אברהם כץ עוז : תחזית עתיד דמוגרפי למדינת ישראל

הגברת העלייה לישראל

מוסד שמואל נאמן  בטכניון , מפיק מעת לעת  סיכומים חשובים  בנושאים חברתיים. ראוי מאד לעיון למי שיכול להשיגו. הדו'ח האחרון  מכיל נושאים חשובים,  כאשר הרלבנטי ביותר ביניהם לדעתי , הוא המסקנה על  אפשרויות העלייה לישראל.   מבדיקה  של  14  ארצות אפשריות , מסקנתם היא  שברזיל, ארגנטינה,  מקסיקו, אודסה ופריז  ,  הם  כיום  הקהילות בהן ראוי  לטפל בעליה, ויש בהן פוטנציאל גדול לעליה. ואוכלוסייה  מקצועית הדרושה  בישראל.

מדינה  יהודית?

  השאלה  הראשונה  שאין  עליה תשובה מוסכמת, היא מי  הוא  יהודי ?. אני גורס  -שבן של יהודייה , נימול ,ומי  שמחליט   על עצמו שהוא יהודי  .כל אלה  הם יהודים, שמקומם  במדינה היהודית והדמוקרטית. לא  צריך כיפה ,ולא  צריך ציציות ,ולא  צריך, ללכת לבית כנסת, ולא  צריך  לחיות על פי ספר מצוות, ולא  להישמע לרבנים ,כדי להיות יהודי.   כמובן שלרבי מגור ולאריה  דרעי , לחב'ד ודומיהם  .יש  הגדרה  אחרת של יהודים .וגם כמובן ליהדות הרפורמית  והקונסרבטיבית   בארה'ב, ובעולם יש תפיסה אחרת .  אז מי אנחנו ומי  אישר לנו ,שתפסנו את  המדינה  בציציותיה ואנו מחליטים  מי הוא   יהודי? 2000 שנה  היו  היהודים  הדתיים לסוגיהם ולקהילותיהם  מדקלמים את התפילות על ירושלים ועל  ציון  ובכו  בתשעה  באב. אבל הנה רק  היהודים הלא דתיים , יהודים של דור ההשכלה ,האנטי חרדים , הם אלו  שבהנהגתם של  הרצל,  ויצמן  ,בן גוריון,  ברל   כצנלסון וז'בוטינסקי ודומיהם, שהחליטו  על  הקמה מחדש של מדינה יהודית  ודמוקרטית בארץ ישראל. הציונות  זה  שם  התנועה   היהודית שיצרה מדינה.  עכשיו כנראה  שהחרדים והמתנחלים עושים  הכול  כדי להרוס אותה.

מדינה  דמוקרטית מה  זה?

מדינה  אשר  יש בה חוק ומשפט  אחד ושווה ,לכל  האזרחים  שבה, ללא  הבדל  מין, צבע,  דת,  ארגון,  קהילה וכו.

מי הוא יהודי ?

חוק  השבות  קובע את  הזהות היהודית המוסכמת כיום בישראל. האם לא הגיע הזמן לבחון את נחיצותו של חוק השבות במתכונתו הנוכחית? ואולי לקבוע דרך אחרת להענקת אזרחות ישראלית? כמו  בארה'ב או בקנדה? אולי מבחן  בתולדות העם היהודי ? אולי  שאלות על הציונות? אולי  שאלות על שוויון וחופש בין  בני אדם ?מה כל היהודים שרשאים לעלות הם טובים וראויים? הגיע הזמן לחשוב מחדש הלא  כן? האם קיים כיום חוק התאזרחות למי שאיננו יהודי ? יש תהליך שלא מחייב התייהדות לפי החוק. וקיימים כללים  של  התאזרחות  כמו – מכח ישיבה  בארץ,  או  אימוץ או לידה  וכו' .

האם  תהיה  זו מדינה  של יהודים?

.1. לפי הלמ'ס (הלשכה  המרכזית לסטטיסטיקה) מספר  תושבי ישראל כיום הוא  9.6  מיליון . מהם  8.2 מיליון יהודים  מכל  הסוגים,1.3 מיליון מוסלמים וערבים  נוצרים ודרוזים  .ועוד  0.3 מיליון אחרים, או חסרי  דת או שאין עליהם מידע. ההערכות  של  הלמ'ס  לקראת  שנת ,2048 ,( 100  שנה למדינה ).  כי  מספר  היהודים יוכפל  לכ 16.8   מיליון,  אבל אם יתווספו  במשך תקופה זו עוד כ -1.0    מיליון  עולים  (שזה 50  אלף לשנה) יהיה מספר היהודים ב-2048 כמעט  19 מיליון . וסך  הכל אוכלוסיית ישראל  תהיה  כ 21-22  מיליון ,  מהם 2.6  מוסלמים. שזה  לערך13 אחוז  מהאוכלוסייה.

2.קיימת קורלציה ישירה בין רמת החיים במדינה לבין  מספר עובדי הכפיים ועבודות  העזר-ששכרם  נמוך -ניקיון,  גינון,  בנין,  כבישים ,סיעוד.  בריאות.  הסעדה, חקלאות . פועלים זרים ,ודומיהם .  .ואם יש מחסור בעובדי כפיים, עולה  שכרם,  דבר  שמגביר את  המאמצים של אנשים זרים להיכנס למשק הישראלי. כי  השכר יותר גבוהה.  היום  אין למצוא  כמעט ישראלים בתחום הסיעוד ,אין כלל יהודים ישראלים  בתחום הבניין, אין יהודים ישראלים  בתחום ההסעדה ותחום  החקלאות .יש כיום חוסר של 50 אלף עובדים  בתחום  הסיעוד ,וחוסר של 25 אלף עובדים בתחום  החקלאות . רוב העובדים  בבניין הם פלשתינאים או מאירופה וסין. כולם אינם אזרחים ישראלים .ומשרד הפנים מגרש אותם  כל  5 שנים כדי שלא יוכלו לקבל אזרחות על פי החוק  הקיים. אני מעריך את מספר עובדי כפיים פשוטים היום  בישראל , ברשות ובלי  רשות , ב 600 אלף .מהם  כ200 אלף פלשתינאים וירדנים. יש להניח  שהכפלת  האוכלוסייה יחד עם עלית רמת החיים ,יגרמו לגידול הצורך בעובדי כפיים, בעיקר בחקלאות (שיש להכפילה)  בבניין (שיוכפל)ובסיעוד ( שיוכפל ויותר מכך )קרוב לוודאי  שמספר עובדי  הכפיים לא יהודים יגיע ל1.5-2.0   מיליון  בשנת 2048.  נחזור לנתוני 2048 –ואז  יהיו 19  מיליון יהודים   . 2.6 מיליון  ערבים  0.6  ללא  הגדרת  דת . וכן עוד  2.0 מיליון  עובדי  כפיים  זולים שאינם אזרחים. ככל  שתעלה רמת החיים יגדל מספר  עובדי הכפיים  הזולים במשק.

3.הציבור  המוסלמי הערבי  הנוצרי והדרוזים,  ציבור  זה  של כמעט  1.8  מיליון  אזרחים עובר בשנים האחרונות ישראליזציה ,המוסלמים רוכשים  השכלה , מתערים  ברוב המקצועות  במשק ,ויחד  עם  זה עולה  רמת החיים  שלהם, לכן  יורדת  הנכונות לעבוד  בשכר נמוך.

4.יחליפו אותם יותר ויותר  הפלשתינאים .

