שלמה הרציג: בין אימה ליגון.

העברה מ" עונג שבת" בעריכת פרופ' דוד אסף. גיליון יום ששי 15.12.23.

{ מתפרסמים כאן פרקים מתוך מאמר נרחב בנושא.}

זוועות 'השבת הארורה' (7 באוקטובר 2023) והטבח הנורא שבמרכזה הולידו בציבוריות הישראלית תחושות של אימה, חרדה וחוסר אונים, המהדהדים את הטראומה הלאומית שגרמה בשעתו מלחמת יום הכיפורים, ואפילו את אימי השואה. במקביל, וכמעין תגובת נגד תרפויטית למעשי הרצח, האונס והחטיפה שעשו אנשי חמאס ביישובי הנגב המערבי, התעצם מאד בתקשורת הישראלית, בפוליטיקה, במערכות החינוך וגם באקדמיה, שיח פסיכולוגיסטי עשיר ורב משמעות אודות מצבו של החוסן הנפשי והמנטלי (Resilience), האישי והלאומי, ותפקידו בהתמודדות עם השבר הנורא.הצירוף 'חוסן נפשי' (או 'מנטלי') הוא פרייה של אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית ה'חיובית'. הוא מתייחס ליכולתם של אנשים, יחידים או קבוצה, להתמודד היטב עם מצבי לחץ ומשבר ולהסתגל לנסיבות חיים משתנות אשר נגרמו עקב מצבים טראומטיים. אנשים בעלי חוסן נפשי מאופיינים בדרך כלל בתחושת שליטה בחייהם, מעורבות וניסיונות להשפעה, חיפוש משמעות, ומידה של אופטימיות ואמונה בעתיד טוב יותר. הם גם ניחנים בגמישות רעיונית וחברתית המאפשרת להם להתמודד עם אירועים בלתי צפויים, קשים ככל שיהיו. עוד מתברר, שחוסן וצמיחה אישיים ולאומיים, אינם תכונות גנטיות, והם עשויים להיוולד, לעיתים קרובות בסיוע קהילה תומכת, דווקא מתוך התמודדות מוצלחת עם מצבי שבר ומצוקה, ובתוכם גם מצבי מלחמה. לעניינינו רלוונטיים במיוחד מצבי המלחמה הפוקדים תדיר את החברה הישראלית.  

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד

בשנת 1943 ראה אור הקובץ הספרותי בסער בעריכת יעקב פיכמן ובהוצאת אגודת הסופרים העברים. מטרתו המוצהרת של הקובץ הייתה לחזק את רוחם וחוסנם של בני ובנות היישוב העברי בארץ שהתנדבו להילחם בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בגילוי הדעת שעמו נפתח הקובץ נכתב, כי מטרתו היא 'לציין כי רוח היוצר העברי מתייצבת גם היום על משמר המגן לעם ולאדם'.

החוברת נפתחה בשיר הידוע של לאה גולדברג, שיר ללא שם, המוכר במילתו הראשונה 'הַאָמְנָם'. זו עובדה מעניינת על רקע התנגדותה העזה של גולדברג, מתוך עמדתה הפציפיסטית, לשירי תהילה ללוחמים ולמלחמה. בניגוד לשירי הקינה הנשגבים ורוויי הפאתוס על גורל העם היהודי בשואה, שנשאו משוררים בני הזמן כמו שלונסקי, גרינברג ואלתרמן, 'הַאָמְנָם' נושא בשורה הומנית-אוניברסלית בעלת גוון לירי ואישי מאוד. מתברר שגם כאן התבנית הדו-ראשית של 'חוסן מול אימה' היא הלב הפועם של השיר. 

אכן, השיר נפתח בהיגד ספקני: 'הַאָמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד', אך העדר סימן השאלה בסיומו ורצף התמונות הפלסטיות שבהמשכו, ובהן תיאור עתידי מדומיין ורב עָצמה של הליכת המשוררת בשדה, מסייעים בהצגת הליכה זו כהתרחשות בת-קיימא: 'וּמַחֲשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת, / אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ, וְתִמְתַּק דְקִירָתָם'. אל התמונות הסוגסטיביות הנפרשות על פני שלושת הבתים הראשונים בשיר נלווים תארים ורגשות חיוביים במיוחד: 'וּפְשוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹעַ, / וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב'. 

