בצער על מות בת קריית חיים , שרה דיין { לבית מלזק } ז'ל

שרה{ לבית מלזק } דיין הלכה לעולמה. הלווייתה תיערך מחר , יום ששי 6.9.24 בשעה 14.00 בבית העלמין בתימרת. אנו משתתפים בצערו של יהושע דיין וכל בני משפחתו היקרים.

שרה {מלזק} דיין ז'ל {1938-2024} עם חבריה בקריית חיים .ילידי 1938 "התנועה המאוחדת."

התמונות מתוך ארכיון התמונות של "האתר החופשי של בני קריית חיים".

שלישיית המעפיל : רוח עצוב.

שלישית המעפיל : סולנית עירית סנדנר. אהוד שחם ודן שרון.

שלושתם חברי קבוץ המעפיל שפעלה בשנים 1965-1990 והוציאו 3 תקליטים.

"רוח עצוב" הוא שיר עברי של המשורר העברי והיידי יצחק קצנלסון (1886–1944)
לחן : עממי בעיבודו של גיל אלדמע.
 
מילות השיר

רוּחַ עָצֵב, רוּחַ עָגוּם
שָׂא נָא אֶת אַנְחָתִי
דֶּרֶךְ שָׂדוֹת, דֶּרֶךְ יְעָרוֹת
אֱלֵי אֲהוּבָתִי.

הַרְחֵק, הַרְחֵק יֵשׁ עֲיָרָה
קְטַנָּה הָעֲיָרָה –
שָׁם בֵּית עֵצִים עוֹמֵד לָבָן
שָׁם יַלְדָּתִי גָּרָה.

לִפְנוֹת עֶרֶב עֵת מִתְקַדְּרִים
אֶרֶץ וּשְׁמֵי רָמָה;
עֵת שֶׁשְּׁכִינַת יָגוֹן דּוֹמֵם
שׁוֹרָה עַל הַנְּשָׁמָה –

לִפְנוֹת עֶרֶב עֵת הָאֲוִיר
מָהוּל בִּדְמִי-שִׁירָה
עֵת מִתְעַצֵּב אֵל בַּשְּׁחָקִים
בּוֹאִי אֲזַי הָעִירָה…

תִּשְׁאַל: אַיֵּה בֵּית יַלְדָּתִי?
יַרְאוּ לְךָ מְעוֹנָהּ
לְאַט, לֹא פֶּתַע… וְלֹא בְּחָזְקָה
תִּדְפֹּק עַל חַלּוֹנָהּ.

בְּגִשְׁתָּהּ חִוְּרָה אֶל הַחַלּוֹן
תִּלְחַשׁ לָהּ אַנְחָתִי –
אֶת גַּעְגּוּעַי בָּהּ יָצַקְתִּי
אֶת יְגוֹן לִבָּתִי.

דּוּמָם תַּמְתִּין, רוּחַ עָצֵב,
אַל נָא תֵּשְׂט מֵחַלּוֹנָהּ;
שְׁמַע מַה תָּגִּיד לְךָ יַלְדָּתִי,
וְאַחַר תָּשׁוּב הֵנָּה…

רוּחַ עָגוּם, רוּחַ עָצֵב
אֶת אַנְחָתִי נָשָׂא;
לִתְשׁוּבָתָהּ שָׁוְא אֲחַכֶּה
שְׁלִיחִי טֶרֶם אָתָא..

המשורר יצחק קצנלסון

שחר רביד : השבוע הגעתי לקבוץ ניר עוז להלוויתו של חיים פרי ז'ל.

השבוע הגעתי לקיבוץ ניר עוז להלוויתו של חיים פרי שנחטף מביתו בשבת השחורה, הופקר ונרצח בשבי החמאס וגופתו הוחזרה בשבוע שעבר ביחד עם חברים נוספים שזכו לקבורה באדמת הקיבוץ ולא רק לתזכורת הכואבת הזו על על גבי האנדרטה בבית הקברות.לא הגעתי לעוטף עזה מאז פברואר כשסיימנו את שירות המילואים שם. כל כך הרבה השתנה וגם שום דבר. בשטח המסיבה ליד רעים הוחלפו הציוד האישי המפוזר בשטח והמכוניות השרופות במיצג מטלטל שמצליח לכמת אך מעט את מיימדי הזוועה שהתחוללה שם. הרפת בעלומים עדיין שרופה ומפויחת, למרות שעברה כמעט שנה. המיגוניות נצבעו ושופצו ומהוות רק תזכורת עמומה לטרגדיות שהתחוללו בהן באותה שבת. הדי הפיצוצים מעבר לגבול עדיין נשמעים היטב בכל מקום. והקיבוץ… קפא בזמן.

קשה לתאר את הפער בין המדשאות המטופחות לבתים המפויחים. כמעט מכל דירה בקיבוץ ניבטים אליך תמונות האנשים שהלכו לישון בשלווה בשישי בערב ונטבחו בביתם בשבת בבוקר. אופני ילדים צבעוניים עומדים בפתח בית אטום בלוחות עץ. הבתים מעוטרים בכתובות "זיכוי" שצוירו על ידי אומני זק"א.

חדר האוכל עדיין מחורר בכדורי ירי מאותה שבת. תקרתו מפויחת. תיבות הדואר מהוות עדות אילמת לאסון שהתחולל שם ולזה שלא נותר למי לחלק דואר בקיבוץ הפורח הזה.

ורק בית העלמין השתדרג.

