חוה אלברשטיין : שרליה .

העברה מוויקפדיה ואתר חוה אלברשטיין.

אלברשטיין נולדה בשנת 1946, בשצ'צ'ין שבפולין בשם אווה אלברשטָיין. שם אימה היה מינה אלברשטיין. בשנת 1951, כשהייתה בת ארבע, עלתה לישראל עם הוריה, למעברת "שער העלייה" שבחיפה. את אנשי המקום, אשר רובם פליטים ניצולי שואה מאירופה, היא תתאר לאחר שנים בשיר "שרליה" כ"אנשים מקצה הזמן, מקצה האור והחיים". הוריה דיברו פולניתיידישרוסית, ועברית. משפחתה עברה בהמשך להתגורר בקריית חיים, והיא למדה בבית הספר תיכון קריית חיים.[3] בספרה הראשון, "שיר במתנה", סיפרה אלברשטיין כי את שמה העברי חוה נתנה לה הגננת בגן הילדים.

שרליה מילים: חוה אלברשטיין. לחן: גדעון כחן. שרה: חוה אלברשטיין, בת קרית חיים.

את הסיפור הזה מתחילים מהסוף
אנייה עם נוסעים הגיעה לחוף
אנשים עייפים בארץ חדשה
עומדים מול שער גדול ומסתכלים בו בשתיקה
אנשים מקצה הזמן, מקצה האור והחיים
בבגדים עבים בצעדים כבדים
שום דבר לא היה כמו בהבטחות
הבטיחו ארץ חמה היו רוחות וסערות
הגג עף בחורף, הרצפה מלאה סירים
הכל ספוג במים שמיכות הפוך מפולין
כולם מתייפחים אבל אני כבר ישנה
כמו נסיכה אמיתית – ישנה עם מטריה

מישהו אומר – "הגענו"
מישהו אומר – "אולי"
מישהו צועק – "מצאנו"
לוחשים לו "הלוואי"
מישהו קורא – "בינתיים"
צועקים לו – "עד מתי"
לעולם כבר לא נדע
מי נכנס ומי יצא
מי עבר ומי נשאר
בשרליה, שרליה…

"קול ציון לגולה" כל שעה שפה אחרת
הרדיו מנגן, יושבים כמו גולים במחתרת
כמו ליד התנור יושבים, מתחממים
מבינים כל מילה, שרים את השירים
ובבוקר חוזרים אל השפה החדשה
שוברת שיניים אדישה וקשה
כל התוכניות נהפכו לחלומות
מחליפים מקצוע, מחליפים את השמות
מחליפים זכרונות מקשטים את העבר
שם כולם נסיכים היו וזה מה שנשאר
היה פסנתר בכל חדר אורוות סוסים בחצר
כל מילה היא אמת, אמת פחות או יותר..
שרליה, שרליה…

ושוב הרדיו מדבר "מדור חיפוש קרובים"
רשימות ארוכות שמות כתובות ומספרים
מי שהחליף את השם בעצם כבר ויתר
אינו מקשיב לתכנית אין בו כוח יותר
ובינתיים אבי קנה לו מצלמה
"פוטו חמש דקות" – תמונות לתעודה
תעודת עולה, תעודת זהות, פנקס חבר,
אין שפה, אין פרנסה, יש תעודה כבר נסתדר
ובקיץ החם מוציאים את הכסאות
מרכז הסברה מביא סרטים והרצאות
אקורדיון מנגן מלווה איזו זמרת
'עגלה עם סוסה', 'אוי אוי כנרת כנרת'
שרליה, שרליה…

מיטה מתקפלת, שולחן מתקפל
ובערב שבת אנחנו יוצאים לטייל
חולצות לבנות נעליים מבריקות
הולכים לטייל אבל אין פה מה לראות
שורות של צריפים, כמה עצים וגדר
חוזרים במתינות, הרי אין מה למהר
את הסיפור הזה מתחילים מהסוף
סיפור על אנייה שהגיעה אל החוף
על מחנה מעבר ועל תחנה סופית
ועל הבולגרית, הפולנית, היידיש, העברית,
ועל מקום אפור ללא צבע ללא נוף
ועל התחלה, התחלה שאין לה סוף

מישהו אומר – "הגענו"…

רשימת הקשר העולמית של בני קרית חיים

שלום ליישי,

רצ"ב רשימת קשר מעודכנת אליה נוסף אלי יריב (קריגר). אנא עדכן באתר.

ברכות לאלי על הצטרפותו לרשימה!

צוויגי

יריב )קריגר)  אלי (1949)

רחוב ס"ג 31  למדתי בנתיבים ותיכון קרית חיים.

אחותי תחיה קרן קריגר נפטרה ב 2020.