כמו בשירו של עמיחי, גם כאן מוצגת האהבה כמעין 'זריקת חוסן' נגד המלחמה. למעשה, רק בבית הרביעי והאחרון בשיר מתברר במלואו התפקיד התרפויטי העמוק של אותן תמונות הנותנות ביטוי לחוסן האישי כנגד זוועות המלחמה: 'אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם'. זאת ועוד, בסיום השיר נעלמות שאריות הספק והוא הופך לוודאות מוחלטת ('אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָׂדֶה'), ודאות המעוגנת בתקווה לשחזור העבר הקדם-מלחמתי, שהוא-הוא המעניק לחיים את משמעותם: 'וּבְיֹשֶׁר לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת / כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָָדָם'.

הנה חוה אלברשטיין בביצוע האהוב של השיר: 

האמנם מילים: לאה גולדברג
לחן:  סשה ארגוב  וחיים ברקני
העברה מ"שירונט".

האמנם האמנם
עוד יבואו ימים
בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף ומחשוף
כף רגלך ילטף
בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותימתק דקירתם

או מטר ישיגך
בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך
וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב
וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן

ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב

ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב

את תלכי בשדה לבדך
לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו
מאימה ומדם
וביושר לבב שוב
תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים כאחד האדם

את תלכי לבדך בשדה…
 

אלי ס'ט שיר לעת מלחמה: את בתיהם אויבים הבעירו.

לפני שמתחילים, אני מזהיר: מי שפוחד לבכות שלא ימשיך, 

 השיר הרוסי "את בתיהם אויבים הבעירו", נכתב ב- 1945, אחרי מלחמת העולם ה- 2, אבל הממשל הסובייטי אסר להקליטו, מפחד שהוא יפגע בחוסן הלאומי.

הוא הוקלט רק ב- 1960…

בקישור:

аломШבת аббатШלום 

                                                                                                                                                                 הלב עם בני הערובה ומשפחותיהם .

מלחמת "חרבות ברזל " היום ה-70 למלחמה.

אהוד בן עזר : צנום , גאה וללא אשליות.

העברה מחדשות בן עזר. גיליון 1905 מיום 6.12.23 -מלחמת "חרבות הברזל."     

כְּשֶׁהָיָה בֶּן עֶשְׂרִים כְּבָר הָיוּ בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים

זְקֵנִים בְּעֵינָיו כִּי הָיוּ מְשֻׁחְרָרִים

מִשֵּׁרוּת קְרָבִי וְהוּא חָלַם עַל הַגִּיל

הַזֶּה וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שְׁלוֹשִׁים אָמְרוּ לוֹ –

אַתָּה עוֹד צָעִיר, אֲנַחְנוּ מְשַׁחְרְרִים

עַכְשָׁיו רַק בְּנֵי אַרְבָּעִים וְהוּא חָלַם

לְהִזְדַּקֵּן בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה סוֹף-סוֹף

בֶּן אַרְבָּעִים אָמְרוּ לוֹ – הַצָּבָא

מְאַפְשֵׁר גַּם לִבְנֵי אַרְבָּעִים לְהִסְתַּעֵר

בַּקְּרָב, זוֹ הַסִּבָּה שֶׁהִרְגִּישׁ עַצְמוֹ

תָּמִיד צָעִיר בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה

בֶּן חֲמִשִּׁים אָמְרוּ לוֹ – אוֹתְךָ

נַעֲבִיר לְהָגָ"א וְתִתְאַמֵּן בְּכִבּוּי-שְׂרֵפוֹת

וּבֵינְתַיִם נִקַּח אֶת בִּנְךָ הָרִאשׁוֹן

וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שִׁשִּׁים בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ

לְהִתְנַדֵּב לַמִּשְׁמָר הָאֶזְרָחִי וְלָקְחוּ

גַּם אֶת בְּנוֹ הַשֵּׁנִי וּכְשֶׁהָיָה

בֶּן שִׁבְעִים נוֹתַר עִם סֶרֶט עַל

זְרוֹעַ, רוֹבֶה וָנֶכֶד…

נובמבר 1975

להקת הנח'ל 1957. על האקורדיון : יוסל'ה אורג , בן קריית חיים, גרעין "שדמות" , תנועת " הנוער העובד ".

