אלי רביד, ליישי : דני קמפל , יליד 1937, הלך לעולמו. משפחת קמפל , ההורים יעקב ואסתר גרה ברחוב י'ח מספר 6 { היום רחוב אהרון ציזלינג }בקרית חיים , עם ילדיהם שושנה ודני. עם דני היינו ב"גן טובה " ,למדנו בבית הספר עממי א'{ ארלוזורוב },ובית הספר התיכון.גדלנו יחד בקריה עד התגייסותנו לצבא. דני היה חניך תנועת " השומר הצעיר ", בקבוצת הנערות והנערים שהקימו את קבוץ נירים. היטיב לרקוד. בלט בכישרונותיו ואהבותיו לחיות ולטבע. הקים את ביתו בנחלת יהודה { ראשון לציון } ובחצרו גידל סוסים ובעלי חיים רבים. במקצועו היה יזם ואדריכל נוף .
אנו משתתפים בצער בני המשפחה.
דן קמפל ז'ל { 1937-2024},בחזית התמונה , משמאל , לצידו של יוסי חסין ז'ל חברו הטוב שנים ארוכות.
עירית רימון -ניידורף: לזכרו של הדוד שלי, סמ'ר אמיר כפתורי, בן קריית חיים , שנפל במלחמת יום כיפור. העברה מ" זיכרונות ילדות קריית חיים" { פורסם לראשונה אוקטובר 2023}.
רק לפני שנה ציינו 50 שנה למלחמת יום כיפור – המלחמה שהייתה תוצאת המחדל הגדול הראשון.במשך 50 שנה אמא שלי חיכתה לרגע שיהיו לה מספיק כוחות להנציח את אחיה האהוב, סמ"ר אמיר כפתורי ז"ל, שנפל באותה מלחמה ארורה.השיר "אמיר, אחי הצעיר", נולד ממיזוג כישרונות נדיר, ובראשם של המלחינה, כלת פרס ישראל, Nurit Hirsh, המשורר Amir Tomer, הזמרת Mika Einav, המעבד Soof Sela, הנגנים:
שבוע לאחר יציאת השיר, קרה המחדל הגדול הנוראי השני. מוזמנים להאזין לשיר.
מיקה עינב , העברה מאתר מיקה עינב , ספטמבר 2023 :
סמ"ר אמיר כפתורי ז"ל היה בן 21, כשנפצע בסיני במהלך מלחמת יום כיפור. 7 שבועות נאבק בבית החולים בגבורה ולבסוף מת מפצעיו ב22.12.1973, נר שלישי של חנוכה. בחלוף 50 שנה, זכינו משפחתי ואני להנציחו יחד בשיר שנכתב במיוחד לזכרו. תודה לכל מי שלקח חלק ביצירה הזו. היוזמה של מיכל רימון – אחותו הגדולה של אמיר, המילים הרגישות של עמיר תומר, הלחן הנפלא של נורית הירש, העיבוד היפהפה של סוף סלע, נגינתה הנשגבת של עירית רימון – אחייניתו של אמיר, והביצוע המתמסר של כל הנגנים והמשתתפים; נדמה כי הכול התחבר והתמזג ברגישות ובדיוק רב לכדי יצירה רבת משמעות עבורנו, שהייתה צריכה לצאת לעולם בדיוק עכשיו. ממשיכים במסע של חיינו, עם אמיר בלב. עם תקווה ועם מחויבות לטוב. לא שוכחים. קרדיטים: מילים – עמיר תומר .לחן – נורית הירש .עיבוד – סוף סלע .שירה – מיקה עינב .פסנתר – עירית רימון ניידורף .כינור – חן שנהר. כינור – אבנר קלמר .ויולה – שולי ווטרמן .צ'לו – תמי ווטרמן .הקלטה ומיקס – ירון אלדמע .מאסטרינג – ארן לביא .צילום ועריכה – אביעד פוקס. הוקלט באולפן המקסים של יואב פולצ'ק בתל אביב
אלי רביד, ליישי : בשל המלחמה המתנהלת יום ולילה מאז 6.10.23 למען בטחון מדינת ישראל ואזרחיה , " מלחמת חרבות ברזל " ,בוטלה עצרת הגבורה והזיכרון לזכר חללי חיל השריון שהייתה אמורה להתקיים ביום 15.10.24.נזכור את כולם.