שורות שורות של קברים חדשים. חלקם עם מצבות, חלקם עדיין רק תלוליות עפר, חלקם חדשים בני שבוע, חלקם ותיקים בני כמעט שנה. חלקם גינה מטופחת שגורמת לך להתמוטט ולבכות כשאתה מבין שזה ביתה האחרון של משפחה שלמה וחלקם עוד לא שם, רק שמות על אנדרטה שמחכים שיחזירו אותם הביתה.

דלת ביתו של חטוף אסון 7.10.23 ,חיים פרי ז'ל. בקיבוץ ניר עוז.

בית העלמין בקיבוץ ניר עוז אוגוסט 2024. {צילומי שחר רביד}

בצער על מות יהושע שפירא ז'ל

ביום שלישי ג' אב תשפ"ד  –   06-08-2024   הלך לעולמו חברי לחיים מזה 64 שנים, אישוע שלי, חבר, אבא, סבא וסבא רבא,אהוב, אבא חם עם לב רחב לכולם, אהב לעזור למי שיכול היה, מאחרוני ילדי השואה, בן שלוש היה כאשר גרשו אותם מביתם, חמש שנים של נדודים בקרונות רכבת מצד לצד, אחרי המלחמה טופל בסנטוריום לחולי שחפת בשוויץ, יהודי יחיד, סבל גם שם מהיותו יהודי, בגיל 14  עלו הוריו עמו לארץ ,השנה 1950, קשיים לא היו חסרים, ללמוד בבי"ס – לא. לעגו לו על היותו עולה חדש,  אבל על הכל התגבר ואת הידע העצום שרכש בכל  נושא  – למד בעצמו, זכה לכבוד ,הערכה והערצה מבנותיו, נכדיו וכל מי שהכיר אותו, יעץ לצעירים בכל שאלה שנפנתה אליו, כולם  רחשו לו כבוד ואהבו לשוחח עימו על כל נושא שעניין אותם, לא היה דבר שלא פתר, רק שהבריאות לא הייתה נושא שיכול היה להתמודד אתו, באחרית ימיו סבל מדלקת ריאות וקוצר נשימה שאומנם טופלו  – אך היו קשים מנשוא, וכך עזב אותנו יתומים, עצובים וממאנים להשלים שהוא כבר לא איתנו.

יהי זכרו ברוך ומנוחתו עדן

חברתו לחיים ואהובתו  

אביגיל שפירא (ענתבי) 

אלי רביד , ליישי :

בני קריית חיים משתתפים בצערה של בת הקריה אביגיל ענתבי -שפירא, במות חברה לחיים יהושע ז'ל ובצער כל בני המשפחה.

יעל הורביץ: דבורה רוף קמינר מלכת הסלים בת 99.

העברה מחיפה תאגיד החדשות ,17.8.24

מלכת הסלים, היכל התהילה

עוד בבית הספר היסודי, בעקבות מעבר המשפחה מבת גלים להדר נטשה דבורה את ענף השחייה והחלה לעסוק בענף ההתעמלות שגם בו הצטיינה. בד בבד נרשמה כחניכה בתנועת 'מכבי הצעיר' בבית מכבי ברחוב הרצל. בתקופה זו התאמנה בהתעמלות מכשירים, בכדורעף ובאתלטיקה קלה לצד אמירה הדרה, לימים מורה מוערכת לחינוך גופני בבית הספר "הריאלי".

בשנת 1937, בהיותה בת 12, החלה דבורה לשחק כדורסל באגודת "מכבי חיפה" ואף מונתה כרכזת. במשך שבע שנים שיחקה במדי הקבוצה, עד ש"חצתה את הקווים" ועברה לשחק בקבוצה המתחרה. בין השנים 1950 עד 1954 כיהנה דבורה כ"קפטן" של קבוצת "הפועל חיפה" בכדורסל. עד הקמת הליגה בשנת 1958 השתתפה במשחקים שנערכו נגד מכבי ת"א וקבוצות מההתיישבות העובדת.

דבורה רוף קופצת לגובה, 1937 (אלבום משפחתי)
דבורה רוף קופצת לגובה, 1937 (אלבום משפחתי)
דבורה רוף קופצת לגובה באחת התחרויות בשנות ה-40 של המאה ה-20 (אלבום משפחתי)
דבורה רוף קופצת לגובה באחת התחרויות בשנות ה-40 של המאה ה-20 (אלבום משפחתי)
מכתב המלצה מאגודת "מכבי חיפה" על המתעמלת דבורה רוף, 1944 (אלבום משפחתי)
מכתב המלצה מאגודת "מכבי חיפה" על המתעמלת דבורה רוף, 1944 (אלבום משפחתי)
נבחרות הכדורסל של הפועל חיפה ומכבי ת"א. (משמאל - דבורה רוף קמינר, הפועל חיפה). (אלבום משפחתי)
נבחרות הכדורסל של הפועל חיפה ומכבי ת"א. (משמאל – דבורה רוף קמינר, הפועל חיפה). (אלבום משפחתי)

במגרש הספורט ב"הפועל" פגשה את כוכבת זייד, בתו של השומר האגדי אלכסנדר זייד, המבוגרת ממנה בתשע שנים, אותה הכירה לראשונה כאשר שימשה כממלאת מקום כאשר המורה להתעמלות בבית הספר עממי א' נאלץ להחסיר. לימים בעליהן של דבורה ושל כוכבת היו חברים קרובים.  