כרמלית

העברה מ" שירונט ".

להקת הנח"ל
מילים: יחיאל מוהר
לחן: משה וילנסקי

באשר פלוגה צועדת,
באשר הגדוד חונה,
שם עולה דמותך מנגד
וליבנו לך עונה.

כי צחוקך ניגון, ניגון כנרת
קומתך קומת תמר,
ובאוהל את עוברת
עם הרוח במדבר.

תמיד, תמיד,
הו כרמלית,
צרובת פנים אלינו את מופעת
ובך נביט,
הו כרמלית,
עם אש סביב בורקת ונוגהת,
כי את אחת ומתוכנו את עלית
ואין שניה – למעננו את יפית
הו כרמלית.
(כרמלית)
נזכרך בליל הרעם
ונראך בדמות כוכב
ואת שמך נלחש עוד פעם
ערב אש וטרם קרב

כי קולך הולך איתנו
כניגון יקר מפז
כי אותך נשאנו
בלבבנו מני אז

תמיד תמיד…

וכל איש רואה פניך,
וכל איש חולמך חלום,
והוא חי ומת אליך
בעוד שמך שפתיו יחתום.

כי הינך גליל, גליל ונגב
והברוש על גבע רם,
כי הינך שחרות הרגב –
כי ביתו את בעולם –

תמיד תמיד…

.

נעמן כהן : שיר לשלום עם עזה.

העברה מחדשות בן עזר מספר 1905 { מיום 6.12.23 , היום ה61 למלחמת "חרבות הברזל "}.

כשהיינו ילדים קצת לפני מלחמת ששת הימים וכיבוש עזה, נהגנו לשיר בחברת הילדים בגבת שיר על שלום עם עזה. זכרתי היטב את המילים (שרנו רק את ההתחלה) ואת המנגינה, אבל לא ידעתי את מקורו. מי כתב? ומי שר? וכיצד הגיע אלינו. שאלתי במשפחה, שאלתי חברים. כולם זכרו את השיר, אבל לא ידעו לתת לי פרטים. והנה גגלתי וגגלתי ולבסוף מצאתי. מסתבר שהשיר חובר בשנת 1957 על ידי יצחק (ציקי) דינשטיין, שהיה אז נחלאי בקיבוץ נירים של "השומר הצעיר" השוכן מול רצועת עזה, והוא נפוץ בתנועה הקיבוצית.

שיר שלום

מילים ומנגינה יצחק (ציקי) דינשטיין

תראו רבותי שיגיע היום

אצלנו בגבול יהיה עוד שלום

ואנחנו ניסע לחאן-יונס לסרט

עם עבדול ווהב, בערבית מדוברת.

 יבוא עוד היום ונסע אז כולם

אל חוף אל-עריש ונשחה שם בים

ונאכל שם פלאפל, נשתה שמה ערק

נמצוץ מנרגילה, נלגום גם קפה

 את מגדל השמירה לחופו של הים עוד נוביל

ולמעלה למעלה ישב לו בנחת מציל

הוא ייקח משרוקית וישרוק –

"אדוני אל תלך שם רחוק"

וזוגות ישחקו בכדור והכל כרגיל.

 דרומה ניסע בקרונוע כחול

מדבר ענקי מסביב ים של חול

נטפס זהירים למרומי פירמידה

נצעק אז לחברה תזוזו הצידה.

