העברה מויקיפדיה

פועה מֶנצֶ'ל (בן-טובים) (1903 – 20 בפברואר 1991) הייתה אשת חינוך ישראלית, מייסדת ומנהלת בית הספר התיכון מקיף א' באר שבע (שקרוי על שמה כיום) בין השנים 1954–1966, ומייסדת החינוך התיכוני המקיף בישראל. נודעה כידידתו של פרנץ קפקא ומורתו לעברית. על שמה רחוב בבאר שבע.

תולדות חייה

פועה נולדה בשכונת אוהל משה בירושלים לדבורה וזלמן בן-טובים, נכדה לאיש העלייה הראשונה יצחק-אייזיק בן-טובים. היא למדה בבית הספר היסודי 'עזרה' ובבית הספר אליאנס בעיר, בעקבות מלחמת העולם הראשונה נסגרו בתי הספר והיא המשיכה את לימודיה בבית הספר הגרמני ברחוב הנביאים, בו נקשרה לתרבות הגרמנית. משהסתיימה המלחמה עברה לגימנסיה העברית רחביה, בה סיימה את לימודיה בשנת 1921 אצל מורים כשלמה שילר והוגו ברגמן. לאחר סיום לימודיה שכר ברגמן את שירותיה כמקטלגת בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שרק נפתח.ברגמן סייע לפועה בן-טובים להשיג מלגת לימודי מתמטיקה באוניברסיטה הגרמנית בפראג ומגורים בבית אמו בעיר. כמקור פרנסה שימשה הנערה הצעירה מארץ ישראל כמורה לעברית. בדצמבר 1922 התחילה ללמד עברית את פרנץ קפקא שהיה מכר של משפחת ברגמן. בנוסף, שימשה כמדריכה לחברי סניף תנועת "בלאו וייס" הציונית בפראג, סיפרה על ארץ ישראל ונופיה ולימדה את בני הנוער שירים עבריים. בהשראת לימוד אותם שירים כתב קפקא את סיפורו האחרון: "יוזפינה הזמרת ועם העכברים"^[1].

בשנת 1923 החליטה פועה בן-טובים שבכוונתה להתמחות בפדגוגיה ולא במתמטיקה ונסעה לברלין לצורך לימודים בסמינר למורות. בשנת 1923 הכירה את ד"ר יוסף מנצ'ל במסגרת עבודתם המשותפת במוסד הילדים "אהבה" של ביאטה ברגר, ונישאה לו. באותה עת התכתבה עם קפקא בעברית, בעיקר בקשר להתלבטויותיה לגבי עתידה ולהסכמת הוריה למסלול הלימודים בו בחרה. מכתב של קפקא אליה שרד והוא דוגמה יחידה לכתב-ידו של הסופר בעברית. קפקא המשיך לדרוש בשלומה של פועה במכתביו למכריהם המשותפים, אך היא ניתקה את קשריה עמו.

בשנת 1925 חזרו פועה ויוסף מנצ'ל לארץ ישראל, בה לימדה מספר שנים לאחר מכן שבה לברלין ללימודים לתואר דוקטור בפדגוגיה. בשובה לישראל המשיכה ללמד בירושלים (יוסף היה במשך שנים רבות מנהלו של תיכון בית הכרם^[2]). פועה מנצ'ל הייתה מנהלת בית ספר "בית הילד" בירושלים מ-1940 עד 1947 או 1948. היא הייתה מנהלת אהודה מאד, בית הילד הכיל את כל ילדי רחביה בעיקר, והיו בבית הספר מורים ומורות מוצלחים. זה היה בית ספר לכתות א' עד ה' וחלק גדול מהתלמידים עברו לאחר סיומם את הלימודים מבית הילד לתיכון בית הכרם וחלק אחר עבר לגימנסיה רחביה. בביקור לפני כמה שנים בירושלים המקום נראה כפי שהיה בזמנו [ברטה13 חוויות אישיות]. פועה בין היתר חברה ליוסף בנטוויץ' בלימוד הגותו של בנג'מין בלום ("הטקסונומיה של בלום") ובשלילת המודל החינוכי המכוון לקראת בחינת בגרות כאידיאל. בפרט שמה מנצ'ל דגש על החינוך המעשי והמקצועי ועל טיפוח ההכשרה המקצועית הרצינית הבאה לפתח כישרונות הקיימים בכל ילד, באופן שיכוון אותו למסלול חיים יצרני, מועיל ומספק. דעתה על "בחינות הבגרות ":

התעמולה הגדולה שעשו בארץ ל"בחינות הבגרות" הורידה את כבוד ההכשרות המקצועיות בעיני הורים וילדים "יוקרתיים" (אני מקווה שביום מן הימים תיעלם הגדרת הקסם הזו "בחינת בגרות" מתוך הלקסיקון הישראלי-פדגוגי…) אדרבא, עשו תעמולה להוציא את "המחוננים" העיוניים מאזורי פיתוח אל בתי ספר עיוניים. 

