בדיוק ביום בו אני כותב שורות אלה, ב-21 באוקטובר, מלאו 75 שנים לנפילתם בשבי הלבנוני, של חמישה פלמ"חאים ובהם אבא שלי, ישעיהו גביש ז"ל. הם היו בסיור מודיעין ליד קיבוץ איילון, ונשבו בידי ז'נדרמרים לבנונים. 17 חודשים שהו בכלא בביירות, כשבחלק מהזמן ריחף מעל ראשם איום בתליה. עם תום מלחמת השחרור, שוחררו לאחר פעילותו המסורה של עורך הדין של ה"הגנה", אהרן חוטר ישי.
ב-2017 יצרה הבמאית שושי בן חמו, סרט דוקומנטרי גדול על הפרשה. מתוך השעה וחצי המרתקות שלה, אספתי חמש וחצי דקות, לזכרם של אבי וחבריו. הנה הם כאן לפניכם.
היום לפני 75 שנה, ביום 22.10.1947, יצאו מקבוץ אילון חמישה חברי פלמ'ח לסיור בגבול ארץ ישראל -לבנון. החמישה היו : יחיאל אוגדן { בלומנקורן }, ישעיהו גביש, יהודה יהודאי, יצחק סלע{ סלסטיאן}ואברהם ענבי, חברי ההכשרה של תנועת "הנוער העובד "בקיבוץ גבת שגויסו במסגרת הפלמ'ח. החולייה שהשתייכה לפלוגה א' של הגדוד הראשון של הפלמ'ח , נלכדה בגבול לבנון על ידי מארב של הז'נדרמריה הלבנונית, והסיור שהחל בארץ ישראל המנדטורית, היה להרפתקה גורלית ,מרביתה התרחשה ב" כלא החול " בביירות והסתימה ביום 24.3.1949, כשפדויי השבי חוזרים למדינת ישראל בת השנה.. אברהם ענבי , אחד מחמשת סיירי הפלמ'ח שנשבו , הוא בן קריית חיים .רבים ממייסדי ובני הקריה הכירו היטב את האירוע וחוו את השתלשלותו.
ד'ר דב גביש , אחיו של חבר החולייה ישעיהו , חקר כתב ופרסם ספר מרתק על הפרשה .השקת הספר " בשבי לבנון "הייתה בשנת 2017, בביתו של אברהם ענבי בחיפה ותקציר מפגש זה מתפרסם היום כאן.
"בשבי לבנון" מפגש השקת הספר אצל משפחת ענּבי בחיפה 09.1.17 ישעיהו גביש: הננו נפגשים כאן להביע תודתנו קודם כל לדב ולעצמנו על העבודה ועל התרומה בחומר וברוח לכתיבתו של הספר, לעריכתו והבאתו לדפוס. תודה מיוחדת להוצאת "אריאל", שמגיע לה יישר כח על שהפיקה ספר באיכות מעולה. היו אלה שנתיים של עבודה בה נאספו אצל דב יומנים, תמונות, קטעי עיתונות, מכתבים, ועדויות. כל אלה הצטרפו במלאכת מחשבת לסיפור אחד שהוא סיפור השבי שלנו. אציין במיוחד את יומנם של יהודה יהודאי ואביו שמואל יהודאי, שכתבו יומנים, זה בכלא הלבנוני וזה בביתו בירושלים. יומנו של יהודה היווה את חוט השדרה לספר כולו. צר לי על שיהודה לא זכה לראות את הספר. יהודה הלך לעולמו לפני 18 שנים. עוד מי שחסר לנו כאן הוא עו"ד אהרון חוטר ישי עליו השלום, שסיכן את חייו בהגיעו לביירות לטפל בנו. הוא הביא לשינוי כתב האישום החמור על ריגול שהיה מסכן את חיינו. כמו כן לא נשכח גם את בואו למשפט באותם ימים קשים, לחזק את רוחנו, ולא נשכח את דבריו והנשיקה שקיבל כל אחד ממנו בעת שנפרד מאיתנו בחשש גדול לשלומנו בכלא. קראתי את הספר כבר פעמיים. לראשונה בעת שנתבקשנו להעיר את הערותינו, ובפעם השניה לאחר שיצא לאור. עלי להודות שבמהלך הקריאה התגלו לי פרטים חדשים שלא ידעתי כלל על התרחשותם סביבנו. בעיקר התרגשתי לקרוא את הפרק על המשא ומתן לשחרורנו מהכלא הלבנוני, לאחר 17 חודשים מאז נשבינו "כנערים מטיילים" ועד שובנו לארץ בהסכם שביתת הנשק, כחיילי צבא ההגנה לישראל. זהו ספר חשוב וראוי שיהיה על מדפי הספריות והארכיונים במקומות הנכונים. למיטב ידיעתי, בספרים שראו אור לאחר מלחמת העצמאות ועד היום, סיפורנו כלל אינו מסופר, אולי חוץ מאשר בספרו של עו"ד אהרון חוטר ישי "קו ההגנה", בו הוא מספר את הקורות אותו ואיתנו