5.  כבר  כיום   לא ברור מה בדיוק רוצים  הפלשתינאים  ,  אולמרט  הציע את כל מה  שאפשר היה להציע , איש לא יציע  יותר ממנו. הנהגת  הפלשתינאים נשארת  בסירובה ועיקשותה ובו  בזמן יותר ויותר  פלשתינאים  אומרים: "מי צריך  מדינה  שיתנו לנו עבודה  ומספיק". והם  גם  נקלטים ויקלטו  בלית ברירה , במשק  הישראלי המתפתח .לי ולשכמותיי  שחושבים שיש  צורך   במדינה פלשתינאית עצמאית יש  סכנה  שלא יהיה  למי  לתת  מדינה כי רוב הפלשתינאים ירצו  מדינה דו לאומית,  ויחד עם  המתנחלים וחלק  מהימין  המטורף     נגיע למדינה  דו לאומית . לא  בכדי התנגדו  המתנחלים ודומיהם  להצעתו  של  טרמפ למדינה  פלשתינאית עצמאית.

6.  הנה  הגענו  לסוף  הדרך ב2048  .מדינה  של  19 מיליון יהודים  עם 3.5 מיליון  אזרחים מוסלמים  עם  2 מיליון  עובדים  זרים ועם  3.5 מיליון פלשתינאים  עם או בלי  אזרחות .וכנראה  עם  אפרטהייד  שלא חשוב לפלשתינאים  רק לנו  היהודים. יופי של "מדינה יהודית "  .

7. מי  יעצור את התהליך של מדינה  דו לאומית ? רק תנועה = מפלגה  הכוללת את "העבודה " ברובה , את  "הליכוד " ברובו, ואת  "הציונות  הדתית" ברובה.  יש רוב  בעם  לעצור את התהליך השאלה  אם יש  כח פוליטי למהלך  חיוני  זה.

כל טוב 

  אברהם כץ עוז

מכבים -רעות ,

ממקימי קבוץ נחל עוז וחבר בו שנים רבות, פעיל בתנועה הקיבוצית , חבר כנסת ושר החקלאות לשעבר.

האומן יגאל תומרקין { 1933-2021}

האמן יגאל תומרקין הובא למנוחות: "השפעתך על האומנות והתרבות תישאר לנצח"

תומרקין, אחד האמנים הבולטים בתולדות המדינה, נפטר בגיל 87. הבן דור ספד לו: "המחלה הארורה אכלה אותך חתיכה אחר חתיכה. לא היית ככל האבות, אבל היית אבא נפלא. לימדת אותנו לרדוף את האמת בלי פשרות". האמן יאיר גרבוז: "תומרקין היה קליבר ענק, כל תנועה שלו השפיעה על כל מי שחי בישראל"

סיון חילאי|

Brand logo

הפסל והאמן יגאל תומרקין, חתן פרס ישראל ואחד האמנים הבולטים בתולדות המדינה, הובא למנוחות היום (ו') בבית העלמין בקיבוץ נען. תומרקין נפטר אתמול בביתו שבתל אביב בגיל 87. בנו, השחקן יון תומרקין, אמר ל-ynet כי אביו לא היה בקו הבריאות כבר תקופה ארוכה, אך מותו תפס את המשפחה בהפתעה

יגאל תומרקין

לפני הלוויה נערך בקיבוץ אירוע פרידה מתומרקין. האמנית שרי קלאוס אמרה בפתיחת האירוע: "חשבנו שיגאל יהיה איתנו לנצח". דור תומרקין, בנו, נשא דברי הספד: "רבות ידובר עליך כאמן. אתה תחסר לרבים והשפעתך על האומנות והתרבות תישאר לנצח. אבא שלי, לא היית ככל האבות אבל היית אבא נפלא בכל זאת. לימדת אותנו לרדוף את האמת בלי פשרות, לימדת אותנו שרעיונות שווים יותר מכסף, למדת אותנו איך להתבטא ואיך לא". הבן הוסיף: "הוא לא חינך אותנו כפי שמחנכים ילד, הוא פשוט התייחס אלינו כשווים. לא תמיד היה קל, אחרי המחלה בפריז, המחלה הארורה שאכלה אותך חתיכה אחר חתיכה, עד אתמול".

אחיו של דור, השחקן יון תומרקין, הודה לכל הנוכחים שהגיעו להיפרד מאביו. "תסלחו לי שלא אדבר על אומנות, יש כאן אמנים ומומחים שיעשו את זה הרבה יותר טוב ממני. אני יכול לדבר בעיקר על הגאווה העצומה שממלאת אותי בכל פעם שאני רואה את אחת מיצירותיו בכיכרות, במוזיאונים ובעיקר בבתים של אנשים. יצירות שימשיכו להיות כאן אחריו והאמת, אפילו אחריי. יצירתו שיזכירו לי אותו בכל יום, שיורידו לי דמעה אבל יעלו חיוך".https://lps.ynet.co.il/yframe/newsletter_article/

"אבא שלי דאג לנו לחיים הכי טובים שהיה יכול. הוא נהג לקחת אותנו למוזיאונים בחו"ל, לכל גלריה אפשרית בניו יורק. זה היה בית של תרבות ואומנות, ספרים, ידע ושיח והכל בליווי הומור ותעוזה". הבן הצעיר הוסיף: "כל החיים שאלו אותי איך זה לגדול עם אבא מבוגר, לפעמים אני שומע את הביקורת על פער הגילאים, אז אני אגיד, קודם כל תעשו ילדים. נכון, זה קשה להיפרד מאבא בגיל צעיר, אבל האם הייתי מוותר על זה? לא ולא. אבא אני אוהב אותך, נוח על משכבך בשלום".https://b9c44ecaafb204900fa78036b0b12290.safeframe.googlesyndication.com/safeframe/1-0-38/html/container.htmlהאמן יאיר גרבוז, חברו הקרוב של תומרקין, אמר באירוע: "לפני זה היה קשה מאוד ועכשיו זה בלתי אפשרי, אחרי שני ילדיך, אני לא יודע מה להגיד בכלל. אתמול הודיעו לי ודקה אחרי צלצלו מהרדיו וצריך להגיד משהו. המילה הראשונה שעלתה בדעתי הייתה 'קליבר'. תומרקין היה קליבר ענק, הייתה לו עוצמה, היה לו טווח, כל תנועה שלו נישאה למרחקים, השפיעה. לא רק על מי שעושה אומנות, אלא על כל מי שחי בישראל".

גרבוז הוסיף שתומרקין הביא רוח אחרת לאומנות הישראלית. "המילה 'אני' הייתה צריכה להיות בכל משפט, זו הייתה אנטיתזה מוגמרת. תומרקין הביא אלינו את הבהירות, הניגודיות, את המתח, את החוצפה, את האושר, את השימוש בחומרים, את הקולאז' – והביא את זה במינון מאוד מיוחד שהיה בנוי משלושה חלקים: האישיות המיוחדת שלו, התרבות הצרפתית שספג והפנים אותה ומעט מהאומנות האמריקאית שהייתה אמנם רחוקה ממנו אבל גם היא הרשימה אותו באותה עוצמה".