— חיים ומעש עמ' 293

משנת הלימודים 1948/1949 עד שנת הלימודים 1953/1954 ניהל ד'ר יוסף שלמה מנצ'ל את תיכון עירוני מקיף קריית חיים. בשנת 1954 נפטר יוסף מנצ'ל והוא בן-50.ד'ר פועה מנצ'ל נמנתה על סגל ההוראה של בית הספר בקריית חיים ולאחר פטירתו של בעלה יוסף , הגיעה לבאר שבע על מנת לנהל את בית הספר התיכון בעיר. העיר קלטה עולים חדשים רבים. מנצ'ל החלה לגבש רעיון לבית ספר תיכון שיכיל מגמות לימוד רבות, הן עיוניות והן מעשיות, כדי לאפשר לכל תלמיד למצוא מגמה המדברת אליו ויאה לכישוריו, גם אם לא לבגרות מלאה, לפחות על מנת לזכות בתעודת גמר 12 שנות לימוד^[3].

מנצ'ל הביאה לבירת הנגב מורים כצייר דן לבני, שפתח בבית הספר את מגמת האמנות והצלם דוד אולמר שייסד בבית הספר את המגמה לצילום. בית הספר היווה דגם לכל בתי הספר התיכוניים המקיפים בישראל.

לפועה ויוסף מנצ'ל נולדו שני ילדים. בנה הבכור היה הארכאולוג אהוד נצר ובתה הצעירה הייתה תרצה ואן-לפן.

מנהל בית הספר התיכון בקריית חיים ,ד'ר יוסף שלמה מנצ'ל, בסגל ההוראה ד'ר פועה מנצ'ל ובין בוגרי מחזור ה' , בנם אהוד מנצ'ל

אלי רביד, ליישי :

ד'ר פועה מנצ'ל לימדה אותנו, בקריית חיים את לימודי הביולוגיה .שיעוריה המרתקים והסבריה מלווים אותנו גם היום.

אורית ברנר :

זוכרת את פועה, ז"ל, המנהלת התקיפה, וידידת אבי , (שהיה מורה בביה"ס התיכון המקיף הראשון בארץ, בניהולה), כבוגרת ביה"ס, וכמי שגדלה (מאמצע כיתה א' עד סיום ביה"ס התיכון, בבאר שבע. החזון שלה,. אישיותה ופועליה זכורים וחקוקים בלב כל מכיריה ומוקיריה. יהי זכרה ברוך !

מסמך משנת 1972 ,מתוך ארכיון "מוזיאון בן אורי "בקריית שמואל. המוזיאון המעניין מאד, פתוח לציבור כל יום שלישי בשבוע .{ מול תחנת הרכבת בקרית מוצקין}.

דוד גליק: מת הארכיאולוג הידוע אהוד נצר ,שנפל בהרודיון.

העברה מ"הארץ " 28.10.2010.

פרופ' אהוד נצר הקדיש עשרות שנים לאתר ההיסטורי שבו מצא את תגלית חייו – ובו נפגע השבוע. "נעשה כל מה שאפשר לתרום את אבריו ולהציל חיים", אמרו קרוביו. נתניהו הביע תנחומים: אבדה למשפחה, לחוקרי המורשת ולמדע.

פרופסור אהוד נצר, מחשובי הארכיאולוגים בישראל, הלך היום (ה') לעולמו בגיל 76, לאחר שנפל השבוע ממעקה שעליו ישב בהרודיון – האתר ההיסטורי שאותו חקר שנים רבות. הלוויתו תתקיים מחר ב-10:00 בבית הקברות של קריית ענבים.

מוטי אשכנזי, קרוב משפחתו של פרופ' נצר, אמר ל-ynet כי "היה ברור לנו שאם אפשר להציל חיים – המשפחה תעמוד כחומה בצורה לתרום את מה שניתן מאבריו, זה מה שהוא רצה בעצמו והיה חתום מזה שנים על כרטיס אדי. מאז הפציעה עשה הצוות בבית החולים הדסה עין כרם פעולות להארכת חייו כדי לבדוק אפשרות לתרומת איבריו". ביום שני, בתום ישיבת צוות החופרים בהרודיון, ישב פרופ' נצר על צינור פלדה במה שמכונה "הקבינה המלכותית" של התיאטרון בהרודיון. עדי ראייה סיפרו כי מצב הרוח היה מרומם מאוד – עד שלפתע נשברו כמה ברגים במעקה, והארכיאולוג נפל אחורנית על הגב ונחבל בראשו. לאחר מכן נפל בשנית, ונפגע בחוליות הצוואר.

