ד'ר מרדכי נאור : יוצאים למחנה עבודה.

העברה מאתר ד'ר מרדכי נאור .פורסם 15.9.22

מי שיחפש במילונים, באנציקלופדיות או בוויקיפדיה את הערך "מחנה עבודה" יקבל תשובות עגומות ואפילו מצמררות. אלה היו מחנות מעצר ומוות גרמניים בתקופת השואה. אני מבקש לתת למושג את הפירוש שלנו, השמח והאופטימי, זה שהיה מקובל בארץ ישראל ובישראל הצעירה במשך עשרות שנים: מחנה של תנועת נוער חלוצית, בחופש הגדול, באחד הקיבוצים בארץ (ולעיתים רחוקות גם במושבים – וראו להלן) והביא לקיבוצים אלפי מתנדבים ומתנדבות. שני הצדדים נהנו: הקיבוצים קיבלו כוח אדם צעיר הנכון לכל עבודה וחברי התנועות נהנו מחודש של חילוץ עצמות, בילוי בבריכת הקיבוץ וטיולים בסביבה הקרובה והרחוקה. מיֶדע אישי אני יכול לספר על ארבעה מחנות עבודה, שהעֵדָה שלנו (השם המקובל לקבוצה תנועתית), עדת "לנגב" מקן התנועה המאוחדת ברחובות יצאה אליהם, אם כי אני השתתפתי רק בשלושה. הראשון היה חריג בכך, שנערך עוד בהיותנו בסוף כיתה ח'. הימים ימי מלחמת העצמאות והקיבוצים שיוועו לידיים עובדות. הוצע לנו לצאת בחופשת הקיץ לקיבוץ רמת דוד בעמק יזרעאל. היו אלה ימי ההפוגה השנייה בקרבות ורוב החניכים נענו להצעה. אני, לצערי, לא יצאתי למחנה עבודה זה בשל התנגדות הוריי. הם חששו לנסיעה הארוכה לעמק באמצע המלחמה וכשמדריך התנועה מוסה בא לשכנע אותם שאין שום סכנה בדרכים, אמר בחוסר זהירות: "בוואדי ערה אי אפשר לנסוע עכשיו, אבל בתוואי החלופי, ואדי מילק, שקט. פעם ירו שם על התחבורה היהודית, עכשיו כבר לא". זה הספיק להוריי להטיל וטו מוחלט על יציאתי. חבריי יצאו, עבדו ונהנו ואני – אבוי – נותרתי בבית, עצוב ומתוסכל. בשנה הבאה, 1949, יצאה העדה שלנו למחנה עבודה במקום בלתי מקובל – מושב עובדים. המקום: כפר ויתקין. הוצבו למעננו שלושה אוהלים הודיים גדולים במרכז המושב ואנו פוזרנו בין בתי המושבניקים, ועבדנו אצלם בכל ענפי המשק המשפחתי. בסוף המחנה העמיד המושב לרשותנו משאית ויצאנו לטיול "מים אל ים" – מאכזיב לגינוסר. אנחנו הלכנו ברגל והמשאית ליוותה אותנו ואחר כך החזירה את כולנו למושבתנו רחובות. אני הייתי במחנה רק שבועיים (כולל הטיול). את השבועיים הנותרים "ביליתי" בבית ברחובות, לאחר שחליתי בכפר ויתקין בחצבת, וכשבאתי לרופא לקבל אישור לחזור, הוא התלבט, עד ששמע שמדובר במושב חקלאי. "אני מבין שיש שם מה לאכול, לא כמו אצלנו", אמר בהתכוונו למחסור במזון בימי הצנע דאז. הבטחתי לו שהמושבניקית שלי מפנקת אותי ואני אוכל כל יום גבינה שְׁמֵנָה ושמנת – מוצרים שנעלמו לחלוטין ביישוב העירוני בתקופת הצנע.ב-1950, בהיותנו בכיתה י', יצאנו למחנה עבודה בקיבוץ חמדיה בעמק בית שאן. הכול היה טוב ויפה למעט החום הכבד – התגוררנו בצריפונים שלהטו ביום ובלילה – והיתושים. פיצוי מה לסבלנו הייתה טבילה בת כמה שעות מדי יום בבריכה. עבדנו בענפים השונים, בשבתות צעדנו ברגל לעיירת העולים בית שאן, ויצאנו לטיול ארוך בסביבה. מחנה העבודה האחרון שלנו נערך ב-1951 בקיבוץ כפר המכבי שבעמק זבולון. הקמנו לעצמנו מחנה אוהלים ליד הכניסה לקיבוץ ועבדנו בכל עבודה שהוטלה עלינו – בשליית דגים מבריכות הדגים, בקטיף תפוחי עץ, בחצרנות ואפילו בפינוי זבל מהרפת. בעבודה קשה זו חווינו, אני וחבר נוסף ממחנה העבודה, בחוויה פוליטית-ארוטית אם אפשר להגדיר זאת כך. בעוד אנחנו מעמיסים זבל על פלטפורמה הרתומה לטרקטור שמענו שיחה בלחש של שני חברי קיבוץ שאיתם עבדנו, שאני מביא אותה במלואה והיא יכולה להעיד על המתח הפוליטי שהיה אז בארץ, בין מפלגת השלטון מפא"י למפלגת האופוזיציה, מפ"ם: "מסכן א' [הוזכר השם המלא ואני מסתירו]. הוא יהיה מוכרח לעזוב את הקיבוץ. אנחנו לא יכולים לתת לו לחיות כאן, בגלל דעותיו. "כולם נגדו. אי אפשר שמפ"מניק אחד יהיה בקיבוץ שכולו מפא"י". ובאמת, איש לא תומך בו, אפילו לא אשתו. שמעתי שבגלל דעותיו הפוליטיות היא לא נותנת לו". למושג "לא נותנת" הייתה קונוטציה מינית מוכרת, שאפילו אנחנו, בני ה-17, הכרנו אותה…המחנה הסתיים, כמקובל, בטיול בן יומיים בגליל. הקיבוץ העמיד לרשותנו משאית, ואנחנו ביקרנו במקומות מעניינים מטבריה עד דן ומטולה. היכן מצאנו מקום לינה? שאלה מיותרת. הרי בקיבוצי הגליל התארחו לא מעט עדות תנועתיות שהגיעו למחנות עבודה. אחת מהן, בקיבוץ נאות מרדכי, אירחה אותנו ואפילו סייעה לנו לפרוש את השמיכות ושקי השינה שלנו על הדשא ליד האוהלים שלהם. כל אחד ממחנות העבודה הותיר עלינו רושם רב, שהיה חלק חשוב מנוף ילדותנו. עד מתי נמשכו מחנות העבודה? – איני יודע. אני מעריך שבשנות השישים ואולי השבעים הם דעכו עד שנפסקו, וחבל.

בתצלום: כמה מחברי עדת "לנגב" מרחובות, בעת הטיול בגליל לאחר מחנה העבודה בכפר המכבי, אוגוסט 1951. אני יושב על מכסה המנוע, ראשון מימין.

ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏8‏ אנשים‏ ו‏פעילות בחוץ‏‏

רות ריכטר -יצחקי : נר הלילה החופי

נר הלילה  החופי

אגדה מקורית מאת שרה ברוקמן ז"ל. כתבה רותי יצחקי ריכטר

לפני כמאה וחמישים שנה חי נער יהודי בארצות הברית. הוא רצה מאוד  לעלות לארץ ישראל, וביום ובלילה הרהר בארץ הקודש, ולא יכול היה לסלק את חלומו מתוך מחשבותיו, כי ליווה אותו החלום בכל אשר הלך ובכל אשר עשה. והנער גדל והיה לבחור נבון, וכשמלאו לו שמונה-עשר אביבים, ארז את חפציו ובא להיפרד מהוריו כדי לעלות לארץ ישראל.  אמר לו אביו: "כיצד תתפרנס בארץ הקודש, ואינך יודע מלאכה? למד עצמך מקצוע תחילה, כדי שלא תצטרך לעזרתם של הבריות וכדי שתוכל להעניק לארצך החדשה ממומחיותך ומידיעותיך, ואחר-כך תעלה ארצה."   ציית הנער לאביו ולמד את תורת הרפואה. שנים רבות השתלם, וכשסיים את לימודיו נשא אישה והוליד בנים ובנות, אך חלומו לא הִרְפָּה ממנו, והוא ביקש למהר ולעלות לארץ-ישראל.   אמרה לו אשתו: "כיצד נעלה לארצך, והיא ארץ מדבר, מוכת שמש ושממה, הקדחת שולטת בכפריה, ושודדים אורבים בדרכיה? חכה נא מעט עד שיגדלו בנינו הרכים, ואז נעלה עמך לארץ הקודש."   שמע האיש בקולה של אשתו ודחה שוב את נסיעתו.   בינתיים היה האיש לרופא מפורסם ומכל קצות המדינה השכימו חולים לפתחו כדי שירפא את מחלותיהם, כי נודע האיש בטוב לבו, בחוכמתו ובכושרו הנפלא לרפא כל חולי. אך הוא לא ידע אושר, כי חלומו הלך עמו תמיד. יום אחד לא יכול עוד האיש לשאת את געגועיו, והוא ארז את כליו ואת חפציו, מכר את ביתו ואת מרפאתו, לקח עמו את הוריו הזקנים ואת אשתו וילדיו, ויצא עמם לדרך הנדודים הארוכה. ימים רבים נדדו מעיר לעיר ומארץ לארץ, עד שהגיעו לעיר נמל גדולה שממנה הפליגו לארץ ישראל. כעבור ימי הפלגה אחדים התגלו להם מרחוק חופי הארץ. רעד האיש מהתרגשות ונצמד למעקה הספינה כדי לבחון בעיניו את היבשה המתרפקת על הים, וכשירד אל החוף כרע הרופא על ברכיו, נשק ברטט לאדמה ועיניו מלאו דמעות.  לפתע חש האיש כי נדקרה כף רגלו בעצם קטן ומוצק הנמצא בנעלו. הסיר האיש את הנעל, ניער אותה, והנה בתוכה פרי קטן ויבש ובו זרעים אחדים.  "מי אתה, צמח, וכיצד הגעת לנעלי?" שאל האיש.  "שמי נר-הלילה החופי ומארצך הרחוקה באתי עמך לארץ הקודש," אמר הפרי המקומט וחייך לרופא בחיבה.  שלף האיש את הזרעים מתוך הפרי, פיזר אותם במרחב השממה  ואמר: "כאן, ידידי, יפרחו פרחיך, ומי ייתן ותקשט בהם  את החוף השומם הזה."   בנה האיש בית ביפו וייסד בה מרפאה, וגם בארץ ישראל באו אליו חולים שביקשו מרפא למחלותיהם. מבוקר ועד ערב  עבד האיש במרפאה, אבל הוא היה מאושר מאוד כי הגשים את חלומו. מדי יום אהב לצפות בכפות התמרים המתנועעות ברוח הים, בעצי הזית המכסיפים מרחוק כראשי שיבה, בשיירות הגמלים החוצות את ים הגבעות הזהוב, ובשמש השוקעת לאט ככדור ארגמן הצונח אל מימי הים הכחולים. אבל בני ביתו לא היו מאושרים כמוהו. אימו ואשתו הרבו להתלונן על החום הגובר ועל הזבובים הטורדניים, וילדיו התקשו בלימוד השפה הזרה וברכישת חברים חדשים. מדי יום, כשחזר הרופא לביתו מן המרפאה, היו בני הבית מפצירים בו וזועקים אליו שיחזירם לארץ שממנה באו.  חלפו חודשים אחדים, והאיש מאס בחייו מפני טענותיהם הקשות של אהוביו, ובליבו גמלה ההחלטה הנוראה לעזוב את הארץ אשר אהב ולחזור לארצות הברית. בלב כבד ירד האיש לנמל כדי לרכוש כרטיסי הפלגה, ובשעה שצעד בגבעות החול שעל שפת הים זלגו דמעותיו באין מעצור.   כשהתקרב הרופא לנמל ראה פתאום שטיח של פרחים צהובים, גדולים ונפלאים הצומחים על גבעות החול.  "מי אתה, צמח?" שאל הרופא את הפרח הפורח בחולות היבשים במלוא הדרו.   "נר הלילה החופי אני. האם לא תכירני? הרי  יחד עלינו לארץ ישראל," ענה הצמח.  אז זכר האיש את הפרי היבש ששלף מתוך נעליו וזרע את זרעיו בחולות השוממים, וחיוך האיר את פניו. הוא מיהר לחזור אל בני ביתו, וסיפר להם על הצמח שעלה עמם לארץ ישראל, ועתה הוא מכסה בשפע פרחיו ההדורים את גבעות החול שעל שפת הים.  שמעו בני הבית את סיפורו של נר הלילה החופי והתביישו בהתנהגותם. "אולי נוכל גם אנחנו להכות שורש בארץ ישראל כמו נר הלילה החופי?" אמרה אשת הרופא, ושביב של עוז ותקווה ניצת בעיניה.  "יפה ארצנו ואין כפירותיה בכל העולם, ואם נתאמץ ללמוד את שפתה, נרכוש כאן חברים רבים," הוסיף הסבא.  שנים רבות חלפו מאז. הרופא וקרוביו נשארו בארץ ישראל, הסתגלו לאקלימה החם ורכשו את שפתה, וכשקמה המדינה זכו צאצאיו של ידידנו הרופא להיות בין מקימיה.

תוצאת תמונה עבור צילום נר הלילה החופי. מידות: 190 על 185. מקור :www.blooma.co.il
נר-הלילה החופי הוא צמח רב-שנתי ממשפחת נר-הלילה, הגדל בארץ ישראל בחולות ובמעזבות לאורך מישור החוף. הצמח נקרא כך משום שפרחיו נפתחים לעת לילה. ויקיפדיה

רותי ריכטר-יצחקי. "ביום הראשון בבית הספר"

שלום לידידי

אני שולחת לכם כאן סיפור שהוא, כרגיל, מתאים  לעונה. הסיפור  "ביום הראשון בבית הספר" הוא סיפור מחורז המספר על היסוסיו ולבטיו של מורה לפני תחילת שנת הלימודים. ולא. הוא לא מתלונן על השכר אלא על דברים אחרים. זהו סיפור מחורז שגם הלחנתי אותו.  הטקסט והתווים רצ"ב. אם אתם מכירים זמר או זמרת שירצו לבצע אותו, אנא העבירו אותו אליהם. אני נותנת אותו ללא עלות. השיר/סיפור הוא כעין בלדה המתפרסמת כאן לכבוד פתיחת שנת הלימודים השבוע, אם ירצה השם ואם ירצו ליברמן, יפה בן דוד, שאשא ביטון וחבריהם… יש לי עוד שירים מולחנים רבים  למבוגרים ולילדים שאשמח לתת אותם לזמרים ולזמרות ללא עלות.  אנא הפנו אותם אלי. טל. 03-7314024   נייד  0524824436

רותי יצחקי ריכטר

פינת השוויץ: אני שמחה לבשר לכם שעד כה הורדו כמעט 3800 עותקים מהספר.

      ביום הראשון בבית הספר

וביום הראשון לשנת הלימודים

שוב זרמו ילדים מרחובות, משבילים.

בחולצות כחלחלות, צהובות וירוקות,

ילקוטים על הגב ועיניים בורקות. (2)

ובלב חרדה, סקרנות וגם קצת ייראה,

ומבט של קונדס, ושל חג ושמחה,

אז נמלא רחובנו קולות משחקים,

ולבש בגד חג, וילדים לו פרחים. (2)

 

פזמון: כך הלכו יד ביד

בתקווה ובציפייה:

גם –

דן השובב, וערן הקונדס, וליאורה הגינג'ית.

ועודד הסקרן, וגם טל המנומש ורחל חולמנית.

ותמר קטנטנה, ואיתן החכם ודורית מהססת.

לקראת יום חדש לקראתה של ראשית.

וצעד ביניהם גם מורה כסוף שיער

בפנים חתומות ובסבר של חג.

וזכר תלמידיו בניכר הרחוק,

וזכר עיניהם רוחשות לו כבוד. (2)

ועתה כאיש זר הוא בארץ אבות,

איך תדע לשונו אז למצוא המילות?!

כך צועד לו האיש ובלבו מועקה

אל יומו הראשון בכיתה חדשה.(2)

פזמון: אז הביט המורה

כה מוכר לו המראה:                             של…

דן השובב, וערן הקונדס וכו'

ושקטה החצר, ונשמע קול צלצול,

ופסעו המורים, מבטם כה חמור.

ועמד המורה כחרד, כטירון,

וסקר תלמידיו בחיבה, בכבוד. (2)

אז ראה ים גדול של עיניים טובות,

בוחנות, חרדות, וחוקרות ויראות,

אז שכח את פחדיו, לא זכר חרדה,,

וחיוך את פניו האיר בשמחה. (2)

פזמון:    וחשב המורה,

גם אני כבר לא פוחד

כמו

דן השובב וערן הקונדס וליאורה הגינג'ית.וכו/.

אתה של ראשית

רותי ריכטר -יצחקי , האגדה: איך נוצר הלחם האמיתי הראשון?

איך נוצר הלחם האמיתי הראשון?

כשבאו המלאכים אל אברהם אבינו, הסביר להם פנים, נתן להם קערת מים כדי לרחוץ את רגליהם, שחט לכבודם עגל, הגיש להם חמאה וחלב, וביקש משרה אשתו לאפות לחם. לקחה שרה קמח ומעט מים, לשה מהם בצק, והשאירה מעט מהקמח ליום המחרת .בימים ההם היה הלחם שונה מאוד מהלחם שאנו אוכלים היום. הוא היה קשה, חסר נקבוביות, ומיהר להתייבש ולאבד מריחו ומטעמו. אכלו המלאכים ונחו בצל העץ, ובעוד הם אוכלים ושותים, בישרו לאברהם שבקרוב תלד שרה אשתו בן זכר. שמעה שרה את דברי המלאכים וצחקה בלבה, כי הייתה האישה בת תשעים שנה, ולא האמינה שתוכל ללדת לעת  ז ק נ ה. אחרי הסעודה נפלה תנומה על המלאכים ועל אברהם, ורק שרה לא ישנה, כי  סערה נפשה מאוד כשהרהרה בבשורת המלאכים. כשהתעוררו המלאכים משנתם חפצו למהר ולהמשיך בדרכם לסדום, אך אברהם ידע שקמצנים ורעים הם אנשי סדום, והכריח את אורחיו להצטייד בביתו במאכל ובמשקה, כי חשש פן ירעבו שם. אמר אברהם לשרה: "מהרי, שרה, ואפי לאנשים האלה עוד לחם, כדי שיוכלו לשבור את רעבונם כשיגיעו לסדום". רצתה שרה למלא את בקשת בעלה, אך כליה לא רוחצו עדיין מסעודת הצהריים, כי לא הספיקה להדיח את הכלים במימי הבאר .היא מיהרה ושמה את מעט הקמח שנותר לה בכד היין שרוקנו אברהם ואורחיו בעת הסעודה, ולא שמה לב שנותר בכלי מעט משקע מהיין התוסס ששתו המלאכים .לשה שרה את הקמח ואת המים לבצק ואמרה בלבה: אם יעלה לחם ממעט הקמח שבכד ,סימן שאוכל גם אני ללדת בן! ובעוד היא מקוששת עצים ומבעירה אש, ראתה לתימהונה שהבצק תפח ונפחו הוכפל. אפתה שרה את הבצק שתפח, והיה הלחם טוב בעיניה ובעיני בעלה ואורחיו, כי היה ספוגי, רך ונקבובי, וניחוח נעים עלה ממנו.  הבינה שרה שמשקע היין שנותר בכד התפיח את הבצק, וידעה ששמע אלוהים לתפילתה. היא לא הטילה עוד ספק בדברי המלאכים ,ומהיום ההוא הוסיפה תמיד לבצק מעט ממשקע היין התוסס כדי להתפיחו ולהשביח את טעמו.