עידית סופר, אחראית מורשת ב"מכון וולקני "מבקשת תמונות , מסמכים, זיכרונות ומידע אודות " חוות החולות " בקרית חיים, חווה ניסיונית לגידול צמחיה לייצוב חולות נודדים, אשר פעלה בשנות ה-50 ועד שנות ה-90 ברצועת החול הסמוכה לחוות מכלי הדלק של IPC בקריה בניהולם של ד'ר בויקו ולאחריו משך שנים רבות ,ד'ר דוד צוריאל { איש קריית שמואל }. תלמידי בתי הספר בקרית חיים הקריות וחיפה ,הגיעו לכאן עם מוריהם לפעילויות בחווה וללימודים. נשמח לעזרתכם בקבלת מידע אודות " חוות החולות " בדגש על ראשית שנות פעילותה{ סוף שנות ה-40 תחילת שנות ה-50 } ולפרטים וליצירת קשר עם גב' רחל לוי מרחוב בוסל מספר 67 בקריית חיים , או מי מבני משפחתה , אשר מסמך שברשותנו מעיד שהייתה פעילה בשימור " חוות החולות " והכרזתה "כגן תנכ'י בוטני ".
בנין המשרד הנטוש של "חוות החולות " .כביש האצטדיון בקרית חיים. עליו ניצב היום שלט החוצות. { צילום אלי רביד , 2024}
" חוות החולות " וברקע מיכל הדלק של חוות המכלים של ipc. {צילום אלי רביד 2024}.
סבך הצמחייה ב "חוות החולות " .{צילום אלי רביד 2024}
בחוות החולות הנטושה, מתחם מגודר של באר מים בבעלות אגודת המים של קריית חיים { צילום אלי רביד 2024 }
בשנות פעילותה, שער הכניסה ל" חוות החולות ". ברקע אבישי ברק ז'ל { צילום גייזי שביט 2006}
חלקה מתוך " חוות החולות " הנטושה הוקצע לחורשה ע'ש החברים והבנים של קריית חיים שנפלו במערכות ישראל. { צילום אלי רביד2024}
חלקה בחוות החולות הנטושה { צילום אלי רביד 2024}
חלקה בחוות החולות הנטושה.{ צילום אלי רביד 2024}
תגובה שהתקבלה מאילנה ביום 9.11.24
הכרתי בחווה את פועלו של ד"ר צוריאל שהתמקד במחקרים אודות צמחים העוצרים נדידת חולות. מה שהיום קרוי מדבור. בזיון בעיניי שאין שום אתר או גן או מוזיאון או ספר שמנציח את מחקריו ומפעל חייו החשוב. הוא נשכח.
מוקדש באהדה לכל מתנדבי ומתנדבות החמל"ים ברחבי הארץ.
שלום לידידיי
לא שלחתי אליכם סיפור חדש זמן רב, כי אני עסוקה מאוד בבישול לחיילים. אני שולחת מדי שבוע מאז פרוץ המלחמה 5-7 תבניות אלומיניום גדולות חד פעמיות עם כ80 כדורי שוקולד ותבשילים אחרים..
בהשפעת פעילותי זו נוצר הסיפור הרצ"ב. תיהנו, הגיבו ושתפו עם מכותביכם.
רותי
שבעים קילו בשר
אוף! אני כבר לא יכולה יותר! מלמלתי לעצמי כשצנחתי באפיסת כוחות על הכיסא הקרוב לדלת. אני כל כך עייפה! אני כל כך מבואסת ומתוסכלת! מה ביקשתי בכלל מרשתות המזון האלה?! רק שבעים קילו בשר לחיילים שייצאו מחר לריענון ורוצים לעשות על האש לפני שיחזרו הביתה לחופשה קצרה… איך האנשים האלה מהרשתות יכולים לסרב לי?! איך אפשר?! איך אפשר?! איך אפשר?!