דבורה נמנתה עם סגל הנבחרת הלאומית הראשונה של ישראל בכדורסל נשים ובשנת 1950 יצאה עם הנבחרת לייצג בגאווה את ישראל באליפות אירופה כדורסל נשים בבודפשט, הונגריה. הייתה זו הופעת בכורה של נבחרת נשים בזירת הכדורסל האירופאי וטיסה ראשונה של משלחת ייצוגית רשמית מישראל במטוס החברה הלאומית "אל-על".

אמנם, נבחרת הכדורסל סיימה את אליפות אירופה במקום ה-11 מתוך 12 לאחר ניצחון אחד (את נבחרת הולנד), אך ברמה האישית הוכתרה דבורה בתואר המרשים: "מלכת הסלים". למרות שלא ניחנה בגובה רב, בלטה במשחק הכדורסל ובתפקידה כרכזת הצטיינה בראיית המשחק, בקליעות, בזריזות, ניתור גבוה ו"'ריבאונד".

דבורה רוף קמינר וחברותיה לקבוצת הפועל חיפה באימון כדורסל במגרש בסמ"ת לקראת אליפות אירופה (אלבום משפחתי)
דבורה רוף קמינר וחברותיה לקבוצת הפועל חיפה באימון כדורסל במגרש בסמ"ת לקראת אליפות אירופה (אלבום משפחתי)
קבוצת הוקי נשים באימון במגרש הריאלי בהדר הכרמל בחיפה (אלבום משפחתי)
קבוצת הוקי נשים באימון במגרש הריאלי בהדר הכרמל בחיפה (אלבום משפחתי)

כשחקנית עבר מוערכת ובעלת הישגים, זכתה דבורה רוף קמינר להימנות על הכדורסלניות המופיעות באתר "היכל התהילה". מדובר במיזם שהוקם ע"י ענת דרייגור, משחקניות הכדורסל הישראלי הבולטות, מאמנת כדורסל, בעלת עיטור מפעל חיים מטעם ההתאחדות לספורט, במטרה לתעד ולשמר את הישגי הכדורסלניות בהיסטוריה של כדורסל הנשים בישראל.

כשאני מביעה בפניה את התפעלותי ממגוון ענפי הספורט בהם עסקה והצטיינה, אומרת דבורה בענווה: "במה שנגעתי, זה היה בסדר…"

דבורה רוף קמינר על רקע הגביעים בהם זכתה בתחרויות (צילום: יעל הורוביץ)
דבורה רוף קמינר על רקע הגביעים בהם זכתה בתחרויות (צילום: יעל הורוביץ)
תעודות הוקרה שהוענקו לדבורה רוף קמינר מראשי העיר חיפה אריה גוראל ועמרם מצנע (צילום: יעל הורוביץ)
עודות הוקרה שהוענקו לדבורה רוף קמינר מראשי העיר חיפה אריה גוראל ועמרם מצנע (צילום: יעל הורוביץ)

מורה לחיים

בקיץ 1949, לאחר שחרורה מהשירות הצבאי נרשמה דבורה להוראת חינוך גופני בשלוחה של סמינר הקיבוצים בחיפה (סמינר גימנסטיקה). בסיום הלימודים, אותם סיימה בהצטיינות, עבדה כמורה לחינוך גופני בארבעה בתי ספר יסודיים בחיפה, בהם עממי א' בו למדה בילדותה. בהמשך לימדה בבית חינוך תיכון (1952 – 1981) ובעירוני א' בחיפה (1981 – 1985).  

העובדה שהספורט היה עבורה דרך חיים והתנסותה הפעילה בכל ענפיו, מעידה דבורה, סייעה לה להעביר לתלמידותיה את הידע הרב שרכשה. לצד זאת, התאפיינה ביחס קרוב עם התלמידים והייתה מעורה גם בהקשרים אישים ומשפחתיים שונים שהשפיעו על הלימודים. "חשוב להיות עם אוזן קשבת ולאהוב את הזולת", היא אומרת. "גם תלמידים שהיו פחות טובים בספורט קיבלו ממני יחס אישי זהה. נזהרתי שלא לפגוע בהם רק משום שאינם טובים בספורט".

התלמידים, מצדם, העריכו את רגישותה ואת יחסה אליהם. בדירתה מוצגים בגאווה אין ספור גביעים בהם זכתה במהלך השנים. "הגביע האהוב עליי", היא אומרת לי, הוא זה שקיבלתי מתלמידה שלי ביום הולדתי ה-90, עליו חרוטות המילים: "מקום ראשון – אליפות מורה לחיים".    

המורה לחינוך גופני דבורה רוף קמינר, 1969 (אלבום משפחתי)
המורה לחינוך גופני דבורה רוף קמינר, 1969 (אלבום משפחתי)
דבורה רוף קמינר וגביע "אליפות מורה לחיים" שקיבלה מתלמידתה ליום הולדתה ה-90 (צילום: יעל הורוביץ)
דבורה רוף קמינר וגביע "אליפות מורה לחיים" שקיבלה מתלמידתה ליום הולדתה ה-90 (צילום: יעל הורוביץ)

דבורה והנק נישאים, אסא ודפנה מצטרפים למשפחה

את בעלה, הנק (צבי) קמינר, ספורטאי מצטיין באגודת 'דרור' בפולין הכירה דבורה במגרש הכדורסל. הוא שירת כקצין בצבא הפולני והגיע לארץ ישראל עם יחידתו בשלהי מלחמת העולם השנייה במדי הצבא הפולני. היחידה הגיעה מעראק והתמקמה בדרום הארץ.