המדע שמאחורי האגדה

תפיחת הבצק

תפיחת הבצק נגרמת על ידי   ש מ   רים. השמרים הם פטריות חד תאיות עגולות ומיקרוסקופיות. כשמוסיפים שמרים לבצק חל בו תהליך הנקרא תסיסה. השמרים ניזונים מהסוכר ומהעמילן שבקמח, ויוצרים את הגז פחמן דו-חמצני. גז זה יוצר בבצק בועות וחללים. בעת האפייה נפלט הגז ונותרים חללים ריקים. חללים אלה מעניקים ללחם מרקם נקבובי. אפשר לאפות לחם או פיתות גם ללא שמרים, אך הם ממהרים להתקשות ולהתייבש .משערים שתפיחת הבצק התגלתה במצרים לפני כחמשת אלפים שנה. ללחם שנאפה מבצק שתפח קראו  חמץ וללחם שנאפה מבצק שלא תפח קראו מצה. במשך שנים רבות שימשו המצה והחמץ בצוותא, והיוו חלק נכבד ממזונו של העם. ייתכן שתפיחת הבצק התגלתה במקרה, כמסופר בסיפור שלנו, כי המשקע שנוצר במיץ ענבים שתסס מכיל שמרים, וכשמוסיפים את המשקע לבצק הוא תופח  .פיסת בצק שתפחה שימשה, כנראה, כמזרזת תפיחה של בצקים אחרים. היא נקראה "ַהַ   שאוֹר  ש ַבַּ  ע י ס ה". אין אנו יודעים היום את הרכבה המדויק, אך מניחים שהיא הייתה עשויה בצק דליל שהוסיפו לו מעט דבש דבורים או "דבש תמרים". בצק זה תפח, כי התרבו בו שמרים הנמצאים תמיד באוויר .כיום מגדלים את השמרים בבתי חרושת בתוך מכלים ענקיים המכילים תמיסת סוכר .לאחר שהשמרים מתרבים מאוד בתוך הדוד מייבשים אותם, אורזים אותם בחבילות ומשווקים אותם.

שיבולים על מטבע מימי אגריפס. באדיבות אוסף דגון מוזיאון ארכיאולוגי לדגן

רות ריכטר יצחקי – כותבת האגדה : איך נוצר כלי המיתר הראשון?

איך נוצר כלי המיתר הראשון?

לפני אלפי שנים יצא צייד לצוד ציד ביער הסמוך למערה שבה גר עם אשתו וילדיו. לפתע התקדרו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה. כל החיות התחבאו במחבואיהם והצייד לא מצא ציד ומזון. הוא הסתתר בסוכה טבעית קטנה שנוצרה מסבך גבעולי דלעת הכרוכים על אחד העצים, וחיכה שיחדל הגשם והוא יוכל לשוב למערה. אבל הגשם התחזק מאוד, רעמים עצומים התגלגלו מקצה השמיים עד קצה האופק, ברקים מפחידים חתכו את האוויר, והאיש חשש פן יכה בו אחד הברקים. קטף הצייד דלעת מאורכת וגדולה, בקע אותה לאורכה בגרזן האבן שבידו, חבש את אחד החצאים ככובע על ראשו, ורץ למערה כשהדלעת מפארת את ראשו. ראתה אשתו את הדלעת על ראש בעלה ופרצה בצחוק: "מה הכתר המוזר שעל ראשך?" שאלה את בעלה בלגלוג. "הדלעת הזאת הגנה עלי מפני הגשם והרוח הקרה," השיב הבעל. רצתה האישה לפרוס פרוסה נאה מהדלעת כדי לבשל אותה לארוחת הצהריים, אבל בעלה אמר: "אני אסיר תודה לדלעת הזאת, ולא אוכל לפצוע אותה ולאכול את בשרה," ובדברו הניח את הדלעת במרכז המערה, סמוך לאש הדולקת בה יומם ולילה. ימים רבים עמדה הדלעת ליד האש, ובמשך הזמן התפורר בשרה וקליפתה התייבשה והתקשתה. היא תפסה מקום נכבד במערה הקטנה, ולא פעם הייתה למכשול כשנתקלו בה בני הבית. היא לא הביאה תועלת, ולכן ביקשה האישה להשליך את הפרי הגדול והיבש. אבל הבעל סירב, וכדי להציל את הדלעת מהגזרה הקשה החליט להפוך אותה לכלי מועיל. הוא חיבר לאורך פתחה החלול גידים ארוכים, וכך נוצר מעין כיסא-מדף חזק, שהאישה נהגה לשבת עליו או להניח עליו את תבשיליה. יום אחד פרצה רוח חזקה אל המערה, השליכה את הכלים שעמדו על הדלעת, פיזרה את הבגדים והחפצים שבחלל המערה, וכיבתה את האש. החושך שהשתרר במערה הקטנה הפיל פחד על יושביה, והם התפללו לבורא העולם, וביקשו ממנו שיביא שלווה לנפשם וישקיט את חרדותיהם. שמע הבורא את תפילתם וביקש מהרוח להניד בכוח את מיתרי הגידים שנפרשו לאורך פי הדלעת. מיד פשטה מנגינה מתוקה בחלל המערה, הנעימה ליושביה את זמנם ופיזרה את פחדיהם. כששככה הסערה ניסו בני הבית לחקות את מעשה הרוח, ופרטו באצבעותיהם על מיתרי הגידים. לשמחתם הוסיפה הדלעת המופלאה להשמיע נגינות וצלילים קסומים שלא נשמעו מעולם קודם לכן במערה וביער, והם תהו אם כל הדלעות בעולם משמיעות צלילים נפלאים כאלה. כדי לבחון שאלה זו יצא האיש ליער והביא מסוכת הדלועים פירות אחדים, שוני גודל וצורה. הוא בצע כל אחד מהם לאורכו, רוקן מהם את בשר הפרי, ומתח על החצאים מיתרי גידים. מיד הבחין הצייד שכשפרט על גידי דלעת עבה וגדולה עלו קולות נמוכים, וכשפרט על דלעת קטנה נשמעו קולות דקים ורכים. גם ילדיו ואשתו למדו לפרוט על הדלעות, ומדי ערב, כשפצחו בני המשפחה בשיר בליווי כלי הקשה ומחיאות כפיים, פרטו גם על הדלעות החצויות והנגינה העשירה את חייהם. כך נוצרו כלי המיתר הראשונים המנעימים את חיינו עד היום.

פירות של דלעת גדולה.

המדע שמאחורי האגדה

דלעת גדולה

תעודת זהות

משפחה: דלועיים.

"בני דודים": מלון, אבטיח, קישוא, מלפפון, דלעת הנחש.

מאפיינים: הדלעת היא צמח מטפס עשבוני ורב שנתי. השורשים מעמיקים, מעובים ואוגרי מזון. הדלעת מטפסת ונאחזת במשען בעזרת קנוקנות, חוטים מסולסלים הגדלים מהגבעול. הגבעול וגביע הפרח שעירים. הפריחה באביב . הפרחים צהובים ולרוב חד מיניים. כלומר, יש פרחי זכר בעלי אבקנים שאינם עושים פרי, ויש פרחי נקבה החונטים פרי. שני מיני הפרחים נישאים באותו הצמח במקומות שונים (צמח חד ביתי). הפרח עשיר בצוף וההאבקה נעשית על ידי דבורים. הפירות של הדלעת התרבותית גדולים מאוד. משקלם 2-70 ק"ג, אך בתערוכות של מגדלי ירקות נמדדו פירות דלעת שמשקלם מאות ק"ג. הפרי עשיר מאוד בוויטמין A. ערכו הקלורי 37 קלוריות ל-100 גרם. הזרעים עשירים בשמן, ובאוסטריה מפיקים מהם שמן מאכל. הם משמשים כ"פיצוחים" ונקראים בפי העם "גרעינים לבנים". שימושים ופולקלור מוצא הדלעת מאמריקה, והיא שימשה מאכל חשוב בתזונת האינדיאנים. בשר הפרי נאכל כשהוא מבושל, מטוגן או אפוי. הדלעת משמשת בליל כל הקדושים בפיסול. מרוקנים אותה מבשרה, חורטים על קליפתה החיצונית ציורים שונים ודמויות אנשים, ומציבים בתוך הפרי החלול נר דולק, סגולה לגירוש שדים ורוחות. השורשים רעילים ומשמשים בריכוזים נמוכים ברפואה העממית. בישראל גדלה בר דלעת הנחש, שפירותיה ענבות עסיסיות קטנות. היא מכילה רעל ונפוצה בעיקר בצפון הארץ ובמרכזה בחורש הים תיכוני.