אשכנזי סיפר כי הפרופסור היה בהכרה כשפינו אותו לבית החולים, אך הפגיעה בגזע המוח הייתה מאוד קשה והדימום הפנימי התרחב.הערב, אחרי שנודע על מותו, גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התקשר לאלמנה דבורה נצר כדי להביע תנחומים. הוא סיפר בשיחה כיצד פגש את נצר בהרודיון בזכות בנו הצעיר, אבנר, שמתעניין בארכיאולוגיה של ארץ ישראל, ויחד איתו הם סיירו בקבר הורדוס שחשף נצר. "פטירתו הטראגית היא אבידה למשפחה, לחוקרי מורשת ישראל ולמדע הארכיאולוגיה", אמר נתניהו.

למרות גילו המתקדם, נצר היה פעיל מאוד בעבודתו, ניסה להשיג תקציבים להמשך החפירות ונתן הרצאות ברחבי העולם. צוותו של הפרופסור הוותיק עומד מאחורי גילוי הקבר של הורדוס בהרודיון והתיאטרון של הורדוס. קרובו אמר כי אם יש משהו סימבולי בתקרית, זה שהיא אירעה במקום שלו הקדיש עשרות שנים מחייו ובו מצא את תגלית חייו.

פרופסור אהוד נצר .הצילומים מתוך מגזין " ארץ הצבי".

צילום מאוסף תולדות נח'ל עוז-גייזי שביט.

העברה מויקיפדיה

לידה	1 במרץ 1891 וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	7 במאי 1973 (בגיל 82) חיפה, ישראל
מדינה	ישראל
השכלה	אוניברסיטת וינה (6 ביולי 1914)
מעסיק	אוניברסיטת תל אביב

רודולפינה מנצל (בגרמנית: Rudolphina Menzel; ‏1891 – 1973) הייתה מאלפת כלבים ומדריכת כלבנות יהודייה שפעלה באוסטריה, בגרמניה ובישראל. עסקה באילוף כלבים למשימות ביטחון, בשירות המשטרה האוסטרית, הצבא הגרמני, הצבא הבריטי ו"ההגנה", ולאחר מכן אילפה בישראל כלבי נחייה לעיוורים.

ביוגרפיה

מנצל נולדה ב-1 במרץ 1891^[1] בווינה למשפחת וולטוך (Waltuch)^[1] האמידה. היא למדה באוניברסיטת וינה, ושם קיבלה תואר דוקטור בפסיכולוגיה, ביולוגיה וביוכימיה. במהלך לימודיה הייתה פעילה באגודת הסטודנטים הציונית והקימה את הסניף הווינאי של תנועת הנוער הציונית "תכלת לבן". בשנת 1915 נישאה לרופא רודולף מנצל, והשניים עברו להתגורר בווילה מפוארת בעיר לינץ. בשנות ה-20 הקימו בני הזוג מנצל בביתם בית ספר לאימון כלבי תקיפה, הגנה, שמירה וגישוש, וערכו מחקרים בתחום זה, שזיכו אותם במוניטין בינלאומי. הם אילפו כלבים להגיב לפקודות בעברית, ושלחו אותם לארץ ישראל. כלבים שאימנה למען משטרת אוסטריה והצבא הגרמני אולפו אף הם להגיב רק לפקודות בעברית. בשנת 1934 הגיעה לביקור ראשון בארץ ישראל, והכשירה מאלפי כלבים של "ההגנה".בעקבות האנשלוס – סיפוח אוסטריה לגרמניה בשנת 1938, הורה היטלר להעביר את בני הזוג מנצל למחנה של הצבא הגרמני, כדי שיעבדו בשירותו. בעזרתו של סגן מפקד האס-אס בלינץ, שהיה ידידם, נמלטו בני הזוג מנצל, וב-12 בספטמבר 1938^[1] הגיעו עם אחדים מכלביהם לארץ ישראל. בני הזוג התגוררו בקיבוץ רמת יוחנן, ולאחר מכן עברו לקריית מוצקין, שם הקימה מנצל את "המכון לחקר כלבים ואילופם". במכון עסקו תחילה באילוף כלבים לצורכי ביטחון, ובין השאר הוכשרו בו כלבים לגילוי מוקשים. בהדרגה הפך המכון למרכז ארצי לגידול כלבים גזעיים, בין השאר לצורכי חקלאות. בשנת 1942 פנה אליה הצבא הבריטי, כדי שתכשיר 400 כלבים למען הכוחות שפעלו בצפון אפריקה. מנצל נועצה במשה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, והוא הורה לה להיעתר לבקשה. הבריטים הבטיחו שלא ישתמשו בכלבים אלה נגד יהודים, ועמדו בהבטחתם. מנצל גילתה וטיפחה את גזע הכלב הכנעני והעניקה לו את שמו, הביאה להכרה בו כגזע נפרד, ואף ייצאה ממנו לארצות הברית ולמדינות נוספות. לאחר מלחמת העצמאות עברה להכשרת כלבי נחייה לעיוורים, בשנת 1949 הקימה בקריית חיים את המכון לאימון כלבי נחייה לעיוורים, שפעל עד 1970. בשנות ה-60 לימדה פסיכולוגיה של בעלי חיים באוניברסיטת תל אביב והייתה האישה הראשונה שהייתה לפרופ' באוניברסיטה זו (1962). רודולפינה מנצל נפטרה ב-7 במאי 1973^[2], כמעט שלוש שנים לאחר פטירת בעלה, ב-1 באוגוסט 1970.^[3]