בתחילת המלחמה כולם תרמו ברצון, ואפילו שיבחו אותי כשראו את הפנים המקומטים ואת ההליכון הגדול שלי, שהם קוראים לו שלא בצדק בשם המעליב "עגלת נכים", ולי נותר רק להיכנס לטרנטה שלי ולאסוף את השלל, אבל עכשיו כולם קיבלו פיק ברכיים… בשלוש רשתות כבר לא עונים לי בטלפון, וברשתות אחרות אומרים שהם כבר תרמו או שהם אימצו יחידה אחרת… הם, תסלחו לי, פשוט תפסו תחת…
כשסיפרתי לחברות שלי בחמ"ל הן צחקו. "את תשיגי, יעל," הן אמרו בביטחון. "את תמיד משיגה. אף פעם לא אכזבת אותנו…", אבל עכשיו אני צריכה לטלפן להן ולהסביר שהפעם נכשלתי… שלא הצלחתי…
אין לי אפילו כוח לקום מהכיסא כדי לנעול את הדלת… אבל מי זה מצלצל עכשיו ומקיש עליה קלות? אין לי כוח לקום ולפתוח… אני לא רוצה לראות אף אחד עכשיו… אני מוכרחה להיות קצת לבד עם השקט שלי. אני כבר אישה זקנה ואני לא חייבת שום דבר… לא אפתח… לא אפתח… לא אפתח…
הדפיקות חזר ונשנו ולבסוף קראתי "פתוח", כמו בסדרת הטלוויזיה הישנה והמצחיקה שאהבתי בעבר לצפות בה עם אריה שלי שאני כל כך מתגעגעת אליו… חבל שאין כדורים נגד געגועים…
בפתח עמדה השכנה שלי, ז'קלין, ובידיה כרגיל מגש מכוסה במפית צחורה ובו עוגיות מרוקאיות ריחניות שהיא מביאה לי בחיוך כל שבוע.
"היכנסי, ז'קלין," מלמלתי, והיא מיהרה להתיישב על הכיסא שלידי ולהציץ בפניי המזיעות. כרגיל לא נעלם דבר מעיניה החוקרות.
"מה קרה לך, נשמה, למה הפנים שלך כל כך לבנות כמו צלחת של מרק והעיניים כמו ביום כיפור?" שאלה בדאגה.
לא הייתה לי ברירה וסיפרתי לה שאני מתרוצצת בין הרשתות כבר יומיים ולא משיגה את תרומתן. "שבעים קילו בשר? בגלל זה העיניים שלך אדומות?" השתוממה ז'קלין.
כן, כי החיילים צריכים עד מחר בבוקר," התחלתי להסביר.
ז'קלין, כרגיל, לא התרגשה. "רק שבעים קילו בשר? ממש קטן עלינו! אנחנו נמצא את הבשר הזה, אבל קודם נשתה קפה," אמרה ומיהרה לכיריים כדי להרתיח קפה שחור עם הל כמו שאני אוהבת.
"איך נשיג?" מלמלתי. "הרי החזירים האלה עושים המון כסף מהמלחמה ולא מסכימים לתרום כמו שצריך!"
ז'קלין לא ענתה. היא מזגה את הקפה לכוסות שהוציאה מארון המטבח ולגמה מהקפה בפנים חמורות. ישבנו דקות אחדות בשתיקה ואז היא פקדה: "יעל, נשמה, תביאי את הטלפון שלך."
"בשביל מה את צריכה את הטלפון שלי?"
"בשביל הוואטסאפ של המתחם. יש במתחם שלנו המון משפחות והדיירים יתרמו ברצון."
הבטתי בה בסקרנות מהולה באי אמון. היא כמעט בת גילי, ולא הייתי בטוחה שהיא יודעת לשלוח וואטסאפים.