גרבוז הוסיף: "אני בדרך כלל לא אדם נוסטלגי, אבל אני מתגעגע מאוד לשולחן שלנו בכסית. על חלק מההתבטאויות שלו הייתי מוותר, אבל לא הייתי מוותר על האנשים שישבנו איתם שם. הוא כתב ספרים והוא כתב מאמרים מרתקים בעיתונים. לא תמיד הדברים האלה היו מתקבלים כפי שהיו צריכים להתקבל". הוא הוסיף: "היו יושבים שם משוררים, ציירים וסופרים, הם היו אנשי השיח שלנו וזה נעלם לגמרי. זה בלתי נסבל בראייה של הדור שלנו, היה לו ברור לגמרי הקשר בין כל המרכיבים האלה". עוד אמר גרבוז: "נניח שהתרבות הישראלית זה בניין, אז תומרקין הוא העמוד הראשי. יש הרבה אמנים בארץ אבל אין הרבה אמנים שהם תומכי תרבות כמוהו, הוא סיפר את התרבות הישראלית והוא נמצא בראש הרשימה הזו. הוא אהב גם אמנים וגם אמנות ולכן קל היה להיות חבר שלו וקל להצטער על זה שהוא כבר לא איתנו".https://b9c44ecaafb204900fa78036b0b12290.safeframe.googlesyndication.com/safeframe/1-0-38/html/container.html

מדרזדן לכיכר רבין

יגאל תומרקין נולד בשנת 1933 בדרזדן שבגרמניה, ובשנת 1935 עלה לארץ ישראל עם אמו ואביו החורג. את אביו הביולוגי, מרטין הלברג, שחקן ובמאי תיאטרון לא יהודי, הכיר רק בגיל מבוגר כאשר נסע לפגוש אותו בגרמניה. לאחר תקופת שירותו הצבאי, התלמד אצל הפסל רודי להמן בעין הוד, ובשנת 1955 נסע שוב לגרמניה. שם פגש את אביו, עבד בבניית תפאורות בתיאטרונו של ברטולט ברכט, "האנסמבל הברלינאי", ויצר את פסלי הברזל הראשונים שלו. ב-1957 הוא התגורר בהולנד, ועבד בתיאטרון כמעצב תפאורות. כעבור שנה עבר לפריז, שם הציג תמונות בלט עשויות משיירים תעשייתיים, עירוניים ופוליאסטר, וכן פסלים מגרוטאות. הוא התיידד עם אמני דאדא כגון טריסטאן צרה ומאן ריי, הציג תערוכת יחיד ראשונה וב-1961 שב לישראל. באותם ימים התכתב תומרקין עם יצחק דנציגר על נושא פיסול חוץ ופיסול סביבתי והיה הפסל הישראלי הראשון שהעמיד פסלים סביבתיים במדבר (מצפור ערד 1968-1962 ועידן המדע בדימונה 1969-1962). בין הידועות שבאנדרטאותיו: האנדרטה לשואה ולתקומה שבכיכר רבין בתל-אביב (1975-1971) והאנדרטה לנופלים בבקעת-הירדן (1972).

משנת 1964 עסק תומרקין באמנותו גם במחאה פוליטית. הוא הפך כלי מלחמה לפסלים וביטא את הקשר של תושבי הארץ היהודים והערבים לאדמה ולמקום, ברישומים, בהדפסים ובפסלים עשויים אדמה מיוצבת וענפים. הוא ערך מסעות אל תרבויות ומסורות באפריקה, הודו, אסיה, דרום אמריקה, ארצות הברית ואירופה, ומסעות אלה השפיעו גם על עבודותיו. בשנת 1966 ביקר העיתונאי הצעיר יוסף (טומי) לפיד בתערוכתו של תומרקין והתפעל: "הוא מגיע אל התודעה דרך החושים, וגם זאת בראי העקום של הומור. הוא ביישן, מדבר ואינו מביט בעיניך, מדבר ונאחז בזקנו".

יגאל תומרקין

בשנים 1977-1974 התגורר תומרקין ועבד בארצות הברית, ואז שב לישראל. במשך השנים השתתף בעשרות תערוכות קבוצתיות והציג עשרות תערוכות יחיד בארץ ומחוצה לה. ב-1964 ייצג את ישראל בביאנלה של ונציה, ב-1967 בביאנלה של סאו פאולו וב-1968 בביאנלה של טוקיו. עבודותיו מוצגות באוספים פרטיים, באוספיהם של מוזיאונים, בגני פסלים ובשטחים ציבוריים בתחומן של רשויות שונות וערים בארץ ובעולם. במהלך השנים זכה בפרסים רבים על עבודתו בארץ ובעולם. בנוסף, תומרקין עבד לעיתים בתיאטרון ובאופרה בישראל ומחוצה לה כמעצב תפאורות, וכן עסק בכתיבת טורים אישיים בנושאים שונים בעיתונים ובכתבי עת. הוא פרסם 11 ספרים בהם ספרי ילדים, ספרי מסעות וספרים העוסקים בתולדות האמנות והארכיטקטורה. https://b9c44ecaafb204900fa78036b0b12290.safeframe.googlesyndication.com/safeframe/1-0-38/html/container.html

"רוצה שישפטו אותי על האמנות שלי"

תומרקין כונה פעמים רבות "הילד הרע של האמנות הישראלית", הן בשל התבטאויותיו הפוליטיות הבוטות נגד מגזרים שונים בחברה הישראלית והן בשל נטייתו להסתכסך עם הממסד האמנותי בארץ. לאורך השנים הוא עמד במרכזן של סערות ציבוריות רבות. כך למשל, ב-1980 הביא חזיר עטוף בתפילין לכיכר מלכי ישראל במחאה נגד ההתנחלויות – מעשה שכמעט ועמד לדין בגינו. ב-1998 הוא זכה בפרס זוסמן מטעם יד ושם על עבודותיו בנוגע לשואה, אך מתן הפרס בוטל בשל המחאה נגדו.

תומרקין

כשזכה בפרס ישראל בתחום הפיסול לשנת 2004 אמר: "הפרס הזה מגיע לי ואני מתכוון לקבל אותו, נקודה". בנימוקים נכתב: "יצירתו הפיסולית כוללת כמה מהתרומות החשובות והמקוריות ביותר, ומהווה תרומה מרכזית לאמנות בישראל. תומרקין הוא מהחדשנים ומפורצי הדרך באמנות הישראלית, ויצירתו הטביעה את חותמה על תקופה שלמה. יצירותיו המונומנטליות מוצגות באתרים ציבוריים רבים בישראל ומחוצה לה".באותה שנה, אחרי שהוכרז שיקבל את פרס ישראל, אמר תומרקין: "אני רוצה שישפטו אותי על האמנות שלי ועל מה שתרמתי למדינה האומללה הזאת. אנחנו אומללים. אנחנו אוכלים אחד את השני, אוכלים את שכנינו והם אותנו והכל נעשה יותר ויותר אומלל. שלום שלום – ואין שלום".

האנדרטה לשואה ולתקומה בכיכר רבין

הוא הוסיף: "לא קיבלתי את הפרס מהממשלה. קיבלתי את הפרס מחבר השופטים, ואתם צריכים לשאול אותם למה הם נתנו לי. אם ועדת שופטים החליטה ושרת החינוך נותנת לי, אז אני לוקח. זה הכול. אני לא מבין מה הבעיה. אתם צריכים להתרגל שאמן יוצר מתוך אי-שביעות רצון ולא מפני שהוא מנשק את סביבתו. מתוך אי-שביעות רצון אתה מייצר". עוד אמר תומרקין: "אני לא מתכוון להיות עכשיו פוליטיקלי-קורקט. אני אמן יוצר. אם יהיה לי משהו פוליטי להגיד, אני אגיד, כמו תמיד. החזיקו אותי בארון יותר מדי זמן. פעם ראשונה שהמליצו עליי – וגם אז זה הגיע לי – זה היה בשנת 1974".

תומרקין

באותה שנה אמר ל"ידיעות אחרונות": "אם אגיד שאני רוצה להיזכר בזכות האמנות שלי, תגיד שאני שחצן, ושאני חושב שאני האמן הטוב ביותר בישראל – וזה נכון. אם אגיד שזה בגלל הרעש שאני יודע לעשות, תגיד: הוא שוב פעם מתחיל. לכן אינני יודע איך לענות לך". באותה הזדמנות הוסיף: "נכון שיש לי פה גדול, אבל אנשים בארץ לא יודעים להבחין בין הפה לבין המעשה".