מנקודת מבטו. מעכשיו יהיה הספר למורשת הדורות במשפחתנו ולמתענינים. אבנר יהודאי: יהודה, אבי, מאד נפגע שלא התיחסו אליכם כפלמחניקים. אני יודע מהמסמכים שהשאיר, שרק בשנת 1972 קיבלתם את ההכרה על היותכם בשבי בתעודת השחרור מהפלמ"ח. אברהם ענבי: אני חושב שזו טעות. אני בעצמי, בהיותי עובד מדינה, קיבלתי מיגאל אלון בחתימתו מכתב המאשר שאני איש הפלמ"ח". יצחק סלע: אחרי שחזרנו גויסנו לצה"ל והשתחררנו אחרי חודש במחנה שחרורים כחיילים. מטה הפלמ"ח פורק ולא הוציא אישורים. חבורת עסקנים יוצאי הפלמ"ח הוציאה את ספר הפלמ"ח. אחר כך הם הקימו את עמותת דור הפלמ"ח ואת בית הפלמ"ח ועכשיו גם הבנים והנכדים ממשיכים להפיץ את המורשת. דב גביש: תודה לכם על הברכות. אין ספק שכל אחד זוכר משהו וזה אולי הדבר שדרבן אותי לעסוק בספר. היתה בידי חוברת שהוציאה משפחת יהודאי לזכרו של יהודה )יהודאי( ושם מופיעה ההתכתבות שלו עם מטה הפלמ"ח. זה נראה לא טוב, שפתאום חבר הפלמ"ח צריך להתווכח על מעמדו, כדי שיכירו בפעילותו ויאשרו את שייכותו. יתכן שאתם קיבלתם את התעודות הודות לעקשנותו של יהודה להשגת המסמך. הכוונה היא לתעודה רשמית ולא לאישור מקרי במכתב. גם ישעיהו העביר אלי את התעודה הצבעונית שהוא קיבל. אף על פי כן, העדפתי לשלב בספר את התעודה בשחור-לבן שהופיעה בחוברת לזכרו של יהודה, הודות ליוזמתו. אשר לסיפור השבי שלכם: הסיפור לא הציק לי בכלל. הדברים שהציקו לי זה אני, עצמי. גדלתי בבית שהיו בו כל מיני טראומות וחיפשתי בהן את עצמי. מהתקופה הזו אני כמעט לא זוכר דבר, אולי רק פרורי זיכרונות. אחינו יהודה נפל בגשר אכזיב. ההורים החזיקו את כאבם בבטן ולא שיתפו אותי, הילד, בשום דבר. יכול להיות שהכל עבר לידי, עד כדי כך שאינני זוכר כלום? חשתי שזה איזה שהוא חור שאני צריך למלא אותו. בשנת 2006 הקרנו לראשונה, בהשתתפות המשפחות, את הסרט "קבר יש רק אחד" של שושי בן חמו מלוחמי הגטאות, לפני ההקרנה הצגתי בהרצאה את הרקע המדיני לתקופה, מה שהביא לביצוע את "ליל הגשרים" ולנפילתו של יהודה. אחר כך הוקרן הסרט גם לקבוצת מטיילים ובה היו גם חברי הגרעין שלי, שהצטרף לעין גדי. שם הייתי תקופה קצרה. אחת החברות סיפרה לי לאחר ההקרנה, שבאחד מטיולי השבת בעין גדי )לנחל משמר( אמרתי לה שהבטחתי להורי שלא אסתכן. לא זכרתי את זה, אבל זה התחבר אצלי בדבר אחר: בביקורי ביפתח ראיתי שישעיהו והמשפחה רובצים על הר של מסמכים בנושא השבי. ישעיהו אמר לי: "אתה כותב ספרים על נושאים שרק מעטים קוראים אותם, תכתוב על משהו שאולי גם כן יקראו בו מעטים, אבל זהו נושא שלך". זה גרם לי לעשות תפנית חד משמעית. בעקבות הסרט שהפקנו על הגשר, חשבתי שעלי לכתוב על פרשת גשר אכזיב מנקודת מבטי. אלא, שבאחת הנסיעות מיפתח לירושלים התחוללה בי תפנית משמעותית. יש לנו עכשיו מסמך מצוין על האירוע בגשר, אז נקודת מבטי על הפרשה יכולה לחכות. לכן עלי לספר על השבי. שאלתי את עצמי: מה אני זוכר מהתקופה הזו? קטעי הסיפורים שלכם לא התחברו אצלי. אני לא יודע באמת מה היה שם בשבי שלכם, וזה הכה בי חזק. אמרתי לעצמי שהמטרה היא שזה יהיה הסיפור שלכם. נעמי ענבי אמרה בכל מפגש במשך השנים, שמישהו יכתוב את זה. נכון נעמי? )נעמי: נכון!