פיטורים בימי קורונה

פיטורים בימי קורונה
סיפור מאת רותי יצחקי ריכטר
כבר חלפו שבועות אחדים מתום הסגר השני שהוכרז במדינה בגין נגיף הקורונה, ואני חוששת ועוטה תמיד את המסכה. מדי בוקר אני מקדימה לבוא למשרד, מרחיקה את הכיסאות בחדר ההמתנה זה מזה, ומדביקה שלטים על כמה מהכיסאות שבהם כתבתי "נא לא לשבת על כיסא זה", כי אני מקפידה על כל תקנות משרד הבריאות באדיקות מופלגת. גם לצעירים, המוזמנים אלי לייעוץ לפני שהם מתכננים את טיול החלומות שלהם, אני מודיעה בעוד מועד בטלפון או במייל שעליהם לעטות מסכה בשיחתם איתי, כי אינני צעירה והמחלה הנוראה הזאת יכולה לפגוע בי בחומרה רבה ואולי אפילו לגרום למותי.
עדיין לא התחדשו במלואם לוחות הזמנים של הטיסות, ורבות מהארצות מוגדרות כארצות אדומות, ואף על פי כן גובר העומס במשרד. נדמה שכל צעירי המדינה רוצים למהר ולברוח לפני שיבוא גל חדש של המגפה. אני חוששת להם וחוזרת ומשדלת אותם שידחו את הטיול, אך הם מבטלים את דבריי בחיוך סלחני ואינם שומעים לעצתי.
שנים רבות אני עוסקת במתן ייעוץ לצעירים המעדיפים לחרוש את אירופה ברגליהם ובזים ליוצאים במסלולי הטיולים המאורגנים. לעיתים קרובות אני תמהה: מדוע הם באים דווקא אלי, האישה המבוגרת, הרצינית, בעלת הארשת הנזירית? הרי אינני בקיאה בסלנג שלהם ואינני מבינה את בדיחותיהם. מדוע אינם הולכים ללשכות הטיולים החדשות, המיועדות בעיקר לצעירים, שצצו בהמוניהן בשנים האחרונות?
גם עכשיו, בשעת צהריים מאוחרת, כשרוב אנשי המשרד עטו את המסכות ויצאו להפסקה או נחבאו בחדריהם, משתרך עדיין ליד חדרי תור ארוך של אנשים צעירים. אחדים מהם רוטנים מבעד למסכה החונקת על התור שלא נגמר ועל הזמן החולף לאיטו, ובכובד ראש הם פורשים על השולחן הקטן שבחדר ההמתנה מפות מפורטות של חבלי ארץ קסומים ומתווכחים על מחירי הטיסות והלינות.
סקרתי את הנאספים וחיוך של קורת רוח פשט על פניי. "עוד מעט," אמרתי בקול מנחם שחביבות אמיתית וסמכות מדומה נמהלו בו. "עוד מעט יגיע גם תורכם. אתם חייבים להזדיין בסבלנות." היטבתי את צווארון חולצתי הלבנה, המעומלנת ומגוהצת בדקדקנות, שאני נוהגת ללבוש קיץ וחורף מתחת לז'קט הכהה, וחזרתי וחייכתי, כי לפתע הייתי מאושרת מאוד. ימים רבים לא הייתי כאן, במשרד, ומתחילת ימי הסגר נאלצתי לשבת בביתי חסרת מעשה, ועתה חזרתי. כמנצחת חזרתי. אבל בל נקדים את המאוחר.
לפני שנכנסתי לחדרי עוד הספקתי לשמוע מאחורי הדלת הנסגרת צחוק של גיחוך על העברית המליצית שבפי. מישהו פלט הלצה על המילה "להזדיין" והזכיר את כפל משמעותה, וצעיר אחר ענה לו בבדיחה, אך לא קלטתי את תשובתו שניתנה מבעד למסכה אלא רק את הכינוי "טבעת שנתית" שהודבק לי בגלל הכישלון היחיד שנכשלתי בו בעת האחרונה. אבל על כך אספר לכם בהמשך הסיפור. לא נעלבתי מפני שאין בלגלוג הקל זלזול או בוז אלא סוג של הומור מלווה בהערכה, כאילו הייתי רופאה דגולה שהם מחכים למוצא פיה.
ואולי הצעירים האלה באים אלי כי תכונה משונה יש בי. כשאני מסתכלת במפה הפרושה לפני, אני רואה מיד בדמיוני את נוף האזור לפרטיו. אינני יודעת מתי צצה בי תכונה זו. האם הייתה בי מיום היוולדי? ואולי רכשתי אותה במהלך ימי חיי? תענוגי הגדול הוא להביט במפות של חבלי ארץ נעלמים ולראות אותם בעיני הדמיון. כבר יודעים הזבנים בחנויות הספרים שאני צמאה למפות, ולכן הם טורחים להשיג לי מפות מפורטות של אזורים שאינם מוכרים לרוב המטיילים. גם ידידיי החוזרים מטיוליהם מביאים לי כמתת תודה מפה מפורטת של ארצות שטיילו בהן לפני שפרצה המגפה, וכשאני מסתכלת במפה ורואה את מסלולי הנהרות ואת סימוני היערות, אני יכולה לשמוע את שאון הגלים ההומים בנהר כשמימיו מדלגים מסלע לסלע, לראות את הזרם המחליק במורד, גולש ממצוקים, ומרטיב את מגפיו של דייג זקן העומד על שפת הגדה, מתבונן במעגלים שמשרטטת חכתו במים, ומקווה להעלות בה פורל גדול. ויש שצצים אלי מתוך המשטחים הירוקים של המפה יערות אשוחים גבוהים, ואני שומעת את רחש הרוח העוברת ביניהם, מניעה את ענפיהם הסדורים קומות-קומות, ומפזרת במסתורי היער האפלולי ניחוח אצטרובלים וריח מחטים רמוסות הנושרות בהדרגה ומרפדות את הקרקע בלא להניח לעשב רך לעלות בה.