תומרקין

תמונות מתוך ויקפדיה.

אלי ס'ט} חדש בערוץ השירים הרוסיים ." על גדות הדנייפר "

בוקר טוב

מנגינת שירים, שהגיעו אלינו בסרטי קולנוע, לא תמיד נקלטה במדוייק. זה מה שקרה ל"על גדות הדנייפר" – אנחנו מזייפים את המנגינה המקורית.

מי שכתב את המילים העבריות השתדל שהשיר ישמע רוסי וגיבב: "דנייפר", קוזאקים, "בודיוני", אבל למילים העבריות אין קשר למקור, אותו כתב יוסיף (יוסף) אייזיקוביץ' אוסטרופולסקי (יהודי, כמובן).

באשר למלחין, שנים רבות שמו היה לא ידוע. היה לי הכבוד לגלות, בפברואר 2020, המלחין הוא יאקוב (יעקוב) אהרונוביץ' לוין (1912-1942) שנהרג בחזית כשנה אחרי ששירו שולב בסרט הקולנוע "אוסף סרטי קרב, 1941 (4)"

את קטע הסרט שבו השיר ביים גריגורי אלכסנדרוב, מגדולי הבמאים הסובייטים.

השיר בקישור:

                 —

аломШבת аббатШלום          אלי סַ"ט  Eli Sat                

לינוי אשרם זכתה במדליה זהב בקרב רב, תחרות התעמלות אומנותית ,באולימפיאדת טוקיו 2020

7.8.21|כ"ט באב התשפ"א לינוי אשרם ל-ynet לאחר הזכייה בזהב: "בחלומות הכי טובים שלי לא חלמתי על זה"האלופה האולימפית הטרייה בהתעמלות אמנותית סיפרה ל-ynet על התחושות והייתה נרגשת מאוד: "כל העבודה הקשה השתלמה בסוף, המדליה היא רק בונוס. עדיין לא מעכלת, יודעת שעשיתי היסטוריה" אורן אהרוני, טוקיו

לינוי אשרם

העברה מדב אהרונוב : הישגים מרשימים לתלמידי ישראל באולימפיאדה למתמטיקה

שיא היסטורי לנבחרת ישראל באולימפיאדת המתמטיקה: המקום ה-7 בעולם . כתב : אבי בליזובסקי ,24.7.2021

האולימפיאדה התקיימה בסנט פטרסבורג ברוסיה ונוהלה באופן מקוון. חברי המשלחת הישראלית קיבלו שלוש מדליות זהב, שתיים מכסף ואחת מארד

 עומדים, משמאל לימין: דרור פריד יאיר שהם אלמוג ולד שחר פרידמן עומרי זמר יהל מנור  יושבים, משמאל לימין: לב רדזיווילובסקי, המאמן הראשי אלכסנדר טולסניקוב, מאמן דניאל קנר, מאמן, deputy leader (מלווה המשלחת) גיא קפון, מאמן. צילום: באדיבות דף הפייסבוק אולימפיאדות מתמטיות בישראל.
עומדים, משמאל לימין: דרור פריד יאיר שהם אלמוג ולד שחר פרידמן עומרי זמר יהל מנור יושבים, משמאל לימין: לב רדזיווילובסקי, המאמן הראשי אלכסנדר טולסניקוב, מאמן דניאל קנר, מאמן, deputy leader (מלווה המשלחת) גיא קפון, מאמן. צילום: באדיבות דף הפייסבוק אולימפיאדות מתמטיות בישראל.

שיא היסטורי לנבחרת ישראל באולימפיאדת המתמטיקה: המקום ה-7 בעולם. באולימפיאדה המתקיימת בסנט פטרבורג, אך הישראלים השתתפו בה מרחוק עקב הקורונה זכתה הנבחרת בשלוש מדליות זהב, שתי מדליות כסף ומדלית ארד אחת:יהל מנור- תלמידת תיכון לאו בק, מחיפה- זכתה במדליית זהב. יאיר שהם- תלמיד תיכון בן גוריון, מנס ציונה- זכה במדליית זהב .אלמוג ולד  תלמיד תיכון אחד העם, מפתח תקווה- זכה במדליית זהב (זכה גם במדליית ארד באולימפיאדה בשנת 2020).עומרי זמר- תלמיד תיכון עירוני א', ממודיעין- מכבים- רעות- זכה במדליית כסף. שחר פרידמן- תלמיד דה שליט, מרחובות- זכה במדליית כסף (זכה גם במדליית ארד באולימפיאדה בשנת 2019 ובמדליית זהב באולימפיאדה בשנת 2020).דרור פריד- תלמיד תיכון עירוני ד', מתל אביב- זכה במדליית ארד.

מאמני הנבחרת הם צוות אנשי אולימפיאדות ומתמטיקאים בראשותו של לב רדזיווילובסקי. השנה עברה האחריות על אימון הנבחרת הישראלית מאוניברסיטת תל אביב למכון ויצמן.

משרד החינוך ומרכז מדעני העתיד של קרן מיימונידיס מובילים את הכשרת נבחרות ישראל להשתתפות באולימפיאדות הבינלאומיות במדעים במסגרת מיזם משותף.

האולימפיאדה הבינלאומית במתמטיקה IMOהתקיימה השנה בפעם ה- 62 (נוסדה בשנת 1959), ישראל משתתפת באולימפיאדה משנת 1979. השנה לקחו חלק באולימפיאדה 619 משתתפים מ- 107 מדינות.  האולימפיאדה התקיימה בשני ימי בחינה. בכל אחד מהימים התלמידים נדרשו לפתור במשך 4.5 שעות מבחן שהיה מורכב מ- 3 שאלות ברמת קושי גבוהה מאוד בתחומי המתמטיקה האלמנטרית: אלגברה, קומבינטוריקה, גיאומטריה ותורת המספרים.

נבחרת התלמידים שהשתתפה באולימפיאדה במתמטיקה הוכשרה במכון וייצמן למדע בראשות המנהל האקדמי, פרופ' אברהם איזנבוד, המאמן הראשי, לב רדזיוילובסקי, ראש המשלחת, דן כרמון וצוות המאמנים- דניאל קנר, סשה טולסניקוב וגיא קפון. 

שרת החינוך, ד"ר יפעת שאשא ביטון: שרת החינוך, ד"ר יפעת שאשא ביטון: תלמידי ישראל חותמים הישג חסר תקדים באולימפיאדות הבינלאומיות ויוצרים בעבור מדינת ישראל אופק הנושא בשורה וצמיחה. מערכת החינוך היא צור מחצבתו של ההון האנושי המרכיב את חלקיה של החברה הישראלית והיא מנוע הקיטור שיוצר את תנועת הכלכלה, המדע והטכנולוגיה שלה. ולכן, אנחנו נשקוד כדי להדליק לתלמידים שלנו את הניצוץ לאהבת המדע, לייצר להם תהליכי למידה מסקרנים ורלוונטיים לחייהם. נפעל לטפח מיומנויות אקדמיות שיאפשרו להם להתמודד בהמשך דרכם עם סוגיות גלובליות ומורכבות. אני מברכת באופן אישי את כל אחת ואחד מהתלמידים הזוכים ומביעה את גאוותי על ההישגים המרשימים שלהם. אני מברכת גם את המאמנים שליוו אותם ועשו איתם לילות כימים כדי להצליח ולהגיע להישג חסר התקדים הזה.