( ותמיד הוזכר היומן של יהודה )יהודאי(. במשך השנים שמעתי סיפורים על ארועים שהתרחשו בשבי ושמתי לב שהבזקי הזיכרון לא תמיד מסתדרים. אמרתי לישעיהו: אני לוקח את כל החומר. ישבתי בביתי בירושלים וחשבתי שאם אסדר את החומר לפי כרונולוגיה, אעשה סדר בהבזקי הזיכרון. ביומן של יהודה יש סדר כרונולוגי. הוא אמנם לא כתב מדי יום, אבל השתדלתי להגיע למצב שבו אני יכול לראות כיצד מתפתחת התמונה. התחלתי להעלות את הדברים על הכתב, הייתי בארכיון צה"ל והוספתי מסמכים, קיבלתי חומר על הקהילה היהודית בלבנון ועל המחתרת שהיתה שם, ופתאום הצטיירה התמונה. למדתי שהסיפור שלכם לא היה אך ורק איזה אירוע של חמישה חברה, והתברר שאין הוא פיסקה קטנה. כשכותבים היסטוריה, יש זוויות שונות לבחינת הדברים. כך קבלתי מד"ר אהרון יפה, הבן של חיים יפה, מיהודי ביירות שישב איתכם בכלא, כמה קטעי עיתונים והוא סיפר על אבא שלו ועל מה שעשה בחייו. עם הופעת הספר הענקתי לו עותק אחד. אמש גם נוצר קשר עם עמותת "ערים בלילה" ומצאתי באתר האינטרנט שלהם שיש בו עמוד על אברהם צוקרמן שנשבה במלחמת העצמאות ללבנון. הוא היה אחד משלשת החיילים השבויים בלבנון שהזכרתי אותם בספר ושניים שבו עם החמישה )אברהם צוקרמן וישראל זוננברג(. אברהם צוקרמן ביקש באתר חומר על אשר התרחש בעת שביו, וביקשתי מהעמותה להודיע לו על הספר. במהלך העבודה ראיתי שהדברים מתחילים להתחבר וצריך לשלבם בפעילות שהיתה למענכם על ידי המשפחות בארץ. היה לי רושם שהדמות החזקה בבית שלנו הוא האבא. הוא זה שהתרוצץ, היה בקשר הדוק עם יפה ענבי, כי שניהם עבדו בבנק, היא בחיפה והוא בחדרה. גם אחיו, שמואל גביש, שהיום מאוחר לדעת מה היתה התרומה שלו, הסתובב בחלונות הגבוהים. היה גם פרק קשה מאד בהתכתבות של ההורים עם ישעיהו, ובשלב מסוים גם אברהם היה שותף לה, ויהודה תפס את עצמו כאילו גרם להם להורים חושך בעיניים. אתם השחרתם אז את התמונה, שלא היתה כזאת, מחשש שישכחו אתכם בוועדת שביתת הנשק. זה גרם לפיצוץ אדיר בעיקר בין ישעיהו להורים בחדרה. ויהודה היכה על חטא, איך לא שם לב לאיזה מלכוד אתם גרמתם. )ויכוח על מה שקרה. ישעיהו: זה נכון. עמדו לחתום על שביתת הנשק בלעדינו. יפה ענבי ושמואל גביש דפקו על השולחן של קובעי המדיניות. יצחק: מרדכי מקלף היה חבר ועדת שביתת הנשק והוא לא… אברהם: אתה מתעלם מדבר אחד, הוא היה נציג של מדינת ישראל בוועדה… ישעיהו: ההוראה לא לחתום על ההסכם ניתנה על ידי בן-גוריון…)המשך ויכוח נכון או לא נכון(. דב גביש: בדיונים שהיו בוועדת שביתת הנשק לא שכחו אתכם לרגע. ההורים היו מאד-מאד חזקים גם כאשר הגיעו מכתבים קשים. את הדברים האלה גיליתי תוך כדי כתיבה וזה היה מבחינת השיקום האישי שלי, מבחינת המחסור שלי במידע. בהרגשת סיפוק אדירה לקחתי את הכתיבה לידי ויכולתי לחבר את כל הקצוות ולדעת שחשוב לכתוב גם על נושא שולי במלחמת העצמאות, כמו שלכם. הכנסתי לספר תמונה שלכם עם חוטר ישי בבית הזה, לאחר שובכם לארץ, ותמונת "כלא החול" שכולכם חתומים עליה; וגם החתימה של חיים יפה. אני מאד שמח שהספר יצא לאור – הפעם בשבילכם. שולמית כהן )חברתו של יחיאל(: אני רוצה לומר לכם שאני מודה ומתוודה שאני מאד נרגשת לשבת כאן במחיצתם של לוחמי פלמ"ח. וכל זה למה? באותה תקופה של הפעולות השונות, אני הייתי תלמידה בכתה ט' בצפון תל אביב. המילה פלמ"ח עברה מפה לאוזן על פעולות כאלה ואחרות. אחותי היתה ברזרבה של הפלמ"ח, כלומר שכבר הסתכלו עליה. הרבה דברים שלכם לא ידעו ונעלמו. תודה לאל שהיה מישהו שהחליט להאיר ולהביא לידיעת הציבור את הנושא שלכם. כולם שיבחו אותך, דב, על הספר ועל הערך