עברתי מקרית חיים לתל אביב ב 2021.

054-6092398

רחוב גארי ברתיני 3/20

תל אביב 6810883

[email protected]

כיום גמלאי של חברת חשמל.

רשימת הקשר העולמית של בני קרית חיים  –  בעריכת יצחק עציון (צוויגי)     

שינוי בפרטים  הקיימים או הרשמה  "לרשימת הקשר"  למי שעדיין לא רשום  יעשו

באמצעות דוא"ל לצווגי >  [email protected]

אלוף {מיל'}אלעזר שטרן :השביל עם השדרה ובשמיים עיט, אך החיטה צומחת שוב…..

העברה מ" היסטוריה ושימור בישראל " בעריכת אליעד אלון.4.10.22

ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏‏3‏ אנשים‏, ‏עץ‏‏ ו‏כביש‏‏

 עבורי ועבור רבים אחת התמונות הכי יהודיות שאני מכיר הינה ההלוויה של חללי בית השיטה. אחד עשר ארונות עטופים בדגל הלאום כשברקע מתנגן – "ונתנה תוקף״ בניגונו המדהים של יאיר רוזנבלום ובקולו של חנוך אלבלק. זו התמונה הנצבת לנגד עיני במיוחד בבית הכנסת כשאני מתפלל, והיא משתלבת עם הסיפור המיוחס לרבי אמנון ממגנצא במאה ה-11 שמסר נשמתו גם הוא על יהדותו, רק שאז היה זה בגלות , מול הגמון אכזר והתמונה הינה על מיטה בבית הכנסת. הלוויה בבית השיטה הינה במדינת היהודים העצמאית בשדות הקיבוץ למרגלות הגלבוע, קיבוץ שממש לצד ״ונתנה תוקף" שר באותו הזמן בדיוק את שכתבה חברת הקיבוץ, דורית צמרת – "והחיטה צומחת שוב". שרשרת יהודית הנותנת משמעות אמיתית ורב גונית ליהדות של כל אחת ואחד מאתנו ויחד עם זאת שוללת מכל מי שירצה בכך את הדירוג של מי יהודי טוב יותר ומי פחות. הלוואי ונדע כולנו להשכיל ולחפש את המאחד על פני זה המפריד. גמר חתימה טובה

השיר “החיטה צומחת שוב” נכתב לאחר מלחמת יום כיפור (1973) על ידי חברת קיבוץ “בית השיטה” דורית צמרת לזכרם של חבריה שנפלו במלחמת יום הכיפורים. השיר נכתב על אחד עשר הבנים מקיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור, מספר רב ועצום ליישוב כה קטן.

מילים : דורית צמרת , חברת בית השיטה. לחן : חיים ברקני, חבר שער הגולן.

מילות השיר

שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאֹפֶק וְעַד סַף

וְחָרוּבִים וְזַיִּת וְגִלְבּוֹעַ –

וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסַף

בְּיוֹפִי שֶׁעוֹד לֹא הָיָה כָּמוֹהוּ.

זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִּת,

אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב

הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׁדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִּם עַיִּט

אַךְ הָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב

מִן הֶעָפָר הַמַּר הָעִירִיּוֹת עוֹלוֹת

וְעַל הַדֶּשֶׁא יֶלֶד וְכַלְבּוֹ

מוּאָר הָחֶדֶר וְיוֹרְדִים לֵילוֹת

עַל מָה שֶׁבּוֹ וּמָה שֶׁבְּלִבּוֹ

זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק…

וְכָל מָה שֶׁהָיָה אוּלַי יִהְיֶה לָעַד

זָרַח הַשֶׁמֶשׁ שׁוּב הַשֶּׁמֶש בָּא

עוֹד הַשִׁירִים שָׁרִים אַךְ אֵיךְ יֻגַּד

כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה

הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִּת

אָבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב

וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַּיִּן

שֶׁהָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.

יצחק נודלמן :יאיר ופנחס מרנין { מרצ'בסקי} -שני אחים שנהרגו באותו יום במלחמת יום כיפור.

מתוך האתר " היסטוריה ושימור בישראל " בעריכת אליעד אלון. פורסם ביום 25.4.2020.