אולי תאמרו בלבכם: מה הפלא? רגילה היא בטיולים ובסיורים, ואין באלה דבר חדש! אבל אני לא יצאתי מגבולות הארץ שנים רבות. תחילה לא יכולתי לנסוע בגלל מחלתו הממושכת של בעלי, ואחר-כך הייתי חייבת לטפל באמי, שנפטרה זה לא מכבר בשיבה טובה שבועות אחדים לפני שפרצה המגיפה הארורה, ודווקא עתה, כשאני חופשיה ממוסרות המשפחה, פג לפתע קסמם של המסעות, שהרי די לי להתבונן במפה כדי ליהנות מנופים זרים ולגלות ארצות רחוקות, ואינני זקוקה למראות האמיתיים שיתגלו מול עיניי.
לעתים אני תוהה: האם ביקרתי פעם בארצות ההן שבנופיהן אני חוזה
מבעד למפה? האם נימנות הן על הארצות שביקרתי בהן עם בעלי לפני שחלה? ואולי לא ראיתי אותן מעולם, ורק דמיוני משטה בי? הרי מעולם לא הייתי בארצות טרופיות או במדבריות אסיה, ואף-על-פי-כן אני יכולה לתאר את המטפסים הגדלים ביער הגשם ואת צבעיו המתחלפים של המדבר החרב, והם חולפים מול עיניי כאילו ראיתי אותם בסרט טבע מרהיב או מבעד למכונית חולפת. טובים מסעות דמיוני מהמסעות שבמציאות, ולכן אני מעדיפה לשקוע בקריאה או לטייל ברגל בסביבת מגוריי ואינני מרחיקה לארצות רחוקות.
כך נהגתי גם בשנה האחרונה, לפני שפוטרתי מעבודתי כאן, במשרד ההומה הזה, ומצאתי עצמי לפתע טובלת בשפע של זמן פנוי שלא ידעתי מה אעשה בו. היה זה בעיצומו של החורף, בתחילת משבר הקורונה. עדיין היו טיסות לרוב ארצות אירופה, כי בימים הראשונים חשבנו שהמגפה מכה בעיקר בסין ובארצות המזרח הרחוק, ואנשים רבים מיהרו למשרד כדי לממש את חלום הטיול.
תחילתו של אותו יום לא הייתה שונה מתחילתם של ימים אחרים. מהבוקר פלטו מכונות הפקס תשדורות בהולות, וצלצולי הטלפונים שבמשרד החרישו אוזניים כאילו עשו כל המכשירים יד אחת כדי להוציא אותנו מדעתנו. טרודים ונחפזים נכנסו ויצאו לקוחות רגוזים, חוששים לביטולי הטיסות ורוטנים על הרוח הקרה הנוראה שבחוץ. גם מאחורי דלתי התרבו המחכים, ואני, כהרגלי, לא מיהרתי. בנחת התוויתי מסלולים, יעצתי בענייני טיסות ולינות, תיארתי נופים שנגלו לעיניי מבעד לשרטוטי המפה, ולשעה קלה היו הצעירים האלה בניי… כן. לשעה קלה הם היו שלי, ויכולתי לייעץ להם, לתהות על קנקנם ואפילו לאהוב אותם קצת, כי אין לי ילדים משלי. רק טעם תפל של החמצה וחרטה כואבת יש בי, שאני מצליחה להתעלם מהן בשעה שאני יושבת כאן, במשרד הזה, והן חוזרות ותוקפות אותי כל ערב כשאני נכנסת לדירתי הריקה. בעמקי לבי אני יודעת ששעה קלה זו של קרבה מדומה, שבה אני יושבת מול הצעירים שלי ומסייעת להם לתכנן את טיול חלומותיהם, אינה הדבר האמיתי אלא רק אשליה של רגע שאין לה משמעות של ממש. אבל טובה לי קרבה זו משיממון חונק שאין בו דבר.
אותו יום, סמוך לצהריים, כשהייתי כבר עייפה מאוד, נכנסו למשרדי בני זוג צעירים. היא הייתה רזה מאוד, גופה החוטי מחוטב ותמיר, ובעיניה עמד מבט מריר שאינו אופייני לאנשים צעירים. נחפזת הייתה, כרוצה להקדים את ענייניה בחדר זה ולברוח מכאן לביתה המבוצר, האפלולי, הרחוק מאדם, ואילו הוא היה היפוכה הגמור. חייכן וחביב היה, ובעיניו עמד זיק של חלום כאילו הערנו אותו זה עתה מחיזיון מתוק בהקיץ, והוא מנסה לאזור את כוחותיו ולחזור אל המציאות בלא לגלות לנו את חלומותיו. הוא הוציא מתיק צד קטן מפת דרכים מרופטת שלא קופלה כראוי, והסביר לי את המסלול שטווה בביתו. אלה הם האתרים שברצונו לראות, הסביר בחיוך כשהצביע על נקודות שונות במפה. הוא קרא על האזור, אבל הוא רוצה שמישהו מנוסה ייעץ לו ויאשר את התוואי, כי אין לו ניסיון בתכנון טיולים.
הבטתי במסלול ששורטט במפה בצהוב זוהר. האתרים, המסלולים וחלוקת הזמן העידו שהאיש הצעיר עשה את מלאכתו בכובד ראש, ורק עיקוף גדול אחד העיר את סקרנותי. הייתה זו נסיעה ממושכת לאזור משעמם וחסר ייחוד באוסטריה. הסתכלתי במפה ומיד הבנתי שאזור זה, המשופע ביערות של עצי מחט, אינו מצדיק נסיעה כה ארוכה.
