שחר רביד : לזכר ג'רבי וחבריו הלוחמים ,אסון הנגמשים ,מבצע " פרשי הפלדה " 11.5.2004

פטיש 5 זה כל מה שנשאר מעפאן כזה, שמשמש בכלל לפריצה לבתים, אבל אנחנו שריונרים עם ידיים דביקות וגם כשהשיירה עמדה בסדר תנועה, עם סטיקלייטי א"א על האנטנות המשוכות למטה היה מי שדאג להשלים ציוד מאחד הנגמ"שים שלפניו. סתם עוד ערב רגיל בתקופה הזאת בפלוגה ג'. כל יום/יומיים פעילות בעומק רצועת עזה רגילים לזה, גאים בזה. נכנסים, יורים, חוטפים קצת, בלתי מנוצחים, בלתי פגיעים. הלילה נכנסים לשכונת זייתון בעזה, לפוצץ מחרטות לייצור קסאמים, כן, היו כאלו גם לפני שיצאנו מהרצועה. משהו קצר כזה, סטנדרטי. נכנסים בלילה, מפוצצים מה שצריך ויוצאים בבוקר.8 שעות, לא יותר. שלושה ימים אחר כך אני עדיין עומד בצומת שתפסתי עם כוחות נוספים מהפלוגה במהלך הכניסה פנימה בלילה הראשון. מסביבי עשרות כלים שאין לי מושג מי הם ואיך לעזאזל לדבר איתם בקשר. עשרות מחבלים בכל מקום, ירי בלתי פוסק. חצי צה"ל שם.ובאמצע הכאוס הזה, אני זוכר אותו נוסע בשלווה, טרקטור אזרחי עם מנוע על הכף, נוסע לאט לאט בציר שמוביל החוצה. גם אז עוד לא הבנתי. רק כשיצאנו משם אחרי שהחליטו שכבר אין מה לאסוף יותר, וקיבלנו כמה שעות להתרענן לפני שעברנו לאבטח את החיילים בציר פילדפי שחיפשו אחרי מה שנשאר מהחבר'ה בנגמ"ש שהתפוצץ שם , התגלגל אלינו עיתון. כי בחוץ כבר ידעו, אפילו שאנחנו לא. כבר לא יום סטנדרטי. רק פטיש 5 נשאר מהנגמ"ש של ג'רבי החייכן, תלוי על הקיר במכולה של הפלוגה במשך שנים. וגם הוא כבר לא אתנו.

תגובות.

חיים כהן : ריגשת מאד בכתיבתך שחר היקר!

זיכרונות שלעולם לא ייעלמו. יהי זכרם ברוך של כל חיילי צבא ההגנה לישראל

שנפלו למען מדינתנו האהובה

מיקי קלדרון: מרגש מאד! עצוב . מחריד.

מהסיפורים שגדלתי עליהם בפלוגה. ככה הבנתי באיזה מקום אני נמצא.!!!

לא אשכח גם את היום הראשון במלחמה. הייתי אמור להיות ס'רספ אבל

אמרת לי לעלות על סרבל. לא שאלתי יותר מדי שאלות כבר הבנתי מה מתרחש.

את הפטיש 5 שהיה תלוי לא אשכח.

ליום הזיכרון לחללי צ.ה.ל. : "לא אשכח זאת רעי"

לא אשכח זאת רעי

מילים: נתן אלתרמן
לחן: אמנון בן-יהודה

לא אשכח זאת, רעי, איך על גב נשאתני
ותזחל אתי הר וגיא.
לא אשכח לך זאת. איך למות לא זנחתני
בחבקי צווארך, כחבקי את חיי.
הנה לילה רעי, הניחני הפעם.
הנה לילה רעי הניחני וברח…

כי מכות רקותי, כי הלב הלם פעם
כי השמש עלי לא יזרח.


הִשבע רק, רעי, אם יש יום ותנוח
ועברת ביתי, מה תאמר שם? כזאת:
הוא רדף-הבלים והיה רועה רוח,
אבל מת, כמו איש היודע עשות.

עד הבקר רעי, לא תקום בי עוד רוח,
אך עד בקר – אני לא אשכח לך זאת.

ליום הזיכרון לשואה ולגבורה . רוח עצוב: בעקבות יצחק קצנלסון

מאת מוקי צור, היסטוריון, סופר , עורך ומורה .חבר קבוץ עין גב.

מסכת חייו של יצחק קצנלסון איש האשכולות היא עתירת יצירה – משורר, מחזאי, במאי, שחקן, ומעל לכל מחנך שפעל במזרח אירופה מראשית המאה העשרים עד הירצחו באושוויץ.
את יצירותיו בשירה, בפרוזה ובמחזאות כתב ביידיש ובעברית למען תלמידיו – פעוטות, ילדים ונערים שלמענם יצר שירי משחק עתירי תנועה והומור, שירים ומחזות. מאוחר יותר ליווה באהבה ובנאמנות את חברי הכשרות תנועות הנוער החלוציות בפולין.

יצירתו המגוונת טבולה בעצב ובהומור, בחיוב החיים ובאהבה קורנת לכל הנברא בצלם, והיא משלבת את רוח המציאות המשתנה עם דמויות תנכיות, המשקפות את תמורות הימים. ניכרים בה עין פקוחה וחכמה, שאר רוח, ראיית הנולד, ואהבה ללא תנאי לעם היהודי ולצעיריו.

עם פרוץ המלחמה עבר טלטלות קשות – נדד עם משפחתו  מלודז' לוורשה; שהה בגטו ורשה; עם בנו הבכור בנימין נכלא במחנה השבויים ויטל שבצרפת, עד שִילוחם להשמדה. דווקא בתקופת אימים זו היה נתון בפרץ יצירה מופלא, שכוון לבני עמו, ויצירתו נטבלה בדיו ההיסטוריה היהודית לדורותיה.

רוח  עצוב, ספרו של מוקי צור פורש לעיני הקורא את  סיפור חייו של יצחק  קצנלסון;  מסמכים ופרקי יצירה מימי נעוריו; התכתבותו עם י.חי. ברנר; עדויות של אלה שהכירוהו;  פנקס ויטל – יומן-עדות בעברית על שואת היהודים; והקינה רבת העצמה באידיש  "שיר על העם היהודי הנהרג". שתי היצירות שנכתבו בוויטל: האחת – קטעי היומן, והאחרת – שירה עזה, מזעזעת ומטלטלת ערב הירצחו, הן אנדרטת זיכרון למיליוני הנספים.

שלישיית המעפיל—רוח עצוב . הסולנית עירית סנדנר.

מילים: יצחק קצנלסון
לחן: עממי

רוח עצוב, רוח עגום
שא נא את אנחתי
דרך שדות, דרך יערות
אלי אהובתי.