במהלך חודש נובמבר 1973, הגיעה שיירת ג'יפים צבאיים אל פתח הדלת של משפחת מרנין (מרצ'בסקי) בקריית טבעון. ההורים לוסי ויעקב פתחו את הדלת וחשכו עיניהם. אחרי חודשים של מעקב יומי בקצין העיר בחיפה, כדי לנסות ולמצוא תזכורת קטנה מהבנים יאיר ופנחס (פינקה) שלחמו בעיצומה של מלחמת יום כיפור, הודיעו הקצינים להורים מוכי ההלם: שניהם נעדרים. אחד בגזרתו ברמת הגולן והשני בגזרתו שבסיני. כבר אז העריכו בצבא שהשניים לא שרדו את הפגיעות.שני האחים נהרגו באותו היום – 7.10.1973סרן פנחס (פינקה) מרנין פנחס (פינקה), נולד ביום 9.4.1950 בארגנטינה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1951. בסוף שנת לימודיו האחרונה ארגן קבוצת חברים לגרעין נח"ל, שהיה אמור להשלים את קיבוץ מי-עמי.פנחס גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1967 והוצב לנח"ל. אחרי-כן התנדב לשרת בחיל-השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "סנטוריון" ובקורס מט"קים. כעבור זמן השלים קורס קצינים וקורס קציני שריון, ומונה מפקד מחלקת טנקים.לאחר שהשתחרר מן השירות הסדיר החל לעבוד בחברת "מגור", ועד מהרה היה למנהל סניף חיפה והצפון של החברה, ואחרי-כן שותף בה. במלחמת יום-הכיפורים השתתף פנחס בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. הוא מילא תפקיד של מ"פ טנקים, לאחר שמפקד הפלוגה נפצע ונשאר מאחור. ביום7.10.1973, באותה שעה שנפגע אחיו, יאיר, נפל פנחס בקרב. במחצבה ליד הכפר נפח נפגע הטנק שלו והוא נפצע. הוא ניסה לחלץ את עצמו, אך מת לאחר שעות מספר. הוא הובא למנוחת-עולמים, ליד קבר אחיו, בבית-העלמין בקרית-טבעון.סמל יאיר מרנין נולד ביום 24.7.1954 , בקיבוץ רמת השופט. כאחיו, פנחס, אהב ספורט ונלהב מאוד לכדורסל. בשל גובהו נמנה עם חברי נבחרת בית-הספר ועם נבחרת "הפועל" בקרית-טבעון,הוא התכונן, לאחר שישתחרר מן השירות הצבאי, לסייר ברחבי ארצות-הברית. ולאחר הסיור – התכונן ללמוד תכנות מחשבים.יאיר גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1971 והתנדב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "פטון" ובקורס מפקדי טנקי "פטון". בימי הקורס האחרונים פרצה המלחמה וחניכיו נשלחו לחזית. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יאיר בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ביום 7.10.1973, באותה שעה שנפגע אחיו, פנחס, נפל יאיר בקרב. הוא חש בטנק שלו, עם עוד שלושה טנקים, לסייע למעוזים הנצורים שבגזרה הצפונית, על גדות תעלת סואץ. ליד מוצב "נוזל" נפגע הטנק שלו והוא נהרג במקום. תחילה נחשב כנעדר. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-טבעון, ונקבר ליד אחיו.הנאהבים והנעימים – בחייהם ובמותם לא נפרדו. יהי זכרם ברוך

ייתכן שזו תמונה של ‏אדם אחד‏
פנחס -פינקה מרנין הי'ד{ 9.4.1950–7.10.1973}
ייתכן שזו תמונה של ‏אדם אחד‏
יאיר מרנין הי'ד { 24.7.1954–7.10.1973}

אלי אשכנזי: הלכה לעולמה האם השכולה ששני בניה נהרגו באותה שעה במלחמת יום כיפור.

העברה מ"וואלה " פורסם ביום 29.9.2021.

לוסי מרנין, שבניה פנחס ויאיר נפלו ביום השני ללחימה, אחד בסיני והשני ברמת הגולן, מתה בגיל 98. לוסי, שהיתה מורה לאנגלית, פעלה להנצחתם במרכז לזכר חללי צה"ל ביישוב שבו התגוררה רוב ימיה, קריית טבעון. "הייתה לה היכולת להפוך את האסון שלה לפעילות של תרומה לחברה".

לוסי מרנין , אם הבנים , ז'ל. התמונות באדיבות המשפחה.