ערב אחד, פנה אליו אחד הקצינים הפולנים עמו היה מיודד וגילה על אוזנו כי למחרת עוזבת היחידה את ארץ ישראל לאיטליה. "אם אתה מעוניין להישאר בארץ, זו ההזדמנות שלך להסתלק", אמר. למחרת, כאשר עזבה היחידה הפולנית את הארץ, לא היה ינק בין אנשיה.

הנק קמינר וחבריו לאגודת מכבי דרור בקרקוב, 1934 (אלבום משפחתי)
הנק קמינר וחבריו לאגודת מכבי דרור בקרקוב, 1934 (אלבום משפחתי)
הנק קמינר ושניים מחבריו לצבא הפולני בתקופת שירותם בארץ ישראל (אלבום משפחתי)
הנק קמינר ושניים מחבריו לצבא הפולני בתקופת שירותם בארץ ישראל (אלבום משפחתי)

הנק התמקם בקיבוץ תל עמל (לימים ניר דוד) שבעמק בית שאן ונשאר לגור שם במשך שנה. כאשר אשתו של חברו הטוב מילדות, דולק אומשווייף עמישב (לימים מאמן הנבחרת הלאומית הראשונה של ישראל בכדורסל נשים), אושפזה בבית החולים העמק עקב מחלה קשה, הציע הנק לגדל את בתם בקיבוץ כדי להקל עליהם. כך זכתה קרנינה (קרי בפי כל) ליהנות בגיל צעיר מחיי הקיבוץ. כאשר בגרה למדה קרנינה בבית הספר הריאלי ולמרבה הצער נפטרה לפני כשנה ממחלה.  

הנק עם קרי עמישב, בתו של חברו הטוב (אלבום משפחתי)
הנק עם קרי עמישב, בתו של חברו הטוב (אלבום משפחתי)

כעבור כשנה החליט הנק לעבור לחיפה, הוא התקבל לעבודה בבנק הפועלים ומאוחר יותר לחברת החשמל, שם עלה בסולם הדרגות וכיהן כסגן מנהל החשבונות של החברה. במקביל המשיך בפעילות ספורטיבית בענפי הכדורעף, הכדור-יד והכדורסל.

באחד משחקי הכדורסל בימי שישי אחר הצהרים, הכירו דבורה והנק. האהבה בין השניים פרחה. כשנה לאחר שחרורה מצה"ל, נישאה דבורה לבחיר ליבה. "הנק היה איש מקסים", אומרת דבורה בערגה. 

לזוג נולדו שני ילדים: הבת הבכורה, דפנה (כיום בראון), נולדה בשנת 1952 וכבר כתינוקת ספגה את רוח הספורט כאשר הובאה ע"י אמה לאימונים. כבת להורים ספורטאים, אך טבעי היה שמגיל צעיר התעמלה דפנה בקבוצת "הפועל הר הכרמל" ובנבחרת הנערות של ישראל. דפנה בוגרת מכון וינגייט וכן משפטים באוניברסיטת תל אביב ובשנים האחרונות החליטה לעשות הסבה לתחום עריכת לשון.    

דבורה והנק קמינר עם בתם הבכורה, דפנה (אלבום משפחתי)
דבורה והנק קמינר עם בתם הבכורה, דפנה (אלבום משפחתי)

הבן, אסא (נמרוד) קמינר נולד חמש שנים מאוחר יותר. כבר בנעוריו הלך גם הוא בעקבות דרכם הספורטיבית של הוריו ושיחק כדורסל בקבוצת "הפועל חיפה". בשלב מסוים החליט לפרוש מהמשחק לטובת קריירה של שופט כדורסל בינלאומי והוכתר בתואר שופט הכדורסל הבינלאומי הצעיר בישראל.

למרבה הטרגדיה, נקטף אסא בדמי ימיו. בהיותו בן 42, בעת שחצה ברכבו צומת מרומזר באור ירוק, הגיח משמאלו רכב שלא ציית לרמזור האדום ואסא, שהיה לבדו ברכב, נהרג במקום. על המצבה המיוחדת שעל קברו בבית העלמין בהרצליה, סל כדורסל ומשרוקית. 

שנתיים לאחר מותו של אסא בתאונה נפטר גם אביו, הנק

אסא קמינר בירושלים (אלבום משפחתי)
אסא קמינר בירושלים (אלבום משפחתי)
בבית דבורה קמינר, פינת הזיכרון לבעלה הנק ולבנה אסא (צילום: יעל הורוביץ)
בבית דבורה קמינר, פינת הזיכרון לבעלה הנק ולבנה אסא (צילום: יעל הורוביץ)

לדבורה 5 נכדים (שלושה מדפנה ושניים מאסא) ושלושה נינים.  

26 שנים בדיור מוגן, נהנית מכל רגע

בשנת 1996, בעקבות המלצת זוג חברים, החליטו דבורה והנק לעבור מביתם בשדרות הנשיא לבית דיור מוגן 'דור כרמל' בחיפה, החלטה שהתבררה כמוצלחת מאוד עבורם.