מנכ"ל מרכז מדעני העתיד, אלי פריד: "נבחרות ישראל במדעים ממשיכות להפגין יכולות גבוהות למול הנבחרות ברחבי העולם ומגיעות להישגים מרשימים ומעוררי גאווה. ההישגים באולימפיאדות הם פרי של נחישות, השקעה, התמדה ומאמץ בנוסף לכישרון האדיר בו התברכו התלמידים. אנו מלאי הערכה לתלמידים אלה ומשוכנעים, כי הם יהיו חלק משמעותי בעיצוב פני העתיד של מדינת ישראל ויטביעו את חותמם בתחומי החיים השונים. נמשיך לפעול בשותפות עם משרד החינוך והמוסדות האקדמיים להובלת ההכשרה המתקדמת ביותר ובהענקת הכלים האיכותיים ביותר לתלמידות ותלמידי ישראל".  

נשיא מכון ויצמן, פרופ' אלון חן, ברך את חברי המשלחת ואמר: "מכון ויצמן למדע מייחס חשיבות רבה לקידום החינוך המדעי ופועל על מנת לקדם את תחום החינוך למדע ומתמטיקה ככלל, ולהשפיע על החינוך למדע ומתמטיקה בישראל. אנו גאים להפעיל את תכנית נבחרת ישראל במתמטיקה מתוך מכון ויצמן, ולתמוך באימוני המשלחת הישראלית לאולימפיאדת המתמטיקה הבינלאומית, אשר הגיעה להישג חסר תקדים בתחרות השנה, לאחר התמודדות מאתגרת. ההשקעה והמחויבות של חברי הנבחרת מעוררות השראה, וחתירתם למצוינות מהווה צעד נוסף בהכשרתם כדור העתיד של המדענים בישראל".

שרת המדע, החדשנות והטכנולוגיה, אורית פרקש הכהן כתבה בציוץ בטוויטר: "כך נראה דור העתיד של מדינת הסטארט אפ! ‏במקביל לאולימפיאדת הספורט מתרחשת אולימפיאדת המתמטיקה שמרגשת אותי לא פחות. המתחרים הישראלים והצעירים זכו ב-6 מדליות והביאו לנו גאווה גדולה. שאפתנות, התמדה ומצוינות הן תכונות המצויות באנשי ההייטק שלנו.

דב אהרונוב: מכתב לשר הבריאות בנושא סיעוד

שלום לשר הבריאות, 29.7.21

להלן סיפור קשה  שקיבל תהודה בתקשורת המחייב לדעתי התייחסות  וטיפול של השלטונות. חבר שלי  מבוגר במצב בריאות לא טוב מטופל על ידי מטפלת פיליפינית מסורה. עכשיו מצבו הורע ומחייב הפעלת כוח פיזי רב להרימו מהמיטה וכולי. המטפלת המבוגרת אינה יכולה להתמודד פיזית עם הקושי הזה והיא תעזוב. הבעיה היא שיש מחסור עצום במטפלים זרים. כידוע היטב מטפלים "לא לגליים" נדרשים לעזוב מידית  את מדינת ישראל  כאשר המטופל שלהם נפטר. נוצר מחסור קריטי במטפלים זרים. אין סיכוי שחברי ימצא מטפל מתאים. בלית ברירה כנראה יאולץ לעבור למוסד גריאטרי סיעודי אף כי עדייו רחוק מלהיות  במצב המצדיק זאת. יש כרגע מחסור בכעשרים אלף מטפלים זרים  ומטפלים חדשים אינם מגיעים בגלל הקורונה. המדינה חייבת להתגמש ולאפשר לבלתי לגליים להאריך את אפשרת שהותם בארץ לתקופה קצובה עם אפשרות הארכה. ההכרח לא יגונה. ראוי לציין שנוצר שוק פרוע של חטיפות מטפלים זרים על ידי פתויים כספיים. המחירים ממריאים בהתאם וכנ"ל תעוזת המטפלים הזרים המבקשים העלאת שכרם מהמטופל.

בברכה

דב אהרונוב

פרופ' -אמריטוס-דב אהרונוב

הטכניון ,חיפה

ישראל זיסק : הנצחת זכרו של דודי, ישראל גלבוס ז'ל מקרית חיים

בס"ד,

שלום וברכה.

הנדון: הנצחת זכרו של דוד שלי: ישראל גלבוס ז"ל מקריית חיים.

אני נקרא על שמו של דוד שלי היקר: ישראל גלבוס ז"ל מקריית חיים ואיש קק"ל, אשר נרצח על ידי מחבלים לפני 55 שנים ליד גבול הלבנון. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין חוף הכרמל הישן בחיפה.

https://laad.btl.gov.il/Web/He/TerrorVictims/Page/Default.aspx?ID=37565

מצורף קישור. קק"ל קראו חורשה על שמו ליד קיבוץ יראון. וגם הציבו אבן זיכרון. אני מעוניין בהנצחה נוספת. אני מעוניין להקליט שיר לזכרו של ישראל גלבוס ז"ל,בצרוף תמונה וסיפור חייו בקצרה,מי שאמור לשיר:הזמר אוריאל רקובסקי וההקלטה תהיה באולפני "גלים" .עלות הקלטת השיר: 1500 שקלים.

יש סיכוי שבימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה ישמיעו את השיר בטלוויזיה וברדיו.

כל מי שיכול לתרום, תבוא עליו הברכה.

תודה רבה.

בברכה,

ישראל זיסק

נייד: 050-7230064

[email protected]

דב אהרונוב העברה–כתבה של יואב איתיאל ב" וואלה ".

העיתונאי יואב איתיאל הוא בנה של יעל חרל'פ , בת הקרייה.

חנה סנ'ש הי'ד הייתה מדריכה בסניף הנוער העובד{ "בית השלושה "} בקרית חיים.

100 שנה לאחר הולדתה, במשפחתה של חנה סנש משוכנעים ששלחו אותה למשימה בלתי אפשרית

דודי ואיתן, אחייניה של הצנחנית המיתולוגית שנולדה היום לפני מאה שנה, מספרים בריאיון לוואלה! על דרכה של המדינה להנציח את זיכרון דודתם ועל האתוס הצבאי המוקפד שנבנה סביבה. "אני לא רחוק מלהגיד עליה שדמותה נחטפה. לא בטוח שהייתה גרה בישראל אם הייתה בחיים"