ז'קלין לבשה פתאום ארשת של מורה קפדנית והכתיבה לי בקצב הכתבה: "חיילים המתפנים לחופשת ריענון קצרה מבקשים לעשות על האש מחר בערב. אנחנו זקוקות בדחיפות לשבעים קילו בשר כשר מכל המינים: בשר בקר, בשר טחון, עופות, קבבים ועוד. נא להביא הכל מתובל ומוכן לצלייה לבית 2 דירה מספר 7."
הבטתי בז'קלין בחיוך עצוב. "אני מוכנה להתערב איתך שזה לא יעבוד," אמרתי בייאוש.
"נחכה ונראה, כפרה, תסמכי עלי… ועכשיו כשהעיניים שלך כבר לא כל כך עצובות והפנים קצת ורודות אז אני יכולה ללכת הביתה ולהכין את הבשר. ואת לכי לנוח. זה לא בריא בגיל שלך להתרוצץ ככה."
ז'קלין עזבה את הבית ואני נרדמתי בחדר השינה בבגדיי ובלי להתקלח.
צלצול דלת הכניסה העיר אותי. בפתח עמדו חמש שכנות ובידיהן תבניות אלומיניום חד פעמיות וקופסאות פלסטיק מכוסות. "זה בשביל החיילים שלך," אמרה אחת מהן בחיוך, ואני הזמנתי אותן להיכנס. הן עזרו לי להכניס את הבשרים לפריזר ולמקרר, וכשנגמר המקום התנדבו אחדות מהן לאכסן את השלל בביתן. עד הערב באו שכנות נוספות, ואחרי שנאסף כל הבשר טלפנתי לחמ"ל וביקשתי שינוע ליחידה.
בחמ"ל כרגיל שיבחו אותי. קראו בראבו וכל הכבוד, ואני הסברתי שהכל נעשה בזכותה של ז'קלין, שלעולם אינה מאבדת את האופטימיות שלה והיא עומדת להצטרף לחמ"ל שלנו.
כעבור ימים אחדים קיבלנו בוואטסאפ צילומים ממסיבת הריענון ובהם הבעת תודה וקריאות עידוד. העברתי את הצילומים למתנדבות של המתחם והלכתי לישון, כי מחר אני צריכה להכין מאה כדורי שוקולד לחיילים ולמשפחות החטופים. מי מוכנה לעזור לי?
ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום. ובו תינשא מלכותך, ויכון בחסד כיסאך, ותשב עליו באמת.
אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד וכותב וחותם וסופר ומונה, ותזכור כל הנשכחות ותפתח את ספר הזיכרונות, ומאליו יקרא, וחותם יד כל אדם בו.
ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו: "הנה יום הדין לפקוד על צבא-מרום בדין" – כי לא יזכו בעיניך בדין.
וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון, כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי, ותחתוך קצבה לכל בריה, ותכתוב את גזר דינם.
בראש השנה יכתבון ובצום יום כיפור יחתמון: כמה יעברון וכמה יבראון מי יחיה ומי ימות מי בקיצו ומי לא בקיצו מי במים ומי באש מי בחרב ומי בחיה מי ברעש ומי במגיפה מי ינוח ומי ינוע מי יישקט ומי ייטרף מי ישלו ומי יתייסר מי ירום ומי ישפל מי יעשר ומי יעני: ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה!
(…) אמת כי אתה יוצרם ויודע יצרם כי הם בשר ודם: אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר כחציר יבש וכציץ נובל כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף!
מאמן הנבחרת הלאומית הראשונה של ישראל בכדורסל נשים. הנבחרת יצגה את ישראל באליפות אירופה כדורסל נשים שהתקיימה בבודפשט – הונגריה בשנת 1950. אימן את נבחרות הנוער בכדורסל ובכדורעף, שייצגו את ישראל באירופה, בפסטיבל הנוער הדמוקרטי בפראג בשנת 1947.