"מדוע אתה רוצה לנסוע דווקא לאזור הזה?" שאלתי בסקרנות.
הוא הושיט את אצבעו אל המפה בתנועה בוטחת של ניצחון. "הנה, גבירתי, יש כאן מנסרה. את רואה?"
"ומה מיוחד בה?" שאלתי בספקנות.
הוא הסביר לי בלשון מתנצלת, כמודה על חטא קטן ולא מזיק, שהוא אוסף פרוסות של גזעי עצים. לא, הוא לא בוטנאי, אבל הוא אוהב עצים ופרחים, וכבר יש לו בביתו כחמישים פרוסות מעצים שונים, והוא רוצה לקנות במנסרה פרוסות נוספות מעצים שאינם גדלים בארצנו.
"אני מניחה שזה אפשרי," עניתי. "הפרוסות האלה יפות מאוד. יש בהן טבעות שנתיות רבות כי אלה עצים עתיקים, אבל הן לא סדורות בעיגולים אלא באליפסות, כי הפרוסות נחתכות באלכסון."
אשתו הביטה בו בשתיקה, ובמבטה עמד מעין זלזול קל מעורב בחיבה, כמבט שנותנת אחות בוגרת באחיה הצעיר הפולט דבר חוכמה.
"אפשר להגיע למנסרה הזאת בקלות בכביש הזה," התוויתי בידי על גבי המפה, "אבל זה סיבוב גדול ומיותר. תצטרכו לנסוע יום שלם כדי להגיע לשם ועוד יום אחד כדי לחזור לדרך הראשית. לא חבל על הזמן שלכם? וחוץ מזה…"
"אבל אנחנו רוצים לנסוע לשם," קטע האיש הצעיר את דבריי, ושמץ של קוצר רוח כבוש נשמע בקולו.
"ואשתך? היא מסכימה?" שאלתי בהיסוס, כי מיד ראיתי שפרוסות עצים אינם בראש מעייניה של האישה הצעירה, ולא רציתי שתשבית לבעלה ולעצמה את שמחת הטיול.
"היא כבר הסכימה," אמר הצעיר, ומיד הוסיף בקול תאב: "היית שם? את מכירה את המקום הזה?"
"אינני יודעת… אינני בטוחה בכך. אולי הייתי שם ואולי לא הייתי… אינני זוכרת. אולי ביקרתי שם לפני שנים רבות…" וכמו מתוך האפלה צצו מול עיניי מתוך המפה המקומטת נופי יערות של עצי מחט זקופים, עוטי שלג מעורב בבוץ כהה ובמחטים שנשרו. כפות הענפים היו פרושות כלפי שמיים כמתפללות, ולעתים נשמטו מטה בתנועה של כניעה, כאילו כורעים העצים הזקנים תחת נטל אצטרובליהם הרבים, שאחדים מהם עדיין ירוקים וקשקשיהם סגורים, ואחרים כבר השחימו, וקשקשיהם החלו להתפשק לצדדים. בדמיוני הרמתי את אחד האצטרובלים מתוך הסבך האפל, הטחוב, וידעתי שחלקו המופנה אל הקרקע יהיה כהה מאוד, כמעט שחור, ואילו חלקו העליון, הגלוי לעין, יהיה בהיר או ירוק. גם משטחי טחבים ירוקים ראיתי שם, ביער, ומרבדיהם מרפדים את הסלעים כשטיחי קטיפה כהים האוצרים את גשם הקיץ האחרון, ובכל שלטה דממה טובה, מטילה שלווה, שאינה נמוגה כשמרעידה הרוח את ענפי העצים.
בקושי רב הצלחתי להתנער מהמראות הקסומים ולחזור למציאות. האישה הצעירה הביטה בנו בחוסר סבלנות, ושמץ של בוז נמהל בעיניה. ידעתי שטיול זה לא יעלה יפה, אך לא יכולתי למנוע אותו או לשנותו. הבנתי שטעיתי. האישה הזאת, שמבט רע עומד בעיניה ולעג קל מעקם דרך קבע את זוויות פיה, לא נועדה לטיול הזה. היא תקפד את חלומו של בעלה, ותוציא את הרוח ממפרשיו בגעגועיה לעיר הסואנת ולמרכזי הקניות. הבטתי בהם והצטערתי שכך יעלה בגורלם, אך לא יכולתי להועיל ולעזור.
בימים הבאים התרבו החדשות על התפשטות הנגיף בארצות אירופה, ואני חרדתי לזוג הצעיר והתפללתי בלבי שלא נדבקו במגיפה הנוראה. הטיסות הנכנסות והיוצאות התמעטו מיום ליום, ובאחד הימים צלצל אלי האיש הצעיר מאירופה וביקש שאקדים את מועד החזרה לישראל. הדבר לא היה קל, והייתי צריכה למשוך בחוטים נעלמים ולהפעיל קשרים אישיים עד שהצלחתי להשיג למענם את הטיסה הרצויה. ידעתי שכשיחזרו יהיה עליהם להיכנס לבידוד ככל החוזרים לישראל, ושמחתי שהמחלה לא פגעה בהם.
הם חזרו למשרד לאחר שבועות אחדים, כשמשבר הקורונה שיתק את הארץ והסגר חגג. ליתר דיוק, היא לבדה ביקרה במשרד שלנו. היא עטתה מסכה כנדרש, וכפפות פלסטיק שקופות כיסו את כפות ידיה. בצעד בוטה נכנסה, ולא טרחה לברך אותי לשלום אלא נדחקה בלא לחכות לתורה למשרדו של המנהל, ועד מהרה עלה משם קולה הרוגז, החורק. "מנסרה של עצים היא אמרה! טבעות שנתיות היא אמרה! ואנחנו נסענו יום שלם וכלום לא היה שם! היה רק יער משעמם ולא הייתה מנסרה!"