נשב על הקיר ולמטה נגלוש

כשרק נעמוד יסתחרר קצת הראש

לרכבת נחזור ונגיד לקונדוקטור

רוצים כבר הביתה כל זמן שיש אור

 ובערב שישי במגרש נשחק כדורסל

משחק רציני עם שופט, מזכירות וקהל

וקבוצת "הפועל" עבסאן

וה"פועל" נירים כמובן

הם יחליפו פרחים, נאומים, ברכות ובכלל

 בלילה בחוץ יעבוד לו פלח

וסטן ורמון הוא איתו לא ייקח

ואיכר ערבי עם עגאל וכפיה

עם עדר פרות מן החושך יופיע

 ישבו זה מול זה ישיבה מזרחית

ישימו באמצע ארגז ומפית

והשניים יאכלו, ידברו על בצורת

על לול ועל רפת ומחיר של נשים

 ובמקום תעלה על הגבול ורובים בעמדות

עוד יבנו שם בתים עם גגות אדומים וגינות

עוד תראו שיגיע היום

בשדה יסתובב השלום

עוד תראו.

לימים נהפך השיר לשיר הנושא בסרט "מבצע החמנייה" מ-2014 העוסק בבניית הכוח הגרעיני של ישראל.

הנה השיר בביצוע יהורם גאון. לא להיבהל מהאזעקות בהתחלה. הן רק בשיר:

קיבוץ נירים של "השומר הצעיר" היה קיבוץ שוחר שלום עם עזה. זה לא עזר לו. בבוקרו של 7 באוקטובר 2023 הגיעו כ-50 מחבלים חמושים ברובי סער, רימונים ו-RPG לקיבוץ נירים. המחבלים הבעירו בתים, ירו וזרקו רימונים. כששמע תושב הקיבוץ, קצין המשטרה רפ"ק עמית לוי, שהיה בחופשה מהעבודה, קולות ירי, לקח רובה M16 שהיה ברשותו, יחד עם חלק מחברי כיתת הכוננות ניהל קרב עם כ-20 מחבלים. לפי הרבש"ץ, לאחר לוחמה, הם תפסו עמדת שליטה על גג. המחבלים שהבינו שהם בנחיתות והחליטו לסגת מנירים. במהלך הלחימה מעמדת השליטה, מגדל גרעינים, יצר עימם קשר מסוק קרב. נקבע כי הם יתמודדו עם המחבלים בתוך הקיבוץ והמסוק יפגע במטרות בסמוך לגדר ומחוץ לה. במשך שעתיים הם נלחמו מהמגדל. כעבור כ-7 שעות מעת חדירת המחבלים לקיבוץ הגיעו ראשוני כוחות צה"ל הקרקעיים מיחידת דובדבן. מהקיבוץ נחטפו חמישה: חנה פרי בת 79, נדב פופלוול בן 51, נורלין אגוג'ו בת 60 ובני הזוג יגב ורימון בוכשטב בני 34 ו-36. בשלב מוקדם בבוקר הלחימה, הגיע לקיבוץ חפ"ק מח"ט החטיבה הדרומית ברצועת עזה, אל"מ אסף חממי, פתח את שער הקיבוץ וניהל לחימה מול מחבלי הנוח'בה. המח"ט נפצע קשה ומת עוד לפני השעה 7 בבוקר, ומאוחר יותר נהרגו לצידו שני לוחמי החפ"ק שלו, סמ״ר תומר יעקב אחימס וסמל קיריל ברודסקי. גופות שלושת הלוחמים נחטפו לעזה.

במוצאי השבת שבין 14 ל-15 באוקטובר, נהרג בילאל אל קאדר, מפקד כוח נוח'בה בגדוד דרום חאן יונס שהיה אחראי על הטבח בנירים ובניר עוז בתקיפה של מטוסי קרב. ב-24 בנובמבר, לאחר 50 יום בשבי החמאס, שוחררה חנה פרי, והושבה לישראל. ב-28 בנובמבר 2023 שוחררה רימון קירשט-בוכשטב בת ה-36 מהשבי.

מעניין איזה שיר ישירו עתה בקיבוץ נירים?

בכל הקושי עם מה שקרה נקווה שהתקווה המובעת בשיר עוד תתגשם.

אלי ס'ט: שיר לעת מלחמה. מלחמת " חרבות ברזל " . להתראות ילדים.