במשך שנים העבירה דבורה בהתנדבות שיעורי התעמלות לחבריה באולם  ובבריכה ואף נבחרה ברוב קולות לכהן כיושבת ראש ועד הדיירים, תפקיד בו כיהנה במשך שנים. "עברתי לכאן עם בעלי לפני 26 שנים", אומרת דבורה. "זה חלק גדול מהחיים שלי". באורח משעשע, במקום מתגוררות גם שלוש מתלמידותיה: דליה ניר, דליה רותם, פסי סינדר ובאחרונה הצטרפה גם תמר.

עד היום, בגיל 99 וחודשיים, כמו בצעירותה, היא אינה יושבת בשקט. היא שוחה בבריכה כמה פעמים בשבוע, מגדלת שלל סחלבים בדירתה המטופחת, סורגת לנכדים. היא שולטת במכשיר הסלולארי, עורכת קניות מפעם לפעם עם תלמידתה במתחם יגור ומשתדלת להיות עסוקה בפעילות מעניינת ומהנה.   

ימים ספורים לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר,  החלה דבורה לסרוג כובעי גרב לחיילי צה"ל. בין חפציה, מדריך לסריגת כובעי כרב לחיילים, מסמך מרגש השמור עמה מימי מלחמת השחרור בשנת 1948.

דבורה רוף קמינר היא אישה מעוררת השראה. נאחל לה הרבה בריאות ולעוד ימים של עיסוקים מגוונים ומהנים.

הסחלבים של דבורה (צילום: יעל הורוביץ)
הסחלבים של דבורה (צילום: יעל הורוביץ)
דבורה רוף קמינר, אישה מעוררת השראה בת 99 וחודשיים, אוגוסט 2024 (צילום: יעל הורוביץ)
דבורה רוף קמינר, אישה מעוררת השראה בת 99 וחודשיים, אוגוסט 2024 (צילום: יעל הורוביץ)
דבורה רוף קמינר ואחיה התאום מאיר רוף ביום הולדתם ה-99, יוני 2024 (אלבום משפחתי)
דבורה רוף קמינר ואחיה התאום מאיר רוף ביום הולדתם ה-99, יוני 2024 (אלבום משפחתי)

טובה עופר : זיכרונותיי ממלחמת העצמאות ומפקד המחלקה יענקל'ה סטוצקי, השיירה הגדולה לירושלים 20.4.1948.

העברה מ" היסטוריה ושימור בישראל " בעריכת אליעד אלון. פרסום מיום 20.8.24

עדות הלוחמת ,חברת הפלמ'ח , טובה עופר :

בשלהיי 1947.יצאנו גרעין מתנועת השוה״צ בתל אביב להכשרה מגויסת לקיבוץ נגבה. עבדנו שם בעל ענפייהמשק. שמרנו בעמדה עם פרוז׳קטור מול משטרת עירק סואידן. היינו על המגדל שהופגז לראות מי יכול להיכנס לקיבוץ ומי לא. עזרנו בביצורים, הוציאו אותנו משם לחולדה , קיבלנו כל אחד רובה צ׳כי שניקינו אותו מהגריז׳ ועלינו לשיירה הגדולה ב – 20/4/1948 ערב לפני פסח לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה, כבר בשער הגיא פרעו הערבים בשיירה, המ״מ שלי יענקלה סטוצקי נהרג , מכבי ועוד, משאיות נשרפו ונתקעו, אנחנו הגענו בשלום לשמחת תושביי ירושלים ששאגו בשמחה ״ הפלמ״ח הגיע הפלמ״ח הגיעו לעזרתנו והביא לנו ציוד ומצרכים." ומאז נלחמנו כשנתיים גם במבצע ״ חורב״. הייתי חובשת קרבית בפלוגה המסייעת, ואחריי ההפוגה הראשונה צרפו אותי למחלקת גח״ל, השתתפתי איתם בכל הקרבות, כולל הקרב על צובא. , היום קיבוץ משגשג,

אני זוכר אותו בבהירות: ראש הממשלה יצחק רבין סופד לסרן יעקב סטוצקי הי'ד , בן קריית חיים.

לכל אחד יש יעקב משלו. יעקב סטוצקי ו- 18,219 חבריו הם אולי מגש הכסף לשלום". ראש הממשלה יצחק רבין, מאי 1995, הר הרצל. העברה מ nrg מעריב | 9/5/2011 8:10כתוב לעורךשלח לחבר

יעקב בן דוב וקלרה סטוצקי מחיפה היה חיל במלחמת העצמאות. אחד מ‭6,000-‬ החיילים הישראלים שהסתערו אל מול פני אויב ואל מותם. לכל אחד מאיתנו יש חייל שאנו זוכרים יותר מכל ביום העצוב הזה. לכן, המשפחות השכולות, זה יכול להיות אב, זה יכול בן, או בת, אח או אחות. לנו, הנותרים בחיים, זה יכול להיות חבר, חבר לנשק מני רבים. היום אני זוכר את יעקב סטוצקי. מספר אישי ‭.1364254‬ הוא היה בן ‭.22‬ נולד בחיפה. למד בקריית חיים ובבית הספר הימי. היה מפקד פלוגת פלמ"ח. הוא היה בן יחיד להוריו. גם היום, 47 שנים אחרי, אני זוכר אותו בבהירות. אני זוכר את מבט עיניו. את מראהו. ואת הבטלדרס שלבש, שהיה גדול מכפי מידותיו, ב‭20-‬ באפריל ‭,1948‬ ערב פסח תש"ח. באותו יום הבטלדרס שלי היה קטן עליי. יעקב סטוצקי, מפקד פלוגה בגדוד החמישי, אמר 'בוא נתחלף בבטלדרסים‭.'‬ החלפנו בגדים, ואחר כך הוא עלה על המשאית בדרך העולה לירושלים הנצורה. ברחובות ירושלים המתינו התושבים למים, לדלק, לתרופות, לקמח, לסוכר. 300 משאיות עלו באותו היום אל ההר להציל את ירושלים. כעבור שעות אחדות, בכניסה לשער הגיא, אחרי קרב מר בו הוביל את לוחמיו, ראיתי אותו. הוא שכב על הקרקע. פניו כבר היו אפורים. לא הייתה בו רוח חיים. זיהיתי אותו לפי הבטלדרס שלי.