ובכן, מסתבר שהמפה שהושיט לי האיש הצעיר הייתה מפה ישנה, וכבר שנתיים שוכן במקומה של המנסרה מגרש למכירת כלי רכב משומשים…
לפנות ערב קרא לי המנהל למשרדו. המשרד היה כמעט ריק. רק אני, המנהל ושתי מזכירות נותרנו בו, כי העובדים האחרים הוצאו לחופשה ללא תשלום. חשבתי שהוא מזמן אותי כדי להודיע לי שהוא נאלץ להוציא גם אותי לחופשה כפויה, אבל כאן חיכתה לי מכה קשה.
שנים רבות אני מכירה את המנהל כי עבדתי עוד אצל אביו הזקן לפני שפרש לגמלאות. ילד קטן היה המנהל שלנו כשבא לפעמים עם אביו למשרד, ישב ליד שולחני, ושרבט קווים מעוקמים על גבי אחד הניירות הלבנים שהנחתי לפניו. עתה הסתכל בי האיש במבוכה ומבט מוזר עמד בעיניו. "את מבינה, לילי, את טעית! טעית מאוד! אני חושב שאת צריכה לפרוש כבר. את כבר לא צעירה, ואת עלולה לטעות גם בעתיד. אני מציע שתצאי לפנסיה. שתפרשי מרצון… כמובן שנכבד את זכויות הפנסיה שלך, ואף נעניק לך מענק פרישה נדיב."
נדהמתי. אינני זקנה! לפני חודשים אחדים מלאו לי שישים וחמש שנה ולא הרביתי לטעות עד היום, ומדוע יקום האיש הצעיר הזה ויסלק אותי?! "זאת טעותי הראשונה במשך שנים רבות! אתה מפטר אותי כי אין עכשיו נוסעים?" ניסיתי להיאחז בקרש הצלה שלא ימיט עלי עלבון.
הוא הסתכל בי במבט נבוך. "גם וגם," מלמל בקול חרישי. "גם בגלל הטעות שלך וגם בגלל המצב הרעוע של הסוכנות שלנו עכשיו, כשאין נוסעים ואין תיירים."
לא רציתי להתחנן וגאוותי מנעה מילים מפי. מדוע להם, הצעירים, מותרת כל טעות, ולנו, המבוגרים, אסור לטעות?! מדוע כל שגיאה קלה נזקפת כאן לחובתנו ומיוחסת לגילנו המופלג? והרי גם עכשיו, בזקנתי, מעדיפים אותי הצעירים על היועצים שבחברות האחרות! בלא מילים יצאתי מהחדר. פניתי לשולחני, ארזתי את חפציי המעטים והלכתי הביתה.
כעבור ימים אחדים נפרדתי בעזרת אפליקציית הזום מידידיי במשרד. מסיבת פרידה מכובדת נערכה לי על הצג, ברכות ואיחולים הומטרו בשפע על ראשי הנבוך, ושבחים נאמרו בפני בלא בושה, כאילו הקדימו חבריי להספיד אותי בעודי בחיים. וכך, בחגיגיות שאין בה שמחה, שולחתי לביתי בלא למצוא עניין בחיי שהתרוקנו לפתע.
בימים הבאים ניסיתי להתנחם. אמרתי לעצמי שאוכל לקרוא, לצפות בטלוויזיה, להאזין להרצאות ולקונצרטים שהועברו באפליקציית זום, וכשתחדל המגפה אוכל ללכת להצגות ולקולנוע ולטייל בארץ ובחוץ לארץ. אוכל לראות את כל המקומות שהכרתי מהמפות, ולהיווכח אם בגד בי דמיוני או דייקתי בהסברים ובמראות שגלגלתי בדמיוני. אינני סובלת ממחסור כיס, ולכאורה אני יכולה לקום ולתור את העולם בנחת עד סוף ימיי, אלא שמתאוות הנדודים שלי ניטל עוקצה, וגם העיון במפות אינו משמח עוד את לבי. להיפך, מעין עקיצה של כאב הוא משאיר בי, ובלילות אני ישנה שינה משונה, טרופה. גופי ישן אך מוחי עובד וממשיך לחשוב את מחשבות היום כאילו ערות מתמדת עומדת בו, ורק ידיי ורגליי שקועות בשינה עמוקה. לפעמים נדמה לי שלא עצמתי את עיניי כל הלילה, כי מוחי אינו חדל לחשוב אף לרגע, כחושש שלא יספיק לחשוב את כל המחשבות שנועדו לו לפני שיבוא המוות המאיים. מיחושים משונים שלא חשתי בהם בימים שעבדתי במשרד פוקדים את גופי, ולעיתים אני נתקפת בכאב בחזי, ושיעול מוזר, טורדני, שהרופאים אינם מוצאים את סיבתו, מציק לי רוב שעות היום. "את צריכה לטייל בחוץ, באוויר הצח, בגינה שליד ביתך," יעצו לי הרופאים, ואני, שמעולם לא נזקקתי לעצתם, נשמעת עתה לדבריהם, יוצאת מדי בוקר וערב לגינה הסמוכה לביתי, ונזהרת לא להרחיק יותר מהמרחק שהתירו לנו אנשי משרד הבריאות.
בגלל משבר הקורונה מעטים המטיילים בגינה, ובבוקר היא כמעט ריקה מאדם, ורק אני והגנן השתקן משוטטים בשביליה השוממים. גם גן השעשועים, ההומה תמיד ילדים והורים צעירים, שומם עכשיו, סרט אדום-לבן שמשמעו "אין כניסה" גודר אותו מכל עבריו, ודווקא עכשיו פורחים בגן בשפע ורוד וסגול עצי סיגלון, כוריזיה ורודה וכליל החורש, אבל אשכולות פריחתם הקוראים תיגר מול שמיים אינם מצליחים לשמח אותי.