רות ריכטר -יצחקי: על עוגנים

שלום לידידיי

עונת הרחצה בעיצומה, ולכן גם השבוע אני שולחת אגדה הקשורה בים. היא לקוחה  מהפרק "מן הים הגדול"  שבספרי הדיגיטלי והחינמי "פעם אחת, לפני הרבה שנים…" בהוצאה הדיגיטלית עברית.  בפרק  הנ"ל יש אגדות נוספות העוסקות בים, כגון אגדות  העוסקות בהפקת הארגמן והתכלת, בצבת הים, בגילוי הפנינים ועוד. כאמור, ניתן להוריד את כל הספר בחינם בקישור https://bit.ly/2HBq1oF

הוא ניתן להורדה לטלפון הנייד, למחשב ולאייפד, וכך הוא זמין בכל עת בבית, בבית הספר ובהדרכה בשדה. כל אגדה מלווה בהסבר מדעי ובתמונות להמחשה שצילם הצלם אריה ריכטר ז"ל

בשבוע שעבר הייתה לי תקלה במחשב, ואחדים מכם לא קיבלו את האגדה "איך נוצר המפרש הראשון". לכן אני מצרפת אותה כאן בשנית בצירוף לאגדה  העוסקת בעוגנים עתיקים. 

קריאה נעימה

רותי ריכטר

מי המציא את השימוש בעוגן?

לפני שנים רבות התגורר איש זקן באחת ממערות הכורכר שבחוף השרון. בימים ההם לא הרבו האנשים להפליג למסעות רחוקים, כי פחדו מסערות הים ומגליו הגבוהים. הם ידעו שאנשים רבים התפתו למראה הים השקט, וטבעו בסערות-פתאום איומות שפקדו את הים.  לכן לא הרחיקו  רוב הדייגים מהחוף. יום אחד פקדה בצורת את הארץ. הזרעים והפירות נכחדו בהדרגה, חיות הציד מתו ברעב, ואלה שנותרו בחיים היו דלות בשר. הרעב היכה באנשים ורבים מהם חלו ומתו. האיש הזקן היה בנעוריו יורד ים אמיץ שלא פחד מסערות פתע ומגלי ענק, אבל עתה, לעת זקנה, היה תשוש וחולה, וימים רבים שכב במערה האפלולית. אבן גדולה שבמרכזה שקע גדול שימשה כר לראשו, והוא ריפד את השקע בעורות חיה כדי  שלא יכאיבו זיזי האבן לעורפו. הזקן היה רעב תמיד כי כל שיניו נשרו מזקנה ומרעב, והוא לא היה יכול ללעוס את בשר הציד הקשה. יום-יום הסתכל האיש מבעד לפתח המערה בים הכחול, וגעגועים אחזו בו לחזור ולשוט במימיו ולהפליג לארצות רחוקות. יום אחד קרא הזקן  לבניו ואמר להם: "לא אוכל לשאת עוד את הגעגועים לים. מחר אפליג למרחקים ואביא דגים לכם ולבני ביתכם  כדי שלא  תרעבו." בניו ביקשו ממנו שלא יצא אל הים, אבל הוא לא שמע לתחנוניהם, ולמחרת קם  ממיטתו ויצא לסירתו הישנה שעגנה ליד אחד הסלעים. "לא אניח לך לצאת אל הים, סבא!" בכה הנכד הבכור שחיכה לדייג ליד הסירה כדי לשדל אותו לסגת מהרעיון המסוכן. "אתה חלש ותשוש, וכל רוח קלה יכולה להפוך את סירתך ולהשליך אותך למים!" אבל האיש הזקן לא נכנע לדברי נכדו האהוב והתעקש לצאת מיד לים. כשראה הנכד שאינו יכול לשכנע את סבו, הביא לסירה את האבן הגדולה ששימשה לזקן כר למראשותיו, והיכה בפטיש גדול בשקע שבמרכז האבן.  כך יצר בה חור גדול, השחיל בו חבל עבה, וקשר את החבל היטב לאבן הגדולה. "קח אתך, סבא, את האבן ואת החבל הקשור אליה. כשתבוא סערה תוכל להשליך את האבן באמצעות החבל לקרקעית הים, והיא תתמוך בסירתך לבל תתהפך," ביקש הנכד. לקח הסבא את עוגן האבן שהכין לו נכדו, הטיל אותו לסירה ויצא לדרך.  ימים רבים עברו והאיש לא שב ממסעו. אשתו, בניו ונכדיו דאגו לו מאוד, והתפללו לאלוהים שיחזיר את הסבא לביתו בריא ושלם. אבל ככל שחלפו הימים אחז בהם הייאוש, והם חשבו שהזקן טבע בים ועוגן האבן טבע עמו. יום אחד, כשהתפללו בני המשפחה לאלוהי הים, ראו בקצה האופק סירה קטנה מתקרבת אל החוף. הייתה זו סירתו של הסבא הזקן. עייף ויגע חזר האיש ממסעו, אבל הוא היה מאושר, כי סירתו הייתה עמוסה בדגים ובסחורות, וחיוכו הטוב האיר את פניו כשהעניק לכל אחד מבניו ונכדיו מתנות שקנה להם בארצות רחוקות. הוא סיפר להם שבעת סערה, כשרצה לנוח הרחק מהגלים הגבוהים המכים בסירתו בחוזקה בלי רחמים, מצא מסתור מאחורי אחד הסלעים הגדולים הבולטים מעל פני הים, והשליך למים את עוגן האבן הענק. כך נח בסירתו והחליף כוח עד ששככה הסערה.  מאז פשט השימוש בעוגן בכל רחבי העולם. הספנים והדייגים הרבו להשתמש בו, ולא חששו  עוד להרחיק לשדות הדגה העשירים שבמרחבי הים הפתוח.

עוגן אבן עתיק שנמשה מהים.

  המדע שמאחורי ה אגדה

עוגנים עתיקים ואבני קשירה

העוגן משמש אמצעי לעצירת כלי שיט בים הפתוח. עוגנים שנקרעו מחבליהם ושקעו בים או עוגנים שננטשו על החוף משמשים עדות לקיומה של ספנות עתיקה בארצות שונות. העוגנים העתיקים ביותר היו עשויים אבן גדולה שבמרכזה נקדח חור, ואליו קשרו חבלים עבים. כדי להגדיל את יעילותו של העוגן נהגו להוסיף לו משקולות. במרוצת השנים למד האדם לבנות כלי שיט גדולים וכבדים, והיה צורך לצייד אותם בעוגנים כבדים מאוד או בעוגנים אחדים. בתקופת הברונזה עברו לייצור עוגנים ממתכת זו, והם החליפו בהדרגה את עוגני האבן. עוגני ברונזה היו נפוצים מאוד ביוון העתיקה. בתקופות מאוחרות יותר הוחלפו עוגני הברונזה בעוגני ברזל. עוגני מתכת היו נפוצים מאוד בים התיכון, אך עד היום לא נמצאו עוגני מתכת עתיקים בכינרת. עוגנים עתיקים נמצאו לא רק במעמקי הים אלא גם במקומות ישוב הסמוכים לו, ודמותם נחקקה בציורים ובמטבעות עתיקים. כדי לקשור את הספינות לרציף השתמשו באבנים בעלות נקב גדול. אלה נקראו אבני קשירה. העוגן ואבן הקשירה היו דומים מאוד זה לזה בצורתם ובתפקידם, ולעיתים קרובות השתמשו באבן קשירה כעוגן או בעוגן כאבן קשירה. אבני פולחן כבדות מאוד, בעלות נקב, שימשו בטכסים דתיים, ומשערים שהובאו כמנחה לאלים כדי שישמרו על יורדי הים ויחזירו אותם בשלום הביתה.

סיפור השבוע של רותי יצחקי-ריכטר : איך נוצר המפרש הראשון?

שלום לידידיי

 עונת הרחצה בעיצומה, ולכן אשלח השבוע וגם בשבועות הקרובים אגדות הקשורות בים. הן לקוחות מהפרק "מן הים הגדול"  שבספרי הדיגיטלי והחינמי "פעם אחת, לפני הרבה שנים…" בהוצאה הדיגיטלית עברית.  בפרק אגדות העוסקות בהפקת הארגמן והתכלת, בעוגנים עתיקים, בצבת הים, בגילוי הפנינים ועוד.

כרגיל, ניתן להוריד את הספר בחינם בקישור https://bit.ly/2HBq1oF הוא ניתן להורדה לטלפון הנייד, למחשב ולאייפד, וכך הוא זמין בכל עת בבית, בבית הספר ובהדרכה בשדה. כל אגדה מלווה בהסבר מדעי ובתמונות להמחשה שצילם הצלם אריה ריכטר ז"ל

תיהנו


סיפור השבוע: איך נוצר המפרש הראשון?

אגדה מאת רותי יצחקי ריכטר

על שפת הים, סמוך לראש הנקרה, התגוררו בעבר בני שבט זבולון. הם היו דייגים חרוצים ומומחים במלאכתם, והתפרנסו מדיג ומהפקת צבעי הארגמן והתכלת היקרים שהופקו מחלזונות ימיים הנקראים ארגמונים. 