לוסי מרנין, ששכלה את שני בניה במלחמת יום כיפור, הלכה היום (רביעי) לעולמה בגיל 98. השניים, סרן פנחס (פינקה), בן 23 במותו, וסמל יאיר מרנין, בן 19 במותו, היו לוחמי שריון שנהרגו ביומה השני של המלחמה, באותה השעה. יאיר נהרג בחזית סיני ופנחס בחזית רמת הגולן. לוסי גדלה בארגנטינה, שם הכירה את יעקב (יענקל'ה) ונישאה לו. בארגנטינה נולד בנם הבכור, פנחס. לאחר מכן עלתה המשפחה לישראל וכאן נולדו אחיו ואחותו של פנחס, יאיר וענת. בשבע השנים הראשונות בארץ התגוררה המשפחה בקיבוץ רמת השופט ואחר כך עברה לקריית טבעון. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הוכרזו פנחס ויאיר כנעדרים. חודש לאחר מכן נמצאה גופתו של פנחס, וגופתו של יאיר נמצאה כעבור חמישה חודשים מהמלחמה. כשנהרג פנחס, אשתו עידית הייתה בחודש השמיני להריונה עם בתם שחר. שבע שנים לאחר נפילת בניהם, האב יעקב מת משברון לב. הוא היה אגרונום ועסק במחקר חקלאי ובהדרכה חקלאית בחוות הניסיונות נווה יער. פנחס ויאיר היו שניהם כדורסלנים מצטיינים. לאחר מותם, מועדון הכדורסל בקריית טבעון החליט לשאת את שמם, וכיום נקרא הפועל "מרנין" קריית טבעון. לאורך השנים שמרה לוסי על קשר עם הנהלת המועדון, שמדי שנה ערך טורניר לזכר שני בניה, שבסופו הייתה לוסי נושאת דברים. מפעל זה הפך למפעל הספורט המרכזי ביישוב. בקריית טבעון פועל מרכז הנצחה לזכר חללי צה"ל בני המקום, המשמש גם כמרכז תרבות וחינוך, ובו גלריות, אולם מופעים, קולנוע וספריה. מדובר במרכז שיזמו הוריהם של 24 חללי צה"ל, בני היישוב, שנהרגו במלחמת יום כיפור. לוסי מרנין הייתה בין היוזמים והמקימים של מרכז ההנצחה, וכן התנדבה בו במשך שנים רבות כמורה לאנגלית. "הייתה לסבתא יכולת להפוך את האסון שלה לפעילות של תרומה לחברה", סיפרה הנכדה שחר, שהיא עצמה פעילה במרכז ההנצחה מזה 12 שנה. ב-1988 התבקשה לוסי לשאת דברים בשם ההורים השכולים בעצרת הזיכרון לחללי חיל השריון בלטרון. "אני פונה אליכן, האימהות במדינות-ערב", אמרה אז, "אתן יודעות כמוני מה זה להביא ילד לעולם, לגדל אותו, לאהוב אותו ולאבד אותו. אנחנו צריכות להתאחד ולשתף פעולה למען עתיד טוב יותר".

חנן סבט: תגובה לכתבה של יצחק גוטרמן" זיכרונותיי לכנס המייסדים בעין גדי 20.12.21"

מורי ורבי!
במשך 30 שנים, מאז למדתי בחוג לביולוגיה באונ' בן-גוריון, אני זוכר לטובה את פרופ' גוטרמן. דווקא בשל קשיחותו, אופי הרס"ר והעובדה שיושרו ומקצועיותו העמידו דורות של תלמידים…. עובדה שמכל המרצים שלי שלימדו אותי בבן-גוריון, חלקם היו מטורללים עם קבלות ומיעוטם לא נשכחים. פרופ' גוטרמן הוא אחד מהבודדים שהיו ועודם נערצים אצלי.

ד'ר מרדכי נאור : יוצאים למחנה עבודה.

