היא עומדת במטבח ומבשלת, כל הנח"ל מצטופף ליד הדלת, – היא עוברת! – היא חוזרת! היא עושה קציצות של תרד ושורפת את כולן, הפלא ופלא.
לה שפתיים נפלאות ושמה הוא עדה, מתוקה היא כמו עוגה של מרמלדה, הסתכלו איך היא פורחת בין הסיר והקלחת כל הנח"ל מזמר לה סרנדה;
אנחנו אותך אוהבים, עדה, עדה, כמו לחם טרי עם ממרח שוקולדה. ואם לא תכיני, כלל לא נתרגזה, נאהב אותך "במקום" כמו מיונזה.
עדה איזו מבשלת מקסימה היא, את קסמיה היא עושה מול הכיריים: היא לוקחת כף של מלח, קילו לחם, קילו קמח, ומכינה מזה בשר לצהרים.
לפעמים ריקה אצלינו הצלחת, אך הלב , הלב מלא את הטבחת לה נגיש ברב אידיליה זר ענק של פטרוזיליה, וברגש לה נשיר כולנו יחד:
אנחנו אותך אוהבים, עדה, עדה…
הסתכלו בה, הסתכלו ישר עליה, מה נאה לה הסינר שלמותניה. היא אמרה לי: קח שני וופלים כי האוכל שוב נשרף לי, וחייכה אלי, אפשר להשתגע.
בכל יום נישא ליבינו המטבחה, ולעדהל'ה נאמר בערך ככה: עד מותנו מרעב פה רק אותך, אותך נאהב פה, כי טבח יפה כמוך אין עוד בנח"ל.
הרקע לכתיבת השיר{ העברה מויקפדיה }: בתקופת שירות הצבאי הייתה לאה נאור בגרעין שנשלח, בתחילת שנות ה-50, להיאחזות הנח"לנחל עוז[1]. במהלך שירותה בקיבוץ נפגשה נאור עם הטבחית שעבדה במקום, עדה דלוגץ'-רז מקיבוץ רמת יוחנן[2]. עדה הגיעה לנחל עוז במסגרת תמיכה של חברי קיבוצים ותיקים בקיבוצים צעירים (נחל עוז הוקם ב-1951)[3]. את חוויית מפגש זה ביטאה נאור בשיר זה.
גייזי נמנה עם מייסדי קבוץ נח'ל עוז והיה בו חבר שנים ארוכות.
ביום י'א באדר תשי'ג { ינואר 1953 } הוקמה היאחזות הנח'ל בעין גדי. שלוש שנים לאחר מכן ,ביום 10 לחדש ינואר 1956 ,אוזרח המקום ונוסד קבוץ עין גדי. רבים מראשוני ומייסדי קבוץ עין גדי הם בני קריית חיים{ גרעין " שדמות " ילידי 1936 וגרעין " רעות " ילידי 1938} חברי תנועת הנוער העובד.
בתמונה המקובצת , פרי יצירתן של עירית עשת מור ושרהל'ה אלבר ז'ל, תמונות החלוצות והחלוצים ,אנשי החזון והמעש, שכבשו את המידבר ונאחזו במקום . חלקם אינם עימנו. בניה הטובים של ארצנו .
שרת החוץ , גולדה מאיר ושגרירים ,מבקרים את חלוצי עין גדי ומתרשמים מהגידולים. שנת 1961.
קבוץ עין גדי { על הפלאטו. ראשית נקודת היישוב הנוכחית} שנת 1959.קבוץ עין גדי, 2020.קיבוץ עין גדי 2020.
דודו זכאי { בלוויית הגבעטרון} שר את הללויה. מופע " ניחוחי חציר ". שנת 1973.בקהל חברי עין גדי.
הללויה { אדם חוזר וקציר יומו}
מילים : יענקל'ה גל פז. לחן : מני גל. { שניהם חברי עין גדי }.
אדם חוזר וקציר יומו צנוע הוא ודל, ועל גבו צרות החול עומסות לו כמגדל. ולפניו רואה פתאום את שתי עיניה של ביתו והוא אז שר, והן איתו שרות הללויה.
הללויה, וזה השיר עולה מכל פינות העיר כשהאדם ושתי עיני ביתו שרים הללויה.
מכה השמש במדבר בחרבות שרב, והרוחות זורות אבק ומלח על פצעיו. אבל כל ערב, מן הסתם, עולה ירח מן הים והמדבר כולו נפעם, ושר הללויה.