ושם, בגינה, אני רואה מדי ערב את האישה הצעירה. לעתים מונח ספר על ברכיה, ולעתים היא סורגת בשקידה רבה, ובד צמר ארגמני מתארך בהדרגה ונשפך מבין מסרגותיה המצקצקות. מרחוק היא נושאת את עיניה מעל סריגתה הנצחית ומביטה בי, אבל איננה ניגשת אלי וגם אני מתעלמת ממנה. לבדה היא באה לגן, ובעלה אינו נלווה אליה. האם ייבשה אישה זו לחלוטין את ניצוץ השירה שבעיניו? האם האיש הזה, שאהבתי כבן לשעה קלה, שותף עמה בהדחתי? אולי שלח את אשתו כדי להתלונן, והיא רק עשתה את דברו? אבל מדוע אני כועסת? מדוע אני מתלוננת? הרי אני כבר יודעת שאהבה זו של רגע אינה הדבר האמיתי, המשמעותי, ואיזו זכות יש לי להתלונן? הרי הצעירים שלי אינם חייבים לי דבר עבור חיבתי.
חלפו שבועות אחדים. האביב פינה את מקומו לקיץ, פריחת הסיגלון התחלפה בפריחה הלוהטת של כיפת הצאלון, ובטלוויזיה בישרו על הקלות בסגר ועל התחדשות קרובה של חלק מהטיסות. אני ממשיכה בטיולי הערב בגינה, ובמשך הזמן כמעט פסקתי להרהר באישה הצעירה, היושבת ובוהה בי בלא בושה בעיניה האפורות, הקרות. בשבועות האחרונים בטנה תופחת, וכתמים כהים מכערים את פניה. האם שם, ביער שליד המנסרה, נוצר התינוק העתידי הזה? ואם כן, אני אומרת לעצמי בלעג מר, הרי זכות גדולה עומדת לי! כי אם שם נוצר, הרי אני כמעט סבתא שלו! הנה, כמעט נגעתי סוף סוף בדבר האמיתי… והמחשבה הזאת מעלה חיוך מר של לגלוג על שפתיי ומייבשת את איבתי. אינני נוטרת עוד, ואני מעיזה להזות: אולי כשייוולד הילד תרשה לי האישה הזאת להחזיק אותו לרגע בזרועותיי? אולי תרשה לי להריח את ריחו, ריח תינוקות מתוק, ולהדביק נשיקה בפניו התפוחות? שהרי לולא עצותיי הכושלות לא היה התינוק הזה נוצר. רק בזכותי יבוא הילד הזה לאוויר העולם!
יום אחד היא ניגשת אלי. מבטה נתון ברצפה, כתפיה שמוטות, ומבעד למסכה היא ממלמלת במבוכה. "אני מבקשת סליחה… כן, אני יודעת, בגללי פוטרת ואני לא יודעת איך לתקן… אני מצטערת… באמת… אני כל כך מצטערת…" אני לא עונה והיא ממשיכה. "את צדקת. הוא אומר עכשיו שאני לא טובה בשבילו, שאני מסרסת אותו… הוא הפסיק לכתוב את שיריו אחרי הטיול הזה, וכל זאת בגללי. אני לא ידעתי לקבל אותו, לכבד אותו… בכל כוחי רציתי לשנות אותו, ועכשיו הוא כועס ואומר שאני ממיתה את שיריו. לולא התינוק הזה שנוצר שם, במלון שליד המנסרה שלא הייתה, היינו נפרדים, אבל הוא לא יעזוב אותי עכשיו. ואולי יסלח לי אחר כך… כי גם את סלחת. ממבט עינייך שהשתנה במשך השבועות הארוכים האלה אני יודעת שסלחת… ועכשיו אני יודעת איפה טעיתי. עכשיו אני רוצה שיחזור ויכתוב, אבל הוא טרוד רק במרוץ אחרי הכסף. שעות רבות הוא עסוק במשרד, ואלי יבוא רק בערב ויביט בי במבט אדיש…"
אני נחרדת. רציתי לחשוב ששניהם מאושרים, והנה גם כאן שיממון. גם כאן תוגה וחוסר נחת וחיים דלים! ואני מחייכת אליה חיוך של חמלה ומלטפת את ידה, אך איני יודעת מה לומר לה.
בערב מטלפנת עליזה, חברתי מהמשרד. "הבוס בצרות עכשיו!" היא מבשרת לי בקול רווי שמחה לאיד. "מחלקת אירופה כמעט שוממה. כשהצעירים שומעים שאינך עובדת איתנו הם פונים לסוכנויות אחרות. הבוס רוצה שתחזרי!"
ואומנם, כעבור ימים אחדים הוא מטלפן ומבקש ממני לחזור לעבודה. ועתה אני יושבת שוב במקומי הקבוע, מביטה באנשים הצעירים המייחלים למוצא פי ותולים בי את עיניהם בהערצה, וכשאני מתארת באוזניהם את ריחו של היער האפלולי, את הבונה השוחה במימי הנהר, את הסנאי המטפס במהירות על גזע האדר או את אוושת הרוח המגלגלת על קרקע היער אצטרובלים שנשרו, אני מנסה לחסום את התלהבותי, לרסן אותה מעט ולהאט את צעדיה. אבל אני כבר יודעת שקרב אבוד אני נלחמת, ואני מתארת בפרוטרוט את המראות הנגלים לעיניי מבעד לשרטוטי המפה, כי הרי את ריחות המקום אני מכירה, את מרקם העלים יודעות אצבעותיי הזקנות, ואת מראות היער וקולותיו אני מכירה היטב. וכששואלים אותי הצעירים בהתפעלות: "גברת לילי, באמת היית בכל המקומות האלה?" אני עונה בעיניים חולמות: "אינני יודעת,,, באמת שאינני יודעת…"
רותי יצחקי ריכטר
24.10.2020