הרחק, הרחק ישנה עיירה
יפה היא העיירה
שם בית עצים עומד לבן
שם ילדתי גרה.

היא כי תקרב אל החלון
תלחש לה אנחתי
את געגועי בה יצקתי
את יגון ליבתי.

ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ'ב. רותי ריכטר -יצחקי: הפרטיזן

פרסום חוזר.

.29.8.07  הפרטיזן :סיפור מאת רותי ריכטר/יצחקי        ( תגובות לשלוח לאתר או לרותי > [email protected]  )

                                                                            לזכרו של יאשה אסטרחן ז"ל.

            הגיעו ימים ראשונים של פגרת הפסח. בבוקר זרחה שמש חמימה, והאירה בנוגהה המסנוור את העצים המלבלבים בירוק צעיר ואת הבתים הקטנים, הלבנים, בני הקומה האחת, שגדרו את רחובנו משני עבריו. מבעד לחלון חדרי ראיתי שכוסתה חצרנו בשרוכי עשב ירוק, ואלפי סביונים, קחוונים וחרציות פרחו ליד חבלי הכביסה שבחצר. האוויר היה לח ושקוף, וריח של גשם עלה מעלוות העצים ומגבעות החול הרבוצות עדרים עדרים בשדה שמאחורי ביתנו.    במרפסת האחורית חבטה אמי בכרים ובכסתות ושפכה עליהם את  זעמה. פקחתי לאט את עיני ועקבתי אחרי גרגרי האור הצבעוניים, המפזזים באלומת הקרניים שהתגנבה לחדר מבעד לחרכי התריסים המוגפים למחצה. לא רציתי לקום, אבל אחי עמד ליד מיטתי, והפציר בי שאסייע לאמא בניקיון האביב.    "את  כבר בת  עשר, ואת צריכה  לעזור לאמא!" אמר והישיר אלי את מבטו  בתוכחה.    "ומה אתה רוצה  שאעשה?!"  התרסתי באי רצון.    "לכי אל הדודה ובקשי ממנה שתשאיל לנו סיר גדול ושטוח!"    קמתי והתלבשתי בעצלתיים. נעלתי את נעלי, והרהרתי בחג הפסח הקרב ובימי החופשה הטובים הצפויים לי. באי רצון גמעתי את כוס החלב שאמא מכריחה אותי לשתות כל בוקר, והצצתי מחלון המטבח החוצה. אגלי גשם שקופים תלו בשפות עליו הרחבים של הפיקוס שבחצר, וכשעברה הרוח בין בדי העצים, נשרו הטיפות ומיהרו להימוג כטל הבוקר. יצאתי החוצה.  רוח של עליצות פיעמה בי והחישה  את צעדי, כי אוויר הבוקר היה כחול, וברחוב  התערבבו ריחות של חומרי ניקוי בניחוחות של תבשילים.        "מהרי, בת!  חג הפסח כבר עומד מעבר לפינה!" קראה אמי אחרי בצחוק מן המרפסת, ואני שעטתי במעלה הכביש.

        הדודה שלי, דודה טניה, גרה בקצה הרחוב, מהלך צעדים אחדים מביתנו. מאחורי חצרה השתרעו  גבעות חול זהובות, ששיחים כהים של לענה  וחניתות ירוקות של סמר צמחו בהן בשפע. בערב חולפים אנחנו, הילדים, ליד ביתה של דודה טניה בריצה בהולה, ופחד אוחז בנו כשאנחנו מהרהרים בסכנות האורבות לנו בשדה הגבעות המשתפל עד קו האופק.  שיחי הלענה נדמים לנו בחשיכה כמפלצות עשירות גפיים, ששערותיהן מפותלות כנחשים, ודמויותיהן דומות לחיות טרף מבעיתות. אבל בשעות היום, כששטופות הגבעות בזוהר השמש המבליט את קימוריהן, אינני מפחדת ממרחבי השדה הפתוח, אף שבקצה השדה, בין גבעות החול, שמורדותיהן משורטטים גלים גלים מעשה רוחות האביב,  אני רואה את  אוהלי השיער האפלים והמצולעים של הבדווים עוטי הבגדים השחורים ואת עזיהם הכהות, דלות הבשר, המלחכות את מעט העשב שהצמיחו גשמי החורף האחרונים. דודה טניה עמדה במרפסת ביתה ואיש זר עמה. סקרתי אותו בחיוך, כי יפה תואר היה הזר, ועיניו הביטו בי בחיבה. תלתליו החומים גלשו על מצחו, ועיניו היו טובות ומאירות. הוא שוחח עם דודתי, וצלילי לשונו הזרה ערבו  לאוזני כמנגינה דקה, כי ריש ולמד שבפיו התגלגלו בחופזה, התערבו בצלילי שפה שלא ידעתי ובמראות של נופים זרים, יצירי דמיוני המתעתע.    כשראתה אותי, הפסיקה דודה טניה  את שטף דיבורו של הזר, והציגה אותי לפניו: "הנה באה רותי, בת אחי." אמרה  בחיבה.האיש לחץ את ידי כחולק כבוד לאדם מבוגר, וחיוך של חיבה פשט על פניו. תחילה הפציע החיוך מקמטי מצחו, אחר-כך פשט שחוקו לאט והלך אל עיניו, ולבסוף הגיע אל שפתיו והאיר את פניו במלואם כשמש של חורף הבוקעת לאטה מבין העבים. "שמי ראובן," אמר האיש בעברית שמבטא זר מצלצל בה, "ורק אתמול עליתי לארץ ישראל."  "ראובן היה פרטיזן ביערות בימי המלחמה!" הוסיפה הדודה בגאווה מעורבת באהדה.   "אין צורך לומר זאת לילדה!"  שיסע ראובן את דברי הדודה, ונימה דקה של רוגז נשמעה בקולו, אך מיד שב חיוכו והאיר את פניו, ורק עיניו נותרו עצובות, כי חיוכו פסח עליהן.   פרטיזן ביערות… אלוהים! הרי מיד ראיתי שהאיש אינו ככל בני האדם! התבוננתי בו בהערצה, כי דומה היה בעיני לאחד מגיבורי העם שבאגדות. הן גם בעיניהם דלקה האש הבוערת עתה בעיניו! ואולי צץ האיש ועלה מתהום חלומותי?        פתאום ידעתי! כברק היכתה בי התגלית. הלא בן דמותו של אמנון מ"אהבת ציון"  הוא האיש הזה! כאמנון כן גם ראובן – עיניו בוערות, בלוריתו עבותה ופניו מאירות… בוודאי איש אמיץ ונועז הוא, ולא ידע פחד! ודאי ניחן בחכמה ובתבונה, וטוב להיסמך עליו ולהקשיב לשיחתו! מחמת התרגשותי השתכחה ממני שליחותי, ושוב לא הרהרתי בסיר הגדול והשטוח שרציתי לשאול מדודה טניה. הצטנעתי בפינה, לטשתי עיני באורח, וסקרתי את מראהו בפליאה, כי היה האיש בעיני כאחד הנביאים או כאחד הגיבורים שבתנ"ך.  ראובן שב ושקע בשיחה עם דודתי,  ועיניו היו עצובות.  הוא דיבר בלשונו הזרה, ושוב היו ריש ולמד שבפיו מתגלגלות בלא הפוגה, ואותי, הנערה המצטנעת בפינת החדר, שכח לרגע.    לא יצאה שעה ארוכה, ודודתי  ביקשה שאראה לאיש את דרכו  לתחנת האוטובוסים הקרובה, ואני שמחתי להזדמנות זו שנקרתה לפני, כי רציתי להילוות אל הפרטיזן ולתהות על קנקנו. ראובן נטל את כפי בכפו, וכך פסענו בשתיקה לתחנת האוטובוסים. לבי הלם בפראות, לחיי להטו, ועורקי רקותיי רעמו. הבטתי בראובן בחיבה ובהערצה, והתפללתי שהזמן יעמוד מלכת כדי שאוכל לשהות עמו זמן רב, אך כעבור שעה קלה הגיע  האוטובוס לתחנה, ואני נפרדתי מגיבורי  והנחתי לו לנסוע לדרכו.

