סיפור השבוע וסרט דרמטי קצר (20 דקות) ליום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה
שלום ידידיי
גם השבוע אינני מביאה אגדה משמחת אלא סיפור קצר העוסק בשכול. הסיפור הופק בסרט "קווים מקבילים" על ידי חברי חוג הטלוויזיה הקהילתית בנוה מונוסון. בימוי יוחנן ולר, הפקה רינה מזור, צילום רוני שפיר יחיאל הל אור ואריה ריכטר. תסריט רותי יצחקי ריכטר עריכה תמי שחם.
הנה הקישור:
קווים מקבילים עם כיתוביות באנגלית דרמה. 20 דקות.
קווים מקבילים
מאת רותי יצחקי ריכטר
היא ידעה שחייה זורמים בשני נחלים שלעולם לא ייפגשו. הם היו בעיניה כשני קווים מקבילים, ואף שעברו כבר יותר מעשרים שנה מיום שסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון, עדיין הדהדו במחשבותיה דברי המורה לגיאומטריה המדקלם בפאתוס: "שני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו". היא לא ידעה מדוע דווקא את המשפט הזה זכרה מכל שאר המשפטים, ואולי רק העמידה פנים שלא ידעה? היא בחרה שלא לחשוב על כך, והשתדלה להתעלם ולהעסיק את עצמה במחשבות אחרות.
הזרם התת-קרקעי היה שייך לאיש שנפל במלחמה, ואף שעתה כבר הייתה נשואה שנים רבות לחברו הטוב שגידל יחד אתה את ילדו של האיש המת וילד עמה שני ילדים, פיכה הזרם התת-קרקעי בחייה וליווה אותה בכל מעשיה.
הזרם השני, הזרם של האיש החי, היה מפכה בקול תרועה מעל פני השטח, מעז פניו בלילות אהבה ומשרה ביטחון בטרדות היום-יום. הוא נשא עמו לפעמים רגעים של אושר ולפעמים של שלווה ומעולם לא שקט.
בימי חול רגילים לא הפריע הזרם התת-קרקעי לזרימתו התקינה של המעיין העילי, שהמשיך לפכות בכוח, ומימיו הזכים חייכו כמזמינים אותה ואת ילדיה להתרענן מעט. רוב ימות השנה הקפידה להרהר באיש המת רק בעת לילה או כשהייתה בביתה לבדה, אבל כשהתקרב יום הזיכרון היה האיש המת קם לתחייה במחשבותיה, כובש את כל ישותה, מביא עליה פיזור דעת, וסותם כמעט לגמרי את האפיק העילי.
בתקופה שבין יום השואה ליום הזיכרון נזהרו ילדיה לא להעלות את חמתה, ופעם אחת, כשעברה ליד דלת חדרם הפתוחה למחצה, שמעה את בנה הבכור מסביר לאחיו הצעירים ממנו: "אל תשימו לב שאמא מתנהגת עכשיו ככה. זה יעבור לה. זה פשוט עונתי אצלה."
דבריו הכאיבו לה, והיא חמקה למטבח ובכתה שם בסתר. היא זכרה את התקפי הדיכאון שתקפו את אִמה בעונת החורף, שהביאו עמם חרדה עמומה ופחד מן הלא נודע, כי מעולם לא ידעה מתי תצמח הרעה ואיך תוכל להתגונן בפניה. היא נדרה אז בלבה שילדיה לא ידעו את הצער הזה, והנה ירשו גם ילדיה את כאב הילדה שציפתה בקוצר רוח שתעבור העונה הקשה ואמה תשוב ותחייך, תרעיף עליה אותות חיבה, ותשוב להיות אישה שמחה.
האיש החי היה מהלך בימים שלפני יום הזיכרון על קצות אצבעותיו כרדוף אשמה, נכון להניח תמיד יד מנחמת על כתפה, ואורב לדמעה סוררת שתיקווה בזווית עינה, אך היא התעלמה מניסיונותיו והייתה עונה על שאלותיו בקוצר רוח שלא הצליחה להסתירו.