}

איורי האדריכל והאומן מאיר בן אורי, כלבי ד'ר רודלפינה מנצ'ל

ד'ר רודלפינה מנצ'ל עם ראשוני אנשי הצוות והמטופלים. המרכז לכלבי נחייה " מגדל אור ", בקרית חיים. להערכת יגאל ברק: צולם בשנת 1952-3.שלישי מימין מנדלבאום.

חיים קאופמן ,

מכללת לוינסקי -וינגייט ,מבוא מתוך עדות אישית אודות "שיכון עירוני" בקרית חיים, פרק שמיני בספר " פה שם ובכל מקום, ספורט ומרחב בישראל" , ספרם של אור לוונטהל ואדי כרמי, הוצאה לאור "פרדס ", 2023.

"שיכון עירוני" וקריית חיים מתוך: פה, שם ובכל מקום : ספורט ומרחב בישראל  פרק שמיני: ה"שיכון", המעברות והאצטדיון בקריית חיים: עדות אישית עמוד 170 : מכיוון שבכל דירה כזו היו מקלחת עם שירותים, מטבחון זעיר, וניתן היה לבנות בה מרפסת קטנה ואפילו לטפח גינה במרחב שבין השורות . כיוון שהשכונה לא הייתה ידועה לכול ( כתובת הדואר שזיהתה אותה הייתה : "שיכון עירוני, מפרץ חיפה" ) , אם אחד מתושביה נשאל היכן הוא מתגורר, הוא ציין את קריית חיים כמקום מגוריו, אך בפועל השכונה הייתה מנותקת מקרית חיים . כל השירותים הנדרשים היו בתוך השכונה עצמה : היה בה מרכז מסחרי שכונה "שוק" ; בית ספר יסודי ( בשם : "להגשמה" ) ; קופת חולים ; גני ילדים ; ספרייה ; צריף לאירועי תרבות ; מספרה ; מגרש משחקים ; גן ציבורי ; ושני בתי כנסת, כך שתושביה כמעט ולא נזקקו לשירותים השונים של קריית חיים, מלבד אולי צפייה בסרטים בבית הקולנוע "בית העם" ( כיום תיאטרון הצפון ) . בין השכונה לקריית חיים הייתה אף הפרדה פיזית : מרחב רחב של חולות, של שיחים, ושל עצי איקליפטוס שנתחם בצד מזרח ב"מגדל אור" ( מרכז להכשרת עיוורים ) , ובצד מערב חצץ בין השיכון ובין קריית חיים כביש האי . פי . סי . המוביל לקריית ים . הדרך בין השיכון לקריית חיים הייתה שביל צר ארוך וסלול לנסיעה באופניים .

העברה מ"היסטוריה ושימור בישראל " בעריכת אליעד אלון. פרסום מיום 26.7.24.

בתמונה : כפר הנוער בן שמן , החצר ההיסטורית { מתוך ויקיפדיה }.

 'בן שמן' – המושב, כפר הנוער, היער, המחלף…מי הגה את שם האזור? 

