם פעל בקריית חיים, במתחם מחנה הצבא הבריטי לשעבר.

שלום פרץ

‏27 באוגוסט‏ ב-‏21:30‏  · איך נוסדה יחידת הכלבים עוקץ?
תכירו את רודולפינה מנצל
, האישה שלימדה את כלבי התקיפה של הנאצים לציית לפקודות בעברית.בגיל 4 נשך את רודולפינה מנצל כלב, אבל במקום לפתח טראומה, האירוע רק הגביר את הרצון להבין כלבים ולהתיידד איתם.כך התחיל הרומן של רודולפינה עם כלבים. היא נולדה בווינה בסוף המאה ה-19 למשפחה יהודית אמידה. את דמי הכיס שקיבלה כילדה, היא שילמה לשכנים שהסכימו לשמור בעבורה על הכלבים המשוטטים שאספה מהרחוב- אמא שלה לא הסכימה לשמוע על כלבים שיכנסו הביתה וילכלכו בבוץ את השטיחים היקרים שלהכדי להבין בעלי חיים, רודולפינה עשתה באוניברסיטת וינה דוקטורט משולב בפסיכולוגיה, ביולוגיה וביוכימיה. שם היא גם הכירה את בעלה לעתיד, ד"ר רודולף מנצל, השניים חלקו שם פרטי ואהבה לכלבים.ד"ר רודולף וד"ר רודולפינה הקימו בביתם בית ספר ראשון מסוגו לאימון כלבים, וערכו יחד מחקרים בפסיכולוגיה של הכלב. שיטות האילוף של הזוג מנצל וספרי ההדרכה שלהם זכו לתהודה רבה והקנו להם מוניטין של מומחים בינלאומיים לכלבנות. הם עבדו גם עם המשטרה האוסטרית ובשירות הצבא הגרמני.רודולפינה מנצל הייתה ציונית נלהבת, ולאילוף הכלבים הייתה מלכתחילה גם מטרה ציונית.היא נתנה לכל הכלבים שמות עבריים ואילפה אותם להישמע לפקודות בעברית, הם למדו להגיב על "שב", "ארצה" ו"קום" בשפת הקודש.בשנת 1938 עם סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, ניסו הנאצים לשכנע את רודולפינה ובעלה להצטרף אל הסגל הבכיר של עובדי "המכון הצבאי לכלבי מלחמה".הזוג מנצל וויתר על התענוג המפוקפק והשניים נמלטו מאוסטריה, עם כלבים אחדים ועלו לארץ ישראל. סייע בידם בבריחה סגן מפקד האס-אס של עירם לינץ, שהיה ידיד המשפחה.הידיעה כי התלמידים שהכשירה, והכלבים שאימנה שימשו לתקיפת בני עמה, הסבה לרודולפינה צער רב.נחמה פורתא, היוותה העובדה כי הנאצים נאלצו להמשיך לדבר עם הכלבים עברית, לאחר שגילו כי הכלבים אינם מגיבים לפקודות בשום שפה אחרת…את הקשר עם היישוב העברי החלה מנצל עוד לפני עלייתה ארצה.היא עמדה על התועלת שיוכלו הכלבים להביא בשמירה על ישובים יהודיים מבודדים, וחלוצים רבים מאוסטריה וממרכז אירופה פקדו את ביתה בלינץ בטרם עלו ארצה, כדי לקחת עמם כלבים גזעיים ומאומנים.ובשנת 1934 רודולפינה ביקרה בארץ והעבירה לחברי הגנה בקיבוצים השונים, קורסים באילוף כלבי שמירה.לאחר העלייה ארצה, השתקע הזוג מנצל בקריית מוצקין , שם הקימה רודולפינה את "המכון לחקר כלבים ואילופם".בבית הספר שלה לכלבים פעלה גם יחידת הכלבנים של ההגנה שאחרי הקמת המדינה עברה לצה"ל והיום שמה "עוקץ". אחד ההישגים הבולטים של המנצלים, היה פיתוחה של שיטה לגילוי מוקשים על ידי כלבים.לזכותה של רודולפינה נזקף גילויו וטיפוחו של גזע הכלב הכנעני. היא שהורגלה לעבוד עם כלבים גזעיים מאירופה, חיפשה כלב מקומי שיתאים לאקלים ולמשימות של ההגנה. בתצפיות שלה בכלבי הפרא שהסתובבו ליד מאהלי הבדואים, היא איתרה את הכלב הכנעני וגילתה כי הוא ניחן בכושר לימוד גבוה וניתן לביות. הגזע הכנעני נחשב כיום לכלב הלאומי של ישראל.בתום מלחמת העצמאות עברה רודולפינה מאימון כלבי שמירה להכשרת כלבים להנחיית עיוורים. בתחילה כדי לענות על צורכיהם של נכי צה"ל שהתעוורו במלחמה. הכלב הראשון שהוכשר שם היה נכה בעצמו: בוקסר שנפצע קשה ברגלו באחד המשלטים."הצלחנו להגשים בימי חיינו את חלומות הילדות שלנו… מה עוד ניתן לבקש" כתבה מנצל במכתב לחברתה.במאמר שפירסמה בעיתון הנוער של התנועה הקיבוצית תחת הכותרת "גדל לך כלב", היא כותבת:"כאן בארץ מצא עמנו את הדרך חזרה לאדמה, והגיע הזמן שנחזור גם אל הכלב."