לתגובות נא לכתוב אל רות ריכטר [email protected]

יעקב יובל / וידוביץ אמן יוצר בעץ

יעקב יובל / וידוביץ'

יעקב הוא הבן של צילה שהיה לה ברחוב ד' בביתה מול בית הספר מזנון בו מכרה לתלמידים סנדביץ' עם מיונז…

יעקב הוא אמן יוצר בעץ:

תמונה> יעקב אמן-חרש עץ ועבודתו 

 תמונה > יעקב אמן עץ-מבקר בספינת הדגל של הצי ה-6

תמונה > שלמה אב המשפחה

   תמונה>האח הלל

תעודה  מס.1

תעודה  מס.2

רות ריכטר:ספר חדש

 שלום לכם

אני שמחה לבשר לכם שהשבוע יצא לאור ספרי החדש, מס'  12, "העיניים של אימא". שלשום מלאו לו שבוע.  הוא מתאים גם לבני נוער וגם למבוגרים, ועוסק בקושי להתגבר על נכות. חלקו אוטוביוגרפי וחלקו דמיוני. הוא אופטימי מאוד. כן אני מזמינה אתכם לצפות בשתי כתבות קצרות שלי ושל אריה שהתפרסמו החודש  בערוץ 98.  הנה הקישורים:

https://www.youtube.com/watch?v=GjAej73bbcU

שיקום. כתבת שיר. 3 דקות.

https://www.youtube.com/watch?v=671KSIDX4SU

כתבה קצרה,  9 דקןת, על  לאה מילר פורשטט, שהקימה באוגנדה בית ספר לילדי המגורשים.