הללויה, וזה השיר מכה באבן ובקיר, כשהמדבר עומד כולו נפעם ושר הללויה.
בונה אדם את בנייניו מהבל וקלפים, יום יום טורח ועמל יום יום הם נטרפים. אבל אל מול חורבן קלפיו עולה השמש מעליו והוא אוסף אותם אליו ושר הללויה.
הללויה וזה השיר עולה בכל פינות העיר כשהאדם אוסף את כל קלפיו ושר הללויה.
פרושים ימי בפני האל יודע הוא דרכי וכל שירי כמו תפילות שולחו למרחקים. וכשיגיע סוף התוואי אנעל בשקט את חיי ושיר חדש צעיר וחי יושר הללויה.
שפת אמנו מה היא? מכתב לגולה בשבח הלשון העברית, 1923
לכבוד יום השפה העברית שיצוין בשבוע הבא, מכתב שכתב איש העלייה השנייה אליהו ס"ט לאחיו שבפולין,
ובו הוא מגן על כבודה של השפה העברית מפני שפת היידיש, שלטענת אחיו, היא שפתו של רוב העם.
ופואמה יפה ונשכחת שחיבר זרבבל גלעד לזכרו של ס"ט.
שמואל יוסף ס"ט מסתת מצבות במפעל המשפחתי בזדונסקה וולה, 1918 (ביתמונה; הספריה הלאומית)
לכבוד יום השפה העברית, המצוין בי"ט בטבת, ובמלאת מאה שנה למותו של אליעזר בן יהודה, הנה תרומתנו הצנועה. את המכתב שלפנינו, בן ארבעת העמודים, מצא אלי ס"ט, חבר ותיק בקיבוץ גדות, המוכר גם לקוראי הבלוג, כשעשה סדר בניירות ישנים. כתב אותו דודו, איש העלייה השנייה, אליהו ס"ט (1937-1889). אליהו נולד בלודז' שבפולין, אך בהיותו בן שנתיים עברה המשפחה לעיירה זְדוּנסקה ווֹלָה (Zduńska Wola), ששוכנת מדרום-מערב ללודז'. אליהו היה בן למשפחה חסידית ענפה, שהתפרנסה מדור לדור מסיתות מצבות ומגילוף רהיטי עץ. הוא עלה לארץ לבדו בשנת 1909 והיה ראשון העולים הציונים מעיירתו.
תחילה עבד בחדרה, שם נפצע ברגלו מעץ שנכרת (אפיזודה זו תועדה באידיליה של דוד שמעוני 'ביער בחדרה'). לאחר מכן עבר לכנרת ולמושבה מגדל ועבד בסיקול אבנים. ב-1911 היה בין הראשונים שהצטרפו לחברי הקואופורציה במרחביה, החוה השיתופית הראשונה, שנוסדה בעמק יזרעאל באותה שנה. הוא גם זה שסיתת את מצבתו של יצחק אחדותי, שמת בתאונת עבודה במרחביה והוא בן 17 בלבד. לאחר שהתפרקה הקואופרציה (1918) עבר ס"ט לירושלים, ושם עבד במשרד לעבודות ציבוריות של ההסתדרות וב'סולל בונה'. בסוף 1923, זמן מה לאחר כתיבת המכתב שלפנינו, השתקע בקיבוץ עין חרוד, שם עבד בהנהלת החשבונות וכרצען ושם גם נפטר ב-1937.
את המכתב שלח אליהו ס"ט בשנת 1923 מירושלים לאחיו הצעיר שמואל יוסף (1942-1901), שבאותה שנה עדיין גר בעיירת הולדתם בפולין. המכתב מציג עימות רעיוני בין שני האחים על מקומן של העברית והיידיש בחיי העם, ואיזו שפה מהן תגבר על חברתה. בעוד אליהו היה קנאי לעברית, לדיבור ולכתיבה בה, דגל אחיו בעליונותה של היידיש, שכן זו שפתו של רוב העם היהודי. ואכן, בשנה שבה התכתבו האחים חיו בפולין קצת פחות משלושה מיליון יהודים (במפקד שנערך בפולין ב-1921 נספרו 2,855,318 יהודים, כ-10.5 אחוז מכלל האוכלוסייה), ושפת התקשורת היומיומית של רובם הייתה יידיש. אליהו ס"ט כתב עברית נפלאה, שאותה רכש עוד בהיותו בפולין, וניכר שאת דבריו חצב מקירות לבבו. אומנם, הוא לא ניחן במידת הקיצור והתמצות ולא ידע את סוד הצמצום. הוא מאריך בטענותיו, סובב וחוזר עליהן. ועם זאת, הקריאה במכתבו משאירה 'טעם של פעם'… היו זמנים שבהם אבותינו ואבות אבותינו מסרו את נפשם על ערכים ועל עקרונות, ולא היססו גם להתעמת על כך עם קרובי משפחה יקרים.