היא ידעה שאיננה יכולה להסביר לו ולילדיה שככל שחולף הזמן ומתרבים ימי הזיכרון, הולכת ודוהה בדמיונה דמותו של אהובה המת. היא ניסתה להיאחז בשברירי קווים, להחזיק בקצה חיוכו הממהר להימוג ולדמיין את מגע עורו המחוספס כשהיא מלטפת את אמותיו, אבל זכרה רק רסיסים וקרעים שלא הצליחה לחבר לדמות אחת. לעיתים היו אלה רסיסים של צחוק ולעתים מילים של חוסר סבלנות ורוגז כבוש שלא התגבשו לתמונה ברורה, והיא חשה מדי שנה שהיא שוב מאבדת אותו.
בימי ילדותם היוו היא, האיש המת והאיש החי שלישיה שחבריה כמעט לא נפרדו. הם גדלו בשכנות, למדו ביחד, והתגייסו לצבא מיד לאחר שסיימו את לימודיהם בבית הספר האזורי. כעבור שנים אחדות נפרדו דרכיהם, אבל הם שבו והתראו כשבאו בשבתות לבקר את הוריהם במושב. היא התלבטה בין שני אוהביה, ולבסוף נישאה לאיש המת והולידה עמו את בנה הבכור, שעיניו כעיני אמו ושחוקו מזכיר את חיוכו של אביו. אחר כך פרצה המלחמה הארורה, ובעלה, רעהו של האיש המת, נשא אותו בזרועותיו וניסה לשווא להחיותו תחת מטר של אש.
בימים שלאחר מותו החליטה שלא תקשור את חייה בחייו של גבר אחר, אבל נאלצה להיכנע לגופה שהחל לרעוב ולבנה הקטן, שחזר וביקש שתביא לו אבא כמו שיש לכל הילדים. בתחילה הייתה בוכה עם האיש החי בסתר, והוא היה מנגב את דמעותיה ומוסיף עליהן את שלו, ואחרי שנים אחדות, כשחשה שחיבה של אמת עומדת ביניהם ומחפה על היעדר הסערה, הסכימה לקשור את חייה בחייו. כשהציע לה להינשא לו, ראתה בכך כעין ייבום, כמו בימי התנ"ך, ולא מיהרה להסכים, אבל לבסוף התמסרה לו והם נישאו בטקס צנוע כשעמדה כבר במחצית הריונה.
היא ובעלה החי בגרו בינתיים, ילדו עוד שני ילדים, והפכו לאנשים מיושבים בדעתם, רחוקים ממשוגות נעוריהם ומאידיאלים ותקוות שהכזיבו, אבל האיש המת נותר צעיר, בלא קמטים ובלא אניצים ראשונים של שיבה. היא הייתה רוצה להאמין שיש חיים לאחר המוות, כפי שהאמינה בילדותה כשהייתה בוחנת את פני השמיים ומחפשת בציורי העננים את דמות סבתה האהובה שנפטרה. אבל עכשיו הייתה מפוכחת וספקנית, וחזרה ואמרה לעצמה שהוא פשוט איננו. כן. הוא פשוט חדל להיות, ולולא הזיכרונות המפכים תמיד במחשבותיה, בלב בעלה החי ובלב ההורים השכולים, לא היה נותר דבר מחייו המלאים, השמחים, השייכים עתה לעולם החידלון.
אותה שנה, בשבוע שלפני האזכרה, כשגבר רוגזה על דברים של לא כלום, והיא החמיצה פניה לאיש החי והרבתה לנזוף בילדיהם, הזעיף אליה בעלה פנים שלא כמנהגו ואמר: "אנחנו מוכרחים לדבר! זה לא יכול להימשך ככה!"