נולד בלבוב – פולין. גובה: 1.81מ'. שיחק כרכז ובכל תפקיד בהתאם לנדרש. הצטיין בראיית משחק, זריזות, התקפה, קליעות וריבאונד. בכדורעף הצטיין בעיקר בהנחתות. בגיל 14 (1928) הצטרף לאגודת הספורט היהודית "דרור", והיה ספורטאי רב גוני מצטיין, בעיקר במשחקי כדורעף וכדורסל ואתלטיקה קלה.
לאחר סיום לימודיו בתיכון, למד הנדסה אזרחית בפוליטכניקום, ובמקביל – הוסמך כמדריך וכמורה לחינוך גופני.
בגיל 21 (1935) הגיע לארץ למכביה השניה, נשאר בארץ ועד מהרה השתלב כשחקן כדורעף וכדורסל בהפועל חיפה. ששלטה בשני ענפים אלה במשך 10 שנים (1935 – 1945). בשנת 1937 השתתף באולימפיאדת ספורט הפועלים באנטוורפן שבבלגיה. בשנים 1948 – 1950 שירת בחטיבת כרמלי.
ריכז את אגודת הפועל חיפה מבחינה מקצועית, ארגונית וכמזכיר עד גיל 63 (1977). בשנים 1977 – 1987 היה מנהלו של היכל הספורט החדש ברוממה בחיפה.
במקביל לפעילותו בהפועל חיפה, בשנת 1940 החל לעבוד כמורה לחינוך גופני בבהי"ס המקצועי והימי בחיפה ובתיכון קרית חיים. בשנת 1959 מונה לתפקיד מפקח על החינוך הגופני במחוז חיפה. פעל לקידום מעמדם של המורים, לשיפור ההוראה ולקידום החינוך הגופני בבתיה"ס. דאג לבניית מתקני ספורט חדשים ופעל רבות לשילוב הקהילה בפעילויות בתיה"ס. בשנות ה-60 נשלח מטעם משרד החוץ והפועל לארגן אירועים ומיפגנים בארצות אפריקה שזכו לעצמאות.
זכה בעיטורים על פעליו: מדליית הכבוד "איש כפועלו" ו"עיטור הגבורות" מהפועל, יקיר חיפה ועיטור העיר חיפה על מפעל חיים בספורט העירוני, יקיר ארגון מורי החינוך הגופני. זכה באותות הצטיינות והוקרה מממשלת צ'אד (עיטור האבירות) על אירגון יום העצמאות של צ'אד בשנת 1963 ומממשלת סנגאל קיבל מדליה על ארגון מפגן הפתיחה של משחקי אפריקה – האולימפיאדה האפריקאית 1964.
תחביבים: ספורט ונגינה במנדולינה.
אבא ל-3: קרי, איילת ואמיר. בת זוג: מילכה שוורץ אומשווייף עמישב – כדורסלנית. שחקנית הנבחרת הלאומית הראשונה של ישראל בכדורסל 1950. יצגה את ישראל באליפות אירופה כדורסל נשים שהתקיימה בבודפשט – הונגריה. אשתו הראשונה, נעמי שוורץ אומשווייף ז"ל, היתה שחקנית כדורסל וכדורעף באגודת הספורט היהודית "דרור" בלבוב – פולין, ולאחר עלייתה לארץ (1935) בהפועל חיפה. אחיינו, צבי אומשווייף ז"ל, טייס חיל האויר וקברניט אל-על, היה שחקן כדורעף בנבחרת ישראל וכדורסל בהפועל עין המפרץ. נכדתו, שירה בן ברק, כדורסלנית נבחרת הנערות 2009. נינתו, הנכדה של קרי – ליאור דרוק, היא אלופת ישראל בסייף (רומח) לקדטיות ונערות 2018-2019
דולק אהרון אומשווייף עמישב נפטר ב-9.10.1998 היה סמל ליושר ולצניעות, מסור ואוהב אדם.