יואב איתיאל, יום שבת, 17 ביולי 2021, 07:00

חנה סנש, גיבורה לאומית, השתמשה בשם הצופן "הגר". אחיינה, דוד (דודי) סנש בן ה-67, אומר שזה לא בכדי. "כמו הגר התנ"כית היא הבינה בעומק לבה שהיא נשלחת למשימה ממנה לא תחזור. גם אלה ששלחו אותה ידעו שהיא לא תחזור. אין לי ספק בזה", הוא אומר. גם אחיו הבכור של דודי, איתן בן ה-72, סבור כך: "הנהגת היישוב באותה תקופה ידעה ששולחים את האנשים האלה למשהו בלתי אפשרי" .את הדברים אומרים השניים לציון מאה שנה להולדתה, מאורע שמצוין היום (שבת), ויש להם "בטן מלאה" על כך שלא מדברים על הנושא, או על כל דבר שעלול לפגום באתוס הצבאי המוקפד שנבנה סביב הדודה שלהם. "בשנות החמישים מדינת ישראל חיפשה סמלים וגיבורים, והנה שבעים ושלוש שנה אחרי קום המדינה, דבר לא השתנה והטקס המרכזי יהיה צבאי, ועוד בחו"ל", אומר איתן. "להגיד עליה שדמותה נחטפה זה באמת עוצמתי, אבל אני לא רחוק מזה", מוסיף דודי. "דודי סנש, שהיה בעצמו שבוי במצרים במהלך מלחמת יום הכיפורים, טוען כי "על הנושא הזה, ועל לא מעט דברים הקשורים בה ובשליחות שלה – מעדיפים לא לדבר". דודי הוא חבר הוועד נגד עינויים, כמו גם עמותת עמך – המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה. דודי טוען שהבין זאת כשפגש אדם שעוסק בעידוד גיוס לצה"ל בבתי ספר, שאמר לו שאחד המיתוסים המרכזיים שהוא מרצה עליהם בחיבור בין יהדות לישראליות הוא זה של הדודה שלו. "אני יודע שאתה שמאלן, אני יודע שיש לך עמדה אחרת ויכול להיות שאתה יודע את האמת, אבל אני לא רוצה לדעת את האמת", אמר האיש לדודי. "אני לא רגיל לזה בתחום המקצועי שלי שבן אדם לא ירצה לשמוע את האמת", מספר דודי, פסיכולוג קליני. "אין דבר כזה אמת מוחלטת, אבל בין אמת או אמונה, בין מיתוס לאמת, אני הולך על האמת. 'אני לא רוצה לדעת את האמת', הם לא יגידו את זה, אבל הוא לפחות אמר". לדברי דודי, "שוריקה ברוורמן, שהייתה מצנחני היישוב, אמרה פעם שהיא 'לא יודעת אם חנה הלכה להציל את עמה או את אמה'. במשפחה אנחנו מבליטים את זה. אם אתה שואל אותי אם יכול להיות שהייתה גיבורה ציונית, אבל גם צעירה והרפתקנית, אז אני אומר לך שזה לא רק יכול להיות – בדמות שלה זה גם היה ". את התיאורים שקרובים יותר למציאות הוא שמע דרך סבתא שלו קתרינה, אמא של חנה, ודרך אבא שלו גיורא, שהיה אחיה. דודי עצמו הוא הורה לבן ובת, בעוד אחיו איתן הוא אב לשלוש בנות וסבא לשישה נכדים. צמד האחים הם היום שאריה הקרובים ביותר של חנה סנש. "בתור ילד קטן אני הרגשתי שאצל המורה, מנהל בית הספר וכל מבוגר אחר, שהנשימה נעתקת כשהם שומעים את השם שלי – 'סנש?'".
"בשנות ילדותי שמעתי באוזן אחת את מה שאומרים בטקסים, בספרים ובמאמרים, אך באוזן השנייה שמעתי את מה שדליתי משיחות של אבא עם סבתא" העיד דודי. הוא הוסיף כי "הם שוחחו שעות בהונגרית, אולי כדי שאני לא אבין. מעין 'כשתגדל – נספר לך'. הבנתי שיש גם צדדים אחרים. לאט-לאט החלה להצטייר תמונה אחרת, שהיא לכל הפחות אמביוולנטית". הוא מספר כי לאביו היו ספקות לגבי השליחות של הצנחנית המפורסמת. ספקות אלו צצו בדיעבד כמובן, משום שהוא לא ידע כלל שהיא יוצאת אל השליחות הזו. "יש תמונה מפורסמת שכולם מכירים כשהוא הגיע לארץ", סיפר דודי על אביו. "הוא נעצר והועבר למחנה המעפילים בעתלית, אך חנה אחותו שהייתה כבר קצינה בריטית, הגיעה ובלי בעיה הוציאה אותו משם, יום אחד לפני שיצאה לשליחות. באותו יום הם כבר הלכו אנגז'ה בתל אביב יחד", הוא נזכר. דודי אמר כי אביו היה גדול מאחותו, חנה סנש, בשנה אחת בסך הכל. "הם היו מאוד קרובים, כמעט תאומים, והיתמות מאביהם בגיל 6-5 קירבה אותם עוד יותר. היא והוא אף הוציאו עיתון, ' הסנשים הקטנים'". "היא הייתה ילדה טובה, מופנמת. עוזרת הרבה לאמא, שנותרה אלמנה. אם הייתה עוברת את נעוריה עכשיו בטח לא היה לה חשבון אינסנגרם", הוא מספר עליה, ומרחיב על הקשר שלה עם אחיה. "הם היו תאומי נפש. יפים, אך שונים. היא הייתה מאד מעמיקה רגשית ומעמיקה בכל דבר שעסקה בו. היא אהבה קונצרטים, אהבה בכלל את התרבות האירופית שנחשפת לה נערה ממשפחה אריסטוקרטית כזו. היה לה אוסף מטבעות ואוסף גלויות מכל המקומות באירופה".
לדברי דודי, הקשר בין אביו לחנה "היה יוצא מן הכלל. הוא אמר יותר מפעם אחת שהוא לא ידע שהיא יוצאת לשליחות הזו. מה שאבא שלי ידע זה שהיא יוצאת לקהיר לאימונים בצניחה, או משהו כזה. הוא אמר שאם הוא היה יודע שהיא יוצאת לשליחות, הוא היה מנסה לשכנע אותה לא לצאת. לא מאיזה טעם אידיאולוגי, אלא כי זאת הייתה שליחות אבודה, מסוכנת מדי".
"הוא אמר משהו יותר מעניין: נכון שזה היה סוד, אבל שאם היא הייתה שואלת אותו הוא היה אומר לה את זה בו במקום". אביו של דודי האמין שאם הוא היה אומר לאחותו את הדברים האלה, אז היא אכן הייתה נמנעת מלצאת לשליחות. "צריך להבין שהקשר ביניהם היה טוטאלי, והמפגש הזה הוא אחרי שחמש שנים הם לא ראו אחד את השני. הוא היה בכלא באירופה והיא הייתה כאן בשדות ים. ועל כל זה בא עוד נדבך: הוא אמר שמאחר והיא ידעה את זה, אז גם אם היא הייתה יכולה לספר היא נמנעה מזה, כי היא ידעה שהוא ישכנע אותה לא לצאת. המשפט הזה נותר חרוט בזיכרון שלי. את זה לא יגידו בעצרות". דודי מספר כיצד היה "דולה מידע" מסבתו, אמה של חנה, שהתגוררה בדירת שיכון עובדים לא הרחק מהטכניון, ברמות רמז שבחיפה. "היא גרה לא רחוק מאתנו. בדירה בה חנה מעולם לא הייתה, היא הקדישה חדר להנצחתה אבל בעצם כל הבית היה מעין 'מקדש לחנה'. היא הקדישה לה ולבעלה את חייה עד שנפטרה בגיל 96 ב-1992. אבא היה מדבר איתה בהונגרית. אני הייתי הולך אליה בימי שישי ואז הייתה מדברת איתי קצת עברית. כל הבית הגיע מאירופה עם הספרים שלו, הארכיון והריהוט. הדירה הקטנה הזו היתה מקדש לו ולה. בבית היו כל המחזות שכתב סבא ואת כל היומנים של חנה כולל זה מ-1946 שהוציאו מהמזוודה בקיבוץ ופרסמו אותו". "כשהייתי בא לסבתא הייתי ישן 'בחדר של חנה', לא שהיא הייתה שם אי פעם. נולדתי עשר שנים אחרי המלחמה. אני כאילו הצבר שהוא התשובה לשואה ועוד יותר מזה, אבא שלי התעקש להתחתן עם ילידה, עם צברית מהמושבה כנרת", נזכר דודי בילדות בצפון. "הילדות הייתה מאד ארצישראלית כזו של פעם, בשכונה, ברחוב, עם חברים, אבל כשהייתי הולך לסבתא, הייתי נכנס לעולם האחר. השפה ההונגרית, השקט, הסדר, האיפוק, האוכל במנות מדודות שאין לבקש מהן עוד. והיא הייתה מדברת איתי במבטא הכבד שלה ואני הייתי עושה איתה ברטרים. אני הייתי מלמד אותה את התנ"ך ומדי פעם, אם הייתי שואל, היא הייתה עונה לשאלות הסקרניות שלי במבטא ההונגרי שלה". דודי חושב שהוא אחראי להפיכת דמותה של דודתו להיסטורית. דודי חושב שמי שאחראי להפיכת דמותה של דודתו להיסטורית הוא ראש הממשלה הראשון של מדינה ישראל. "אני רק יכול לתאר לעצמי שבן גוריון ישב עם כמה מגדולי היישוב אז, ואמר 'תביאו לי חמישה גיבורים. אני צריך לבנות אתוס מהעם הזה, מהאבק אדם הזה שהגיע לפה'. בן גוריון הוא ללא ספק המוח הגדול מאחורי הזיהוי של חנה סנש לאתוס הזה. היו עוד, היה אליהו גולומב, טדי קולק, השמות הגדולים. הם זיהו אצלה שלל מרכיבים: א' היא עשתה מעשה גבורה, ב' היא כתבה את נפשה לפני ותוך כדי, ג' היא הייתה יהודיה מתבוללת והפכה לציונית בכוחות עצמה ומבחירה, ד' היא מחברת בין יהדות לישראליות. היא מחברת בין לפני הימים שלפני קום המדינה ואחרי קום המדינה. היא הייתה גם אישה וגם עולה חדשה".