רושם אדיר עשה עלי תפקודן של הבנות ב'מלחמת שמחת תורה'. אני מקווה, להמשך הציונות, שהן תמצאנה, בקרוב, בעמדות מפתח בעוד ועוד תחומים בחיינו הציבוריים והפוליטיים.  

לְהִתְרָאוֹת יְלָדִים  До свидания, мальчики

מילים ומנגינה: בולאט אוקאדג'אבה, 1958. תרגום לעברית: אלי ס"ט

מִלְחָמָה, מֶה עָשִׂית? מְנֻווֶּלֶת אַתְּ!

מִגְרָשֵׁי הַמִּשְׂחָק כֹּה שְׁקֵטִים,

יְלָדֵינוּ גָּבְהוּ, כְּמוֹ בְּבַת אַחַת,

הִתְבַּגְּרוּ הֵם בְּטֶרֶם עִתָּם.

הֵם חוֹלְפִים עַל הַסַּף בִּמְהִירוּת הַחֵץ,  

רַק עָבְרוּ – וְהֵם כְּבָר עַל מַדִּים,

שֶׁתַּצְלִיחַ דַּרְכְּכֶם!

וּכְמוֹ כֵן,

תִּשְׁתַּדְּלוּ גַּם לַחְזֹר, יְלָדִים!

תַּחְתְּרוּ לְמַגָּע, גַּם לְלֹא מִסְתּוֹר,

בְּתַחְמֹושֶׁת אֵין צֹרֶךְ לַחֲסֹךְ,

וְתַקְרִיבוּ הַכֹּול, עַד תֹּם,

וְעִם כָּל זֹאת – 

תִּשְׁתַּדְּלוּ יְלָדִים גַּם לַחְזֹר!

מִלְחָמָה, מֶה עָשִׂית? מְנֻווֶּלֶת אַתְּ!

רַק פְּרִידוֹת יֵשׁ וְאֵין חֲתוּנוֹת,

כָּל שִׂמְלוֹת הַכַּלָּה הַלְּבָנוֹת, בַּצַּד

נִשְׁאֲרוּ לַיְּלָדוֹת הַקְּטַנּוֹת.

הַבָּנוֹת נוֹעֲלוֹת נַעַלֵי צַנְחָן

וְלוֹבְשׁוֹת הֵן אֵפוֹד קְרָב יָרֹק –

יְלָדוֹת, מָה אִכְפַּת לָכֵן?

לְשׁוֹן הָרַע, יְלָדוֹת, לֹא תַּגִּיעַ רָחוֹק.

שֶׁיַּגִּידוּ "נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה,

מִתְגַּיְּסוֹת, עוֹד אָפְנָה מְנַסּוֹת".

שֶׁתַּצְלִיחַ דַּרְכְּכֶן!

וּכְמוֹ כֵן,

תִּשְׁתַּדְּלוּ, יְלָדוֹת, גַּם לַחְזֹר!

 

השיר בביצוע מצמרר של דינה גאריפובה, בקישור

                                                                                —

аломШבת аббатШלום           

אלי סַ"ט  Eli Sat         

אלי ס'ט: אודות השיר "תקווה "

ליישי : פניתי בשאלה לאלי ס'ט מיהו מלחין " תקווה " ,מילים ושירה יקטרינה צ'פלב , שפורסם כאן היום וזו תשובתו :

המלחין איגור מאטביינקו,

השיר נקרא "סוס"

תרגום מילולי של הבית הראשון:

אצא לשדה עם הסוס שלי בלילה
נלך בשקט בלילה האפל
נלך יחד מעבר לשדה 

השיר בביצוע פאלגייה

וזה בביצוע מקהלת פיאטניצקי, שראינו לפני 11 שנה ב" בניני האומה " בירושלים, אני משער שהם ביצעו אותו אז, רק שלא הכרנו. כאן , ביצוע יפה מאד של השיר על ידי הזמר ניקולאי רסטורגוייב, מקהלת פיאטניצקי ומקהלת הצבא האדום. מילים ברוסית :אלכסנדר שגנוב. המלחין : איגור מאטביינקו.