בהכנת הטקסט התבססנו על כתבתו של עופר אדרת "כך אילפה רודולפינה מנצל את כלבי המלחמה של הנאצים לציית לפקודות בשפה העברית", הארץ, 25.3.2010.שהם סמיט כתבה ביוגרפיה יפה וקצרה לילדים על רודולפינה בתוך ספר הביוגרפיות שלה: 'אגדות אמיתיות: 50 נשים לגדול איתן בישראל' נראה לנו שהיקום בשל גם לספר ילדים באורך מלא שיספר את הסיפור המיוחד הזה.
.
מקור: בית אריאלה וספריות תל אביב – יפו

ייתכן שזו תמונה בשחור לבן של ‏‏2‏ אנשים‏

יגאל ברק מוסיף :

למדנו בבית הספר "המגינים" { בית ספר עממי ב'} בקריה. היו לנו בכיתה בן ובת שגרו בכלביה וההורים עבדו אצל ד"ר מנצל .היא גם אילפה כלבים לגרור כרכרות לנכים . היינו יושבים שני תלמידים בכרכרה והכלב היה מוביל אותנו בשכונה .{באזור שהיום בנוי שם "בית נגלר" } .האמא של הבת שלמדה איתי וחיה בכלביה האריכה ימים וחיה עד סוף חייה במתחם של מחנה הצבא הבריטי לשעבר, במבנה לבני סיליקט עם גג פח מעוגל .לאחר שנפטרה לפני כ30 שנה הוקמה בשטח זה שכונת מגורים גדולה. .המשפחה השנייה המשיכה לגור במתחם המחנה הבריטי עד שנת 1966 ואז רכשו בית ברחוב ח' דרומה מהכביש הראשי .בנם , בן כתתי , הקים קונדיטוריה בפנטגון במוצקין בשם "שקד" שהייתה לשם דבר בקריות. הוא נפטר לפני כ-8 שנים.

רותי ריכטר-יצחקי. "ביום הראשון בבית הספר"

שלום לידידי

אני שולחת לכם כאן סיפור שהוא, כרגיל, מתאים  לעונה. הסיפור  "ביום הראשון בבית הספר" הוא סיפור מחורז המספר על היסוסיו ולבטיו של מורה לפני תחילת שנת הלימודים. ולא. הוא לא מתלונן על השכר אלא על דברים אחרים. זהו סיפור מחורז שגם הלחנתי אותו.  הטקסט והתווים רצ"ב. אם אתם מכירים זמר או זמרת שירצו לבצע אותו, אנא העבירו אותו אליהם. אני נותנת אותו ללא עלות. השיר/סיפור הוא כעין בלדה המתפרסמת כאן לכבוד פתיחת שנת הלימודים השבוע, אם ירצה השם ואם ירצו ליברמן, יפה בן דוד, שאשא ביטון וחבריהם… יש לי עוד שירים מולחנים רבים  למבוגרים ולילדים שאשמח לתת אותם לזמרים ולזמרות ללא עלות.  אנא הפנו אותם אלי. טל. 03-7314024   נייד  0524824436

רותי יצחקי ריכטר

פינת השוויץ: אני שמחה לבשר לכם שעד כה הורדו כמעט 3800 עותקים מהספר.

      ביום הראשון בבית הספר

וביום הראשון לשנת הלימודים

שוב זרמו ילדים מרחובות, משבילים.

בחולצות כחלחלות, צהובות וירוקות,

ילקוטים על הגב ועיניים בורקות. (2)

ובלב חרדה, סקרנות וגם קצת ייראה,

ומבט של קונדס, ושל חג ושמחה,

אז נמלא רחובנו קולות משחקים,

ולבש בגד חג, וילדים לו פרחים. (2)

 

פזמון: כך הלכו יד ביד

בתקווה ובציפייה:

גם –

דן השובב, וערן הקונדס, וליאורה הגינג'ית.

ועודד הסקרן, וגם טל המנומש ורחל חולמנית.