        ימים רבים הרהרתי בראובן. לעתים חקרתי את דודתי למעשיו, אבל לא החכמתי מדבריה,  כי תשובותיה היו מקוטעות ומתחמקות: "כן. ראובן עובד ושבע רצון. גם דירה קטנה קנה לו, אבל איש גלמוד הוא וחסר משפחה…"       פעמים אחדות הזדמנתי בשנות נערותי באקראי עם ראובן בבית הדודה, אבל לא הרביתי עמו שיחה, כי עתה היה  שונה ומוזר. מסוגר היה, מאור פניו הסתלק ממנו, גוו הזקוף נכפף כפרח שנבל, ושותק וקודר הסב עמנו ליד השולחן. חיוכו לא שב להאיר את קמטיו שהתרבו, עיניו לא בערו עוד, ולרגעים חשבתי שכבויות הן. תמהתי לפשר השינוי שחל בו, אבל לא העזתי לשאול. יראתי מפני קדרותו, פחדתי ממבע עיניו, והתגעגעתי אל הפרטיזן של ימי ילדותי. לעתים לא הכיר אותי ראובן, כי בגרתי  מאז פגישתנו הראשונה, וסבורה הייתי שחשב שאינני  אלא נערה זרה שוטה  ומוזרה, הלוטשת אליו את עיניה בסקרנות  חסרת  בושה.

        ימים אחדים לפני שהתגייסתי לצבא נשאו אותי רגלי לשכונת העוני שמתחת לגשר שבכניסה לעיר. בתי אבן מטולאים בטון ועץ ריפדו את מורדות ההר בשכונה שמתחת לגשר. דומה שגובבו הבתים בערימה, והם נדחקים ונוגעים בית בכתפו של בית, מכסים את מורדות ההר כשטיח מכוער של משבצות פח, בטון ואבן, ואינם מניחים מדרך רגל לעצים ולפרחים. רק  מעט שיחי צבר דוקרניים גדלו בצדי הדרך הלבנה, המפלחת את השכונה, ונשאו  פירות אדומים וקוצניים בקצות ענפיהם הבשרניים, המבריקים מול שמש אחר הצהריים החמה. קריאות  ילדים משחקים וקולות נשים הקוראות אשה לרעותה עלו מהמרפסות ומילאו את חלל האוויר, חתולים נברו בפחי האשפה, וקולות מריבה של גבר ואשה עלו מהקומה השניה של אחד הבתים כחולי המרפסות, והתערבו בקריאות הרוכלים שברחוב ובשאון המכוניות השועטות על הגשר.

        הייתה שעת בין השמשות של יום קיץ אביך, והעיר שעולפה בחום הצהרים החלה להתנער לקראת הלילה. רוח שבאה מן הים בידרה את שורות הכבסים שבמרפסות, והביאה עמה ניחוחות של מלח, של אצות ושל ארצות רחוקות, ואני שוטטתי בשכונה כזרה, והתחרטתי על שנשאה סקרנותי את רגלי והסיתה אותי לנבור בחייהם של אנשים זרים הסוקרים אותי עתה  בחשד. ליד רגליו העבות של הגשר שיחקו ילדים במחבואים, וכשעברתי ביניהם הביטו בי כאילו הייתי יצור משונה. נוכרייה הייתי בשכונה שמתחת לגשר, ותחושה של בדידות אחזה בי. רציתי ללכת למקום אחר, אבל  דרכי אבדה בסבך הבתים ובתשבץ מרפסותיהם הכחולות והירוקות, ולא ידעתי  לאן אפנה.

        לפתע ראיתי את ראובן במרפסת אחד הבתים, שיסודותיו שעונים אל רגלי הבטון האדירות של הגשר האפור. הוא לבש מכנסיים קצרים וגופייה אפורה, חסרת שרוולים. ידיו אחזו  בכוס של תה, ועיתונו היה פרוש על השולחן הקטן.    "הפרטיזן! הפרטיזן!" נפלטה קריאה מפי.    הוא הפנה אלי את מבטו. הסמקתי ומבוכה אחזה בי על שקראתי לו בשם שבו כיניתי אותו במחשבותיי. רציתי לנוס ולהיעלם מפניו, אבל הוא כבר הבחין בי, ושוב פשט חיוכו הישן, המוכר, והאיר  את פניו.   "שלום לך!" אמר, "בואי ושתי אתי כוס תה."        "לא. אני רק… רק… במקרה עברתי כאן… תעיתי, ואני לא יודעת איך  אצא מהשכונה ואעלה על הגשר."        "בואי ושתי אתי כוס תה, ואחר-כך אלווה אותך ואראה לך את הדרך."        נכנסתי וישבתי ליד השולחן הקטן שבחדר האפלולי. חלונותיו של החדר היו סגורים, תריסיו מוגפים למחצה, וכתמים קטנים של שמש נימרו את רצפת החדר.        "הפרטיזן? כך קראת לי?" שאל.        "כן, לא בכוונה… סלח לי, אני… לרגע שכחתי את שמך…"        "וככה את קוראת לי בלבך, נכון?"        הנהנתי בראשי במבוכה.