אולם, סנש טוען שדמותה של דודתו "שופצרה" במקצת לטובת תדמית מקובלת יותר על כל חלקי העם. "אבל היה גם אבל. בהונגריה היא למדה בבית ספר קתולי כי סבתא חשבה ששם החינוך הכי טוב לילדה מתבוללת שתשכח מהיהדות שלה. מבחינתם, הם היו לגמרי מתבוללים ולגמרי אתאיסטים. אלה שני דברים שלא ניתנים למחלוקת. גם את זה מצניעים ואפילו ההיפך. היום, דרך 'ההליכה לקיסריה', עם 'אלי אלי', טוענים שהתפללה או משהו כזה. אני חושב שהם עשו בחירה מצוינת עם נתוני פתיחה מצוינים ואת מה שלא התאים להם הם שפצרו. אני מניח שהוציאו מההקשר כמה דברים והגדילו אותם, כל אחד לפי מה שהוא רוצה"." אם הייתי עושה לה מבחנים לקורס טיס היא הייתה עוברת בגדול". "אין ספק שהיו לה נתוני פתיחה. אם הייתי עושה לה מבחנים לקורס טיס היא הייתה עוברת בגדול. אני אומר את זה בוודאות כי ראיתי מה יש אצל טייסים בתיקים", אומר האחיין הפסיכולוג, "היא הייתה 'סופרוומן' ודווקא כי היא הגיעה ועשתה הכל 'על דרך הדווקא'. דווקא עלתה לארץ, דווקא הגיעה לנהלל, דווקא החליטה להיות חקלאית ודווקא החליטה שבאוניברסיטה היא תלמד חקלאות. היתה בה המון מרדנות אבל מרדנות חיובית. היא עשתה מהפך מהונגרית לעברית, כחלק מהמהפכה מיהודייה גלותית לישראלית גאה. את הכל אפשר לראות ביומן. היא הסתובבה עם המצלמה שלה וחקרה את כל הארץ דרך התיעוד שלה. היא סיימה את בית הספר בנהלל ולא ביקשה ללכת לקיבוץ של הונגרים כמו מעגן, אלא לקיבוץ שעוד לא היה קיים, כמו שדות ים שחבריו היו עוד גרים בקריית מוצקין. היא לא רק רצתה לחיות בקיבוץ, היא רצתה קודם לבנות קיבוץ". אך דווקא בקיבוץ החדש ההתחלה לא הייתה קלה. "והנה בקיבוץ מסתבר שהיא לא התאימה. גם את זה מצניעים. ביומן שלה היא מתארת את הקשיים הרגשיים והחברתיים שלה כעולה חדשה. היא לא התאימה 'לגנוב תרנגולות'", מתאר דודי. "מצד שני הייתה לה כריזמה. בדיעבד חברים שלה בשדות ים סיפרו לנו תמיד שהיא הייתה 'לא נגישה', נפרדת, לא מתנשאת אמנם אבל בעיקר נוקבת. היא הייתה קמה באסיפות ואומרת מה שהיא חושבת. בכל מקום. אי אפשר היה להתעלם ממנה וגם הקשיבו לה. היומן נפסק ברגע הקריטי, כשהיא יצאה לשליחות. אבל אפשר להבין מהשירים ומבינים שהיא הייתה מאד בודדה, שהיא מאד לא השתלבה ואת זה לא אהבו בקיבוץ ולא רצו אף פעם להבליט. חיילות עולות חדשות שעשו עליה הצגה התחברו דווקא לזה". ד"ר סנש שוחח על ההיבט הפוליטי של זיכרון דודתו. "זה מעניין שרוב העניין בה בארץ בא מהצד הימני. אצלנו עד היום אין בר מצוות, זו מסורת משפחתית. גם אני חילוני באמירה, לא רק בגלל שאני לא דתי. וגם את העניין הזה מצניעים. הייתה לה דת חדשה ושמה הציונות. זה החלום שאנחנו חיים את שברו".
לדבריו, "היא הייתה אדם בוגר והיא עשתה בחירה. אז אני לא מאשים אף אחד ששלחו אותה. סביבה היו כל מיני פוליטיקאים שהיו אז בני 50-40 והיה חשוב להם שלא יבואו אחרי המלחמה ויגידו שהיישוב בארץ לא עשה שום דבר. מס שפתיים. היא הלכה טהורה בדרך שלה, הממש פואטית, להציל אנשים, בסוף לא הצילה אף אחד והפסידה את החיים שלה". כשנשאל אם הייתה משתייכת למחנה הימין או השמאל אם דודתו הייתה חיה כיום, עונה דודי: "אני לא יודע אם היא הייתה פה בכלל. גם אני כשחזרתי ב-1990 חזרתי בשביל החומוס. לא חסר לי פה כלום מבחינה תרבותית אבל מה שווה שמתקדמים אם החיים פה מבחינה ערכית פשוט הולכים לכיוון הלא נכון"."מדינת ישראל נהפכה לספרטה וגם את הדמות של הדודה שלי לקחו לכיוון הזה", מוסיף איתן סנש, "קראתי בעיתון ששלחו משלחת גדולה לצניחה שצה"ל ארגן ועושים טקסים עם ההונגרים שרצחו אותה. כולם מחפשים איך לחגוג ולא חשבו אולי לעניין את המשפחה בשיקולים, אפילו שאני לא חושב שהיינו נוסעים. אנו חיים ופועלים פה וזה לא שלא יודעים להגיע אלינו כשצריכים. אז מדינת ישראל ממשיכה בקו שלה ואת הטקסים האלה שיעשו בלעדינו. אני חושב שבעניין הזה דודי ואני תמימי דעים. בשבת אני אחגוג בבכורה להצגה אודות חנה סנש בתיאטרון לנוער בחולון. הצגה זה משהו ראוי ועצם זה שעושים את זה לנוער זו בדיוק הסיבה שאני התמסרתי לכל הנושא הזה, כי לדעתי הדמות שלה היא חינוכית ויש הרבה מה ללמוד ממנה"." מה שיצרו בשדות ים, והתערוכה שעשו שם והטקס שיתקיים שם לא נראים לי ולכן פרשתי מהעשייה שם. זה הלך לכיוונים של צבא ושליחות צבאית, ואני לא חושב שזה מה שהיא השאירה אחריה", מוסיף איתן סנש. "צריך להכיר מאיזה בית היא הגיעה ומאיזו תרבות ואיזה יכולות היו לה. ההתנדבות לפעולה היה משהו אופייני באותה התקופה להרבה צעירים והיא נשארה סמל בגלל שהיא הייתה קצת מעבר. והמעבר הזה זה מה שהיא כתבה ויצרה והשאירה אחריה וזה מה שחשוב". במשפחת סנש דוגלים בחשיבה עצמאית. דודי דווקא כן מתכוון להגיע ביום שני לטקס חנוכת בית חנה סנש המחודש בשדות ים לפתיחת אירועי שנת ה-100 להולדתה.
בנובמבר אשתקד, העבירו האחיינים לבית סנש את הארכיון המשפחתי לספריה הלאומית בירושלים. "יש שם אוצרות", מבטיח דודי, "סבתא שלי, אבא שלי ואח שלי עבדו על הארכיון הזה כל הזמן וחפרו בו הרבה שנים כי הכמות עצומה"."95% מהחומרים היו אצל סבתא, אצל אחי ובסופו של דבר אצלי. הם כללו דברים מדהימים מהחיבורים הראשונים שלה, התכתבויות עם אנשים אחרים, צילומים שצילמה ותעודות שקיבלה. וזה עוד לפני מה שכתבו עליה. הרגשנו שאנחנו נשאבים לזה וכשסבתא נפטרה ואבא שלי נפטר, אחי יצא לפנסיה מוקדמת ועבד על זה עשרים שנה יום ולילה כשליחות, בלי הכרה, בלי תגמול", מתאר דודי.
"בשורה התחתונה – משפחה לא יכולה להחזיק דבר כזה", הוא מסכם. "אמרתי לאחי שאני לא מתכוון למות בתוך הדבר הזה. לכן מסירת האוסף היא סגירת מעגל. פחדנו על האוסף הזה, אתה לא רוצה לעשות שטות ושמשהו ייעלם. פחדנו שפיזית יקרה לו משהו. כל פעם שהיינו צריכים לצאת עם חומרים היינו יוצאים עם מזוודה כמו בסרטים. כשהוצאנו משהו לתערוכה בחו"ל היה תמיד פחד ויצאנו כמו במבצע ועוד חשבו שאנחנו מבריחים את החומר. יש לו חשיבות עצומה. במוזיאון בוושינגטון שני אנשי מקצוע עם חליפות עמדו ובכו כמו ילדים כשנגעו בנייר של הכתבים שלה שהבאנו לתערוכה. עכשיו האוסף במקום טוב מאוד ויש הרגשת שחרור גדולה".