ותמר קטנטנה, ואיתן החכם ודורית מהססת.

לקראת יום חדש לקראתה של ראשית.

וצעד ביניהם גם מורה כסוף שיער

בפנים חתומות ובסבר של חג.

וזכר תלמידיו בניכר הרחוק,

וזכר עיניהם רוחשות לו כבוד. (2)

ועתה כאיש זר הוא בארץ אבות,

איך תדע לשונו אז למצוא המילות?!

כך צועד לו האיש ובלבו מועקה

אל יומו הראשון בכיתה חדשה.(2)

פזמון: אז הביט המורה

כה מוכר לו המראה:                             של…

דן השובב, וערן הקונדס וכו'

ושקטה החצר, ונשמע קול צלצול,

ופסעו המורים, מבטם כה חמור.

ועמד המורה כחרד, כטירון,

וסקר תלמידיו בחיבה, בכבוד. (2)

אז ראה ים גדול של עיניים טובות,

בוחנות, חרדות, וחוקרות ויראות,

אז שכח את פחדיו, לא זכר חרדה,,

וחיוך את פניו האיר בשמחה. (2)

פזמון:    וחשב המורה,

גם אני כבר לא פוחד

כמו

דן השובב וערן הקונדס וליאורה הגינג'ית.וכו/.

אתה של ראשית

"יש ונדמה". מילים : ישעיהו בן חיים. לחן : רוסי . ביצוע : "הדודאים"

מילים:ישעיהו בן-חיים
לחן:עממי רוסי
כתיבה: תרע"ז 1917

מבצעים : בני אמדורסקי וישראל גוריון { הדודאים }. עיבוד : מתי כספי. מילים מתוך " זמר רשת "

יֵשׁ וְנִדְמֶה לִי שְׁכַחְתִּיהָ לָעַד
אָפֵס כָּל רֶגֶשׁ מִלֵּב,
אַךְ פֶּתַע נֵעוֹר אֵיזֶה זִיק וְרָעַד
וְהֵעִיר הַלֵּב בִּכְאֵב.

אָז זִיכְרוֹנָהּ לְפָנַי יַעֲלֶה
אֶשְׁפֹּךְ אֶת לִבִּי לְשִׁירִי
עַד רֶגֶשׁ אַחֲרוֹן מִן הַלֵּב יִדָּלֶה
וְנָח לִבִּי בִּיגוֹנִי
לשיר זה, בשפה העברית מספר גרסות למילים .הנה אחת נוספת מתוך " זמר רשת ".
מתוך מחברתו של דוד פיינשטיין מראש פינה     

יֵשׁ ונִדְמֶה שְׁכַחְתִּיהָ לָעַד
אָפֵס בִּי רֶגֶשׁ מִן הַלֵּב
לְפֶתַע נֵעוֹר אֵיזֶה נִים
אָז יִדְלֶה אֶת לִבִּי עַד לִכְאֵב
לְפֶתַע…

אָז זִכְרוֹנָהּ לְפָנַי יַעֲלֶה
אֶשְׁפֹּךְ אֶת לִבִּי בְּשִׁירִים
עַד רֶגַע אַחֲרוֹן מִלִּבִּי
לֹא יָסוּר זֵכֶר אֲהוּבָתִי
עַד רֶגַע אַחֲרוֹן…
    

מאמנון ליסובסקי : מתוך ספרו של עזריה אלון אודות הוריו . פרק חיי המשפחה בקריית חיים.

בתמונה : בני קריית חיים ילידי -1932-1933.
בתמונה : בני קריית חיים ילידי 1938
ואלה שמות הילדים. בני קריית חיים ילידי 1938.בית ספר א' , רחוב ד'{ הנוטר }.

נורית פלימן -שחל מוסיפה :

בספר  "בין יאוש לתקוה", ספרו של בנימין וסט { הוצאת רשפים }, אוסף  מכתבים של אסירי ציון, משנות ה – 20 בהיותם בסיביר . בעמוד 178 , תולדות חייו של חיים קוזירובסקי , בעלה של מורתנו שרה קיפניס מכיתה א' בבית הספר לילדי עובדים עממי א' בקריית חיים ,שהוא אחד מהם. בהמשך , מכתב שכתב בשפה העברית חיים קוזירובסקי ממקום הגרוש בשאדרינסק{ אוראל } ב24.1.1929 לבנימין (בניושה) ורלינסקי, אסיר ציון אף הוא. בניושה הנ"ל התחתן עם מרים שטרקמן, אחותה של אמי רבקה, שהייתה שופטת שלום בחיפה,{ השופטת מרים שטרקמן-ורלינסקי.}שגם היא, אחותה של אמא, הייתה אסירת ציון וישבה בסיביר.