  חיפה: רחוב 'בן שמן' פינת רח' שמריהו לוין, פינת ביתו הראשון של יהודה איתין.(מדרגות רח' בן שמן מתחברות לרח' עמק הזיתים, וממנו סמטת פינת בן שמן).שמן זית, סבון משמן זית, שמן מ"גפת" (שיירי זיתים), מפעלי 'עתיד' (לימים ביהח"ר שמן), מושב בן שמן, כפר הנוער בן שמן, יער בן שמן, מחלף בן שמן…מה הקשר לחיפה ??כל הנ"ל קשור לדב קלימקר ז"ל (1865-1947), אשר עפ"י המסופר אודותיו הוא ולא אחר היה האיש שהגה את השם 'קרן בן שמן' לביהח"ר לשמן 'עתיד' באדמות בית עריף / חדיד באזור רמלה. דב קלימקר היה כימאי, תעשיין, אשר בשלושת העשורים האחרונים לחייו התגורר בחיפה, עסק בתעשייה, מורה לכימיה, ופעיל ציבורי. בנושא ייצור שמן עסק מתחילת המאה ה-20. (דב היה גם הסבא של רות דיין וראומה ויצמן). קלימקר עלה לא"י ב- 1903, וייסד בראשון לציון בחצר היקב מפעל מוצרים כימיים משאריות ייצור היין. ב- 1903 עלה לא"י נחום וילבוש (וילבושביץ), אשר ייסד את ביהח"ר לשמן זית על אדמות בית עריף / חדיד באזור רמלה. המפעל, שהחל לפעול בינואר 1906, נקרא 'חדיד' ואח"כ 'עתיד' – ע"ש החברה שמרבית משקיעיה היו מהעיר צאריצין ברוסיה (כיום וולגוגראד). קבוצה זו הקימה ב-1909 גם את מפעל 'עתיד' בחיפה. בשנת 1906 רכש דב קלימקר שטח בעמק הארזים (אזור מוצא) בשותפות עם אהרן אייזנברג (מייסד רחובות). הם הקימו במקום מפעל בשם "חרמון" שכלל בית בד ומפעל לייצור סבון ממיצוי גפת. המפעל פעל בשנים 1909-1912, ונסגר בשל חוסר כדאיות כלכלית. גם ביהח"ר לשמן זית 'עתיד' באדמות בית עריף כשל. באפריל 1910 הועבר ביהח"ר לניהול שלושה מבעלי מניות 'עתיד': יוסף קודריאנסקי, אהרון-זליג קרינקין ושמואל אשכנזי. השותפים שינו את שם וייעוד ביהח"ר ל: "קרן בן שמן" – מפעל לייצור סבון משמן זית. דב קלימקר הועסק כמנהל המפעל לסבון, והוא זה שהגה את שם ביהח"ר: 'קרן בן שמן'.(זאת על פי הערך אודותיו ב'אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו בעריכת דוד תדמור) המפעל פעל במשך כשנתיים ונסגר אף הוא מפאת קשיים כלכליים, אך שמו התקבע כשם המקום והאזור: 'בן שמן' !החל משנת 1913 הפעיל דב קלימקר בחכירה את ביהח"ר 'עתיד' בחיפה (כיום 'שמן תעשיות') לייצור שמן מגפת. המפעל סייע לשלטון התורכי במאמץ המלחמתי במהלך מלחמת העולם הראשונה, אך כאשר פרצה שרפה במפעל האשימו אותו השלטונות באיתות לבריטים בעזרת אש, והוא נאסר. לאחר תום המלחמה, עזב את התעשייה והתמסר לעבודה ציבורית בחיפה. הוא היה יו"ר ועד הדר הכרמל, יו"ר אגודת המהנדסים והכימאים בחיפה, ומורה לכימיה בביה"ס הריאלי בסביבות 1920-22 כאשר ביה"ס הופעל בדירות שכורות בעיר התחתית. דב קלימקר נפטר בחיפה בגיל 82 ביום 27 במאי 1947. הוא הובא למנוחות בבית העלמין חוף הכרמל. יהי זכרו ברוך .

תחקיר וצילום שלט רחוב 'בן שמן': פנינה ויט מודעה מגיליון עיתון 'הצבי – 1.4.1910 – ביהח"ר 'קרן בן שמן' (מומלץ לפתוח את התמונה) – אוסף עיתונות יהודית היסטורית, הספרייה הלאומית

פינת רחוב בן שמן פינת רחוב שמריהו לוין בחיפה. צילום: פנינה ויט.

אלי רביד, ליישי :

בין מייסדי קריית חיים ופעיליה היו עובדי בית החרושת " שמן " בחיפה { בחוף שמן }.

איציק שביט, העברה מ" זיכרונות קריית חיים" , פורסם 3.7.24.

בנימין פרגר מקרית חיים בחולצה לבנה למעלה ,מפעיל מכונת חיתוך לסבון בית החרושת "שמן " בחיפה, שנת 1937.אוסף משפחת פרגר מקרית חיים.

המוזיאון ערוך לפעילויות הבאות:
 

*הרצאות וסיורים למבוגרים.
*הדרכות והפעלות בעקבות ציורי התנ"ך והמדרשים, לתלמידים ונוער. *לימוד תנ"ך בסיוע האמנות, דרך התבוננות מודרכת ביצירות המוצגות. הפעילויות מיועדות לבודדים ולקבוצות.

קבוצות- כיתות תלמידים ונוער- חייבות בליווי של מורה- מדריך בהתאם לגודל הקבוצה.

המוזיאון פתוח בדרך כלל בימי שלישי בשעות 10.00-16.00 ועל פי תאום מראש.

לתיאום הדרכה וביקורים: יאיר בן אורי       

על קיר ביתו כתב מאיר בן אורי את הפסוק " טוב טעם    למדני –  כי במצוותיך  האמנתי."     
     {מתוך תהילים ק'יט}. פסוק זה בא לבטא את האמונה שטעם טוב ניתן וצריך ללמד וצריך להנחיל לא רק ליחידים אלא גם לציבור כולו, מתוך אמונה שלימה בתורה ובקיום המצוות. 