אבישי ברק –לזכרו של איתן פרידלר ז'ל

את איתן פרידלר, בן הקרייה, יליד שנת 1934, הכרתי עוד מילדות, ועד היום אני זוכר שבית הוריו היה ברח' ד' (הנוטר) 61.מכיתה ד' היה אתנו בקבוצת "להבה" בסניף הנוער העובד והלומד בקרייה.בוגר תיכון קריית חיים, שחקן בחמישיית הכדורסל של נבחרת הפועל קריית חיים.את רוב זמנו הפנוי, היה מבלה במגרש הכדורסל בבית יציב שם שחק עשרות סוליות של נעלי ספורט מתוצרת "המגפר". משהגיע זמן גיוסנו לנח"ל, נשלחנו איתן ואני לאחוזים. עברנו שנינו את קורס המ"כים המפרך בבית דרס, מחזור ו'.עם סיום הקורס הוצב איתן לסגל הפיקודי של היאחזות הנח"ל בעין גדי, שהייתה אז בראשית דרכה.איתן השקיע את כל מרצו בחקלאות בעין גדי,שם היה אהוב על כולם, ושם גם הכיר את אשתו לעתיד, עדנה, בת קבוצת כנרת, שהייתה אף היא בסגל הפיקודי בהאחזות.ביום השחרור נפגשנו שוב בתל השומר, החזרנו ציוד ושוחררנו. איתן הזמין אותי לרדת לעין גדי למסיבה שתערך שם בעוד מספר ימים לציון שנה להאחזות, כמובן שנענתי להזמנה בשמחה, כי אז עדיין לא בקרתי בעין גדי. בתאריך המיועד התייצבתי בקפה "ערבה" בבאר שבע הישנה, שם חיכתה לנו משאית הטיטניק שהייתה עמוסה במצרכים להאחזות. משהגענו למערת סדום, שם היו עוצרים להתרעננות, ראיתי קומדנקר צבאי חונה בצד, ולידו כמה לובשי מדים. הכרתי אחד מהם מקורס המ"כים בנח"ל, שהיה בעברו לוחם בסיירת 101 המפורסמת. נאמר לי שהם במסע ניווטים, אך לאחר מספר ימים האזנתי לרדיו שם הודיעו שמאיר הר-ציון וכמה מחבריו נעצרו ונכלאו במשטרת גדרה באשמת רצח בדואים במדבר יהודה, תגמול על רצח אחותו שושנה וחברה עודד על ידי בדואים מעל עין גדי. עדנה ואיתן נישאו בקבוצת כנרת. זכורני שנסענו מגבים על גבי ארגז המשאית "סופר" של המשק. נסיעה ארוכה של שעות.לאחר החתונה נשארנו ללון שם ולמחרת עשינו את אותה הדרך חזרה לגבים.איתן השתלב בעבודות החקלאיות בקבוצת כנרת, עבר קורס קציני מילואים והיה אחראי על הביטחון בתקופת ההתשה בעמק הירדן.משהוקם מפעל "חופית" בכנרת מונה איתן לאיש המכירות, ומאוחר יותר עד ליציאתו לגימלאות שימש כמנהל המפעל.איתן היה ספורטאי בנשמתו, וככזה היה משכים קום  בבוקר ומקיף בריצה את הקבוצה. אהבתו לכדורסל ולספורט ליוותה אותו כל חייו, ובמרוץ העצמאות של ותיקי עמק הירדן היה תמיד בין שלושת המובילים.

איתן הקים משפחה חמה וענפה, עד שהמחלה הכריעה אותו והוא הלך לעולמו ב- 16.6.21 ונטמן בבית העלמין של קבוצת כנרת.

נוח בשלום על משכבך, איתן

אבישי ברק

אלי ס"ט: חדש בערוץ השירים הרוסיים

שלום

הרוסים אהבו לשלב שירים בסרטי הקולנוע וכך הגיעו אלינו שירים רבים.

היה בכך חסרון מסויים – אי אפשר היה לשמוע את השיר פעמים רבות והתוצאה – המנגינה נקלטה לא במדוייק.

זה מה שקרה לשיר "כשיהיו לי הרים של זהב", 

למנגינת השיר (קצת יותר "פשוטה" מהמקורית), חיבר אלכסנדר פן (ב- 1934) את "שיר השיכור" ועד מהרה הוא נפוץ בארץ. אך רבים הסתפקו בבית הראשון ושינו את השורה השלישית והפכו אותו לשיר אהבה למקום המגורים.

אצלנו, בקיבוץ גבת, למשל, שרנו:

הַדֶּרֶךְ נִרְאֵית לִי כָּל כָּךְ אֲרֻכָּה,

הַשְּׁבִיל מִתְפַּתֵּל וּבוֹרֵחַ.
הו, גבת שלי את כל כך רחוקה –
קָרוֹב לִי יוֹתֵר הַיָּרֵחַ.

המקור בקישור:

כל טוּב  Best regards           אלי סַ"ט  Eli Sat