העברה מאתר ד'ר מרדכי נאור .פורסם 15.9.22

מי שיחפש במילונים, באנציקלופדיות או בוויקיפדיה את הערך "מחנה עבודה" יקבל תשובות עגומות ואפילו מצמררות. אלה היו מחנות מעצר ומוות גרמניים בתקופת השואה. אני מבקש לתת למושג את הפירוש שלנו, השמח והאופטימי, זה שהיה מקובל בארץ ישראל ובישראל הצעירה במשך עשרות שנים: מחנה של תנועת נוער חלוצית, בחופש הגדול, באחד הקיבוצים בארץ (ולעיתים רחוקות גם במושבים – וראו להלן) והביא לקיבוצים אלפי מתנדבים ומתנדבות. שני הצדדים נהנו: הקיבוצים קיבלו כוח אדם צעיר הנכון לכל עבודה וחברי התנועות נהנו מחודש של חילוץ עצמות, בילוי בבריכת הקיבוץ וטיולים בסביבה הקרובה והרחוקה. מיֶדע אישי אני יכול לספר על ארבעה מחנות עבודה, שהעֵדָה שלנו (השם המקובל לקבוצה תנועתית), עדת "לנגב" מקן התנועה המאוחדת ברחובות יצאה אליהם, אם כי אני השתתפתי רק בשלושה. הראשון היה חריג בכך, שנערך עוד בהיותנו בסוף כיתה ח'. הימים ימי מלחמת העצמאות והקיבוצים שיוועו לידיים עובדות. הוצע לנו לצאת בחופשת הקיץ לקיבוץ רמת דוד בעמק יזרעאל. היו אלה ימי ההפוגה השנייה בקרבות ורוב החניכים נענו להצעה. אני, לצערי, לא יצאתי למחנה עבודה זה בשל התנגדות הוריי. הם חששו לנסיעה הארוכה לעמק באמצע המלחמה וכשמדריך התנועה מוסה בא לשכנע אותם שאין שום סכנה בדרכים, אמר בחוסר זהירות: "בוואדי ערה אי אפשר לנסוע עכשיו, אבל בתוואי החלופי, ואדי מילק, שקט. פעם ירו שם על התחבורה היהודית, עכשיו כבר לא". זה הספיק להוריי להטיל וטו מוחלט על יציאתי. חבריי יצאו, עבדו ונהנו ואני – אבוי – נותרתי בבית, עצוב ומתוסכל. בשנה הבאה, 1949, יצאה העדה שלנו למחנה עבודה במקום בלתי מקובל – מושב עובדים. המקום: כפר ויתקין. הוצבו למעננו שלושה אוהלים הודיים גדולים במרכז המושב ואנו פוזרנו בין בתי המושבניקים, ועבדנו אצלם בכל ענפי המשק המשפחתי. בסוף המחנה העמיד המושב לרשותנו משאית ויצאנו לטיול "מים אל ים" – מאכזיב לגינוסר. אנחנו הלכנו ברגל והמשאית ליוותה אותנו ואחר כך החזירה את כולנו למושבתנו רחובות. אני הייתי במחנה רק שבועיים (כולל הטיול). את השבועיים הנותרים "ביליתי" בבית ברחובות, לאחר שחליתי בכפר ויתקין בחצבת, וכשבאתי לרופא לקבל אישור לחזור, הוא התלבט, עד ששמע שמדובר במושב חקלאי. "אני מבין שיש שם מה לאכול, לא כמו אצלנו", אמר בהתכוונו למחסור במזון בימי הצנע דאז. הבטחתי לו שהמושבניקית שלי מפנקת אותי ואני אוכל כל יום גבינה שְׁמֵנָה ושמנת – מוצרים שנעלמו לחלוטין ביישוב העירוני בתקופת הצנע.ב-1950, בהיותנו בכיתה י', יצאנו למחנה עבודה בקיבוץ חמדיה בעמק בית שאן. הכול היה טוב ויפה למעט החום הכבד – התגוררנו בצריפונים שלהטו ביום ובלילה – והיתושים. פיצוי מה לסבלנו הייתה טבילה בת כמה שעות מדי יום בבריכה. עבדנו בענפים השונים, בשבתות צעדנו ברגל לעיירת העולים בית שאן, ויצאנו לטיול ארוך בסביבה. מחנה העבודה האחרון שלנו נערך ב-1951 בקיבוץ כפר המכבי שבעמק זבולון. הקמנו לעצמנו מחנה אוהלים ליד הכניסה לקיבוץ ועבדנו בכל עבודה שהוטלה עלינו – בשליית דגים מבריכות הדגים, בקטיף תפוחי עץ, בחצרנות ואפילו בפינוי זבל מהרפת. בעבודה קשה זו חווינו, אני וחבר נוסף ממחנה העבודה, בחוויה פוליטית-ארוטית אם אפשר להגדיר זאת כך. בעוד אנחנו מעמיסים זבל על פלטפורמה הרתומה לטרקטור שמענו שיחה בלחש של שני חברי קיבוץ שאיתם עבדנו, שאני מביא אותה במלואה והיא יכולה להעיד על המתח הפוליטי שהיה אז בארץ, בין מפלגת השלטון מפא"י למפלגת האופוזיציה, מפ"ם: "מסכן א' [הוזכר השם המלא ואני מסתירו]. הוא יהיה מוכרח לעזוב את הקיבוץ. אנחנו לא יכולים לתת לו לחיות כאן, בגלל דעותיו. "כולם נגדו. אי אפשר שמפ"מניק אחד יהיה בקיבוץ שכולו מפא"י". ובאמת, איש לא תומך בו, אפילו לא אשתו. שמעתי שבגלל דעותיו הפוליטיות היא לא נותנת לו". למושג "לא נותנת" הייתה קונוטציה מינית מוכרת, שאפילו אנחנו, בני ה-17, הכרנו אותה…המחנה הסתיים, כמקובל, בטיול בן יומיים בגליל. הקיבוץ העמיד לרשותנו משאית, ואנחנו ביקרנו במקומות מעניינים מטבריה עד דן ומטולה. היכן מצאנו מקום לינה? שאלה מיותרת. הרי בקיבוצי הגליל התארחו לא מעט עדות תנועתיות שהגיעו למחנות עבודה. אחת מהן, בקיבוץ נאות מרדכי, אירחה אותנו ואפילו סייעה לנו לפרוש את השמיכות ושקי השינה שלנו על הדשא ליד האוהלים שלהם. כל אחד ממחנות העבודה הותיר עלינו רושם רב, שהיה חלק חשוב מנוף ילדותנו. עד מתי נמשכו מחנות העבודה? – איני יודע. אני מעריך שבשנות השישים ואולי השבעים הם דעכו עד שנפסקו, וחבל.