תיהנו.

רותי יצחקי ריכטר

 

אורית פרי להמשך יום האישה:המורה יעל שהשפיעה על חיי:

ממשיכה בהתבוננות על מסע חיי ועל הנשים שהשפיעו עליי.  והיום אני מוקירה תודה למורה שלי מכיתה א׳ בבית הספר הריאלי העברי בחיפה. הלא היא המורה יעל האהובה  Yael Etiel Harlaff זכיתי שהמורה יעל תלמד אותי לקרוא ובכך תפתח לפניי עולם ומלואו, ותנחיל לי את אהבת הקריאה שמלווה אותי כל חיי. וכתיבה!  כתבנו אז בחצאי מחברות, ויעל הקפידה אתנו על יסודות הכתיבה התמה, כפי שקראו לה ב׳ריאלי׳.   עד היום משונה לי כשאני רואה שמישהו כותב ט׳ או ל׳ מלמעלה. זה בניגוד לכללים שלימדה אותי המורה יעל. ואיזה כתב יפהפה היה לה עצמה!

                                             

המורה יעל הייתה יפהפייה ג׳ינג׳ית תוססת, ססגונית ומלאת חיות. היא הילכה עליי קסםלבושה בשמלות צבעוניות וענודה מחרוזות ענברים, טבעות וצמידים. כמה אהבתי להתבונן בה! כמה אהבתי להקשיב לה.חלק לא מבוטל מהקסם שלה היה כשרון הציור שלה. יעל הייתה ציירת. ציירת ממש. אמנית. וכל אחת מאתנו זכתה ביום הולדתה לשבת מול המורה יעל ושהיא תצייר את דיוקנה.

ביום של בחינת הבגרות האחרונה שלי, ממש כשיצאתי מהבחינה, בבית בירם, פתאום פגשתי את המורה יעל, שבאה להשגיח בבחינות. הרגשתי, וגם אמרתי לה, שזו סגירת מעגל עבורימעגל הלימודים שלי בבית הספר, מהיום הראשון בכיתה א׳ עד בחינת הבגרות האחרונה בי״ב.

לפני כעשרים שנה, קראתי בעיתון כתבה על יעל ועל סיפור האהבה המופלא שנרקם בינה לבין גייזי מנחל עוז, לאחר שבעלה נפטר. באותם ימים הייתי עורכת משנה( עורכת תוכן) של התוכנית של עינת ארליך ששודרה מידי יום שישי בערוץ 2החלטנו להביא את יעל לתוכנית שתספר את הסיפור שלה. נודע לנו שהתוכנית מצולמת ביום ההולדת של יעל, והזמנתי עוד חברים שלי מכיתה א׳ שיעל היתה המחנכת שלהם, שהסתתרו מאחורי הקלעים ואז הפתיעו אותה כשנכנסו עם עוגת יומולדת. יעל זיהתה את כולם, למרות השנים שחלפו, וכמובן התרגשה מאוד.

לפני כמה שנים נפגשנו בפייסבוק
גם הפגישה הזו הייתה חמה ומרגשת. נמשכה לתוך התכתבויות פרטיות, שאלות ועדכונים. היה מדהים לראות איך למרות שלימדה מאות תלמידים המורה יעל זוכרת פרטי פרטים עליי ועל כל בני משפחתי. יעל היא חברה פעילה שלי בפייס, וגם בפרסונה הפייסבוקית יעל היא עדיין ערכית ודעתנית כשהייתה. בשבילי היא נשארת תמיד המורה יעל האהובה, המורה שלי מכיתה א׳, האישה שפתחה בפניי את עולם הלמידה.

מזמינה את כולכן/ם לגלות ולכתוב על הנשים שהשפיעו עליכן/ם.
ושיהיה יום האישה משמעותי ושמח 

 תגובות

Julia Gati   אורית הכתיבה שלך עוצמתית ומרגשת ובוגרת וטהורה . מורתי יעל הנצחית .מורתי הנצחית כך אני קוראת לה.

אלחנן הופמן מרגש בהחלט, והיום אפשר להתגעגע למורים של פעם , זן נדיר

 Dorit Romano Hirshson כתבה מרגשת על אשה מדהימה

 

 

 

 

 

 

 

מזל טוב לרותי יצחקי/ריכטר :רק עכשיו נולד

חברים יקרים, מגיע לי מזל טוב.

כן. הוא תינוק חדש, הוא ספר בן שבועיים, וכמו כולם גם הוא נולד בזיעה ובדם לבי. לכן כל הזמן אני שרה לו את השיר הנפלא מימי ילדותנו:  "בוא ואשק לך, ספרי היקר, מול ירק של שדות, שמים של אור. ולבך עוד לא רוחץ עוד מזיעה ודם…" ואני מניפה אותו מטה ורום כמו בשיר הזה, ומספרת על לידתו לארבע רוחות השמים ולכל מי שמסכים לשמוע.