בתו של ראש השבט הייתה נערה יפה, חכמה, חרוצה וטובת לב, וצעירים רבים רצו  לשאת אותה לאישה, אך היא דחתה את כולם, כי אהבה צעיר בן שכניה שהיה נכה רגליים והתקשה בהליכה. גם האיש הצעיר אהב אותה אהבת נפש ורצה לשאתה לאישה, אבל אבי הנערה סירב לנישואים, כי חשש שהצעיר לא יוכל לפרנס את בתו בגלל נכותו הקשה. הוא הועיד לבתו את אחד הדייגים שהיה חסון ובריא, אבל הנערה לא הסכימה לבחירה של אביה, וימים רבים ישבה בביתה וסירבה להיענות לאיש החסון או לאחד ממחזריה הרבים. כל חברותיה כבר נישאו והקימו משפחות, ורק היא ישבה בגפה בבית אביה בודדה ועצובה. יום אחד אמר הנער הנכה לאבי הנערה: "אני מבקש להתחרות בגבר החסון והבריא שבחרת לבתך. הבה נערוך תחרות דיג, ואם ינצח אותי האיש, תהיה בתך לו לאישה, אך אם אנצח אותו, תסיר את התנגדותך ואשא  לאישה את בתך." הסכים ראש השבט להצעתו של הצעיר הנכה, ולמחרת נאספו כל אנשי השבט על החוף כדי לצפות בתחרות שבין שני החתנים. האיש החסון רדף אחרי הדגים שהתחבאו בין הסלעים וניסה לתפוס אותם בידיו העירומות, אבל הם חמקו ממנו ושללו היה מועט ודל, אך האיש הנכה לא מיהר. הוא אסף אצות רבות וריפד בהן את הסלעים. דגים רבים נלכדו במלכודת האצות, והוא אסף אותם לסל נצרים שבידו וניצח בתחרות. אבי הנערה היה עקשן, וביקש להמשיך את התחרות גם בימים הבאים. למחרת  חזרו המתחרים אל החוף. האיש החסון הביא עמו חנית גדולה והטיל אותה לעבר הדגים שהתקרבו אליו, אבל האיש הנכה לא מיהר להשתמש בחנית. הוא בנה לו חכה קטנה, וחיבר לקצה החוט פיתיון ובו דגיגים, סרטנים מתים ואבקה מעץ הַלִּבְנֶה המכילה סם מרדים. אכלו הדגים את הפיתיון ונרדמו, והאיש  הנכה אסף את שללו הרב ושוב ניצח בתחרות. בלילה גרר האיש החסון בעמל רב גזע עץ עבה אל הים וישב עליו. הוא זרק לעבר הדגים חניתות וכידונים והצליח להמית דגים אחדים. אבל האיש הנכה לא גרר עמו גזעים עבים, חניתות חדות וכידונים ארוכים. הוא הביא עמו גזע עץ חלול וקל משקל ששימש לו כסירה, זרק רשת דייגים לים, והבעיר לפידים שמשכו את הדגים לסירה ולרשת. אחר כך גרף את הרשת ושלל דגיה לסירתו הקטנה, וגם הפעם היה שללו רב יותר משללו של האיש החסון והבריא .ביום הבא בנה האיש החסון דוברה גדולה וצייד אותה בשני משוטים עבים, כי אמר בלבו: "אפליג עם הדוברה שבניתי למים העמוקים מרובי הדגה, ושללי יהיה רב משל   האיש הנכה." אבל הצעיר הנכה לא בנה דוברה כבדת ממדים. הוא זכר שכאשר תלה את בגדיו הרטובים על התורן כדי ליבש אותם הכפילה הסירה את מהירותה, והחליט להשתמש ברעיון זה כדי לנצח את מתחרהו. הצעיר הנכה תלה על תורן סירתו הקטנה יריעת בד דקה, והיא שימשה לו כמפרש. סירתו הפליגה לשדות הדגה שבמרחבי הים במהירות רבה, וגם הפעם היה שללו של הצעיר הנכה רב משל מתחרהו. אז הבין ראש השבט שגדול כוחה של תבונה מכוחו של חוסן גופני, והסכים לתת את בתו לאיש הנכה. מאז מציידים הדייגים את סירותיהם במפרשים, ומפליגים בעזרתם למרחקים עשירי דגה. עד היום הזה.

.

מפרש בודד מלבין באופק…

המדע שמאחורי האגדה

שיטות דיג קדומות

הדיג היה אחת השיטות הקדומות שנקט בהן האדם כדי להשיג מזון. עוד לפני שלמד לגדל צמחים ניזון האדם מלקט פירות וזרעים, מציד ומדיג. הדייגים הקדומים לא הרבו להשאיר לנו מידע על שיטות הדיג שבהן נקטו, כי רוב הציוד שהשתמשו בו היה ציוד מתכלה שנעשה מקורות עץ ומחבלים שלא שרדו במשך הזמן, ולכן חוקרים את שיטות הדיג הקדומות על ידי הסתכלות בשיטות הנהוגות כיום בשבטים פרימיטיבים.כנראה שהשיטה הקדומה ביותר הייתה שימוש במלכודת אצות. האצות הונחו בשפכי נחלים או בין סלעי החוף, והדגים התקשו להיחלץ מהסבך. אמצעי דיג אחרים היו צלצלים, חיצים ופגיונות שנוצרו מאבני צור חדות. מכשיר הדיג שקדם לחכה נקרא בָּלִיעַ. הוא היה מורכב מחוט ארוך שבקצהו תלו עצמים חדים כגון חיצים או אבן צור חדה. החוד נתקע בגופו של הדג, והוא לא היה יכול לברוח. לרוב הוסיפו לבליע פיתיונות וצמחים רעילים שסיממו את הדגים, כגון אבקה שנעשתה מפירות הלִבְנֶה הרפואי או מעליו השעירים של הבּוּצִין המפורץ. החכה דומה מאוד לבליע, אבל בקצותיה לא שמו להבים ישרים אלא ווים מאונקלים וחדים. אלה פצעו את הדגים ולא הניחו להם להימלט. השימוש ברשתות דיג התחיל בארצנו רק בתקופת האבן החדשה. הרשת נתפרה לרוב מחוטי פשתן. צורתה של הרשת הקדמונית הייתה מלבנית. לחלקה העליון חוברו מצופים ולחלקה התחתון צורפו משקולות. הרשת הועמדה במים בצורה אנכית, ונגררה על דגיה אל החוף. לרשת זו קוראים רשת גְרִיפָה, והיא הייתה מכשיר הדיג העיקרי במצרים העתיקה. הדיג היה מפותח מאוד ליד הנילוס. כדים מלאים דגים מיובשים, חכות ורשתות דיג נמצאו בקברים עתיקים, כי המצרים האמינו שיש חיים אחרי המוות, וציידו את המתים בכל הדרוש לחייהם בעולם הבא. בקברים נמצאו גם ציורי קיר המתארים דגים, חכות, ובעיקר רשתות גריפה ענקיות. אורכן היה כשלוש מאות מטרים, ואנשים רבים נדרשו כדי להוציאן מהמים. אחרת הייתה רשת הקליעה שצורתה מעוגלת כמצנח. הדיג הטיל אותה על להקת הדגים, ואחר כך הרים אותה כלפי מעלה על הדגים שבתוכה. רשת מסוג אחר, הנקראת רשת הָרָמָה, הורכבה משק הנתון בין שני מוטות. לאחר שהתמלא השק בדגים, הרימו אותו בעזרת המוטות  וגררו את הרשת לסירה או לחוף. המכמורת היא רשת דייגים גדולה במיוחד, עשויה לרוב מסיבי פשתן. בגלל גודלה הרב נדרשו לפחות שני צוותים של דייגים ועבודת צוות קשה כדי להוציא אותה מהמים. שיטות הדיג העתיקות הועתקו ממצרים לבבל, לארם נהריים, לאשור, לפיניקיה  ולארצות אחרות השוכנות ליד הים התיכון. אלה הוסיפו למכשירי הדיג שכלולים רבים, כגון מצופים או משקולות. לפיניקים, שישבו בחוף הצפוני של ארץ ישראל, היו ספינות דיג גדולות מאוד שהפליגו לאזורים רחוקים עשירים בדגה. הם התפרנסו מהים, והדיג היה ענף חשוב  בכלכלתם.

סירות דייגים במזח הדיג בעכו. בעת העגינה מקופלים המפרשים בתחתית הסירה.

מאורי יסוד : "קריית חיים שלי" , יצא לאור אלבום המאגד סיפורים וזיכרונות של בנות קריית חיים לדורותיהן.

קריית חיים שלי

לפני זמן קצר סיימנו בכוחות משותפים עריכתו והדפסתו של האלבום "קריית חיים שלי", המאגד בתוכו פרקי היסטוריית קריית חיים כפי שבאו לידי בכתיבתן המבורכת של בנות קריית חיים החברות ב"מתנ"ס גבי", הפועל בהצלחה רבה כבר כ-28 שנה .הנושא המוביל היה קריית חיים שלי וכל אחת מהכותבות בחרה את הנישה שלה המבטאת את המשמעות שלה לנושא. זו הייתה פעילות לא קלה של עבודת צוות מלוכד מאד ובשת"פ מעורר התפעלות הנאה רבה וחיקוי. במוצ"ש האחרון בפגישה שגרתית של הבנות במתנ"ס גבי הצגנו את האלבום, הייתה התרגשות רבה והתשבחות שהרקיעו שחקים גרמו שלא במכוון למבוכה מסוימת. הבנות כולן רכשו את האלבום (חלקן אפילו מספר עותקים).