של המחקרים וכקולגה, גם אני גיאוגרפית היסטורית, אני אומרת שאין ספק שהספר שכתבת הוא מחקרי ומדויק. לדעתי המעלה הגדולה של הספר הוא באופן הכתיבה הקולחת והמרתקת, יכול להגיע לקהל הרחב. הראייה לכך, שיחיאל נתן את הספר הזה לשני נכדי. אחד מהם בשייטת 13 והשני קצין בחיל האוויר. הם קיבלו את הספר וקוראים אותו בשקיקה. אילו זה היה ספר מחקרי בלבד, היה מוערך מאוד, אך לא היה מגיע לדור הצעיר שלנו ושל החיילים שלנו. באותו רגע שאמרו לי "כמה שמרתק" הרגשתי שיחיאל והחברים העבירו את הלפיד לדור הבא, שרשרת של עם ישראל. שרשרת נוספת ועם ישראל חי. אברהם ענבי: אני מצטרף לכל התודות. אני חושב שגם היוזמה וגם הביצוע היו יוצאים מהכלל. כל מה שהיה עד היום זו התורה של בעל פה. כל אחד סיפר במשפחה, או באירועים השונים בקרב חברים, אבל זה לא היה מוסדר. נעמי היתה באה אלי בטענות "למה שאתה לא תכתוב את זה?" תודה לאל שדובי גאל את המשימה הזאת ועשה את זה. קיבלתי את הספר לפני יומיים ולא הספקתי הרבה לקרוא בו, אבל אני עבדתי בצורה אינטנסיבית על הטיוטות. למרות שלא היו לי הרבה מסמכים אבל היה לי הרבה בזיכרון. אני חושב שזה מפעל יוצא מהכלל. הזכירו כאן את האמהות. יש מקרה אחד שחוטר-ישי סיפר אותו. כאשר היה צריך לנסוע למשפט לביירות, וכבר אז הדרכים נותקו. זה היה אחרי החלטת האו"ם של 29 בנובמבר. היו יריות בדרכים שנותקו. והוא פגש את אמי ואמר לה שהוא נוסע ללבנון היא אמרה לו: "אתה לא נוסע זה מסוכן, אל תיסע!" אני בן יחיד, אמא אלמנה, שהיה לה העוז וכוח נפשי לבוא ולהגיד לחוטר-ישי שהיא ידעה, כי גורלו של בנה היחיד תלוי בו והיה לה העוז להגיד זאת, אני חושב שזה חלק של גדלות נפש. ריגש אותי מאד שדוביק הקדיש את הספר לכל משפחות ההורים. אני חושב שזו מחשבה ומעשה מאד יפים. אני מודה על כך בשם כולם. לדב ולחיה על כל העבודה הזאת, רצינו במשהו לציין את הערכתנו ותודתנו. התיעצתי עם ישעיהו לקנות מתנה להם, והוא לא כל כך ידע מה לומר. שאלתי אותו אם מוסיקה הם אוהבים, אמר לי שכן. שאלתי אם אופרות הם אוהבים, אמר לי שאינו יודע, אבל בטהובן הוא אוהב. אז יש כאן שני דיסקים של כל הקונצרטים לפסנתר ב vd/d של בטהובן בביצוע של Perahia Murray ותהנו מזה. )ישעיהו: אתם תקבלו מאיתנו סוף שבוע, על מנת שתוכלו לנוח מאיתנו אחרי כל אשר עשיתם למעננו(. חיה גביש: באמת כל הכבוד לדובי. אני הייתי בתקופה הזו חולה במחלה קשה מאד, ויחד עם הכתיבה הוא היה צריך לקחת אותי לבתי חולים. אני יצאתי מזה, ברוך השם. גם על זה אני רוצה להודות לו. אספר לכם שהיתה לו דילמה אם לכתוב את הספר על "ליל הגשרים" או להתרכז בסיפור שלכם. אני מאד עודדתי אותו להקדיש קודם לכם. אתם חיים ויהודה איננו. הביתה{ צילום : ל.דינור} 24.3.1949. מימין לשמאל: יחיאל אוגדן { בלומנקורן}, אברהם ענבי, ישעיהו גביש, יצחק סלע {סליסטיאן} , ישראל זוננברג, יהודה יהודאי, אברהם צוקרמן.
סיור 50 שנה אחרי , 13.4.1998: איפה תפסו אותנו ??? : אברהם ענבי{ בחולצה אדומה }, ישעיהו גביש, יצחק סלע { בחולצה שחורה },מאחוריו יחיאל אוגדן.חמישים שנה לשבי. חמשת אנשי הפלמ'ח ,במעבר ראש הנקרה ביום 13.4.1998. מימין לשמאל :יחיאל אוגדן, אבנר יהודאי{ בנו של חבר החולייה יהודה יהודאי}, יצחק סלע, אברהם ענבי וישעיהו גביש.כותב הספר , חברנו דב גביש{ מימין } , אליהו{ליישי }ושולמית רביד. בערב השקת הספר. בית הפלמ'ח בתל אביב 2017.