אלי רביד, ליישי :
חלפו 26 שנים ללכתו של דולק שהיה מורה לחינוך גופני , אהוב ומוערך על רבים מבנות ובני קריית חיים בשנות ה-40-50 של המאה הקודמת. הייתי תלמידו מאז ימי בית ספר עממי א' { "ארלוזרוב "} בקרית חיים וכנער גם בבית הספר בסמ'ת בחיפה. דולק היה ספורטאי רב תחומי, הדריך וקידם רבים להישגים ספורטיביים בענפים אישיים וקבוצתיים וגם ראה בספורט לאלפים { "ספורט עממי "}ערך חינוכי ותרבותי רב לכלל החברה בישראל. באישיותו , בכישוריו ומומחיותו הרב גונית ,דולק נטע בי את האהבה לספורט והיה מהמורים שנשארתי בקשר עימם משך שנים ארוכות .מראשית דרכו בארץ התגורר דולק בחיפה ,פעל ועשה רבות לקידומה של העיר ותושביה בתחום החינוך והספורט , במגוון רחב של תפקידים מרכזיים ובעלי השפעה.
התמונה מארכיון התמונות של ה"אתר החופשי של בני קריית חיים."
תיכון, ששימש כח"כ של הליכוד בין 1981 ל-1999, הלך לעולמו בגיל 87. במשך שלוש שנים הוא היה יו"ר הכנסת. נשיא המדינה הרצוג ספד: "דן תיכון ייזכר כשומר הדמוקרטיה וכפטריוט ישראלי".יושב ראש הכנסת ה-14, דן תיכון, הלך לעולמו בגיל 87. הוא הותיר אחריו את אשתו לודמילה, בנו הדר, בתו תמי, חמישה נכדים ונין. הלווייתו תתקיים מחר, בשעה 16:00 בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.תיכון, יליד שנולד בקריית חיים ב-1937, שימש כחבר כנסת מטעם סיעת הליכוד בין השנים 1981 ל-1999. במהלך כהונתו שימש בין היתר כסגן יו"ר הכנסת ויו"ר הוועדה לביקורת המדינה.הוא היה שותף לחקיקת חוקים רבים, בהם חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ועמד גם בראש קבוצת הידידות הבין-פרלמנטרית ישראל-גרמניה ופעל רבות להידוק היחסים בין המדינות.בצבא שירת תיכון בחטיבת גולני, ולאחר מכן למד תואר ראשון בכלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. תיכון כיהן מ-1970 עד 1974 כיועץ שר המסחר והתעשייה בנושא אזורי פיתוח, מסחר ומלאכה. בנוסף, בין השנים 1971 ל-1981 כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של חברת שיכון ופיתוח.ב-1981 נבחר תיכון לראשונה לכנסת ברשימת הליכוד. בשנת 1996 נבחר תיכון לתפקיד יו"ר הכנסת ה-14, וכיהן בו עד שנת 1999, אז הודיע שאין בכוונתו להתמודד על קדנציה נוספת ופרש מהחיים הפוליטיים.
"נהג בממלכתיות ומתוך תחושת שליחות" נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד לתיכון: "קיבלתי בצער רב את הידיעה על פטירתו של דן תיכון, יושב ראש הכנסת לשעבר ומי שבמהלך כהונתו פעל רבות לביצור מעמד הכנסת ולחיזוק השפעתה בציבוריות הישראלית.
"דן תיכון ייזכר כשומר הדמוקרטיה וכפטריוט ישראלי, מי שנהג בממלכתיות ומתוך תחושת שליחות, ראשון הצברים שזכו לעמוד בראש בית הנבחרים שלנו. הוא טבע חותם גם כמחוקק וכחבר כנסת מן השורה, בעיקר בתחום הכלכלי. שולח תנחומים ללודמילה אהבת חייו, למשפחתו ולכל אוהביו ומוקיריו. יהי זכרו ברוך".