האדריכל הצייר והאומן המוכשר ר' מאיר בן אורי ז'ל { 1908-1983}            
                                                                                                               

1. העברה מויקיפדיה : מאיר בן אוּרי (ח' באדר ב' תרס"ח, 21 במרץ 1908 – כ"ב באייר תשמ"ג, 5 במאי 1983) היה אדריכל, במאי, צייר, מאייר, מוזיקאי, מנצח ומלחין ישראלי. ביוגרפיה :בן אורי נולד בשם מאיר מקסימיליאן וַאסְבּוּצְקי בריגה למשה בן שמואל ואסבוצקי ורוזה בת מאיר הכהן קרון, שנתנה לו את שמו העברי על שם אביה שהיה צורף אומן.היה מהראשונים ללמוד בגן ילדים בשיטת מונטסורי. התחנך בריגה, מינכן, קופנהגן (בזמן מלחמת העולם הראשונה) וברלין. למד הנדסה ואדריכלות והתמחה בתכנון ערים באוניברסיטה הטכנית של ברלין.פעל בתנועת-הנוער הלאומית "בלאווייס" ולאחר מכן היה חבר ומדריך באגודת הסטודנטים הציונית "קדימה" בברלין והלחין בתרפ"ט את המנונה "הוי עד מתי"^[1]. לאחר תקופה זו פעל בהסתדרות הציונית בגרמניה. בתרצ"ב (1932) ערך מסע בארץ ישראל שבה ביקר בפסח, בירדן, בלבנון ובסוריה וסיכם את רשמיו במחברת המלווה בציורים. לאחר שסיים את לימודיו עלה לארץ ישראל בתרצ"ד (1934), ועיברת את שם משפחתו ל"בן אורי" על שם בצלאל בן אורי כסמל לשאיפתו המקצועית-אמנותית. גר בעיר חיפה, עבד כאדריכל והפך לתלמידו ועוזרו של הרמן שטרוק. בתש"ב (1942) נשא לאישה את יהודית, בתו של ד"ר פרץ ברנשטיין^[2], ממנהיגי הציונות הכללית ולימים שר וחבר הכנסת. בתחילה התגורר עם רעייתו בשדה אליהו ובתש"ו עבר להתגורר בקריית שמואל שבקריות מצפון לחיפה. עבד זמן מסוים בירושלים בעבור המחלקה לנוער של קק"ל בבימוי הצגות, יצירת סרטים מצוירים הוריזונטליים^[3], הלחנת שירים וציורים, וחזר לחיפה.בשנת תשכ"ח (1968), לכבוד 20 שנה למדינת ישראל, הציג באוניברסיטת בר-אילן תערוכה של 38 ציורים המסמלים את דרכו של עם ישראל מאז יציאת מצרים, תחת הכותרת "תביאמו ותיטעמו". בפתיחת התערוכה דיבר נשיא האוניברסיטה, פרופ' משה ימר^[4].באגף בקומה השנייה בביתו שבקריית-שמואל פתח בתש"ם את "המוזיאון לאומנות דתית" (המכונה גם "מוזיאון בן אורי") שבה הציג מעבודותיו ויצירותיו הרבות בתחומים המגוונים שבהם יצר.על קיר בביתו שבקריית-שמואל כתב את הפסוק "טוב טעם ודעת למדני כי במצוותיך האמנתי" (תהילים, מזמור קי"ט) ששימש כמוטו ליצירתו, כמבטא את האמונה שטעם טוב ניתן ללמד וצריך להנחיל לא רק ליחידים אלא גם לציבור כולו מתוך אמונה שלמה בתורה ובשמירת מצוות. אב לנעמי, יאיר, עפרה, יעל ותמר.

אלי רביד , ליישי : השבוע בקרתי במוזיאון בן אורי בקריית שמואל . במוזיאון שפע מוצגים מעניינים בתוכם תמונות שמן , אקוולרים ותחריטים בעקבות התנ'ך והמדרש, נופי ארץ ישראל ותולדות התיישבות. בצד תשמישי קדושה מקוריים , כדים וצלחות חרס מצוירים , מוצגים מבחר תכנונים אדריכליים של ישובים ומוסדות , בעיקר של הציונות הדתית בארץ, פרי יצירתו של האדריכל מאיר בן אורי, ביניהם תכנון כפר הנוער הדתי בכפר חסידים , ישיבת כפר הרוא'ה וישיבת כרם יבנה. בין המוצגים המיוחדים והמרשימים מאד תמצאו רהיטים אותנטיים מעוטרים , עבודות מחקר, יצירות אמנות חינוכיות לנוער וילדים , יצירות מוסיקאליות יהודיות מקוריות , תשלילי סרטים מאוירים פרי יצירותיו המופלאות של האדריכל -האומן מאיר בן אורי , וכן ציורים מרשימים של רעייתו הגברת האומנית יהודית בן אורי לבית ברנשטיין. במהלך שנים ארוכות בנו בני הזוג בן אורי את המוזיאון המרשים והוא מוצג לציבור , בביתם הפרטי של בני המשפחה , ברחוב בר אילן מספר 15, בקריית שמואל { בסמוך לתחנת הרכבת של קריית מוצקין } בנם , יאיר בן אורי , פותח את המקום לרשות הציבור אחת לשבוע ביום שלישי. מומלץ לתאם מראש עם יאיר , בטלפון הרשום מעלה. תתקבלו במאור פנים. מובטחת לכם חוויה מרתקת .למוזיאון אתר בשם " מוזיאון בן אורי". האתר פתוח לכל, ואתם מוזמנים לבקר בו , להתרשם ללמוד ולהנות. חוויה לכל בני המשפחה.