גרימי , צבי גלעד{ גרמיצ'נסקי } {1936-2021}בן קריית חיים. חלוץ במידבר ים המלח, ממקימי קבוץ עין גדי וחבר בה עד יום מותו.. באתר זה –מדור בשם "טור אישי של גרימי."
שרליה מילים: חוה אלברשטיין. לחן: גדעון כחן. שרה: חוה אלברשטיין, בת קרית חיים.
את הסיפור הזה מתחילים מהסוף אנייה עם נוסעים הגיעה לחוף אנשים עייפים בארץ חדשה עומדים מול שער גדול ומסתכלים בו בשתיקה אנשים מקצה הזמן, מקצה האור והחיים בבגדים עבים בצעדים כבדים שום דבר לא היה כמו בהבטחות הבטיחו ארץ חמה היו רוחות וסערות הגג עף בחורף, הרצפה מלאה סירים הכל ספוג במים שמיכות הפוך מפולין כולם מתייפחים אבל אני כבר ישנה כמו נסיכה אמיתית – ישנה עם מטריה
מישהו אומר – "הגענו" מישהו אומר – "אולי" מישהו צועק – "מצאנו" לוחשים לו "הלוואי" מישהו קורא – "בינתיים" צועקים לו – "עד מתי" לעולם כבר לא נדע מי נכנס ומי יצא מי עבר ומי נשאר בשרליה, שרליה…
"קול ציון לגולה" כל שעה שפה אחרת הרדיו מנגן, יושבים כמו גולים במחתרת כמו ליד התנור יושבים, מתחממים מבינים כל מילה, שרים את השירים ובבוקר חוזרים אל השפה החדשה שוברת שיניים אדישה וקשה כל התוכניות נהפכו לחלומות מחליפים מקצוע, מחליפים את השמות מחליפים זכרונות מקשטים את העבר שם כולם נסיכים היו וזה מה שנשאר היה פסנתר בכל חדר אורוות סוסים בחצר כל מילה היא אמת, אמת פחות או יותר.. שרליה, שרליה…
ושוב הרדיו מדבר "מדור חיפוש קרובים" רשימות ארוכות שמות כתובות ומספרים מי שהחליף את השם בעצם כבר ויתר אינו מקשיב לתכנית אין בו כוח יותר ובינתיים אבי קנה לו מצלמה "פוטו חמש דקות" – תמונות לתעודה תעודת עולה, תעודת זהות, פנקס חבר, אין שפה, אין פרנסה, יש תעודה כבר נסתדר ובקיץ החם מוציאים את הכסאות מרכז הסברה מביא סרטים והרצאות אקורדיון מנגן מלווה איזו זמרת 'עגלה עם סוסה', 'אוי אוי כנרת כנרת' שרליה, שרליה…
מיטה מתקפלת, שולחן מתקפל ובערב שבת אנחנו יוצאים לטייל חולצות לבנות נעליים מבריקות הולכים לטייל אבל אין פה מה לראות שורות של צריפים, כמה עצים וגדר חוזרים במתינות, הרי אין מה למהר את הסיפור הזה מתחילים מהסוף סיפור על אנייה שהגיעה אל החוף על מחנה מעבר ועל תחנה סופית ועל הבולגרית, הפולנית, היידיש, העברית, ועל מקום אפור ללא צבע ללא נוף ועל התחלה, התחלה שאין לה סוף
העברה מ" היסטוריה ושימור בישראל " בעריכת אליעד אלון.4.10.22
עבורי ועבור רבים אחת התמונות הכי יהודיות שאני מכיר הינה ההלוויה של חללי בית השיטה. אחד עשר ארונות עטופים בדגל הלאום כשברקע מתנגן – "ונתנה תוקף״ בניגונו המדהים של יאיר רוזנבלום ובקולו של חנוך אלבלק. זו התמונה הנצבת לנגד עיני במיוחד בבית הכנסת כשאני מתפלל, והיא משתלבת עם הסיפור המיוחס לרבי אמנון ממגנצא במאה ה-11 שמסר נשמתו גם הוא על יהדותו, רק שאז היה זה בגלות , מול הגמון אכזר והתמונה הינה על מיטה בבית הכנסת. הלוויה בבית השיטה הינה במדינת היהודים העצמאית בשדות הקיבוץ למרגלות הגלבוע, קיבוץ שממש לצד ״ונתנה תוקף" שר באותו הזמן בדיוק את שכתבה חברת הקיבוץ, דורית צמרת – "והחיטה צומחת שוב". שרשרת יהודית הנותנת משמעות אמיתית ורב גונית ליהדות של כל אחת ואחד מאתנו ויחד עם זאת שוללת מכל מי שירצה בכך את הדירוג של מי יהודי טוב יותר ומי פחות. הלוואי ונדע כולנו להשכיל ולחפש את המאחד על פני זה המפריד. גמר חתימה טובה
השיר “החיטה צומחת שוב” נכתב לאחר מלחמת יום כיפור (1973) על ידי חברת קיבוץ “בית השיטה” דורית צמרת לזכרם של חבריה שנפלו במלחמת יום הכיפורים. השיר נכתב על אחד עשר הבנים מקיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור, מספר רב ועצום ליישוב כה קטן.