מי שרוצה לרכוש יפנה בבקשה לאורי יסוד. המחיר -.200 ש"ח  

       אורי יסוד

        רחוב אוסישקין 9       קרית מוצקין 26324

04-8725497 ; 052-4290301[email protected]

פיטורים בימי קורונה

פיטורים בימי קורונה
סיפור מאת רותי יצחקי ריכטר
כבר חלפו שבועות אחדים מתום הסגר השני שהוכרז במדינה בגין נגיף הקורונה, ואני חוששת ועוטה תמיד את המסכה. מדי בוקר אני מקדימה לבוא למשרד, מרחיקה את הכיסאות בחדר ההמתנה זה מזה, ומדביקה שלטים על כמה מהכיסאות שבהם כתבתי "נא לא לשבת על כיסא זה", כי אני מקפידה על כל תקנות משרד הבריאות באדיקות מופלגת. גם לצעירים, המוזמנים אלי לייעוץ לפני שהם מתכננים את טיול החלומות שלהם, אני מודיעה בעוד מועד בטלפון או במייל שעליהם לעטות מסכה בשיחתם איתי, כי אינני צעירה והמחלה הנוראה הזאת יכולה לפגוע בי בחומרה רבה ואולי אפילו לגרום למותי.
עדיין לא התחדשו במלואם לוחות הזמנים של הטיסות, ורבות מהארצות מוגדרות כארצות אדומות, ואף על פי כן גובר העומס במשרד. נדמה שכל צעירי המדינה רוצים למהר ולברוח לפני שיבוא גל חדש של המגפה. אני חוששת להם וחוזרת ומשדלת אותם שידחו את הטיול, אך הם מבטלים את דבריי בחיוך סלחני ואינם שומעים לעצתי.
שנים רבות אני עוסקת במתן ייעוץ לצעירים המעדיפים לחרוש את אירופה ברגליהם ובזים ליוצאים במסלולי הטיולים המאורגנים. לעיתים קרובות אני תמהה: מדוע הם באים דווקא אלי, האישה המבוגרת, הרצינית, בעלת הארשת הנזירית? הרי אינני בקיאה בסלנג שלהם ואינני מבינה את בדיחותיהם. מדוע אינם הולכים ללשכות הטיולים החדשות, המיועדות בעיקר לצעירים, שצצו בהמוניהן בשנים האחרונות?
גם עכשיו, בשעת צהריים מאוחרת, כשרוב אנשי המשרד עטו את המסכות ויצאו להפסקה או נחבאו בחדריהם, משתרך עדיין ליד חדרי תור ארוך של אנשים צעירים. אחדים מהם רוטנים מבעד למסכה החונקת על התור שלא נגמר ועל הזמן החולף לאיטו, ובכובד ראש הם פורשים על השולחן הקטן שבחדר ההמתנה מפות מפורטות של חבלי ארץ קסומים ומתווכחים על מחירי הטיסות והלינות.
סקרתי את הנאספים וחיוך של קורת רוח פשט על פניי. "עוד מעט," אמרתי בקול מנחם שחביבות אמיתית וסמכות מדומה נמהלו בו. "עוד מעט יגיע גם תורכם. אתם חייבים להזדיין בסבלנות." היטבתי את צווארון חולצתי הלבנה, המעומלנת ומגוהצת בדקדקנות, שאני נוהגת ללבוש קיץ וחורף מתחת לז'קט הכהה, וחזרתי וחייכתי, כי לפתע הייתי מאושרת מאוד. ימים רבים לא הייתי כאן, במשרד, ומתחילת ימי הסגר נאלצתי לשבת בביתי חסרת מעשה, ועתה חזרתי. כמנצחת חזרתי. אבל בל נקדים את המאוחר.
לפני שנכנסתי לחדרי עוד הספקתי לשמוע מאחורי הדלת הנסגרת צחוק של גיחוך על העברית המליצית שבפי. מישהו פלט הלצה על המילה "להזדיין" והזכיר את כפל משמעותה, וצעיר אחר ענה לו בבדיחה, אך לא קלטתי את תשובתו שניתנה מבעד למסכה אלא רק את הכינוי "טבעת שנתית" שהודבק לי בגלל הכישלון היחיד שנכשלתי בו בעת האחרונה. אבל על כך אספר לכם בהמשך הסיפור. לא נעלבתי מפני שאין בלגלוג הקל זלזול או בוז אלא סוג של הומור מלווה בהערכה, כאילו הייתי רופאה דגולה שהם מחכים למוצא פיה.
ואולי הצעירים האלה באים אלי כי תכונה משונה יש בי. כשאני מסתכלת במפה הפרושה לפני, אני רואה מיד בדמיוני את נוף האזור לפרטיו. אינני יודעת מתי צצה בי תכונה זו. האם הייתה בי מיום היוולדי? ואולי רכשתי אותה במהלך ימי חיי? תענוגי הגדול הוא להביט במפות של חבלי ארץ נעלמים ולראות אותם בעיני הדמיון. כבר יודעים הזבנים בחנויות הספרים שאני צמאה למפות, ולכן הם טורחים להשיג לי מפות מפורטות של אזורים שאינם מוכרים לרוב המטיילים. גם ידידיי החוזרים מטיוליהם מביאים לי כמתת תודה מפה מפורטת של ארצות שטיילו בהן לפני שפרצה המגפה, וכשאני מסתכלת במפה ורואה את מסלולי הנהרות ואת סימוני היערות, אני יכולה לשמוע את שאון הגלים ההומים בנהר כשמימיו מדלגים מסלע לסלע, לראות את הזרם המחליק במורד, גולש ממצוקים, ומרטיב את מגפיו של דייג זקן העומד על שפת הגדה, מתבונן במעגלים שמשרטטת חכתו במים, ומקווה להעלות בה פורל גדול. ויש שצצים אלי מתוך המשטחים הירוקים של המפה יערות אשוחים גבוהים, ואני שומעת את רחש הרוח העוברת ביניהם, מניעה את ענפיהם הסדורים קומות-קומות, ומפזרת במסתורי היער האפלולי ניחוח אצטרובלים וריח מחטים רמוסות הנושרות בהדרגה ומרפדות את הקרקע בלא להניח לעשב רך לעלות בה.
אולי תאמרו בלבכם: מה הפלא? רגילה היא בטיולים ובסיורים, ואין באלה דבר חדש! אבל אני לא יצאתי מגבולות הארץ שנים רבות. תחילה לא יכולתי לנסוע בגלל מחלתו הממושכת של בעלי, ואחר-כך הייתי חייבת לטפל באמי, שנפטרה זה לא מכבר בשיבה טובה שבועות אחדים לפני שפרצה המגיפה הארורה, ודווקא עתה, כשאני חופשיה ממוסרות המשפחה, פג לפתע קסמם של המסעות, שהרי די לי להתבונן במפה כדי ליהנות מנופים זרים ולגלות ארצות רחוקות, ואינני זקוקה למראות האמיתיים שיתגלו מול עיניי.
לעתים אני תוהה: האם ביקרתי פעם בארצות ההן שבנופיהן אני חוזה
מבעד למפה? האם נימנות הן על הארצות שביקרתי בהן עם בעלי לפני שחלה? ואולי לא ראיתי אותן מעולם, ורק דמיוני משטה בי? הרי מעולם לא הייתי בארצות טרופיות או במדבריות אסיה, ואף-על-פי-כן אני יכולה לתאר את המטפסים הגדלים ביער הגשם ואת צבעיו המתחלפים של המדבר החרב, והם חולפים מול עיניי כאילו ראיתי אותם בסרט טבע מרהיב או מבעד למכונית חולפת. טובים מסעות דמיוני מהמסעות שבמציאות, ולכן אני מעדיפה לשקוע בקריאה או לטייל ברגל בסביבת מגוריי ואינני מרחיקה לארצות רחוקות.
כך נהגתי גם בשנה האחרונה, לפני שפוטרתי מעבודתי כאן, במשרד ההומה הזה, ומצאתי עצמי לפתע טובלת בשפע של זמן פנוי שלא ידעתי מה אעשה בו. היה זה בעיצומו של החורף, בתחילת משבר הקורונה. עדיין היו טיסות לרוב ארצות אירופה, כי בימים הראשונים חשבנו שהמגפה מכה בעיקר בסין ובארצות המזרח הרחוק, ואנשים רבים מיהרו למשרד כדי לממש את חלום הטיול.
תחילתו של אותו יום לא הייתה שונה מתחילתם של ימים אחרים. מהבוקר פלטו מכונות הפקס תשדורות בהולות, וצלצולי הטלפונים שבמשרד החרישו אוזניים כאילו עשו כל המכשירים יד אחת כדי להוציא אותנו מדעתנו. טרודים ונחפזים נכנסו ויצאו לקוחות רגוזים, חוששים לביטולי הטיסות ורוטנים על הרוח הקרה הנוראה שבחוץ. גם מאחורי דלתי התרבו המחכים, ואני, כהרגלי, לא מיהרתי. בנחת התוויתי מסלולים, יעצתי בענייני טיסות ולינות, תיארתי נופים שנגלו לעיניי מבעד לשרטוטי המפה, ולשעה קלה היו הצעירים האלה בניי… כן. לשעה קלה הם היו שלי, ויכולתי לייעץ להם, לתהות על קנקנם ואפילו לאהוב אותם קצת, כי אין לי ילדים משלי. רק טעם תפל של החמצה וחרטה כואבת יש בי, שאני מצליחה להתעלם מהן בשעה שאני יושבת כאן, במשרד הזה, והן חוזרות ותוקפות אותי כל ערב כשאני נכנסת לדירתי הריקה. בעמקי לבי אני יודעת ששעה קלה זו של קרבה מדומה, שבה אני יושבת מול הצעירים שלי ומסייעת להם לתכנן את טיול חלומותיהם, אינה הדבר האמיתי אלא רק אשליה של רגע שאין לה משמעות של ממש. אבל טובה לי קרבה זו משיממון חונק שאין בו דבר.