צילום: פלאש 90

יצחק רבין, מאי 1995, הר הרצל צילום: פלאש 90

לכל אחד מאיתנו בישראל יש יעקב סטוצקי משלו. ודומה כי אין איש בישראל שאין מת בביתו, במשפחתו או בין חבריו. ‭18,220‬ חללי צה"ל ולוחמי מחתרות, ואין סוף לכאב, אין קץ לדמעות.

סרן יעקב סטוצקי

סרן יעקב סטוצקי

בן יחיד היה יעקב סטוצקי להוריו. לפעמים כאשר אני נזכר בו עולים בי ההרהורים. האם נותר זכר למשפחת סטוצקי. האם הכדורים שהשיגו אותו ליד החאן העתיק, בכניסה לשער הגיא, שמו קץ לשושלת סטוצקי? ואם הם חיים, היכן?

אנחנו חיים דורות רבים אחרי הציווי האלוקי לאברהם אבינו "קח את בנך יחידך אשר אהבת‭."‬ ואילו גם למי שיש בנים רבים, למי שיש משפחות גדולות, הבן אשר נפל, האח אשר נפל, הוא תמיד בנך יחידך אשר אהבת. והוא תמיד יישאר בנך יחידך אשר אהבת. חברי למלחמה הקשה, מלחמת העצמאות, סרן יעקב סטוצקי, נקבר בין חבריו בקריית ענבים. רבים אחרים מצאו כאן, על הר העצב הזה, את מנוחתם האחרונה. משפחות יקרות. השאלה שקשה להשיב עליה היא "מהי משמעות מותם‭."‬ אני מוכן להשיב לכן: 

ההר הזה הקים מדינה. ההר הזה בנה עם. בשם ההר הזה אנו הולכים לבקש ולקבל שלום. יעקב סטוצקי ו‭18,219-‬ חבריו הם אולי מגש הכסף לשלום. משפחות יקרות, ביום הזיכרון אתם קהל גדול. משפחה ענקית. משפחה כואבת ל‭18,220-‬ חללים. אבל אנחנו רואים כל אחת ואחת מכן בכאבכם הפרטי. בייסוריכן. אנו יודעים כי אתם מתהפכים על משכבכם בלילות. הוגים במי שאיננו ולא יהיה עוד. עולם שלם של כאב.

עלינו, כמקבלי ההחלטות, לעשות את הטוב ביותר: להחזיר את הבנים הביתה בשלום. קדושת החיים לנגד עינינו בוקר וערב, בכל דיון ובכל החלטה, קדושת החיים היא ערך עליון. משפחות יקרות, לכן אין נחמה. אין מרפא לכאב. גם לנו כעם. אבל אולי כאשר יבוא השלום על הארץ, תהא זו גם לכם הנחמה.

 יהי זכרם ברוך.

סיפור חייו .מתוך "יזכור" אתר הנצחה לחללי מערכות ישראל. סרן יעקב סטוצקי בן קלרה ודב

חיל שריון .נפל ביום י"א בניסן תש"ח (20.04.1948).בן ½21 בנופלו.

מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי קריית ענבים

בנם-יחידם של קלרה ודוב, נולד ביום ח' בתשרי תרפ"ז (16.9.1926) על הר-הכרמל בחיפה. לאחר שסיים את בית-הספר היסודי בקרית חיים למד בבית-הספר הימי שליד הטכניון בחיפה – תחילה במחלקה הרדיו-טכנית, ואחר-כך באגף המקצועי (מסגרות). כחניך תנועת "גורדוניה" היה אחד הפעילים שהביאו למיזוגה עם "התנועה המאוחדת". סיים קורס מ"כים-גדנ"ע והדריך בקרית חיים. כחבר "הפועל" הצטיין בתחרויות ספורט. בסיימו את בית-הספר המקצועי יצא לקומונה של התנועה בתל- אביב, ובשנת 1945 התגייס לפלמ"ח כחבר הכשרת התנועה במשמר השרון, שם היה חבר מזכירות הגרעין. במשק עבד בעיקר במספוא. כאיש פלמ"ח השתתף בפעולת "ליל וינגייט". ב"שבת השחורה" (29.6.1946), בה נאסרו רבים ממנהיגי היישוב ונערכו חיפושי נשק במשקים, נעצר עם רוב חברי הכשרתו והיה עצור בלטרון וברפיח. אחר-כך סיים קורס מ"כים של הפלמ"ח ונדד כמדריך ממקום למקום (גבעת ברנר, נען, כפר מנחם, גינוסר ועוד). בעלות קבוצתו להתיישבות בפוריה הצטרף אליה כמפקד המקום. אחר-כך ירד לכנרת. לאחר שסיים קורס מ"מים פרצה מלחמת-העצמאות ויעקב נשלח לגליל (עין זיתים) ואחר- כך לנגב (נגבה וסביבתה). בעוברו לחולדה הועלה לדרגת מפקד פלוגה. בקרב שיירת חולדה, כשנפצע המפקד, נטל על עצמו את הפיקוד וחיפה על נסיגת השיירה. יעקב נפל ביום י"א בניסן תש"ח (20.4.1948) במבצע "הראל". כשהותקפה השיירה בשער הגיא יצא בראש יחידה כדי לרתק את האויב מן האגף והפיל בהם חללים רבים ועל-ידי כך הציל את אנשי השיירה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים. אחרי מותו צוינה פעולתו בפקודת-יום מיוחדת והוא הועלה לדרגת סרן. הוריו קיבלו את אות-ההצטיינות של בנם מידי ראש הממשלה דויד בן גוריון.