        חיוכו ריצד בזוויות פיו, אבל הפעם היה זה חיוך של לעג, ואני הסמקתי והרכנתי את ראשי.        בחנתי את תווי פניו. חיוכו היה עצוב, כי כשחייך לא חייכו עיניו, ורק שפתיו התפשקו בעווית של שחוק. אותות הזמן חרשו את עקבותיהן בקלסתרו. בלוריתו דללה, צדעיו הכסיפו, ומצחו גדל, כי מפרצי שערו נסוגו. הקמטים שבלחייו העמיקו, וגופו כחש מאד, אבל  עדיין ניכר  יפי תוארו בפניו.        "מעניין…" אמר בלגלוג, "מעניין מאד…"  הוא השתהה מעט ואחר-כך הוסיף:         "את בוודאי חושבת שאני גיבור! נכון?! גיבור אמיתי! כמו בספרים! כמו בסרטים!"  ושוב צחק צחוק מר של לגלוג, ואני יראתי מפניו, כי לא רציתי שימחה מלבי את דמותו הנערצת מימי ילדותי.        "לא, ילדה, אינני גיבור!"  המשיך האיש את דבריו. הוא   פסע אל החלון, פתח אותו לרווחה, ופישק את כנפיו.        מבחוץ עלה ובא שאונה הרם של משאית גדולה, וכשעברה לידנו רעדו אמות הסיפים של הגשר, ורעש מנועי המכונית התעצם והיה לקול מחריש אוזניים.

        הבטתי בפרטיזן שלי ולא הכרתי אותו. הוא עמד ליד החלון, סמוך לפאת השולחן הקטן, גופו מכווץ, קומתו שחוחה, עיניו מתרוצצות בחוריהן ופחד איום עומד בהן. על מצחו הופיעו אגלי זיעה, ופניו חוורו מאד. שפתיו רעדו, כפות ידיו אחזו בצדעיו, ואצבעותיו לפתו בחוזקה את שורשי שערו.

        "הרי זה כמו שם."  מלמל, ועיניו הבוהות בבעתה אינן רואות אותי. "כמו שם, לפני שברחתי ליערות. גם אז  הסתתרתי בבית שמתחת לגשר. לילה לילה חלפו עליו הרכבות, ואני ידעתי שנוסעיהן לא יחזרו… את מבינה, ילדתי, אני  מוכרח לגור מתחת לגשר, כדי שלא אשכח! הרי הבטחתי לבני ולאשתי לפני מותם שלא אשכח!"        השאון חלף, ושקט חזר לשרור בחדר האפלולי. ראובן התנער מהזייתו, נשם עמוקות, וניגב את מצחו בממחטה ששלה מכיסו. הוא ניסה לחייך, אבל מרחוק כבר קרבה המכונית הבאה.

        קפצתי ממקומי, עטתי אל החלון וסגרתי אותו בכל כוחי. רעש המנועים התעמם מעט, ושאונו מיהר לגווע ולא חדר עוד אל החדר.        הזהו הגיבור הנערץ מימי ילדותי? הזהו הגיבור שאינו יודע פחד?! לא! לא אוכל לראות שוב את הפרטיזן שלי מרעיד ונפחד!

        "אסור לך!" קראתי בסערת רוחי, "אסור לך לגור פה! ואיזו תועלת אתה מביא  בייסוריך?! הרי המתים לא ישובו!".        הוא צחק צחוק עצוב.

        "אינך מבינה!" אמר בצער, "הרי נשבעתי! נדר נדרתי ועלי לקיים אותו!".

        "לא! לא!" קראתי. "אני מבקשת ממך, אל תמשיך ככה!  אסור לך! אסור לך!"

        הוא לא שעה לדברי. "ידעתי שלא תביני," אמר חרש. "אבל קיוויתי… רציתי שיבואו דברי  ללבך… איני מאשים אותך, כי בת הארץ הזאת את. לא ידעת את הגהינום ואינך יכולה להבין…"  

        "ראובן," אמרתי בסערת רוחי. "הרי אינך זקן  עדיין! אתה צריך לעקור מכאן ולבנות לך בית ומשפחה! אתה צריך למצוא לך אשה, ידידה, להוליד ילדים ולשכוח!"

        "אבל נדרתי! מדוע אינך מבינה?! הבטחתי לבני שמת שם שלא אשכח, ואיך אוכל לעקור מכאן?!" הוא קם ופתח שנית את החלון לרווחה, ושוב חדרו המולת המכוניות ושאון הגשר אל הבית, ועמם חזרה הבעתה ואחזה בראובן כמקודם.

        "ראובן," ביקשתי, ודברי לעו בגרוני החנוק מדמעות, "אתה מוכרח  לעזוב את המקום הנורא הזה!"  קמתי ממקומי וצעדתי אליו, אבל הוא שלח את ידו לפניו והרחיק אותי  ממנו.

        "אלווה אותך ואראה לך את הדרך." אמר בשקט, וחזר ומחה את זיעת מצחו.      רציתי ללטף את פניו, לומר לו שאני רוצה לחלוק עמו את סודותיו האפלים ואת ייסוריו, אבל הייתי כמשותקת ולא אמרתי דבר. יצאנו אל אוויר הערב. השרב נמוג, היום העריב, וכוכבים זהרו בשמים. נתתי כפי בכפו של ראובן כמו אז, כשהייתי ילדה קטנה, וכך עמדנו בשתיקה בתחנה, עד שקרב ובא האוטובוס ואסף אותי אליו.

        חלפו ימים רבים, ואני נישאתי לאיש שאהבתי והולדתי בנים ובנות. החיים היטיבו עמי, ולא התפניתי לזכור את ראובן. רק לעתים, בשעה שנסעתי על הגשר, החיש לבי את פעימותיו, ואני קיוויתי שנרפא ראובן  ממחלתו.

        יום אחד, בצהרי יום השבת, חשתי בראשי. כאב נורא הציק לי, לפת את שרירי פני ועורפי, וצרב בהם מיכוות של אש. במצחי הלמו רבבות פטישים, וברקים של אור נצנצו מול עיני. בלעתי גלולות הרגעה ושכבתי בחדר אפל ושפשפתי את רקותיי בכוהל וציננתי את מצחי בקוביות של קרח ולא הצלחתי לרפא את כאבי.          "אנחנו מוכרחים לנסוע למרפאה!" אמר אישי וסייע לי להיכנס למכונית.

        הייתה שעת צהרים, ובחדר המיון רבו החולים ומלוויהם. ישבתי בחדר ההמתנה, עצמתי את  עיני, השענתי את ראשי אל הקיר, והתפללתי בלבי שירפה ממני הכאב הנורא ולו רק לרגע!        לפתע בקע מבעד להמולה ולכאב קול מוכר: "שלום לך, רותי, האם עדיין פרטיזן אני בעינייך?"