העברה מויקיפדיה : קריית שמואל , השכנה לקריית חיים { כיצד שני רחובות שתוכננו בקריית חיים הפכו בשנת 1935 לקריה דתית עצמאית }

ההחלטה על הקמת הקריה התקבלה בשנת 1933 על ידי קבוצת חברי סניף הפועל המזרחי בחיפה, שהעדיפו הקמת שכונה עצמאית, על פני קבלת אזור מצומצם בין שני רחובות בקריית חיים. בניית התשתית לשכונה החלה בט"ו בתמוז תרצ"ה (16 ביולי 1935) על קרקעות בעמק זבולון שרכשה הקרן הקיימת. לאחר קשיים שנבעו מפשיטת רגל של החברה שבנתה את הבתים, נחנכו הבתים הראשונים בל"ג בעומר תרצ"ח (19 במאי 1938). הבתים הראשונים, בני קומה אחת, על מגרש גדול, נבנו על הקרקע החולית ברחובות הנצי"ב, בר־אילן ותורה ועבודה של ימינו. השכונה נבנתה באזור שומם באותם הימים, מצידה המערבי של מסילת הרכבת חיפה–ביירות, וסמוך למחנות צבאיים בריטים גדולים. בסמוך לשכונה שכן מאהל בדווי שישב על אדמות הקק"ל, אך תושביו גורשו לאזור עכו בראשית שנות ה־40. באמצע שנות הארבעים נבנו בקריה בתים לעולים מגולי מאוריציוס בחלקה הדרומי של הקריה, ממערב לחלק הוותיק. אחרי קום המדינה הוקמו בשכונה שיכונים דו־קומתיים לחיילים משוחררים בחלקה המערבי של הקריה, ובשנות ה־60 הוקמו שיכונים של בתים בעלי ארבע קומות וכמה כניסות לבלוק לעולים בחלקה הצפוני. בתקופת העלייה ההמונית שכנה בחלקה הדרומי של השכונה מעברה, בשם מחנה העולים בקריית שמואל. בשנותיה הראשונות של הקריה יכלו להתקבל אליה אך ורק חברים בתנועת הפועל המזרחי.

תוכנית בניין ערים של קריית שמואל נעשתה על ידי האדריכל מאיר בן אורי. בן אורי תכנן את בית התרבות – מרכז החנויות, את גן הילדים ורבים מבתי השכונה בשנותיה הראשונות. בן אורי בנה ביתו ברחוב בר־אילן 15 וגר במקום מחורף תש"ו עד מותו באייר תשמ"ג. הקים בביתו את המכון לאומנות דתית, שהפך להיות מוזיאון בן אורי לאומנות יהודית דתית. בן אורי יזם את הבאת ארון הקודש האיטלקי לקריית שמואל, הכין את התוכניות לשחזורו ופיקח על הביצוע.

בשנותיה הראשונות היה לקריית שמואל מעמד מוניציפלי עצמאי^[1] עד שבשנת 1952 צורפה קריית שמואל כשכונה לעיר חיפה בעקבות הצטרפותה של שכנתה קריית חיים. מדי זמן עולות תוכניות לאחד את כל הקריות לגוש מוניציפלי אחד, ובכללו גם קריית שמואל, אולם עד עתה לא הבשילו ניסיונות האיחוד לשלבים מעשיים.

האוכלוסייה בקריית שמואל היא דתית לאומית ברובה וקיימת בה תקנה האוסרת למכור דירות או מגרשים לאנשים שאינם נחשבים לדתיים. למרות זאת, בעקבות גל העלייה מארצות ברית המועצות לשעבר, גדל אחוז החילונים המתגוררים בקריית שמואל, בעיקר בחלקה הצפוני, בשל חוסר היכולת לאכוף תקנה זו.בקריה פועל ועד מקומי בן שבעה חברים, המשמש גם כאגודה להספקת מים לשכונה. כמו כן, הוקמה בה מנהלה מקומי

אִמִּי אָמְרָה: "תָּמָר! תָּמָר!

קְטַנָּה כְּאֵצְבָּעוֹן.

הֵיִי גְּבוֹהָה, הֵיִי תְּמִירָה,

אִכְלִי בְּתֵאָבוֹן!"

וְגַם אָבִי דּוֹאֵג מְאֹד:

"מָתַי תִּצְמַח תָּמָר?