רותי יצחקי-ריכטר: פרח פלאים

העברה מפינת הנכד-גיליון מספר 27 , אוגוסט 2024.הוצאת " חדשות בן עזר"

בְּחֲצַר בֵּיתֵנוּ, בִּקְצֵה הַגַּן,

בְּחֵיק חַרְצִיּוֹת, לְיַד בֶּרֶז,

צוֹמֵחַ לוֹ שׁוּב, בְּסָגוֹל, בְּלָבָן,

פֶּרַח פְּלָאִים מִן הָעֵמֶק.

יֵשׁ אוֹמְרִים: "אֵין דָּבַר שָׁם בָּעֵמֶק,

מִקְּסָם שֶׁל חֲלוֹם, אַגָּדָה.

לֹא פֶּרַח יִפְרַח שָׁם בָּעֵמֶק,

רַק שָׁוְא, רַק דְּמָעוֹת וְזֵעָה."

אַךְ כְּשֶׁאָבִיב שׁוּב דּוֹהֵר לוֹ בַּיַּעַר,

וְהַשָּׂדֶה מִתְכַּסֶּה סַבְיוֹנִים.

בּוֹלְשׁוֹת שׁוּב עֵינַי בֵּין קִיסוֹס לְעֻזְרָד:

אוּלַי מִתְחַבֵּא שָׁם,

אוּלַי מִסְתַּתֵּר שָׁם

אוּלַי מִתְנַמְנֵם שָׁם פֶּרַח פְּלָאִים.

כשְֶּׁאֶהְיֶה גָּדוֹל אֶלְמַד טֶבַע,

אַכִּיר כָּל צִיץ וְכָל צֶמַח.

וְאוּלַי כְּבָר אֵדַע כִּי אֵין הַפְתָּעוֹת,

שׁוּב פּוֹרְחִים נַרְקִיסִים, רַקָּפוֹת.

אַךְ תָּמִיד אֲחַפֵּשׂ לִי בִּקְצֵה הַגַּן,

אוּלַי בֵּין שִׂיחִים, לְיַד בֶּרֶז,

פּוֹרֵחַ לוֹ שׁוּב בְּסָגוֹל, בְּלָבָן,

פֶּרַח פְּלָאִים מִן הָעֵמֶק.

אוּלַי מִתְחַבֵּא שָׁם,

אוּלַי מִסְתַּתֵּר שָׁם,

אוּלַי מִתְנַמְנֵם שָׁם,

פֶּרַח פְּלָאִים

רותי יצחקי ריכטר

אודות ד'ר פועה מנצ'ל ז'ל { 1903-1991}, אימו של פרופסור אהוד נצר ז'ל.

העברה מויקיפדיה

פועה מֶנצֶ'ל (בן-טובים) (1903 – 20 בפברואר 1991) הייתה אשת חינוך ישראלית, מייסדת ומנהלת בית הספר התיכון מקיף א' באר שבע (שקרוי על שמה כיום) בין השנים 19541966, ומייסדת החינוך התיכוני המקיף בישראל. נודעה כידידתו של פרנץ קפקא ומורתו לעברית. על שמה רחוב בבאר שבע.

תולדות חייה

פועה נולדה בשכונת אוהל משה בירושלים לדבורה וזלמן בן-טובים, נכדה לאיש העלייה הראשונה יצחק-אייזיק בן-טובים. היא למדה בבית הספר היסודי 'עזרה' ובבית הספר אליאנס בעיר, בעקבות מלחמת העולם הראשונה נסגרו בתי הספר והיא המשיכה את לימודיה בבית הספר הגרמני ברחוב הנביאים, בו נקשרה לתרבות הגרמנית. משהסתיימה המלחמה עברה לגימנסיה העברית רחביה, בה סיימה את לימודיה בשנת 1921 אצל מורים כשלמה שילר והוגו ברגמן. לאחר סיום לימודיה שכר ברגמן את שירותיה כמקטלגת בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שרק נפתח.ברגמן סייע לפועה בן-טובים להשיג מלגת לימודי מתמטיקה באוניברסיטה הגרמנית בפראג ומגורים בבית אמו בעיר. כמקור פרנסה שימשה הנערה הצעירה מארץ ישראל כמורה לעברית. בדצמבר 1922 התחילה ללמד עברית את פרנץ קפקא שהיה מכר של משפחת ברגמן. בנוסף, שימשה כמדריכה לחברי סניף תנועת "בלאו וייס" הציונית בפראג, סיפרה על ארץ ישראל ונופיה ולימדה את בני הנוער שירים עבריים. בהשראת לימוד אותם שירים כתב קפקא את סיפורו האחרון: "יוזפינה הזמרת ועם העכברים"[1].