בריאיון ל-ynet ב-2008 אמר תיכון כי בליכוד ניסו לשכנע אותו לחזור לחיים הפוליטיים, אך הוא סירב בתוקף. "אני חושב שטועים אלו שחזרו, מי שפרש לא היה צריך לחזור", אמר אז תיכון. "אנשים שהפילו את נתניהו חוזרים ומצטרפים אליו כאילו כלום לא קרה, כי זו תסמונת הליכוד שחוזרת על עצמה בכל פעם שיש תחושה כי הליכוד שוב יתפוס את השלטון. הם שילמו אז ב-1999 לקח וישלמו גם הפעם".
בתקופת כהונתו בלט תיכון ב"יד הרמה" שבה הוא ניהל דיוני המליאה. לא פחות מכך התפרסם תיכון גם בזכות השיפוצים היסודיים שביצע ברחבי משכן הכנסת בשיתוף אשתו לודמילה. בריאיון ל"ידיעות אחרונות" ב-1999, הסביר מדוע החליט לפרוש מהחיים הפוליטיים: "מלאו 30 שנה לכניסתי למערכת הפוליטית. אדם צריך לפרוש בשיאו – ואני בשיאי".
דן תיכון { 1936-2024}
אלי רביד, ליישי: דן תיכון { סרדני} , יליד 1936,היה חבר קבוצת " רננים " בסניף "הנוער העובד "בקריית חיים. קבוצת " רננים " הייתה הנידבך העיקרי לגרעין " שדמות " , גרעין הנח'ל שאזרח את עין גדי וחבריו היו מייסדיו. דן , בעל הדעות " האזרחיות " { המפלגה הליברלית} , למד בבית הספר " אחווה "בקרית מוצקין וסיים לימודיו בבית הספר למסחר בחיפה. התגייס לצ.ה. ל שלא במסגרת הנח'ל ושירת בחטיבת " גולני ". התמיד לשמור על קשרים עם בני הקריה ועם חבריו לתנועה. לפני כשלוש שנים נפגשנו קבוצת חברים ,עם דן תיכון ולודמילה בביתם של דליה ויוסי שפר בכפר ביאליק, להשלמת מידע שביקש לשמוע מהמתכנסים לספר תולדות חייו שכתב.
בני קריית חיים אבלים עם רעייתו ,בת הקריה , לודמילה ועם כל בני המשפחה.
יעקב בר-און, העברה "ממעריב" 8.8.22.{קטעים מכתבה }.
תיכון נולד בקריית חיים האדומה, מעוז של מפא”י, לאליעזר סרדני (תיכון בפולנית), איש העלייה השלישית, שהיה חבר בגדוד העבודה ומנהל מחצבות “סולל בונה”. הוא בוגר תנועת הנוער העובד והלומד, וחבריו לגרעין ייסדו את קיבוץ עין גדי. הוא עצמו לא הצטרף אליהם. “תמיד שחיתי נגד הזרם”, הוא אומר.
באמצע שנות ה־60 נבחר תיכון כמזכ”ל התאחדות הסוחרים בירושלים בעת לימודיו לתואר ראשון בכלכלה וביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. בד בבד הצטרף לחטיבה הליברלית בגח”ל, שהפכה לליכוד. עם הקמת ממשלת הליכוד הלאומי השנייה, הוא מונה כיועץ לשר המסחר והתעשייה, יוסף ספיר, שהיה מראשי הליברלים, וכממונה על תיעוש אזורי הפיתוח והמגזר הלא יהודי.
עם נפילת ממשלת הליכוד הלאומי, נשאר תיכון עוד ארבע שנים במשרד הממשלתי ועבר להיות יועצו של פנחס ספיר, מראשי המערך. “כשגולדה מאיר הייתה ראש הממשלה, פנחס ספיר היה האיש החזק במדינה, והוא רצה אותי לצדו”, הוא אומר. “כשהמפא”יניקים זרקו את החפצים שלי אל מחוץ לחדר, ספיר נתן הוראה להחזיר אותם. הגם שלא הייתי ממפלגתו, היינו מקורבים מאוד.