מילים : דורית צמרת , חברת בית השיטה. לחן : חיים ברקני, חבר שער הגולן.
מתוך האתר " היסטוריה ושימור בישראל " בעריכת אליעד אלון. פורסם ביום 25.4.2020.
במהלך חודש נובמבר 1973, הגיעה שיירת ג'יפים צבאיים אל פתח הדלת של משפחת מרנין (מרצ'בסקי) בקריית טבעון. ההורים לוסי ויעקב פתחו את הדלת וחשכו עיניהם. אחרי חודשים של מעקב יומי בקצין העיר בחיפה, כדי לנסות ולמצוא תזכורת קטנה מהבנים יאיר ופנחס (פינקה) שלחמו בעיצומה של מלחמת יום כיפור, הודיעו הקצינים להורים מוכי ההלם: שניהם נעדרים. אחד בגזרתו ברמת הגולן והשני בגזרתו שבסיני. כבר אז העריכו בצבא שהשניים לא שרדו את הפגיעות.שני האחים נהרגו באותו היום – 7.10.1973סרן פנחס (פינקה) מרנין פנחס (פינקה), נולד ביום 9.4.1950 בארגנטינה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1951. בסוף שנת לימודיו האחרונה ארגן קבוצת חברים לגרעין נח"ל, שהיה אמור להשלים את קיבוץ מי-עמי.פנחס גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1967 והוצב לנח"ל. אחרי-כן התנדב לשרת בחיל-השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "סנטוריון" ובקורס מט"קים. כעבור זמן השלים קורס קצינים וקורס קציני שריון, ומונה מפקד מחלקת טנקים.לאחר שהשתחרר מן השירות הסדיר החל לעבוד בחברת "מגור", ועד מהרה היה למנהל סניף חיפה והצפון של החברה, ואחרי-כן שותף בה. במלחמת יום-הכיפורים השתתף פנחס בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. הוא מילא תפקיד של מ"פ טנקים, לאחר שמפקד הפלוגה נפצע ונשאר מאחור. ביום7.10.1973, באותה שעה שנפגע אחיו, יאיר, נפל פנחס בקרב. במחצבה ליד הכפר נפח נפגע הטנק שלו והוא נפצע. הוא ניסה לחלץ את עצמו, אך מת לאחר שעות מספר. הוא הובא למנוחת-עולמים, ליד קבר אחיו, בבית-העלמין בקרית-טבעון.סמל יאיר מרנין נולד ביום 24.7.1954 , בקיבוץ רמת השופט. כאחיו, פנחס, אהב ספורט ונלהב מאוד לכדורסל. בשל גובהו נמנה עם חברי נבחרת בית-הספר ועם נבחרת "הפועל" בקרית-טבעון,הוא התכונן, לאחר שישתחרר מן השירות הצבאי, לסייר ברחבי ארצות-הברית. ולאחר הסיור – התכונן ללמוד תכנות מחשבים.יאיר גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1971 והתנדב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "פטון" ובקורס מפקדי טנקי "פטון". בימי הקורס האחרונים פרצה המלחמה וחניכיו נשלחו לחזית. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יאיר בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ביום 7.10.1973, באותה שעה שנפגע אחיו, פנחס, נפל יאיר בקרב. הוא חש בטנק שלו, עם עוד שלושה טנקים, לסייע למעוזים הנצורים שבגזרה הצפונית, על גדות תעלת סואץ. ליד מוצב "נוזל" נפגע הטנק שלו והוא נהרג במקום. תחילה נחשב כנעדר. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-טבעון, ונקבר ליד אחיו.הנאהבים והנעימים – בחייהם ובמותם לא נפרדו. יהי זכרם ברוך
אלי אשכנזי: הלכה לעולמה האם השכולה ששני בניה נהרגו באותה שעה במלחמת יום כיפור.
העברה מ"וואלה " פורסם ביום 29.9.2021.
לוסי מרנין, שבניה פנחס ויאיר נפלו ביום השני ללחימה, אחד בסיני והשני ברמת הגולן, מתה בגיל 98. לוסי, שהיתה מורה לאנגלית, פעלה להנצחתם במרכז לזכר חללי צה"ל ביישוב שבו התגוררה רוב ימיה, קריית טבעון. "הייתה לה היכולת להפוך את האסון שלה לפעילות של תרומה לחברה".
לוסי מרנין , אם הבנים , ז'ל. התמונות באדיבות המשפחה.