          ואל תזלזלו, חברים, עברתי הרבה טיפולים עד שילדתי אותו. למעשה, הוא היה צריך להיוולד לפני שנה, אבל ההיריון הזה נמשך כל כך הרבה חודשים, כי כל הזמן חשבתי שאולי הוא עוד לא בשל, ולכן הגהתי והגהתי והגהתי כדי שהוא יהיה מושלם, וכמו בהרבה הריונות,  עברתי את תאריך הלידה המצופה. אבל למה אני מתלוננת על איחור קל? הרי חיכיתי לו המון שנים. חשבתי אותו ודמיינתי אותו וחלמתי אותו ופיללתי לו וציפיתי לו.  והנה, סוף טוב – הכל טוב.  עכשיו הוא אתי. ואני "משוויצה" בו בלי בושה לפני כל החברים והשכנים.

          אתם צריכים לראות כמה הוא אסתטי. אני מתכוונת לומר שהוא יפה מבחינה חיצונית. כי אני לא מוסמכת להעיד על תכונותיו הפנימיות. הרי אתם מבינים שאני משוחדת, אבל חיצונית הוא ממש יפה תואר. הלבשתי אותו בעטיפה נאה, ועל בגדיו יש ציור המעיד על תוכנו ומלים טובות כתובות עליהם. הוא נראה לי תינוק מעניין. ואני מקווה שהוא גם די חכם. אבל כל אמא, ובעיקר אמא יהודייה, חושבת ככה על הילד שלה. נכון?

          אני מקווה שכולם יאהבו אותו. אמנם יש לו עשרה אחים בוגרים שהולדתי מזמן  וגם אותם אני אוהבת מאוד, אבל אף-על-פי שאסור להפלות, אני אוהבת אותו קצת יותר, כי הוא בן הזקונים שלי. הוא חסר ישע שעדיין לא פילס לו את דרכו. ואני צריכה להגן עליו ולהשתדל שיהיה מקובל על הבריות ובעיקר על הילדים ובני הנוער  כי להם נועד.  

ויש לו כבר שם. קוראים לו "נגד הזרם", כי הוא מספר את סיפורה של ילדה אמיצה הסובלת מחרם חברתי מתועב ואכזרי, (כמו כל החרמות בעולם, הן אצל ילדים והן אצל מבוגרים). הספר גם מנסה לתת להורים ולמחנכים כלים להתמודדות  עם תופעה אלימה  וכואבת זו.

אפשר להשיג את הספר בחנויות הספרים. אמנם הוא מתאים לנוער, אבל אני מקווה שגם ילדים בני 100 ימצאו בו עניין,

 תיהנו.

 רותי יצחקי-ריכטר [email protected]

037314024   0524824436

 

 

 

גייזי: "שמאלה לרחוב פרל" בפסטיבל הקולנוע הבין לאומי בבוסטון

 הסרט של סוזי ריבו ויפתח שביט הוקרן אתמול בששי והקרנה חוזרת תהיה ביום שני

http://leftonpearl.org/festivals.html

https://twitter.com/leftonpearl

https://www.youtube.com/watch?v=q-Ax3i2Iv28

https://www.youtube.com/watch?v=gCKwU87pDuM

LEFT על פרל הוא תיעוד של 55 דקות על אירוע משמעותי מאוד אך לא ידוע בהיסטוריה של תנועת השחרור של נשים, 1971 השתלטות על כיבוש בניין אוניברסיטת הרווארד בבעלות מאות נשים באזור בוסטון. 10 ימי כיבוש של 888 ממוריאל דרייב על ידי נשים בדרישה למרכז נשים ודיור נמוך דיור עבור הקהילה שבה עמד הבניין, מגולם בתוכו הרבה תקוות, ניצחונות, קונפליקטים ומתחים של הפמיניזם הגל השני. אחת ההשתלמויות המעטות של נשים עבור נשים, פעולה זו הייתה טרנספורמטיבית עבור המשתתפים, והובילה ישירות להקמת מרכז הנשים הארוך והמשתנה ביותר בארה"ב.

            

יעל איתיאל :תתחילו להתרגל – שמונֶה עשרֵה

   זו מכת מדינה    שלוקים בה שדרני רדיו וטלוויזיה , סופרים ,מוזיקאים  ,אנשי ציבור , שרי ממשלה  ואפילו אנשי חינוך ומורים ! גם דתיים שמתפללים שמונה עשרה כל יום טועים כשאומרים את המספר 18 עם פתח בנון : אין מילה כזו בעברית !

   צריך לומר :  אלפיים ו-  שמונֶה עשרֵה

   תפילת  שמונֶה עשרֵה

אני בת    שמונֶה עשרֵה

גם אני בן  שמונֶה עשרֵה

  תתרגלו מעכשיו לכבד את  

 השנה הקרובה בעברית נכונה!

 תשמרו על השפה שלנו.

יעל איתיאל חרלף