אותו יום, סמוך לצהריים, כשהייתי כבר עייפה מאוד, נכנסו למשרדי בני זוג צעירים. היא הייתה רזה מאוד, גופה החוטי מחוטב ותמיר, ובעיניה עמד מבט מריר שאינו אופייני לאנשים צעירים. נחפזת הייתה, כרוצה להקדים את ענייניה בחדר זה ולברוח מכאן לביתה המבוצר, האפלולי, הרחוק מאדם, ואילו הוא היה היפוכה הגמור. חייכן וחביב היה, ובעיניו עמד זיק של חלום כאילו הערנו אותו זה עתה מחיזיון מתוק בהקיץ, והוא מנסה לאזור את כוחותיו ולחזור אל המציאות בלא לגלות לנו את חלומותיו. הוא הוציא מתיק צד קטן מפת דרכים מרופטת שלא קופלה כראוי, והסביר לי את המסלול שטווה בביתו. אלה הם האתרים שברצונו לראות, הסביר בחיוך כשהצביע על נקודות שונות במפה. הוא קרא על האזור, אבל הוא רוצה שמישהו מנוסה ייעץ לו ויאשר את התוואי, כי אין לו ניסיון בתכנון טיולים.
הבטתי במסלול ששורטט במפה בצהוב זוהר. האתרים, המסלולים וחלוקת הזמן העידו שהאיש הצעיר עשה את מלאכתו בכובד ראש, ורק עיקוף גדול אחד העיר את סקרנותי. הייתה זו נסיעה ממושכת לאזור משעמם וחסר ייחוד באוסטריה. הסתכלתי במפה ומיד הבנתי שאזור זה, המשופע ביערות של עצי מחט, אינו מצדיק נסיעה כה ארוכה.
"מדוע אתה רוצה לנסוע דווקא לאזור הזה?" שאלתי בסקרנות.
הוא הושיט את אצבעו אל המפה בתנועה בוטחת של ניצחון. "הנה, גבירתי, יש כאן מנסרה. את רואה?"
"ומה מיוחד בה?" שאלתי בספקנות.
הוא הסביר לי בלשון מתנצלת, כמודה על חטא קטן ולא מזיק, שהוא אוסף פרוסות של גזעי עצים. לא, הוא לא בוטנאי, אבל הוא אוהב עצים ופרחים, וכבר יש לו בביתו כחמישים פרוסות מעצים שונים, והוא רוצה לקנות במנסרה פרוסות נוספות מעצים שאינם גדלים בארצנו.
"אני מניחה שזה אפשרי," עניתי. "הפרוסות האלה יפות מאוד. יש בהן טבעות שנתיות רבות כי אלה עצים עתיקים, אבל הן לא סדורות בעיגולים אלא באליפסות, כי הפרוסות נחתכות באלכסון."
אשתו הביטה בו בשתיקה, ובמבטה עמד מעין זלזול קל מעורב בחיבה, כמבט שנותנת אחות בוגרת באחיה הצעיר הפולט דבר חוכמה.
"אפשר להגיע למנסרה הזאת בקלות בכביש הזה," התוויתי בידי על גבי המפה, "אבל זה סיבוב גדול ומיותר. תצטרכו לנסוע יום שלם כדי להגיע לשם ועוד יום אחד כדי לחזור לדרך הראשית. לא חבל על הזמן שלכם? וחוץ מזה…"
"אבל אנחנו רוצים לנסוע לשם," קטע האיש הצעיר את דבריי, ושמץ של קוצר רוח כבוש נשמע בקולו.
"ואשתך? היא מסכימה?" שאלתי בהיסוס, כי מיד ראיתי שפרוסות עצים אינם בראש מעייניה של האישה הצעירה, ולא רציתי שתשבית לבעלה ולעצמה את שמחת הטיול.
"היא כבר הסכימה," אמר הצעיר, ומיד הוסיף בקול תאב: "היית שם? את מכירה את המקום הזה?"
"אינני יודעת… אינני בטוחה בכך. אולי הייתי שם ואולי לא הייתי… אינני זוכרת. אולי ביקרתי שם לפני שנים רבות…" וכמו מתוך האפלה צצו מול עיניי מתוך המפה המקומטת נופי יערות של עצי מחט זקופים, עוטי שלג מעורב בבוץ כהה ובמחטים שנשרו. כפות הענפים היו פרושות כלפי שמיים כמתפללות, ולעתים נשמטו מטה בתנועה של כניעה, כאילו כורעים העצים הזקנים תחת נטל אצטרובליהם הרבים, שאחדים מהם עדיין ירוקים וקשקשיהם סגורים, ואחרים כבר השחימו, וקשקשיהם החלו להתפשק לצדדים. בדמיוני הרמתי את אחד האצטרובלים מתוך הסבך האפל, הטחוב, וידעתי שחלקו המופנה אל הקרקע יהיה כהה מאוד, כמעט שחור, ואילו חלקו העליון, הגלוי לעין, יהיה בהיר או ירוק. גם משטחי טחבים ירוקים ראיתי שם, ביער, ומרבדיהם מרפדים את הסלעים כשטיחי קטיפה כהים האוצרים את גשם הקיץ האחרון, ובכל שלטה דממה טובה, מטילה שלווה, שאינה נמוגה כשמרעידה הרוח את ענפי העצים.
בקושי רב הצלחתי להתנער מהמראות הקסומים ולחזור למציאות. האישה הצעירה הביטה בנו בחוסר סבלנות, ושמץ של בוז נמהל בעיניה. ידעתי שטיול זה לא יעלה יפה, אך לא יכולתי למנוע אותו או לשנותו. הבנתי שטעיתי. האישה הזאת, שמבט רע עומד בעיניה ולעג קל מעקם דרך קבע את זוויות פיה, לא נועדה לטיול הזה. היא תקפד את חלומו של בעלה, ותוציא את הרוח ממפרשיו בגעגועיה לעיר הסואנת ולמרכזי הקניות. הבטתי בהם והצטערתי שכך יעלה בגורלם, אך לא יכולתי להועיל ולעזור.
בימים הבאים התרבו החדשות על התפשטות הנגיף בארצות אירופה, ואני חרדתי לזוג הצעיר והתפללתי בלבי שלא נדבקו במגיפה הנוראה. הטיסות הנכנסות והיוצאות התמעטו מיום ליום, ובאחד הימים צלצל אלי האיש הצעיר מאירופה וביקש שאקדים את מועד החזרה לישראל. הדבר לא היה קל, והייתי צריכה למשוך בחוטים נעלמים ולהפעיל קשרים אישיים עד שהצלחתי להשיג למענם את הטיסה הרצויה. ידעתי שכשיחזרו יהיה עליהם להיכנס לבידוד ככל החוזרים לישראל, ושמחתי שהמחלה לא פגעה בהם.
הם חזרו למשרד לאחר שבועות אחדים, כשמשבר הקורונה שיתק את הארץ והסגר חגג. ליתר דיוק, היא לבדה ביקרה במשרד שלנו. היא עטתה מסכה כנדרש, וכפפות פלסטיק שקופות כיסו את כפות ידיה. בצעד בוטה נכנסה, ולא טרחה לברך אותי לשלום אלא נדחקה בלא לחכות לתורה למשרדו של המנהל, ועד מהרה עלה משם קולה הרוגז, החורק. "מנסרה של עצים היא אמרה! טבעות שנתיות היא אמרה! ואנחנו נסענו יום שלם וכלום לא היה שם! היה רק יער משעמם ולא הייתה מנסרה!"
ובכן, מסתבר שהמפה שהושיט לי האיש הצעיר הייתה מפה ישנה, וכבר שנתיים שוכן במקומה של המנסרה מגרש למכירת כלי רכב משומשים…
לפנות ערב קרא לי המנהל למשרדו. המשרד היה כמעט ריק. רק אני, המנהל ושתי מזכירות נותרנו בו, כי העובדים האחרים הוצאו לחופשה ללא תשלום. חשבתי שהוא מזמן אותי כדי להודיע לי שהוא נאלץ להוציא גם אותי לחופשה כפויה, אבל כאן חיכתה לי מכה קשה.
שנים רבות אני מכירה את המנהל כי עבדתי עוד אצל אביו הזקן לפני שפרש לגמלאות. ילד קטן היה המנהל שלנו כשבא לפעמים עם אביו למשרד, ישב ליד שולחני, ושרבט קווים מעוקמים על גבי אחד הניירות הלבנים שהנחתי לפניו. עתה הסתכל בי האיש במבוכה ומבט מוזר עמד בעיניו. "את מבינה, לילי, את טעית! טעית מאוד! אני חושב שאת צריכה לפרוש כבר. את כבר לא צעירה, ואת עלולה לטעות גם בעתיד. אני מציע שתצאי לפנסיה. שתפרשי מרצון… כמובן שנכבד את זכויות הפנסיה שלך, ואף נעניק לך מענק פרישה נדיב."
נדהמתי. אינני זקנה! לפני חודשים אחדים מלאו לי שישים וחמש שנה ולא הרביתי לטעות עד היום, ומדוע יקום האיש הצעיר הזה ויסלק אותי?! "זאת טעותי הראשונה במשך שנים רבות! אתה מפטר אותי כי אין עכשיו נוסעים?" ניסיתי להיאחז בקרש הצלה שלא ימיט עלי עלבון.
הוא הסתכל בי במבט נבוך. "גם וגם," מלמל בקול חרישי. "גם בגלל הטעות שלך וגם בגלל המצב הרעוע של הסוכנות שלנו עכשיו, כשאין נוסעים ואין תיירים."