        פקחתי את עיני. ראובן עמד לפני, אש זרה וברק של שיגעון ריצדו בעיניו, ידיו רעדו, והוא שטח בקול רם את טענותיו לפני המחכים בחדר ההמתנה:        "אומרים שאני משוגע." פנה ואמר לבעלי. "אולי. אולי אני באמת משוגע! אבל אמור לי, איש צעיר, מי יודע מי משוגע ומי נורמלי?!" הוא גיחך ופניו התעוותו בצחוק נורא.        רופא מבוגר יצא לאולם ההמתנה, סקר את החולים הממתינים לתורם, ואחרי שהות מה  רמז לראובן בידו. "שוב חזרה מחלתך!" קבע הרופא בצער, כשהוא מודד את ראובן בעיניו. "עליך לנסוע מיד לבית החולים!"        "ומה יועילו לי רופאי בית החולים?!" שאג ראובן.        "אתה חולה." נאנח הרופא וניגב את משקפיו בכנף חלוקו. "אתה באמת מוכרח לנסוע! מיד אטלפן ואזמין אמבולנס."        כשבא האמבולנס שקט ראובן. לרגע שב והיה מפוכח ורגוע. הוא רמז לי בידו לשלום, וכאב עמד בעיניו  כשאמר: " את רואה, ילדתי, אינני פרטיזן עוד!"  אחר כך ניגב בכף ידו את עיניו הדומעות, טפח לסניטר על שכמו בידידות של מכרים ותיקים  ונכנס למכונית.        הבטתי אחרי האמבולנס המתרחק והרהרתי בפגישתי הראשונה עם ראובן בימי ילדותי הרחוקים. ראיתי את דמותו הנאה, הזקופה כדמויותיהם של גיבורי התנ"ך, את תלתליו הבורקים ואת חיוכו הרחב והטוב שהאיר את ימי ילדותי. כאב עז לפת את חזי ומנע דמעה מעיני, וריקנות נפערה במוחי כשהסתכלתי בגבו המתרחק.

        כעבור שבועות אחדים קראתי בעיתון שראובן שלח יד בנפשו.

        בירייה כמובן. הרי הוא פרטיזן!

        ולפעמים, כשאני מזדמנת אל בית העלמין שבעירנו, אני פוקדת את קברו השומם שבקצה בית העלמין, ליד הגדר, ומביטה במצבתו הדהויה.

        ולפעמים אני מניחה על קברו פרח אחד או עציץ קטן.

        לא למענו.

        למעני.

        כדי שלא אשכח!

רותי יצחקי-ריכטר

קישור לשיר הפרטיזנים .ביצוע : שמעון ישראלי

שיר הפרטיזנים

שמעון ישראלי
מילים: הירש גליק
לחן: דימיטרי פוקרס
תרגום: אברהם שלונסקי

אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה
את אור היום הסתירו שמי העננה
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה

מארץ התמר עד ירכתי כפורים
אנחנו פה במכאובות ויסורים
ובאשר טיפת דמנו שם נגרה
הלא ינוב עוד עוז רוחנו בגבורה

עמוד השחר על יומנו אור יהל
עם הצורר יחלוף תמולנו כמו צל
אך אם חלילה יאחר לבוא האור
כמו סיסמה יהא השיר מדור לדור

בכתב הדם והעופרת הוא נכתב
הוא לא שירת ציפור הדרור והמרחב
כי בין קירות נופלים שרוהו כל העם
יחדיו שרוהו ונגאנים בידם

על כן, אל נא תאמר דרכי האחרונה…

בצער על מותו של חברנו יצחק אשל ז'ל

חברנו היקר     יצחק אשל  , בן קריית חיים

                         הלך לעולמו      

        ההלוויה התקיימה ביום חמישי 14.4.22

                  בבית העלמין בנתניה.

אנו משתתפים בצער רעייתו ג'ודי ובני המשפחה

                     החברים מ  " רעות "

                    תנועת "הנוער העובד"

איציק אשל{ מימין }וחברו מנוער ,גלעד ויינגרטן , נתניה 2021.

הספדים.

הספד  ירון אשל     בנו  של איציק     14 באפריל    2022 י"ג בניסן תשפ"ב

אני רוצה להגיד תודה לאבא שלי, על כל מה שלמדתי ממנו וכל מה שהוא נתן לי .אחד הדברים שלמדתי מאבא זה עצמאות. זו המובילה לחרות. כולנו ידענו שעצמאות וחרות מושגים על ידי עבודה קשה , ואבא שלי ידע את זה. אבל הוא גם ידע שהחיים בנויים מנקודות של אור, של שירה  ושל ריקוד שאנחנו נהנים ביחד עם האנשים החשובים לנו, אנשים שאנחנו אוהבים, זה כל מה שיש לנו.

חיבוק גדול לכולם ותודה רבה שבאתם.

חג שמח.

כתב רוני אשל והוקרא בלוויה בנתניה

נקודות נבחרות שתורגמו מההספד של הבת גליה סטפנסון-אשל   בלוויה

  • איך נפרדים מאדם שהיה לא רק מקור ההשראה של חיי ,אבל גדול יותר מהחיים עצמם. אבא היה עבורי עולם ומלואו. כוכב הצפון שלי המצפן של חיי.
  • אבא לימד אותי שאין בושה בחיים טובים ומלאים, ותמיד עם כוס יין ביד  ושיר. ובכל שיר עם ניצוץ בעיניים.
  •  כל יום היה הזדמנות חדשה " לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב"
  • אבא אהב לספר לנו את סיפורי ילדותו ונעוריו. אבא צמח בתנועת הנוער העובד ולמד לאהוב את האדמה ולעבוד אותה. אבא ואחיו התאום משה החליטו יחד להצטרף לצבא כחיילים קרביים ליחידת הצנחנים.
  •  לאחר שחרורם הצטרפו לקיבוץ עין גדי שבאותם ימים היה רחוק מאד מביתם ליד חיפה.  אבא ומשה עם עוד חברי גרעין "רעות" עשו הכל לפיתוח הקיבוץ שבמשך הזמן הפך לנווה מדבר ידוע בעולם.
  • ·      *האושר הגדול בחייו היתה הפגישה עם אמא בשנת 1964. אמא ואבא היו תמיד שותפים אמיתיים במלוא מובן המילה ויחדיו בנו חיים עשירים וצבעוניים. עבודתם המשותפת המיוחדת והקשה השאירה חותם עלינו ועל דרכנו בחיים.*  כל רגע בחיין של אבא היו מלווים במוסיקת רקע.
  • תמיד היה מנגן שיר בליבו. |"מי האיש החפץ חיים ,אוהב חיים, לראות טוב"