כל טוּב  Best regards           

אלי סַ"ט  Eli Sat        

מהדרה שפיגל -עמנואל : תקווה.

העברה מערוץ השירים של יקטרינה צ'פלב. מאורעות יישובי מערב הנגב. 7.10.23.

מילים ושירה : יקטרינה צ'פלב לחן: איגור מאטביינקו

היום , יום ששי 24.11.23 ,צפויים להשתחרר מהשבי ראשוני החטופים.

רותי יצחקי-ריכטר: אני רוצה לשיר.

שלום לידידיי
אני מתנצלת שלא שלחתי לכם את הסיפור השבועי מאז שפרצה המלחמה. הייתי המומה כמו כולם ועסוקה בבישולים לחיילים ולמפונים. עכשיו אני מנסה לחזור לשגרה.
הסיפור שלפניכם היווה בסיס לתסריט שכתבתי לסרט הקצר "עוד לא זקנה".
אני רוצה לשיר
רותי יצחקי ריכטר
אתמול, מתי מנהל קורא אותי לבוא אצלו במשרד, אני כבר לדעת אני לעשות משהו לא בסדר, ואני גם תכף ומיד להבין שבטח הוא אומר אני צריכה מתנצלת, ואולי אפילו הוא אומר אני צריכה מבקשת סליחה, אפילו שאני לא לדעת למה. כי ככה זה בישראל. כל הזמן עולים חדשים צריכים מבקשים "סליחה… סליחה…"
בהתחלה אני לא לרצות ללכת שמה, בחדר של מנהל, אבל מה אני יכולה לעשות? אני לא רוצה הוא מפטר אותי, כי זה בושה גדולה בשבילי. אף פעם בחיים אני לא להיות מפוטרת. אני תמיד להשתדל לעשות הכי טוב מה שאני יכולה את העבודה שלי, ואני מאוד רוצה להיות בסדר ולא לחשוב כל הזמן שבצ'רנוביץ אני להיות זמרת מפורסמת באופרה, וכאן אני לעבוד בניקיון במועדון הספורט הקטן הזה, שמנהל ואנשים קוראים אותו "קאנטרי קלאב" כאילו זה מועדון הכי גדול. אז עכשיו אני כל הזמן מחזיקה ביד שלי דלי וסמרטוט, ואני לנקות יפה יפה המקלחות והשירותים.
אבל אולי אסור לי לחשוב שאני מסכנה, כי עוד לפני אני לבוא פה, אני כבר לדעת שככה זה יהיה, בגלל שכאן, בישראל, אני לא לעבוד במקצוע שלי, ועברית שפה קשה. ואני כבר כמעט בת ששים, ואנשים לא מאמינים כאן, בארץ, שתעודות שלנו שוות כמו שלהם, וזה נורא מעליב, כי זה לא נכון! בכלל לא נכון! אבל פה חושבים תעודות שלנו לא בסדר, ואין מה לעשות נגד הדיבורים המעליבים האלה. ככה זה.
ולמה אני לבוא פה? אני לבוא בישראל בגלל אני לא יכולה להיפרד מבת שלי, מאשינקה, ומגרישה, הנכד שלי, שכולם כאן קוראים אותו גרשון כי ככה הוא מבקש, ובקרוב הוא לגמור הגימנסיה ואז הוא ללכת בצבא. ואני כבר עכשיו מפחדת בשבילו, כי כאן יש כמעט כל יום קטסטרופות ופיגועים בכבישים ובצבא ובמקומות אחרים.
ואני לבוא פה אפילו אני לדעת אני מוכרחה להיפרד מבעל שלי, מאנדרי, שאני עכשיו נורא מתגעגעת אותו, ואני רוצה לראות סוף-סוף את פָּנִים שלו וללטף קצת את עור שלו, שכמעט לא מזדקן, ואם אני עוצמת עיניים, אני יכולה ממש להרגיש בקצה של האצבעות את טקסטורה שלו.