כִּי חֲבֵרָה לִי תִּהְיֶה

בִּתִּי כַּאֲשֶׁר תִּגְדַּל."

אֲבָל אֲנִי יַלְדָּה קְטַנָּה

תָּמִיד אֶרְצֶה לִהְיוֹת.

יַלְדָּה קְטַנְטָנָה לְעוֹלָם!

חוֹפְשִית כַּדְּרוֹר

לַחלוֹם בִּזְהָב הָאוֹר,

תָּמִיד רַק יַלְדָּהּ, לְעוֹלָם.

קְטַנָּה אֲנִי בֵּין גַּמָּדִים

בְּיַעַר עַד עָבוֹת.

אָצִים רָצִים וְצוֹחֲקִים

בֵּין זְהַב פְּרָחִים לָרֹב.

וּמַנְהִיגָם, זָקֵן צָחקָן,

נִשְׁעָן עַל עֵץ כָּפוּף.

חִיֵּךְ אֵלַי בִּמְאוֹר פָּנִים.

הִגִּישׁ לִי חֹפֶן תּוּת…

רותי יצחקי ריכטר

העברה מפינת הנכד עיתון לילדים, גיליון מספר 26, יולי 2024,

בהוצאת "חדשות בן עזר."

העברה מ" היסטוריה ושימור בישראל" בעריכת אליעד אלון. פרסום מיום 11.7.24

בית לוחמי הגטאות מרכין ראש עם פטירתה של יעל שטרנברג-תרשיש. יעל-יולה תרשיש נולדה בלודז', פולין, ב-13 במארס 1947. היא הייתה בת יחידה להורים ניצולי שואה. אמה איבדה בת בשואה. ב-1957, לאחר עליית גומולקה לשלטון בפולין, עלתה משפחת תרשיש ארצה. הוריה של יעל שלחו אותה תחילה לקיבוץ גבת, שם חייתה דודתה. במשך שנתיים-שלוש חייתה כילדת חוץ בקיבוץ. ברגע שתנאי המחיה של הוריה אפשרו זאת, היא חזרה לגור אתם בקרית חיים. לאחר השירות הצבאי התקבלה יעל ללימודי משפט באוניברסיטת תל אביב. באותה עת חלה אביה, ולאחר שאמה ביקשה שיעל תהיה לידם, שינתה יעל את תוכניותיה; היא נרשמה ללימודי היסטוריה בשלוחה החיפאית דאז של האוניברסיטה העברית. שלוחה זו הפכה להיות לימים אוניברסיטת חיפה. בהמשך השלימה שם תואר שני בהיסטוריה. יעל הייתה מורה אהובה להיסטוריה ולאזרחות, ומחנכת, עד שיצאה לגמלאות. היא הייתה בעלת מודעות פוליטית וחברתית עזה, ונאבקה בלהט נגד עוולות בחברה הישראלית. השכלתה הייתה רחבה מאוד. היא התעניינה בתרבות הפולנית והעברית, והייתה בקיאה בהיסטוריה, במוזיקה, בספרות העולם ועוד. מתוך עניין היא הרבתה לתרגם שירה פולנית לעברית. לאחר יציאתה לגמלאות עבדה יעל בארכיון בית לוחמי הגטאות כמתרגמת מפולנית. עם השנים הצטמצם מספר דוברי הפולנית במוזיאון, ויעל הפכה להיות כתובת לחוקרים מפולין. את חלקם אף אירחה והלינה בביתה. במקביל לעבודתה בארכיון עסקה בתרגום של מסמכים, אישיים (מכתבים, זיכרונות ויומנים) ורשמיים. ב-2016 תרגמה לעברית את יומנו של סווק אוקונובסקי, יומן שנמצא אחרי המלחמה בהריסות ורשה, והשמור כיום בארכיון בלה"ג. היומן ראה אור ב-2017 בהוצאת בית לוחמי הגיטאות (סווק אוקונובסקי, פגישה בסמארה).במשך שנים הייתה חברה בוועדה לחסידי אומות העולם של "יד ושם", ובשנים האחרונות עמדה בראש הסניף החיפאי של ועדה זו. ליעל היה כישרון כתיבה יוצא דופן. היא כתבה לכל אירוע, ואף בתגובה לאירועים שונים בחייה ובחיי המדינה שהייתה יקרה לה. היא רצתה לקבץ את כל כתביה יחד ולשמרם עבור ילדיה ונכדיה, אך לא הספיקה.

יעל השאירה אחריה בן זוג יקר, בן, בת ושישה נכדים. יהי זכרה ברוך.

יעל שטרנברג -תרשיש { 1947-2024}

אלי רביד , ליישי : בני קריית חיים לדורותיהם משתתפים בצער בני המשפחה.

יפורסם באתר כל מידע וחומרים נוספים אודות יעל, שיתקבל מבני המשפחה , חבריה ומוקיריה.