מדי חמישי בבוקר הייתי מתייצב בביתו בכפר סבא, ומשם היינו יוצאים לסיור בערי הפיתוח. ‘תוּכן’, כך הוא קרא לי. בהזדמנות הזאת הייתה לי הזכות להשתתף בהקמת פארקים לתעשיות מדע ברחבי הארץ. על כך יודו לי בעוד הרבה שנים”.
כשתיכון, שניהל בשנות ה־70 חברות כלכליות, נבחר ב־81’ לראשונה לכנסת העשירית, הוא לא ציפה שיכהן 18 שנה. “חשבתי שאכהן קדנציה אחת ודי”, הוא נזכר. “’אם לא אבחר שוב, אל תזילו דמעה, כי זו דרכה של דמוקרטיה’, אמרתי ליקיריי, שבאו לחגוג איתי את ההשבעה שלי. אבל קדנציה רדפה קדנציה, היו לי חמש כאלה ותמיד על זמן שאול, הגם שהייתי בצמרת”.
תגובת גולשים ,מיום 15.9.24 ,לרשימת המשחקים המוזכרים באתר ע'י בני קריית חיים לדורותיהם.
אוסף המשחקים מאת: אברהם בן עזרא,
בוגר כיתה ח ' בית הספר א"ד גורדון 1956, קריית חיים.
1. מחבואי קופסא. 2. קלאס לסוגיו. 3. 4 מקלות. 4. קליעה באבנים והקולע נישא על גבו או גבה של היריב/ה לפי מרחק האבן היותר רחוקה. 5. חמור חדש. 6. חמור ארוך. 7. 5 אבנים. 8. הרצת גלגל אופניים על ידי מוט תיל מכופף. 9. אומגה. 10. האבקות בגבעות החול. 11. חסקה שהילדים בנו. 12. סבתא סורגת. 13. תופשת. 14. תחרות אגרוף עם זוג כפפות אגרוף – מי שמקבל כפפה ימנית הוא עם יתרון לעומת היריב שמקבל כפפה שמאלית אלא אם כן היריב שמאלי. מכות מותרות רק בכפפה. 15. משחקי גולות = ברורות. 16. משחקי מכסים של לבניות. 17. ריקודי עם בחצר (בן לוקח בת) 18. אמת או חובה. 19. 1 2 3 דג מלוח. 20. סקצ'ים מומצאים. 21. רכיבה על חמורים נטושים שהשאירו במלחמת השחרור. 22. ימי עבודה. 23. כדורגל עם כדור סמרטוטים או שיירי בית חרושת המגפר. 24. אחד על כתפי אחר כשהרוכבים מנסים להפיל זה את זה ומי שנשאר אחרון על הכתפיים מנצח. 25. ארבע תחנות.
ויש עוד.
אני זוכר שירים בגן .מילים לחן וביצוע : עוזי חיטמן.
שירי ילדות מילים ולחן: עוזי חיטמן העברה מ"שירונט".
אני זוכר שירים בגן כשהייתי ילד. איך שפן כל כך קטן קיבל נזלת. בין הרים ובין סלעים טסנו ברכבת טוב לשיר – היה נעים "לקום וגם לשבת" טוב לשיר – היה נעים "לקום וגם לשבת".
השירים, המשחקים – איפה הם עכשיו? אולי לפני אולי בצדדי, אולי מאחורי הגב.
אני זוכר ארגז בחול ארמונות בנינו ציור ציירנו במכחול אכלנו ושתינו איך רקדנו יד ביד מעגל עשינו טוב לשיר – היה נחמד כשעוד קטנים היינו טוב לשיר – היה נחמד כשעוד קטנים היינו.
השירים, המשחקים…
אני זוכר אותם ימים הכל ברור כשמש. זה אולי היה מזמן אך זה נראה כמו אמש. השירים המשחקים ששרתי ושיחקתי הם איתי בתוך תוכי אותם עוד לא שכחתי. הם איתי בתוך תוכי אותם עוד לא שכחתי.