לוסי מרנין, ששכלה את שני בניה במלחמת יום כיפור, הלכה היום (רביעי) לעולמה בגיל 98. השניים, סרן פנחס (פינקה), בן 23 במותו, וסמל יאיר מרנין, בן 19 במותו, היו לוחמי שריון שנהרגו ביומה השני של המלחמה, באותה השעה. יאיר נהרג בחזית סיני ופנחס בחזית רמת הגולן. לוסי גדלה בארגנטינה, שם הכירה את יעקב (יענקל'ה) ונישאה לו. בארגנטינה נולד בנם הבכור, פנחס. לאחר מכן עלתה המשפחה לישראל וכאן נולדו אחיו ואחותו של פנחס, יאיר וענת. בשבע השנים הראשונות בארץ התגוררה המשפחה בקיבוץ רמת השופט ואחר כך עברה לקריית טבעון. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הוכרזו פנחס ויאיר כנעדרים. חודש לאחר מכן נמצאה גופתו של פנחס, וגופתו של יאיר נמצאה כעבור חמישה חודשים מהמלחמה. כשנהרג פנחס, אשתו עידית הייתה בחודש השמיני להריונה עם בתם שחר. שבע שנים לאחר נפילת בניהם, האב יעקב מת משברון לב. הוא היה אגרונום ועסק במחקר חקלאי ובהדרכה חקלאית בחוות הניסיונות נווה יער. פנחס ויאיר היו שניהם כדורסלנים מצטיינים. לאחר מותם, מועדון הכדורסל בקריית טבעון החליט לשאת את שמם, וכיום נקרא הפועל "מרנין" קריית טבעון. לאורך השנים שמרה לוסי על קשר עם הנהלת המועדון, שמדי שנה ערך טורניר לזכר שני בניה, שבסופו הייתה לוסי נושאת דברים. מפעל זה הפך למפעל הספורט המרכזי ביישוב. בקריית טבעון פועל מרכז הנצחה לזכר חללי צה"ל בני המקום, המשמש גם כמרכז תרבות וחינוך, ובו גלריות, אולם מופעים, קולנוע וספריה. מדובר במרכז שיזמו הוריהם של 24 חללי צה"ל, בני היישוב, שנהרגו במלחמת יום כיפור. לוסי מרנין הייתה בין היוזמים והמקימים של מרכז ההנצחה, וכן התנדבה בו במשך שנים רבות כמורה לאנגלית. "הייתה לסבתא יכולת להפוך את האסון שלה לפעילות של תרומה לחברה", סיפרה הנכדה שחר, שהיא עצמה פעילה במרכז ההנצחה מזה 12 שנה. ב-1988 התבקשה לוסי לשאת דברים בשם ההורים השכולים בעצרת הזיכרון לחללי חיל השריון בלטרון. "אני פונה אליכן, האימהות במדינות-ערב", אמרה אז, "אתן יודעות כמוני מה זה להביא ילד לעולם, לגדל אותו, לאהוב אותו ולאבד אותו. אנחנו צריכות להתאחד ולשתף פעולה למען עתיד טוב יותר".
מורי ורבי! במשך 30 שנים, מאז למדתי בחוג לביולוגיה באונ' בן-גוריון, אני זוכר לטובה את פרופ' גוטרמן. דווקא בשל קשיחותו, אופי הרס"ר והעובדה שיושרו ומקצועיותו העמידו דורות של תלמידים…. עובדה שמכל המרצים שלי שלימדו אותי בבן-גוריון, חלקם היו מטורללים עם קבלות ומיעוטם לא נשכחים. פרופ' גוטרמן הוא אחד מהבודדים שהיו ועודם נערצים אצלי.
מי שיחפש במילונים, באנציקלופדיות או בוויקיפדיה את הערך "מחנה עבודה" יקבל תשובות עגומות ואפילו מצמררות. אלה היו מחנות מעצר ומוות גרמניים בתקופת השואה. אני מבקש לתת למושג את הפירוש שלנו, השמח והאופטימי, זה שהיה מקובל בארץ ישראל ובישראל הצעירה במשך עשרות שנים: מחנה של תנועת נוער חלוצית, בחופש הגדול, באחד הקיבוצים בארץ (ולעיתים רחוקות גם במושבים – וראו להלן) והביא לקיבוצים אלפי מתנדבים ומתנדבות. שני הצדדים נהנו: הקיבוצים קיבלו כוח אדם צעיר הנכון לכל עבודה וחברי התנועות נהנו מחודש של חילוץ עצמות, בילוי בבריכת הקיבוץ וטיולים בסביבה הקרובה והרחוקה. מיֶדע אישי אני יכול לספר על ארבעה מחנות עבודה, שהעֵדָה שלנו (השם המקובל לקבוצה תנועתית), עדת "לנגב" מקן התנועה המאוחדת ברחובות יצאה אליהם, אם כי אני השתתפתי רק בשלושה. הראשון היה חריג בכך, שנערך עוד בהיותנו בסוף כיתה ח'. הימים ימי מלחמת העצמאות והקיבוצים שיוועו לידיים עובדות. הוצע לנו לצאת בחופשת הקיץ לקיבוץ רמת דוד בעמק יזרעאל. היו