ולמה הוא, אנדרי, לא לבוא אתי פה? כי הוא אומר הוא לא משוגע לעזוב עבודה טובה בתיאטרון של צ'רנוביץ ולבוא לישראל בשביל לעבוד בזבל או בשביל לנגן ברחובות. ואני לדעת כי אולי פרידה שלנו לא רק גיאוגרפית, כי אנדרי גבר שרמנטי, והוא לא יכול לחיות בלי אישה. נו, ובתיאטרון לא חסרות בחורות… אבל מה, אם הוא לבוא אתנו פה, והוא לא למצוא כאן עבודה מתאימה בשבילו, הוא כל הזמן לצעוק ולכעוס אותי, ואנחנו לריב בלי הפסקה. אז בגלל זה אולי יותר טוב הוא נשאר שמה.
ואולי העבודה הזאת במועדון הספורט לא כל כך רעה. אפילו שלא משלמים כאן הרבה. יש כאן בריכת שחייה שמרשים לי ולגרישה ולמאשינקה לשחות בה בלי כסף, ואני אוהבת לשחות ולשיר לי בקול רם את כל האריות מה ששרתי באופרה. וככה אני לא מרגישה שאני לבד. ויש כאן מקלחות, ואפשר לשפוך מים חמים כמה שרוצים, ובזמן האחרון אני גם עושה מסאז'ים למי שנתפס לו הגב או שיש לו כאב בשרירים, כמו שאני יודעת לעשות, ואני יכולה להרוויח עוד קצת כסף.
וגם מאשינקה ובעלה מרוצים, כי אני יכולה לעזור להם לקנות לילד, זאת אומרת לגרישה, כל מה שצריך בבית ספר, למשל את המחשב היקר הזה שהוא קורא לו 'פנטיום', ומדבר עליו כאילו הוא חבר שלו. וגם יש להם, למאשינקה ולבעל שלה, קצת פרטיות בדירה המשותפת שלנו, ואני לא מתרוצצת להם בין הרגליים כל היום.
אז אם מנהל קורא אותי, אני מוכרחה לגשת ולראות מה הוא רוצה…
הוא דווקא בסדר גמור אתי, המנהל הצעיר הזה, והוא לא עושה סקנדל אם אני מאחרת לפעמים בגלל שאני נותנת שיעור פיתוח קול אצל איזו תלמידה בשכונה או עושה לאנשים מסאז' באמצע העבודה בשביל להרוויח עוד כמה שקלים. אבל עכשיו, מתי אני נכנסת אצלו במשרד, אני רואה עיניים שלו מתרחקות מעיניים שלי, והשרירים בפנים שלו כמו אצל איש מה שצריך לעשות דברים שהוא לא אוהב.
"שבי בבקשה, לוסיה," הוא אומר ומביט בי ככה, מהצד, במבט קשה.
"לוסיה" הוא קורא לי, אפילו שהוא יודע שהשם שלי בשבילו זה דוקטור מרינוב. בגלל שאני לעשות הדוקטורט שלי באקדמיה למוסיקה בצ'רנוביץ, איפה שאני אחר כך גם מלמדת פיתוח קול מתי שאין לי הופעות באופרה.
"מה… מה… מה קרה?" אני מגמגמת ומתביישת בגמגום שלי, שמראה לאיש כמה אני פוחדת.
"את מבינה, גברת לוסיה," הוא אומר, "לא נעים לי, אבל יש תלונות."
"תלונות? מה זה המלה הזאתי 'תלונות'?"
"תלונות זה טענות, לוסיה."
טוב. את המלה הזאת אני מבינה, כי זה דומה ל"טַעיְנֵיס" באידיש.
"טענות? למה טענות?! אני לנקות טוב!"
"כן," הוא אומר. "הניקיון דווקא בסדר. בסדר גמור. אבל האנשים מתלוננים שאת לא מתנהגת באופן נורמלי. הם אומרים שאת שרה בבריכה בקול רם. שאת עושה שם ממש קונצרטים!"