בתצלום: כמה מחברי עדת "לנגב" מרחובות, בעת הטיול בגליל לאחר מחנה העבודה בכפר המכבי, אוגוסט 1951. אני יושב על מכסה המנוע, ראשון מימין.

ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏8‏ אנשים‏ ו‏פעילות בחוץ‏‏

מאירה הורביץ -ברק , בת קריית חיים הלכה לעולמה.

מאירה ז״ל, אשתו של מוטקה ז״ל, שנפטר ב-27 ביולי 2018 שניהם בני קריית חיים היו כ-65 משנות חייהם חברי קבוץ גדות, שבגליל העליון   מאירה הלכה לעולמה לפני מספר חודשים ב-10 ביוני 2022, כ-4 שנים לאחר מוטק׳ה בעלה.  מאירה בצעירותה הייתה בלהקת המחול הידועה של שלום חרמון.  

יהי זכרם מבורך !

יורם סתו.

מאירה הורביץ עם בנות ובני קריית חיים, להקת המחול בהדרכת שלום חרמון

וכך כותבת רונית, שבסן דייגו לזכר אמה ז״ל.

לזכרה – אמא מאירה

למי שמכיר אותי מקרוב, יודע שהקשר עם אמא שלי היה יום יומי. היא הייתה מחכה לי ב״אלקסה״ כל יום וגם אם דיברנו רק כמה מילים היא לא ויתרה ועד שלא הופעתי על המסך היא לא הלכה לישון. כשהתחלנו בתקשורת הזו לפני כארבע שנים, היינו ׳נפגשות׳ ב-8:00 בערב, אח'כ עם הזמן היא כבר התעייפה ונפגשנו ב-7:00. בשנה האחרונה הזמן התקצר עוד יותר וב6:00 בערב היא כבר רצתה להיות במיטה. נשמע פשוט טריוויאלי אבל בין יבשות ועשר שעות הבדל, לפעמים זה היה מאתגר, אבל היה לי חשוב להקדיש אפילו רבע שעה, עשרים דקות מיומי כדי לשמור על אמא, למרות המרחק הפיזי ביננו. קשה להסביר איך כל אחד ואחת מאיתנו אבלים, אבל יושבת ליד המיטה שלה ודומעת. ׳היא חיכתה לי׳, אולי זה יומרני להגיד, אבל הספקתי לישון לידה בשלושת ימיה האחרונים. האם היא חשה שהגעתי להיפרד והייתי ברגעים האחרונים פיזית לידה, איש לא ידע, אבל רוצה להאמין, שאכן כך היה. היא תמיד שרה לנו לפני השינה והמשיכה במסורת הזו גם עם הנכדים והנכדות, היו כמה שירים שהיא אהבה במיוחד. בערב האחרון ישבנו ושרנו לה, וכמנהגי חיללתי בחליל את כל השירים האהובים עליה. ״שתלתם ניגונים בי אמי ואבי״, שם הרי גולן, על שפת ים כינרת וחורשת האקליפטוס. אלו היו רק חלק קטן ממבחר השירים העצום שהיא אהבה לשיר. למחרת היא עצמה עיניים לתמיד, כאילו חיכתה לנגינה והשירה כדי להיפרד. אמא הייתה אישה שהקשיבה לכולם, נתנה הכל מעצמה והעניקה טוב וחום לכל אחד בדרכה – אבא היה אומר שהיא הסנגורית של כל העולם. היא דאגה לכל בני ובנות המשפחה וגם לכל אחת ואחד מחברי הקיבוץ. אישה ישרה ומתחשבת . העיקר שלאחרים יהיה טוב. לתקן ולקצר חולצה, גם אם היה צריך לפרק ולתפור אותה מחדש. אוזן קשבת והמון המון אהבה ללא גבול וללא תנאי. קשה לסכם מי היא הייתה. היא אהבה ליצור ושנים עבדה על האובניים בקרמיקה. באותה מידה הייתה מחנכת ומורה למלאכה (ופסיכולוגית לכל המתבגרות שבאו לשפוך את ליבן אצלה בסדנא – ת׳ אמת לפעמיים קצת קנאתי – איך הן יכולות לדבר איתה ככה? – והיא אמא שלי).היא אהבה לשיר והתעקשה לשיר בחבורת הזמר, גם כשכבר הייתה נעזרת בהליכון עדיין עשתה כל מאמץ כדי לא לפספס אף חזרה שבועית.  כשהיצירה בחימר כבר הייתה קשה לה, היא פנתה למתפרה והתמקדה בתיקוני בגדים. בביקור האחרון שלי עבדנו יחד בסדנת עץ. היא הייתה כל כך גאה לספר למדריכים הצעירים על עברה ושהיא עסקה בעצמה ולימדה אחרים איך לעבוד בעץ. הייתה לי הזכות לבנות איתה ולהיות לצידה בימיה האחרונים.