אלה ימי ההפוגה השנייה בקרבות ורוב החניכים נענו להצעה. אני, לצערי, לא יצאתי למחנה עבודה זה בשל התנגדות הוריי. הם חששו לנסיעה הארוכה לעמק באמצע המלחמה וכשמדריך התנועה מוסה בא לשכנע אותם שאין שום סכנה בדרכים, אמר בחוסר זהירות: "בוואדי ערה אי אפשר לנסוע עכשיו, אבל בתוואי החלופי, ואדי מילק, שקט. פעם ירו שם על התחבורה היהודית, עכשיו כבר לא". זה הספיק להוריי להטיל וטו מוחלט על יציאתי. חבריי יצאו, עבדו ונהנו ואני – אבוי – נותרתי בבית, עצוב ומתוסכל. בשנה הבאה, 1949, יצאה העדה שלנו למחנה עבודה במקום בלתי מקובל – מושב עובדים. המקום: כפר ויתקין. הוצבו למעננו שלושה אוהלים הודיים גדולים במרכז המושב ואנו פוזרנו בין בתי המושבניקים, ועבדנו אצלם בכל ענפי המשק המשפחתי. בסוף המחנה העמיד המושב לרשותנו משאית ויצאנו לטיול "מים אל ים" – מאכזיב לגינוסר. אנחנו הלכנו ברגל והמשאית ליוותה אותנו ואחר כך החזירה את כולנו למושבתנו רחובות. אני הייתי במחנה רק שבועיים (כולל הטיול). את השבועיים הנותרים "ביליתי" בבית ברחובות, לאחר שחליתי בכפר ויתקין בחצבת, וכשבאתי לרופא לקבל אישור לחזור, הוא התלבט, עד ששמע שמדובר במושב חקלאי. "אני מבין שיש שם מה לאכול, לא כמו אצלנו", אמר בהתכוונו למחסור במזון בימי הצנע דאז. הבטחתי לו שהמושבניקית שלי מפנקת אותי ואני אוכל כל יום גבינה שְׁמֵנָה ושמנת – מוצרים שנעלמו לחלוטין ביישוב העירוני בתקופת הצנע.ב-1950, בהיותנו בכיתה י', יצאנו למחנה עבודה בקיבוץ חמדיה בעמק בית שאן. הכול היה טוב ויפה למעט החום הכבד – התגוררנו בצריפונים שלהטו ביום ובלילה – והיתושים. פיצוי מה לסבלנו הייתה טבילה בת כמה שעות מדי יום בבריכה. עבדנו בענפים השונים, בשבתות צעדנו ברגל לעיירת העולים בית שאן, ויצאנו לטיול ארוך בסביבה. מחנה העבודה האחרון שלנו נערך ב-1951 בקיבוץ כפר המכבי שבעמק זבולון. הקמנו לעצמנו מחנה אוהלים ליד הכניסה לקיבוץ ועבדנו בכל עבודה שהוטלה עלינו – בשליית דגים מבריכות הדגים, בקטיף תפוחי עץ, בחצרנות ואפילו בפינוי זבל מהרפת. בעבודה קשה זו חווינו, אני וחבר נוסף ממחנה העבודה, בחוויה פוליטית-ארוטית אם אפשר להגדיר זאת כך. בעוד אנחנו מעמיסים זבל על פלטפורמה הרתומה לטרקטור שמענו שיחה בלחש של שני חברי קיבוץ שאיתם עבדנו, שאני מביא אותה במלואה והיא יכולה להעיד על המתח הפוליטי שהיה אז בארץ, בין מפלגת השלטון מפא"י למפלגת האופוזיציה, מפ"ם: "מסכן א' [הוזכר השם המלא ואני מסתירו]. הוא יהיה מוכרח לעזוב את הקיבוץ. אנחנו לא יכולים לתת לו לחיות כאן, בגלל דעותיו. "כולם נגדו. אי אפשר שמפ"מניק אחד יהיה בקיבוץ שכולו מפא"י". ובאמת, איש לא תומך בו, אפילו לא אשתו. שמעתי שבגלל דעותיו הפוליטיות היא לא נותנת לו". למושג "לא נותנת" הייתה קונוטציה מינית מוכרת, שאפילו אנחנו, בני ה-17, הכרנו אותה…המחנה הסתיים, כמקובל, בטיול בן יומיים בגליל. הקיבוץ העמיד לרשותנו משאית, ואנחנו ביקרנו במקומות מעניינים מטבריה עד דן ומטולה. היכן מצאנו מקום לינה? שאלה מיותרת. הרי בקיבוצי הגליל התארחו לא מעט עדות תנועתיות שהגיעו למחנות עבודה. אחת מהן, בקיבוץ נאות מרדכי, אירחה אותנו ואפילו סייעה לנו לפרוש את השמיכות ושקי השינה שלנו על הדשא ליד האוהלים שלהם. כל אחד ממחנות העבודה הותיר עלינו רושם רב, שהיה חלק חשוב מנוף ילדותנו. עד מתי נמשכו מחנות העבודה? – איני יודע. אני מעריך שבשנות השישים ואולי השבעים הם דעכו עד שנפסקו, וחבל.
בתצלום: כמה מחברי עדת "לנגב" מרחובות, בעת הטיול בגליל לאחר מחנה העבודה בכפר המכבי, אוגוסט 1951. אני יושב על מכסה המנוע, ראשון מימין.
