העברה מ" חדשות בן עזר". גיליון מספר 2017 מיום 2.1.2025
המכתב הלילי צולל בזיכרונות. יש.
בפיקוד חיל הנח"ל נולדה לאחרונה היוזמה לזכור ולתעד את כל הנופלים של החטיבה מאז הקמתה ב-1949. רעיון יפה, מה גם שכבר לא נותרו הרבה זוכרים. הנח"ל הוא כיום בן 75. הוא הוקם בשעתו כיורש רעיוני ומעשי לפלמ"ח – זיווג של כוח לחימה עם יישוב הארץ (נוער חלוצי לוחם) . בשעתו זה היה נחוץ וגם אפשרי, אבל הדגם הפלמחי, כפי שהסתבר, לא התאים כלל למדינה מודרנית השואפת להיות ככל העמים. צה"ל בראשיתו היה חיקוי לצבא הבריטי, אשר ניצח במלחמת הגדולה ולכן הוא נחשב לטוב בצבאות. עד מהרה בלטו ההבדלים הגדולים בין החייל הבריטי לטוראי הישראלי. הלקחים נלמדו בדרך של ניסיון וטעות. מחלקות הנח"ל היו כבר יחידות גרעיניות מתוקף היותן חניכי תנועות נוער, והצירוף לקיבוצים צעירים חיזק את אלה ואת אלה. עם הזמן נצמד הנח"ל לחיל הצנחנים, והיה שותף להישגיו ולתהילתו. מעטים היום הזוכרים את צעדי ילדותו. יוזמת החיל עוררה זיכרון על הקרב הראשון היחיד של הנח"ל מאותם ימי בראשית (ניתוסף אליו הקרב המביש על תל מוטילה הסורית, כיום מושב אלמגור). הייתי מגויס במחזור ב' (הכשרת הצופים ח', חצרים-קֶלטָה) בשנתנו הראשונה בקלטה היינו עדיין במדים, וחיילים לכל דבר.
באותם הימים, לפני הקמת גדודי הצנחנים, היו חטיבת הנח"ל וגולני יחידות החי"ר היחידות של צה"ל. רמת האימונים שלנו בטירונות היתה עלובה לחלוטין, אבל את זה השלמנו בסדרת אימונים מפרכת ומחמירה בקיץ, בגבעות מנשה. בצדק או שלא בצדק נחשבנו כיחידה קרבית, ולכן נשלחנו למשימת אש נגד המשמר הלאומי הירדני, שבסיסם היה בכפר דוּוֵימה בגבול חבל לכיש, והם פלשו לתחומי הקו הירוק. תפקידנו היה לסלקם.
על אדמות הכפר דווימה שהוחרב , הוקמה היאחזות הנח'ל אמציה. היום מושב אמציה בחבל לכיש.
אינני זוכר מי היה המ"פ, אבל את הלחימה ניהל למעשה הסְגַן, דב גפני (דובה). הניווט הלילי בגבעות בית גוברין היה קטסטרופה (המ"מ אריה נתנזון נפל לבור ובנס שבר רק צלע, ונשלף משם בעזרת רצועות רובים קשורות). נחלצנו בחיל ופחד משדה מוקשים (דובה גישש וניווט) ותפסנו עמדות ירי בחומו של יום לוהט, בין הקוצים. הירדנים ניסו להסתער אבל עצרנו אותם בירי מכוון והם ברחו. דומני שלא נוצר מגע של ממש, אבל בצידנו היה הרוג אחד, ממחלקה אחרת. מחוסלים מעייפות של 48 שעות הליכה ולחימה חזרנו לבסיס היציאה שלנו, מחנה בית דָרָס, והתחלנו לפרוק ולהחזיר ציוד. ואז אירעה התאונה המחרידה: בעת פריקת הרימונים (רימוני מילס מיושנים, שטוענים אותם במצב דרוך) התפוצץ רימון באמצע חבורה של חיילים, הרג שלושה ופצע כ-7 (דני גלעדי איבד עין). שמיל (שמואל פלגי) העליז והחייכן, ומימי (משה נגרי) החסון, מתו כמעט מיד (אני חטפתי רק רסיסון).
כל המחלקה באה להלוויה בבית העלמין הצבאי בחיפה. הייתה תחושה של אפסות. בקרב העלוב הזה אף אחד לא היה צריך ליהרג. גם בשנים שאחר כך אירעו תאונות רימון לא מעטות, והלקחים נלמדו רק לאט. באותם הימים עוד לא היה מקובל שבוכים בהלוויות. רק האימהות התייפחו. התמונות האלה כה רבות עד כי היו לזרא, ואף על פי כן לא התרגלנו. למיטב ידיעתי לא נעשה דבר לזכרם של שמיל ומימי. רוב החברים החיפאים עזבו את הקבוץ תוך זמן קצר. הידידויות איתם היו טובות, אך קצרות קיום. צה"ל התעצם, וכיום הוא ידוע מלחמות, אך למרבה העצב גם אסונות.מעטים הזיכרונות ונתמעטו הזוכרים. אני הישיש אחד מהם. זו תרומתי.