יהי זכרו ברוך 

הספד גלעד וינגרטיין = החבר= באהבה.   לוויה 14.4.22   נתניה

איציק חבר ורע יקר,

כל כך רצית  וקיווית להגיע לארץ לפסח כדי להיות עם כל המשפחה בליל הסדר, ובמפגש המסורתי של חברי גרעין "רעות"   אפילו כרטיס טיסה רכשת. מי העלה על דעתו, שיום לפני ליל הסדר ניסן תשפ"ב נעמוד כאן בנתניה  מעל קברך וניפרד ממך לתמיד. חיית עם ג'ודי אשתך באוסטרליה את מרבית חייך הבוגרים אבל ישראל בה גדלת נשארה חקוקה בנשמתך כל העת. לעולם לא הפסקת לשיר שירים ישראליים של פעם בקולך העמוק והערב. מידי יום קראת עיתונות ישראלית ושמעת בצמא חדשות מהארץ. בנשמתך היית אתנו כאן כל הזמן!היכרות עמוקה בת 70 שנה היא לא עניין של מה בכך. וכמו בכל חברות אמתית כשהתראינו היה זה כאילו נפגשנו רק אתמול. יחד עברנו את ילדותנו, נערותינו, את הצבא, ואז כל אחד מאתנו בנה את חייו בדרכו שלו אך הקשר שהושתת על חוויות משותפות בקרית-חיים של פעם אף פעם לא נותק. הקשר הלך והתחזק כאשר ג'ודי ואתה רכשתם דירה בנתניה בסמוך מאד אלינו ובה ביליתם את ביקוריכם בישראל. כל ביקור שלכם היה חגיגה עבורנו, והזדמנות לטייל ביחד בארץ היפה שלנו. נפגשנו המון ולא החמצנו הזדמנות לכוס יין אדום משובח, לארוחה טובה ולשיר יפה. לפני שלש שנים, ממש בשלהו תקופת טרום הקורונה "חתכנו" את מדינת ישראל לאורך ולרוחב, היינו בצפון הפורח, ובדרום המתפתח ,נהנינו  מן הערבה המדהימה והבקעה המשגשגת כאילו ידענו מה הולך לקרות לעולם ולנצל את ההזדמנות האחרונה לטייל בארץ. תמיד אמרתי לך : איציק, אמנם נסעת מכאן לפני עידן ועידנים לביקור קצר אצל הדוד באוסטרליה ושם נשארת, אבל לקחת אתך  במזוודה את הארץ כאילו אף פעם לא עזבת אותה. והנה אתה שוב בנתניה שאותה למדת להכיר, כבר לא נלך ביחד לקניות בשוק, אך שום דבר לא ימנע ממני לחוש אותך לידי כשאני משוטט בו. הלכת מאתנו באוסטרליה הרחוקה אך טוב עשו ג'ודי והילדים ,גליה וירון, שהחזירו אותך לאדמה שעיצבה אותך . וצרפנו אליך עיתון….מהיום.. ומשקפיים לקריאה כדי שתמשיך להיות  מעודכן….

כאן יוכלו ילדיך ,נכדיך  וניניך שכבר עלו כולם ארצה והתערו בה לבקר אותן, לספר עליך, ולעוד במשעולים בהם צעדת אתה. זה שהם פה בינינו היא ההוכחה הטובה והחותכת ביותר לחינוך ולמורשת שספגו בבית בסידני מג'ודי וממך.

חיה ואנכי אפופי צער על לכתך מאיתנו – תחסר לנו מאד.  נוח בשלום על משכבך חבר יקר

דניאל גורלניק , בן קריית חיים, הלך לעולמו.

ביום 15.4.22, ערב פסח תשפ'ב , הלך לעולמו דניאל (נילי) גורלניק  ,יליד 1938 ,חברנו ובן כיתתנו בבית  הספר העממי "ארלוזרוב " בקרית חיים. משפחת גורלניק, ההורים שרה ומשה והבנים דניאל ורפי ,התגוררה ברחוב ה' (משה שרת)מספר 49, הסמוך לסמטה   בה צעדנו לבית הספר ולמתחם "בית יצחק יציב " . האב ,משה ,היה מבכירי "המשביר המרכזי " .האם ,שרה, הייתה אישה נעימת הליכות שאהבה את כולנו  ,הייתה מורה לנגינה על פסנתר . בנה דניאל היטיב לנגן עליו בכישרון רב והתמיד בנגינתו המיוחדת , כיחיד וגם בהרכבים מוסיקליים עד ליום מותו. לאחר  קום המדינה ,עברה המשפחה לירושלים  ובנתה את  ביתה ברחוב החלוץ  בבית הכרם. עם סיום לימודיו בבית הספר התיכון, דניאל התגייס לצ.ה.ל ושירת בחיל האוויר . עם שחרורו הרחיק לארצות הברית ,למד הנדסת תעופה (אווירודינמיקה) והקים את משפחתו. .דניאל המשיך לעבוד בארצות הברית והתמחה בתכנון , ייצור ושיפור גוף המטוס . .לאחר מספר שנים חזרה המשפחה ארצה ובנתה את ביתה בצהלה. דניאל התמנה  למהנדס   הראשי של חברת התעופה הממלכתית " אל על ", תפקיד שנשא בו עד צאתו   לגמלאות.  יהי זכרו של דניאל { נילי },חברנו הטוב , ברוך ונצור בליבנו. אנו משתתפים בצערה הכבד של נחמה , רעייתו, ובני המשפחה. מועד ההלוויה יפורסם.

אלי רביד { ליישי }.

מודעת האבל שפרסמה המשפחה ביום 29.4.22

הוקרה לפרופ' יצחק עציון { צוויגי }.

Dear Izhak Etsion,

We are reaching out to you to let you know that Research.com, a prominent academic platform for scientists, has just published the 2022 Edition of our Ranking of Top 1000 Scientists in the area of Mechanical and Aerospace Engineering.

We are happy to inform you that you have ranked #183 in the world ranking and you are also listed #1 in Israel.

Our ranking is constructed using the H-index data gathered by Microsoft Academic and includes only prominent scientists with an H-index of at least 30 for scientific papers published in the field of Mechanical and Aerospace Engineering.

You can see the full world ranking here: https://research.com/scientists-rankings/mechanical-and-aerospace-engineering
You can find the entire ranking for Israel here: https://research.com/scientists-rankings/mechanical-and-aerospace-engineering/il

We’d like to sincerely congratulate you for this achievement and we hope that the presence in the Research.com ranking is indeed an important accomplishment for you and your university or research institution. If you want to share and publicize the news about your position in the ranking feel free to do it in any way you see fit.

With Best Regards,
Imed Bouchrika, PhD
Research.com

אלי ס'ט: שיר אוקראיני " שואג הדנייפר וגונח" בביצוע האנסמבל "עלמה -קול נשי ישראלי".