יהי זכרה ברוך

רונית

מאירה הורביץ ומוטק'ה ברק ביום הנישואין
מאירה ומוטק'ה ברק
יצירותיה של מאירה ברק
מאירה ומוטק'ה ברק, יוסף פלד ויורם סתו. ביקור בסאן דייגו 2006.

ברכת שנה טובה ומבורכת , לקוראי האתר ולכל בני קריית חיים לדורותיהם . שנת עשייה ויצירה, בריאות , בטחון ושלום.

חתן פרס ישראל לזמר העברי{ 2004} יהורם גאון ,בביצוע יפה של שירה המיוחד של כלת פרס ישראל לזמר העברי { 1983},נעמי שמר.

העברה מאתר יהורם גאון.

מילים ולחן: נעמי שמר

כמו חצב להתבצר 
במעבה האדמה 
ולחכות לסיומה 
של העונה הכי חמה 
ואחר כך להיתמר 
וכעמוד עשן לבן 
שמועה טובה להעביר 
שהחגים כבר באוויר 

וכמו ענן להתגשם 
מעל חלקת שדה ריקה 
ולהביא לרגבים 
את הבשורה הירוקה 

שוברי הרוח מנסים 
לשמור עלי מן הבאות 
במעבה הפרדסים – 
אמרו מתי קץ הפלאות 
אמרו מתי קץ הימים 
הלא מדבריות שלמים 
יש לעבור בניד עפעף 
שבין הקיץ והסתיו 

וכמו ענן להתגשם… 

ציפור השיר הפעוטה 
שהסופה אותה גרשה 
ובלבלה את מסלולה 
מיבשה ליבשה 
ציפור טסה, נעלסה 
על תורן של ספינת משא 
בהגיעך עד אי אובד 
למדי אותי להשרד 