"על… על…. על מה אתה רוצה לדבר?" נחרדה, ולפתע נתקפה פחד. בסרטים שראתה היה משפט זה תמיד אות לסערה הולכת וקרבה שסופה ניתוק קשרים והרס משפחות.
"על הכל!" אמר בתוקף שאינו אופייני לו, ואחר כך הוסיף: "ממתי נעשית לי חנה מ'מיכאל שלי'? את אף פעם לא מרוצה! אבל אני לא מתכוון להיות מיכאל! לא אני!"
היא שבה ונחרדה ואימה אחזה בגרונה. מעולם לא ידעה שקרא את הספר הזה, ספרו הראשון של עמוס עוז. בדרך כלל עמדו ספרי מקור קלאסיים למראשות הצד שלה במיטה הזוגית, וספרי מתח וספרים טכניים הקשורים בעבודתו נחו ליד הצד שלו, והנה, הוא משווה אותה לחנה גורן, גיבורת הסיפור, המאוכזבת דרך קבע ומחפשת לה תיקון בדמיונות שווא ובעולם של חלומות.
"א… א… אני? חנה גורן? מה פתאום?" ענתה והסבה את ראשה כדי שלא יראה את דמעת הכעס הלא קרואה המתגנבת לעיניה, והוא חזר ואמר בכעס: "אנחנו חייבים לדבר! לשוחח פעם אחת כמו שצריך!" ואחר-כך הסב אליה את גבו ויצא מהחדר.
הימים הבאים עברו עליה בדאגה עמומה, טורדנית, שאינה פוסקת אף לרגע ומרימה ראש מרגע שפקחה את עיניה בבוקר ועד לשעת לילה מאוחרת. מה הוא רוצה לומר לה? האם מאס בה? האם מאס באפיקי החיים המקבילים, המפלסים להם דרך בלא להיפגש? האם נמאס לו להיות "כינור שני", כפי שאמר פעם, כשרק חברו זה לזו ומצאו להם ניחומים באבלם המשותף?
בימים הבאים חזר לנהוג כמנהגו עמה מימים ימימה, והיא ניסתה להעמיד פנים שלא קרה דבר, שהכל בסדר. שהוא רק… נו… ככה סתם… ככה סתם התרגז לו פתאום… אבל הדאגה התמידית שלא מצאה מנוס ממנה ניקרה במחשבותיה והדירה שינה מעיניה. היא חששה לאבד אותו ופחדה להישאר שוב לבדה כמו אז, כשהתאלמנה. מה יש להם לדבר? ומדוע עמדה רצינות כה רבה במבטו הפצוע כשאמר לה בכעס שהם צריכים לדבר?
ביום העלייה לקבר הציעה לו להישאר בבית עם ילדם הקטן, אבל עוד לפני שסיימה את דבריה כבר ניחשה מראש את דבריו: "אני אבוא אתך. כבר ביקשתי מאמי לשמור על הילד."
ליד הקבר, כשעמד האיש לצדה, ידו האחת חובקת את כתפה והשנייה חובקת את כתפה של האם השכולה שהוא מכנה בחיבה "סבתא", שקעה בזיכרונותיה על האיש המת. היא חשבה שאם היה חי כיום, אולי היה כבר מתחיל להקריח, ושערו הכהה בוודאי היה דוהה ולובש חוטים של כסף. אבל כאן, בבית העלמין, הוא נשאר צעיר וחייכני, מתעלם מטרדות של יום-יום, מפריח בדיחות, ועושה מעשי קונדס כילד קטן.
בתום האזכרה הסיעו את הוריו של האיש המת לביתם, ואחר כך, כשחשבה שהוא מפנה את המכונית הביתה, ראתה שהוא נוסע לעץ הזית העומד במרום הגבעה החשופה, ששביל לבן ורחב מפלס דרך לפסגתה. בימי ילדותם בנו חברי השלישייה בראש צמרתו סוכה קטנה, עשויה קרשים, שראשה עטור צמרת כסופת עלים ונמשים של שמש חודרים בעדה ומאירים את בסיסה זרוע העלים היבשים במרבדים קטנים של אור.