"ומי ששר בבריכה הוא לא נורמלי? ואני דווקא נורא אוהבת לשיר. בגלל אני יש לי קול טוב מצו-סופרן. בצ'רנוביץ אני לשיר באופרה… ואצלנו, באוקראינה, זה די נורמלי אם אדם עצוב שר לו קצת לפעמים. אולי לא ברחוב, אבל ככה קצת, בשקט…"
"אבל לוסיה, את לא שרה בשקט! את שרה בקול רם!"
"נו, בטח, אדון מנהל. זה בגלל אני זמרת אופרה!"
ואני רואה אדון מנהל לא אוהב השיחה הזאתי, ועכשיו יש בקול שלו כעס של חלשים מתי הוא אומר לי: "כאן, לוסיה, זה לא מקובל! את מבינה, אנשים חושבים שזה לא נורמלי. אני מצטער."
רק שלא יפטר אותי! רק שלא יזרוק אותי מהעבודה! כי אני צריכה הכסף הזה בשביל שאני אולי לנסוע לאנדרי בקיץ אם יהיה לי מספיק כסף בשביל לקנות כרטיס טיסה. ואני מוכרחה להמשיך לשחות ולשיר בשביל שאני לא אשתגע! אני לא יכולה לא לשיר! ככה אני! עוד מתי אני ילדה קטנה בביתצפר אני לשיר כל הזמן!
"א… א… א… אני לא לשיר יותר, אדון מנהל." אני אומרת בקול חלש ובפנים רותחות. "א… א… אני לא… לא… לא לשיר יותר… בקול… בקול.. בקול… בקול רם בבריכה מתי… מתי… מתי יש אנשים שמה."
עכשיו הוא מרוצה ופנים שלו שמחות.
"יופי, לוסיה," הוא אומר. "אני שמח שאת מבינה אותי. אני שמח שאנחנו מבינים אחד את השני. אני מקווה שאת לא כועסת."
"לא… לא…" אני מגמגמת ומסתכלת ברצפה כאילו איבדתי שמה משהו. ובאמת, לא עליו אני כועסת, כי הוא צעיר, ואני אף פעם לא לכעוס את אנשים צעירים מה שעושים השגיאות שלהם לא בכוונה. אבל על עצמי אני לכעוס הרבה. כן. הרבה מאוד! כי למה אני צריכה מתקפלת ומתקמטת ככה?! בגיל שלי?!
ואחר כך אני עוזבת משרד שלו וחוזרת למקלחת ולשירותים, שכמה שמנקים אותם הם תמיד מתלכלכים. בהתחלה אני עצובה ואפילו בוכה קצת מתי שאף אחד לא רואה, אבל אחר כך אני מחליטה שבלילה, מתי אני לגמור לעבוד, זאת אומרת מתי הבריכה כבר סגורה בשביל אנשים של מועדון, אני בטוח ישחה לי שמה לבד ואני לשיר לי שמה הרבה. אבל אני לא לשיר שם סתם בשקט! אני לשיר שמה בקול חזק כמו אני לשיר על הבמה באופרה!

בני אלוני: זיכרונות בחול.

{ העברה מ" זיכרונות ילדות קריית חיים" 11.11.23 }

הכשרת ויישור החולות .קריית חיים המערבית . כנראה בשנת 1950.{ מארכיון האתר}

יורם סתו : בצער על מות יגאל טננבאום ז'ל.

מצטער להודיעכם שחברנו יגאל נפטר אמש, עקב אירוע פתאומי בלתי צפוי. דברתי אתו לפני יומיים שלושה והוא נשמע לי בסדר גמור. אחותו בלה נפטרה לפני כמה שבועות, זכתה להגיע ל-100.

יגאל טננבאום .שורה תחתונה שני מימין.

"התנועה המאוחדת "ילידי 1934. יגאל טננבאום { 1934-2023},מימין, ליד רבקה שולדנפריי-עמיעד ,שהלכה לעולמה לפני ימים ספורים.

יגאל טננבאום ראשון משמאל.

יגאל טננבאום ראשון משמאל.

בלה טננבאום { 1923-2023} אחותו של יגאל שהלכה לעולמה לפני מספר שבועות {במרכז התמונה, שורת עומדים.}