וכמו ענן להתגשם…

רות ריכטר -יצחקי : נר הלילה החופי

נר הלילה  החופי

אגדה מקורית מאת שרה ברוקמן ז"ל. כתבה רותי יצחקי ריכטר

לפני כמאה וחמישים שנה חי נער יהודי בארצות הברית. הוא רצה מאוד  לעלות לארץ ישראל, וביום ובלילה הרהר בארץ הקודש, ולא יכול היה לסלק את חלומו מתוך מחשבותיו, כי ליווה אותו החלום בכל אשר הלך ובכל אשר עשה. והנער גדל והיה לבחור נבון, וכשמלאו לו שמונה-עשר אביבים, ארז את חפציו ובא להיפרד מהוריו כדי לעלות לארץ ישראל.  אמר לו אביו: "כיצד תתפרנס בארץ הקודש, ואינך יודע מלאכה? למד עצמך מקצוע תחילה, כדי שלא תצטרך לעזרתם של הבריות וכדי שתוכל להעניק לארצך החדשה ממומחיותך ומידיעותיך, ואחר-כך תעלה ארצה."   ציית הנער לאביו ולמד את תורת הרפואה. שנים רבות השתלם, וכשסיים את לימודיו נשא אישה והוליד בנים ובנות, אך חלומו לא הִרְפָּה ממנו, והוא ביקש למהר ולעלות לארץ-ישראל.   אמרה לו אשתו: "כיצד נעלה לארצך, והיא ארץ מדבר, מוכת שמש ושממה, הקדחת שולטת בכפריה, ושודדים אורבים בדרכיה? חכה נא מעט עד שיגדלו בנינו הרכים, ואז נעלה עמך לארץ הקודש."   שמע האיש בקולה של אשתו ודחה שוב את נסיעתו.   בינתיים היה האיש לרופא מפורסם ומכל קצות המדינה השכימו חולים לפתחו כדי שירפא את מחלותיהם, כי נודע האיש בטוב לבו, בחוכמתו ובכושרו הנפלא לרפא כל חולי. אך הוא לא ידע אושר, כי חלומו הלך עמו תמיד. יום אחד לא יכול עוד האיש לשאת את געגועיו, והוא ארז את כליו ואת חפציו, מכר את ביתו ואת מרפאתו, לקח עמו את הוריו הזקנים ואת אשתו וילדיו, ויצא עמם לדרך הנדודים הארוכה. ימים רבים נדדו מעיר לעיר ומארץ לארץ, עד שהגיעו לעיר נמל גדולה שממנה הפליגו לארץ ישראל. כעבור ימי הפלגה אחדים התגלו להם מרחוק חופי הארץ. רעד האיש מהתרגשות ונצמד למעקה הספינה כדי לבחון בעיניו את היבשה המתרפקת על הים, וכשירד אל החוף כרע הרופא על ברכיו, נשק ברטט לאדמה ועיניו מלאו דמעות.  לפתע חש האיש כי נדקרה כף רגלו בעצם קטן ומוצק הנמצא בנעלו. הסיר האיש את הנעל, ניער אותה, והנה בתוכה פרי קטן ויבש ובו זרעים אחדים.  "מי אתה, צמח, וכיצד הגעת לנעלי?" שאל האיש.  "שמי נר-הלילה החופי ומארצך הרחוקה באתי עמך לארץ הקודש," אמר הפרי המקומט וחייך לרופא בחיבה.  שלף האיש את הזרעים מתוך הפרי, פיזר אותם במרחב השממה  ואמר: "כאן, ידידי, יפרחו פרחיך, ומי ייתן ותקשט בהם  את החוף השומם הזה."   בנה האיש בית ביפו וייסד בה מרפאה, וגם בארץ ישראל באו אליו חולים שביקשו מרפא למחלותיהם. מבוקר ועד ערב  עבד האיש במרפאה, אבל הוא היה מאושר מאוד כי הגשים את חלומו. מדי יום אהב לצפות בכפות התמרים המתנועעות ברוח הים, בעצי הזית המכסיפים מרחוק כראשי שיבה, בשיירות הגמלים החוצות את ים הגבעות הזהוב, ובשמש השוקעת לאט ככדור ארגמן הצונח אל מימי הים הכחולים. אבל בני ביתו לא היו מאושרים כמוהו. אימו ואשתו הרבו להתלונן על החום הגובר ועל הזבובים הטורדניים, וילדיו התקשו בלימוד השפה הזרה וברכישת חברים חדשים. מדי יום, כשחזר הרופא לביתו מן המרפאה, היו בני הבית מפצירים בו וזועקים אליו שיחזירם לארץ שממנה באו.  חלפו חודשים אחדים, והאיש מאס בחייו מפני טענותיהם הקשות של אהוביו, ובליבו גמלה ההחלטה הנוראה לעזוב את הארץ אשר אהב ולחזור לארצות הברית. בלב כבד ירד האיש לנמל כדי לרכוש כרטיסי הפלגה, ובשעה שצעד בגבעות החול שעל שפת הים זלגו דמעותיו באין מעצור.   כשהתקרב הרופא לנמל ראה פתאום שטיח של פרחים צהובים, גדולים ונפלאים הצומחים על גבעות החול.  "מי אתה, צמח?" שאל הרופא את הפרח הפורח בחולות היבשים במלוא הדרו.   "נר הלילה החופי אני. האם לא תכירני? הרי  יחד עלינו לארץ ישראל," ענה הצמח.  אז זכר האיש את הפרי היבש ששלף מתוך נעליו וזרע את זרעיו בחולות השוממים, וחיוך האיר את פניו. הוא מיהר לחזור אל בני ביתו, וסיפר להם על הצמח שעלה עמם לארץ ישראל, ועתה הוא מכסה בשפע פרחיו ההדורים את גבעות החול שעל שפת הים.  שמעו בני הבית את סיפורו של נר הלילה החופי והתביישו בהתנהגותם. "אולי נוכל גם אנחנו להכות שורש בארץ ישראל כמו נר הלילה החופי?" אמרה אשת הרופא, ושביב של עוז ותקווה ניצת בעיניה.  "יפה ארצנו ואין כפירותיה בכל העולם, ואם נתאמץ ללמוד את שפתה, נרכוש כאן חברים רבים," הוסיף הסבא.  שנים רבות חלפו מאז. הרופא וקרוביו נשארו בארץ ישראל, הסתגלו לאקלימה החם ורכשו את שפתה, וכשקמה המדינה זכו צאצאיו של ידידנו הרופא להיות בין מקימיה.

תוצאת תמונה עבור צילום נר הלילה החופי. מידות: 190 על 185. מקור :www.blooma.co.il
נר-הלילה החופי הוא צמח רב-שנתי ממשפחת נר-הלילה, הגדל בארץ ישראל בחולות ובמעזבות לאורך מישור החוף. הצמח נקרא כך משום שפרחיו נפתחים לעת לילה. ויקיפדיה