היא חששה מהשיחה שישוחחו תחת ענפי העץ שלהם. אולי היא צריכה למנוע את השיחה הקשה הזאת? אולי היא צריכה להקדים ולמנוע את ההרס? ואולי עליהם בכל זאת לדבר ולחשוף את הדברים הכואבים? אסור לה לברוח מהשיחה הקשה, המבעתת את שנתה בלילות האחרונים ומערערת את שארית שלוותה.
הוא עצר את המכונית ליד העץ והם יצאו וישבו על הארץ, ליד הגזע המסוקס. הסוכה הישנה ניצבה עדיין בראש העץ, אבל אחדים מקרשיה ניתקו והקישו בענפים כשליטפה אותם הרוח והניעה קלות את ראש הצמרת.
היא חיכתה שיפתח בדברים, אבל הוא הביט אל האופק ולא אמר דבר. מרחוק נצנץ הים בברק מתכתי מול שמיים עכורים, ושמש של חמסין ראשון נחבאה בין עננים קלים, מעורפלים באפור. אחוזת חרדה נשאה את ראשה והביטה בו, מחכה שיאמר את דבריו, אבל הוא המשיך לשתוק.
אחר כך נדד מבטה מפניו אל נוף העץ, ושם, כיוצאת מבין הענפים, עלתה פתאום מול עיניה דמותו של האיש המת. עתה הייתה התמונה שלמה, בלא סדקים, בלא טלאים ובלא כתמים של חושך, והאיש שהיה פעם בעלה עמד צוחק מול עיניה המביטות בו בהשתאות ובשקיקה, ונדמה היה שהתפלל עמה שהזמן יעמוד מלכת. נפעמת עמדה והסתכלה בו, יודעת שדמותו תימוג עוד מעט ותיעלם, וכמו מאליה נשלחה ידה אל העץ כדי לאחוז באהובה, אך מיד מיהרה לשוב ריקם, והיא ידעה שיהא עליה להניח לו ללכת.
בעלה קם והתרחק מעט, כאילו ניחש את המתרחש וחשש להפריע. הוא עמד ליד המצוק והשקיף משם אל הים ואל עדרי שיחי אלת המסטיק הכהים, המאובקים, הגולשים אל החוף. היא הוסיפה להביט בקרעי התמונה הדוהים ומתפוררים בהדרגה, ורק כשנמוגו לגמרי בערפל קמה בכבדות והתקרבה אליו.
"מה רצית להגיד לי?" שאלה. "אמרת שאתה רוצה לדבר."
"שום דבר," אמר. "זה כבר לא חשוב."
"לא!" התעקשה. "אני רוצה לדעת. אני לא יכולה לעמוד בספק הזה!"
הוא חייך חיוך עגום. "חשבתי שאוכל להכניע את הזיכרונות ואת העבר, אבל לא הצלחתי. אני יודע שהאיש המת ניצח אותי. אני יודע שנוצחתי ואני לא יכול להילחם עוד."
היא נשענה על חזהו, חיבקה אותו בחוזקה כנואשת ובכתה פתאום את כל הבכי שלא הצליחה לבכות ליד הקבר. היא ליטפה את פניו שלמדה לאהוב במשך השנים, ובין יבבה ליפחה הצליחה לומר: "לא! הוא לא ניצח! היום נפרדתי ממנו. כן, היום זה קרה… כאן, במקום הזה…" והוא לא הבין ושאל: "מה? מה?" והיא לא רצתה להסביר ובלבה חשבה שאומנם שני הקווים של חייה לא יתאחדו לעולם, אבל זה כבר לא חשוב, כי הם כבר לא שווים בגודלם, והזרם העילי, הזרם של האיש החי, הוא הקו העבה והאמיתי עכשיו.