שיחק לי מזלי, עד דמעות. לפני ימים אחדים קיבלתי פניה מאנסמבל זמר בשם "עלמה – קול נשי ישראלי", לתרגם לעברית שיר, שהן שרות באוקראינית, המוקדש לנשות אוקראינה. הביצוע שלהן "שפך אותי". את השיר המקורי כתב טאראס שבצ'נקו (1861-1814), המשורר הלאומי של אוקראינה, ששירו "צוואה", בו הוא מבקש, אחרי מותו, להיקבר באדמת אוקראינה, מצא דרך לזמר העברי בשירים: "סתיו נוגה דפק בחלונות" ו"בגאון יישא נהר מימיו", שהיו בין הפופולאריים שבשירי העצב ששרנו בנעורינו. 

כל טוּב  Best regards           אלי סַ"ט  Eli Sat 

הפנינה בביצוע "עלמה", בקישור 

אלי אלון, פרסום מיום 12.4.2021 בקבוצת " היסטוריה ושימור בישראל": אודות שיירת הנשק מביירות לחיפה ורצח 4 עובדי חברת חשמל בעכו { 1948}.ישעיהו הלב'ץ ,קלמן גלר ויהושע בורנשטיין הם ממייסדי וראשוני קריית חיים.

רצח 4 עובדי חברת חשמל בעכו [1948]

במרס 1948 הותקפו ונרצחו במבאות עכו ארבעת עובדי חברת חשמל שהוזעקו לתקן תקלה בקו החשמל באזור. יחד איתם נרצחו חמישה חיילים בריטים שהופקדו על אבטחתם. 8 שנים לאחר הרצח ב-1956 שכבר קמה המדינה נעצרו חמישה חשודים ברצח.לזכר הארבעה יש רחוב בשם דרך הארבעה. צלילה אל ההיסטוריה הנשכחת מאת: אלי אלון

ביום רביעי, 17 במרס 1948 בשעות בוקר, יצאה מבירות שיירת נשק ותחמושת ערבית לכיוון חיפה, על-מנת להעבירו לידי הכנופיות הערביות בעיר. השיירה כללה משאיות וכלי רכב נוספים ועליהן תחמושת ונשק, רובים, תת-מקלעים, רימונים ואלפי כדורים. ל"הגנה" נודע על כך מבעוד מועד ואנשי כוח לוחמים מהגדוד הראשון (גדוד 'העמק') של הפלמ"ח ארבו לשיירה בצד הכביש הראשי, מצפון לקריית מוצקין. בהגיע שיירת הנשק הערבית למקום המארב בסביבות השעה 3 בצהריים תקף כוח הפלמ"ח את השיירה. התפתח קרב וחילופי יריות שבמהלכם מכוניות הנשק בשיירה התפוצצו. כ-20 ערבים מאנשי השיירה נהרגו ובניהם מפקד הכוחות הערביים בחיפה מוחמד אל-חוניטי. לשניים מאנשי כוח הפלמ"ח, לעמנואל לנדאו (נהרג בקרב) ולאברהם אביגדורוב הוענק עיטור הגבורה "גיבור ישראל" על מעשיהם ולחימתם בקרב זה. בקרב נהרג גם לוחם הפלמ"ח נועם פסמניק. חיסול השיירה היה אחד מעשרות תקריות בין כנופיות ערביות לאנשי ההגנה שאירעו בחודש זה, מרס 1948 ערב הקמת המדינה. ליווי משמר בריטי לעובדי חברת חשמל באותו ערב 17 במרס 1948 אחרי חצות התחוללה סופת ברקים באזור חיפה והצפון. קווי החשמל לקריות, לקיבוצים בסביבה, לעכו ולנהריה נותקו. לאחר מאמצים תוקנו חלק מקווי החשמל אולם הקו לאזור עכו נהריה לא תוקן. למחרת יום ה' 18 במרס 1948 מפקד מחנה הצבא הבריטי "סידני סמית" שמצפון לעכו פנה אל מנהל חברת חשמל בחיפה ותבע ממנו לשלוח עובדים לתיקון הקו.מנהל חברת החשמל הודיע כי אין הוא יכול לשלוח צוות אנשים לתקון שכן הוא חושש לחייהם בשל המתיחות ההולכת וגוברת בין כנופיות ערביות לאנשי ההגנה שהגיעו לשיא יום קודם לכן בחיסול שיירת הנשק הערבית ליד קריית מוצקין. המפקד הבריטי אמר כי ידאג לליווי שישמור על חייהם של צוות עובדי חברת החשמל. הבטחתו של המפקד הבריטי כנראה שכנעה את מנהל חברת החשמל ובשעות אחר-הצהריים של אותו יום – יום ה' 18 במרס 1948, יצאו מחיפה בטנדר משוריין של חברת החשמל צוות של ארבעה עובדי חברת החשמל מצוידים באקדחים. הארבעה היו: ישעיהו הלב"ץ, יהושע בורנשטיין, אברהם שטיינפרס והנהג קלמן גלר. הטנדר המשוריין לווה במשמר בריטי שכלל שני זחלים מצוידים בתתי מקלע. זחל אחד נסע מלפני הטנדר והשני מאחוריו. בכל זחל היו כחמישה חיילים בריטיים. בהגיע השיירה סמוך לבית הקברות המוסלמי, בכניסה לעכו, נעצרו במחסום של כנופיה ערבית. לזחל הראשון ניתן לעבור אולם אחד השומרים במחסום הבחין בארבעה היהודים שבטנדר המשוריין והחל לצעוק יהוד, יהוד, וחזר וסגר את המחסום. לקול זעקותיו הגיעו שומרים נוספים של המחסום ובעקבותיהם עשרות רבות של פורעים ערבים שהחלו לירות אש תופת לעבר המשוריין והזחל. חמשת החיילים הבריטים בזחל הראשון וארבעת עובדי חברת החשמל בטנדר המשוריין נהרגו-נרצחו. הזחל הבריטי השני נס והותיר את העובדים לגורלם הזחל השני של המשמר הבריטי המאבטח, מאחורי הטנדר, נסוג אחורה, נס ועזב לכיוון נהריה, מותיר את עובדי חברת החשמל לגורלם. אחרי הרצח התעללו הערבים בגופות ארבעת עובדי חברת החשמל וגופותיהם נגררו ברחובות עכו על-ידי פורעים ערבים כדי להציג לראווה את "גבורתם". סביר להניח כי אילו לא היה המפקד הבריטי שולח יחידות צבא נוספות למקום שאספו את הגופות מידי הפורעים הערבים, ספק אם היו מובאים לקבר ישראל. הגופות הועברו לנהריה והגיעו לחיפה הנצורה למחרת, בדרך הים, ונקברו בקבר אחים בבית הקברות ברמת יוחנן.8 שנים לאחר הרצח נעצרים חשודים בביצועוחודשיים לאחר המקרה קמה מדינת ישראל. עכו נכבשה על-ידי יחידות צה"ל. לאורך השנים הועלו שמועות ולחשושים לגבי זהות האנשים שרצחו במו ידיהם והתעללו בגופות ארבעת עובדי חברת החשמל במבואות עכו.ב-1955 התקבל במחוז הצפוני של המשטרה מכתב ארוך בערבית המפרט שמות חמישה ערבים, ארבעה מעכו ואחד מהכפר ג'דירה בגליל המערבי, ובו נטען כי הם רצחו במו ידיהם את ארבעה היהודים וחמישה חיילים בריטים במרס 1948 וציין שמות עדי ראיה שראו את הרצח. החלה חקירת משטרה בנושא. עדי הראיה נקראו למשטרה ונחקרו. נאספו עדויות וחומרים. עדי ראיה חזרו מידי פעם מעדויותיהם מחשש לנקמה. באפריל 1956 באישון לילה, 8 שנים לאחר רצח ארבעת עובדי חברת חשמל, התדפקו אנשי משטרה על בתי חמשת החשודים ברצח. הם נעצרו לחקירה והואשמו ברצח ארבעה היהודים עובדי חברת החשמל וחמשת החילים הבריטים. תוך יומיים הובאו בפני שופט השלום בעכו וזה הורה להאריך מעצרם. עורכי דין יהודים התבקשו להגן על החשודים. רוב החשודים נעצרו מחוסר הוכחות על-פי דיווח העיתונות דאז, בין חמשת החשודים ברצח שנעצרו: מוחמד שעבאן איש מפא"י מזכיר האיגוד המקצועי של הפועלים הערביים בעכו שהיה דמות מרכזית של מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) מבין ערבי עכו. חשוד נוסף שנעצר על-פי דיווח העיתונות דאז היה עדנאן נאגמי אחיו של מוסה נאג'מי מי שהיה חבר הוועד הערבי העליון ומעוזריו של המופתי .במאי 1956 הורה שופט השלום בעכו לשחרר 4 מתוך חמשת הערבים שנחשדו ברצח ארבעת עובדי חברת חשמל וחמישה חיילים בריטים מחוסר הוכחות. לזכרם והנצחתם של ארבעת עובדי חברת חשמל שנרצחו בכניסה לעכו נקרא רחוב בעכו בשם רחוב הארבעה.