בשנת 1923 החליטה פועה בן-טובים שבכוונתה להתמחות בפדגוגיה ולא במתמטיקה ונסעה לברלין לצורך לימודים בסמינר למורות. בשנת 1923 הכירה את ד"ר יוסף מנצ'ל במסגרת עבודתם המשותפת במוסד הילדים "אהבה" של ביאטה ברגר, ונישאה לו. באותה עת התכתבה עם קפקא בעברית, בעיקר בקשר להתלבטויותיה לגבי עתידה ולהסכמת הוריה למסלול הלימודים בו בחרה. מכתב של קפקא אליה שרד והוא דוגמה יחידה לכתב-ידו של הסופר בעברית. קפקא המשיך לדרוש בשלומה של פועה במכתביו למכריהם המשותפים, אך היא ניתקה את קשריה עמו.

בשנת 1925 חזרו פועה ויוסף מנצ'ל לארץ ישראל, בה לימדה מספר שנים לאחר מכן שבה לברלין ללימודים לתואר דוקטור בפדגוגיה. בשובה לישראל המשיכה ללמד בירושלים (יוסף היה במשך שנים רבות מנהלו של תיכון בית הכרם[2]). פועה מנצ'ל הייתה מנהלת בית ספר "בית הילד" בירושלים מ-1940 עד 1947 או 1948. היא הייתה מנהלת אהודה מאד, בית הילד הכיל את כל ילדי רחביה בעיקר, והיו בבית הספר מורים ומורות מוצלחים. זה היה בית ספר לכתות א' עד ה' וחלק גדול מהתלמידים עברו לאחר סיומם את הלימודים מבית הילד לתיכון בית הכרם וחלק אחר עבר לגימנסיה רחביה. בביקור לפני כמה שנים בירושלים המקום נראה כפי שהיה בזמנו [ברטה13 חוויות אישיות]. פועה בין היתר חברה ליוסף בנטוויץ' בלימוד הגותו של בנג'מין בלום ("הטקסונומיה של בלום") ובשלילת המודל החינוכי המכוון לקראת בחינת בגרות כאידיאל. בפרט שמה מנצ'ל דגש על החינוך המעשי והמקצועי ועל טיפוח ההכשרה המקצועית הרצינית הבאה לפתח כישרונות הקיימים בכל ילד, באופן שיכוון אותו למסלול חיים יצרני, מועיל ומספק. דעתה על "בחינות הבגרות ":

התעמולה הגדולה שעשו בארץ ל"בחינות הבגרות" הורידה את כבוד ההכשרות המקצועיות בעיני הורים וילדים "יוקרתיים" (אני מקווה שביום מן הימים תיעלם הגדרת הקסם הזו "בחינת בגרות" מתוך הלקסיקון הישראלי-פדגוגי…) אדרבא, עשו תעמולה להוציא את "המחוננים" העיוניים מאזורי פיתוח אל בתי ספר עיוניים. 

— חיים ומעש עמ' 293

משנת הלימודים 1948/1949 עד שנת הלימודים 1953/1954 ניהל ד'ר יוסף שלמה מנצ'ל את תיכון עירוני מקיף קריית חיים. בשנת 1954 נפטר יוסף מנצ'ל והוא בן-50.ד'ר פועה מנצ'ל נמנתה על סגל ההוראה של בית הספר בקריית חיים ולאחר פטירתו של בעלה יוסף , הגיעה לבאר שבע על מנת לנהל את בית הספר התיכון בעיר. העיר קלטה עולים חדשים רבים. מנצ'ל החלה לגבש רעיון לבית ספר תיכון שיכיל מגמות לימוד רבות, הן עיוניות והן מעשיות, כדי לאפשר לכל תלמיד למצוא מגמה המדברת אליו ויאה לכישוריו, גם אם לא לבגרות מלאה, לפחות על מנת לזכות בתעודת גמר 12 שנות לימוד[3].

מנצ'ל הביאה לבירת הנגב מורים כצייר דן לבני, שפתח בבית הספר את מגמת האמנות והצלם דוד אולמר שייסד בבית הספר את המגמה לצילום. בית הספר היווה דגם לכל בתי הספר התיכוניים המקיפים בישראל.

ד"ר פועה מנצל מלמדת תולדות חבל לכיש באר שבע

לפועה ויוסף מנצ'ל נולדו שני ילדים. בנה הבכור היה הארכאולוג אהוד נצר ובתה הצעירה הייתה תרצה ואן-לפן.

מנהל בית הספר התיכון בקריית חיים ,ד'ר יוסף שלמה מנצ'ל, בסגל ההוראה ד'ר פועה מנצ'ל ובין בוגרי מחזור ה' , בנם אהוד מנצ'ל

אלי רביד, ליישי :

ד'ר פועה מנצ'ל לימדה אותנו, בקריית חיים את לימודי הביולוגיה .שיעוריה המרתקים והסבריה מלווים אותנו גם היום.

אורית ברנר :

זוכרת את פועה, ז"ל, המנהלת התקיפה, וידידת אבי , (שהיה מורה בביה"ס התיכון המקיף הראשון בארץ, בניהולה), כבוגרת ביה"ס, וכמי שגדלה (מאמצע כיתה א' עד סיום ביה"ס התיכון, בבאר שבע. החזון שלה,. אישיותה ופועליה זכורים וחקוקים בלב כל מכיריה ומוקיריה. יהי זכרה ברוך !