לא רציתי להתחנן וגאוותי מנעה מילים מפי. מדוע להם, הצעירים, מותרת כל טעות, ולנו, המבוגרים, אסור לטעות?! מדוע כל שגיאה קלה נזקפת כאן לחובתנו ומיוחסת לגילנו המופלג? והרי גם עכשיו, בזקנתי, מעדיפים אותי הצעירים על היועצים שבחברות האחרות! בלא מילים יצאתי מהחדר. פניתי לשולחני, ארזתי את חפציי המעטים והלכתי הביתה.
כעבור ימים אחדים נפרדתי בעזרת אפליקציית הזום מידידיי במשרד. מסיבת פרידה מכובדת נערכה לי על הצג, ברכות ואיחולים הומטרו בשפע על ראשי הנבוך, ושבחים נאמרו בפני בלא בושה, כאילו הקדימו חבריי להספיד אותי בעודי בחיים. וכך, בחגיגיות שאין בה שמחה, שולחתי לביתי בלא למצוא עניין בחיי שהתרוקנו לפתע.
בימים הבאים ניסיתי להתנחם. אמרתי לעצמי שאוכל לקרוא, לצפות בטלוויזיה, להאזין להרצאות ולקונצרטים שהועברו באפליקציית זום, וכשתחדל המגפה אוכל ללכת להצגות ולקולנוע ולטייל בארץ ובחוץ לארץ. אוכל לראות את כל המקומות שהכרתי מהמפות, ולהיווכח אם בגד בי דמיוני או דייקתי בהסברים ובמראות שגלגלתי בדמיוני. אינני סובלת ממחסור כיס, ולכאורה אני יכולה לקום ולתור את העולם בנחת עד סוף ימיי, אלא שמתאוות הנדודים שלי ניטל עוקצה, וגם העיון במפות אינו משמח עוד את לבי. להיפך, מעין עקיצה של כאב הוא משאיר בי, ובלילות אני ישנה שינה משונה, טרופה. גופי ישן אך מוחי עובד וממשיך לחשוב את מחשבות היום כאילו ערות מתמדת עומדת בו, ורק ידיי ורגליי שקועות בשינה עמוקה. לפעמים נדמה לי שלא עצמתי את עיניי כל הלילה, כי מוחי אינו חדל לחשוב אף לרגע, כחושש שלא יספיק לחשוב את כל המחשבות שנועדו לו לפני שיבוא המוות המאיים. מיחושים משונים שלא חשתי בהם בימים שעבדתי במשרד פוקדים את גופי, ולעיתים אני נתקפת בכאב בחזי, ושיעול מוזר, טורדני, שהרופאים אינם מוצאים את סיבתו, מציק לי רוב שעות היום. "את צריכה לטייל בחוץ, באוויר הצח, בגינה שליד ביתך," יעצו לי הרופאים, ואני, שמעולם לא נזקקתי לעצתם, נשמעת עתה לדבריהם, יוצאת מדי בוקר וערב לגינה הסמוכה לביתי, ונזהרת לא להרחיק יותר מהמרחק שהתירו לנו אנשי משרד הבריאות.
בגלל משבר הקורונה מעטים המטיילים בגינה, ובבוקר היא כמעט ריקה מאדם, ורק אני והגנן השתקן משוטטים בשביליה השוממים. גם גן השעשועים, ההומה תמיד ילדים והורים צעירים, שומם עכשיו, סרט אדום-לבן שמשמעו "אין כניסה" גודר אותו מכל עבריו, ודווקא עכשיו פורחים בגן בשפע ורוד וסגול עצי סיגלון, כוריזיה ורודה וכליל החורש, אבל אשכולות פריחתם הקוראים תיגר מול שמיים אינם מצליחים לשמח אותי.
ושם, בגינה, אני רואה מדי ערב את האישה הצעירה. לעתים מונח ספר על ברכיה, ולעתים היא סורגת בשקידה רבה, ובד צמר ארגמני מתארך בהדרגה ונשפך מבין מסרגותיה המצקצקות. מרחוק היא נושאת את עיניה מעל סריגתה הנצחית ומביטה בי, אבל איננה ניגשת אלי וגם אני מתעלמת ממנה. לבדה היא באה לגן, ובעלה אינו נלווה אליה. האם ייבשה אישה זו לחלוטין את ניצוץ השירה שבעיניו? האם האיש הזה, שאהבתי כבן לשעה קלה, שותף עמה בהדחתי? אולי שלח את אשתו כדי להתלונן, והיא רק עשתה את דברו? אבל מדוע אני כועסת? מדוע אני מתלוננת? הרי אני כבר יודעת שאהבה זו של רגע אינה הדבר האמיתי, המשמעותי, ואיזו זכות יש לי להתלונן? הרי הצעירים שלי אינם חייבים לי דבר עבור חיבתי.
חלפו שבועות אחדים. האביב פינה את מקומו לקיץ, פריחת הסיגלון התחלפה בפריחה הלוהטת של כיפת הצאלון, ובטלוויזיה בישרו על הקלות בסגר ועל התחדשות קרובה של חלק מהטיסות. אני ממשיכה בטיולי הערב בגינה, ובמשך הזמן כמעט פסקתי להרהר באישה הצעירה, היושבת ובוהה בי בלא בושה בעיניה האפורות, הקרות. בשבועות האחרונים בטנה תופחת, וכתמים כהים מכערים את פניה. האם שם, ביער שליד המנסרה, נוצר התינוק העתידי הזה? ואם כן, אני אומרת לעצמי בלעג מר, הרי זכות גדולה עומדת לי! כי אם שם נוצר, הרי אני כמעט סבתא שלו! הנה, כמעט נגעתי סוף סוף בדבר האמיתי… והמחשבה הזאת מעלה חיוך מר של לגלוג על שפתיי ומייבשת את איבתי. אינני נוטרת עוד, ואני מעיזה להזות: אולי כשייוולד הילד תרשה לי האישה הזאת להחזיק אותו לרגע בזרועותיי? אולי תרשה לי להריח את ריחו, ריח תינוקות מתוק, ולהדביק נשיקה בפניו התפוחות? שהרי לולא עצותיי הכושלות לא היה התינוק הזה נוצר. רק בזכותי יבוא הילד הזה לאוויר העולם!
יום אחד היא ניגשת אלי. מבטה נתון ברצפה, כתפיה שמוטות, ומבעד למסכה היא ממלמלת במבוכה. "אני מבקשת סליחה… כן, אני יודעת, בגללי פוטרת ואני לא יודעת איך לתקן… אני מצטערת… באמת… אני כל כך מצטערת…" אני לא עונה והיא ממשיכה. "את צדקת. הוא אומר עכשיו שאני לא טובה בשבילו, שאני מסרסת אותו… הוא הפסיק לכתוב את שיריו אחרי הטיול הזה, וכל זאת בגללי. אני לא ידעתי לקבל אותו, לכבד אותו… בכל כוחי רציתי לשנות אותו, ועכשיו הוא כועס ואומר שאני ממיתה את שיריו. לולא התינוק הזה שנוצר שם, במלון שליד המנסרה שלא הייתה, היינו נפרדים, אבל הוא לא יעזוב אותי עכשיו. ואולי יסלח לי אחר כך… כי גם את סלחת. ממבט עינייך שהשתנה במשך השבועות הארוכים האלה אני יודעת שסלחת… ועכשיו אני יודעת איפה טעיתי. עכשיו אני רוצה שיחזור ויכתוב, אבל הוא טרוד רק במרוץ אחרי הכסף. שעות רבות הוא עסוק במשרד, ואלי יבוא רק בערב ויביט בי במבט אדיש…"
אני נחרדת. רציתי לחשוב ששניהם מאושרים, והנה גם כאן שיממון. גם כאן תוגה וחוסר נחת וחיים דלים! ואני מחייכת אליה חיוך של חמלה ומלטפת את ידה, אך איני יודעת מה לומר לה.
בערב מטלפנת עליזה, חברתי מהמשרד. "הבוס בצרות עכשיו!" היא מבשרת לי בקול רווי שמחה לאיד. "מחלקת אירופה כמעט שוממה. כשהצעירים שומעים שאינך עובדת איתנו הם פונים לסוכנויות אחרות. הבוס רוצה שתחזרי!"
ואומנם, כעבור ימים אחדים הוא מטלפן ומבקש ממני לחזור לעבודה. ועתה אני יושבת שוב במקומי הקבוע, מביטה באנשים הצעירים המייחלים למוצא פי ותולים בי את עיניהם בהערצה, וכשאני מתארת באוזניהם את ריחו של היער האפלולי, את הבונה השוחה במימי הנהר, את הסנאי המטפס במהירות על גזע האדר או את אוושת הרוח המגלגלת על קרקע היער אצטרובלים שנשרו, אני מנסה לחסום את התלהבותי, לרסן אותה מעט ולהאט את צעדיה. אבל אני כבר יודעת שקרב אבוד אני נלחמת, ואני מתארת בפרוטרוט את המראות הנגלים לעיניי מבעד לשרטוטי המפה, כי הרי את ריחות המקום אני מכירה, את מרקם העלים יודעות אצבעותיי הזקנות, ואת מראות היער וקולותיו אני מכירה היטב. וכששואלים אותי הצעירים בהתפעלות: "גברת לילי, באמת היית בכל המקומות האלה?" אני עונה בעיניים חולמות: "אינני יודעת,,, באמת שאינני יודעת…"
רותי יצחקי ריכטר
24.10.2020

לתגובות נא לכתוב אל רות ריכטר [email protected]

יעקב יובל / וידוביץ אמן יוצר בעץ

יעקב יובל / וידוביץ'

יעקב הוא הבן של צילה שהיה לה ברחוב ד' בביתה מול בית הספר מזנון בו מכרה לתלמידים סנדביץ' עם מיונז…

יעקב הוא אמן יוצר בעץ:

תמונה> יעקב אמן-חרש עץ ועבודתו 

 תמונה > יעקב אמן עץ-מבקר בספינת הדגל של הצי ה-6

תמונה > שלמה אב המשפחה

   תמונה>האח הלל

תעודה  מס.1

תעודה  מס.2