ארבעת עובדי חברת חשמל שנהרגו .תולדות החיים של ארבעת עובדי חברת חשמל שנרצחו במבואות עכו מופיעים באתר "יזכור" של משרד הביטחון. אני מביא על בסיס הנכתב באתר זה את תולדות חייהם.

ישעיהו הלב"ץ – נולד ב-1908 למשפחת חלוצים שעלתה מרוסיה בשנת 1915 והתיישבה בירושלים. הוא למד בבית-הספר "תחכמוני" ובגימנסיה העברית בירושלים בגיל 15 הצטרף ל"הגנה". לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה העברית בירושלים יצא להכשרה חקלאית בחפצי-בה ובנהלל. לאחר-מכן יצא לגרמניה ולצ'כוסלובקיה להשתלמות מקצועית בחשמל, ובשנת 1929 חזר ארצה והתיישב בחיפה. הוא התקבל לעבודה בחברת-החשמל ושימש כמפקח על הרשת באזור חיפה. במאורעות תרפ"ט השתתף בהגנה על שכונת תל עמל ובמאורעות 1936 השתתף בהגנה על עפולה. בתקופת מלחמת-העצמאות שימש כמדריך ב"הגנה. בנו גדעון(גידי) הלב"ץ, נפל בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים.

שטיינפרס – נולד ברוסיה ב-1905. התגורר בחיפה. גדל במשפחה חסידית ולמד בחדר ובישיבה עד גיל 13. בגיל 15 (1920), עלה לארץ עם משפחתו, שהתגוררה בפתח תקוה ועבד לצד אביו בפרדסים. במאורעות 1921 השתתף אברהם בהגנה על פתח תקוה. בשנת 1934 התקבל כפועל קבוע בחברת החשמל. כאשר עבד בעמק יזרעאל הכיר את יהודית, נשא אותה לאישה והיה אב לשני ילדים. בשנת 1934 התקבל כפועל קבוע בחברת החשמל ועבד באזור חדרה.

יהושע בורנשטיין – בן חיה פרל והרב ישראל הלוי, נולד ב-1905 בעיירה רייוויץ, ברוסיה. למד ב"חדר" ובישיבות קיוב וייקטרינוסלב. בעודו נער הצטרף ל"החלוץ". ב-1923 עלה לארץ ישראל. בארץ עבד תחילה בקבוצת "צריפין" שבמושב בלפוריה ואחר-כך הצטרף לגדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור. כחבר ה"גדוד" עבד בתל-יוסף, חיפה, ירושלים, כפר-גלעדי וב"קבוצת הרועים" בחמרה. לאחר שעזב את ה"גדוד" יצא לעבוד במפעלי ים המלח, בכפר סבא, בחברת "סולל בונה" ובבניין תחנת הכוח של חברת החשמל בחיפה. ברבות הימים היה לעובד קבוע בחברת החשמל והשתקע בקריית חיים. כל אותו זמן היה גם פעיל בשורות ה"הגנה".

קלמן גלר בן שושנה ובנימין, נולד ב-1904 בווהלין, פולין. בנערותו הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" עלה לארץ בשנת 1924 ומיד עם בואו היה לחבר פעיל ב"הגנה". ב-1924 הצטרף קלמן לקבוצת "רדזיבילוב", שירדה לכינרת לעבודה חקלאית. בשנת 1926 התפזרה הקבוצה וקלמן עבר לחיפה ביוני 1940 נתקבל לעבודה בחברת-החשמל כנהג והיה מסיע את פועלי החברה לעבודות ברשת .

בצער על פטירתו של אריה ריכטר

אני מצטערת להודיעכם על פטירת בעלי אריה ריכטר 

רותי יצחקי ריכטר

בני קריית חיים לדורותיהם, וקוראי האתר, אבלים ומשתתפים בצערה של חברתנו היקרה, רותי יצחקי -ריכטר היוצרת והסופרת, במות בעלה היקר אריה. אנו משתתפים בצער בני המשפחה.

רותי יקרה ,

משתתפים בצערך ובצער בני המשפחה על פטירתו של אריה , יד ימינך ,שהיה שותף

פעיל ותומך ליצירותיך הנפלאות.

שולה ואלי רביד