אליהו ס'ט { 1937-1889}
כמה שנים אחרי כתיבת המכתב עלה גם האח שמואל יוסף ס"ט ארצה והתיישב בחיפה. הוא היה פעיל במועצת עיריית חיפה ובאגודת 'הפועל', כינה את עצמו בשם ניסן (על שם אחיו המבוגר שנעלם ברוסיה) וכך גם הכירוהו כולם. בנו, שנולד ב-1939, נקרא אלי (הוא אלי ס"ט מקיבוץ גדות), על שמו של האח הגדול, החלוץ הקנאי לשפה העברית, שמת שנתיים קודם לכן והוא בן 47 בלבד. מנוחתו כבוד בבית העלמין הישן של קיבוץ עין חרוד, ליד מושב גדעונה.
מכתבו של אליהו לאחיו הצעיר שמואל ס'ט , אביו של בן קריית חיים, אלי ס'ט
ירושלים, ז' סיון תרפ"ג 22/5/1923
שמואל יוסף אחי! כיון שאתה נותן לי צדק במשפטי עם אסתר יוטא [אחותם של השניים, שכנראה סירבה להתכתב עם אחיה בעברית], ואתה מכיר ומודה שיש לי הזכות והרשות המלאה לדרוש מכם שתכתבו אלי בעברית, 'משום שבמקרה זה – כפי שאתה מתבטא – הבינותָ אותי היטב', עלי להוסיף ולהגיד לך, אחי, בכדי שתבין אותי עוד יותר טוב, וגם יותר נכון, כי אליבא דאמת, ואליבא דעובדה כמו שהיא היתה, לא דרשתי זאת מכם אף פעם. אני רק הבעתי את חפצי לפניכם, רק גיליתי לכם את רצוני וחפץ לבבי ולא יותר. אז, במכתבי הראשון, התבטא רצוני זה באופן סתום, מן הצד ובין השיטין, ועכשיו במכתבי האחרון גלוי ומפורש. אבל דרֹש לא דרשתי ובקש לא ביקשתי זאת מכם אף פעם. וכמו תמיד, כן גם עד היום הזה, קיבלתי תמיד את מכתביכם – אף כי היו כתובים אידית – בשמחה וברצון, ולא עשיתי 'שביתה' ולא רקדתי 'ברוגז', כאשר אסתר יוטא עשתה זאת לי, משום שאני כותב עברית.
לא דרשתי מכם, כי לדאבוני חשבתי שאתם לא תוכלו להבין את דרישתי ואת צדקתה, משום שרצוני – צריך אתה לדעת, אחי – אינו רק זה שאתם תכתבו אלי את מכתביכם בעברית. רצוני אינו מסתיים ואינו מסתפק בזה בלבד, רצוני משתרע למרחק רב מזה בהרבה, וגם עמוק הוא רב יֶתֶר מאשר יכלתָ לשָעֵר ותיארתָ לך עד כה. לא השטח, לא הקַל והצָף למעלה, אלא העומק, הכָבֵד, היורד וחודר עמוק עמוק עד לתהום, הוא בשבילי, בשביל רצוני, עיקר. לא חשוב לי אם אתם כותבים אלי עברית או לא, חשוב הוא שאתם תבינו ותכירו את השפה העברית, ותתייחסו אל שפה זו כמו שמתייחס אליה אני ועוד כמוני. ואם אפילו לא תכתבו בה אלי ( – ברם אם כה כאשר אמרתי יהיה יחסכם אליה, אזי ממילא לא תכתבו אלי בשפה אחרת, אך כאמור לא הכתיבה בלבד חשובה – ), ולא רק לשם זה שעל ידה תוכלו להבין יותר אותי, להכיר ולהרגיש אותי ולהיות יותר קרובים לי, לאחיכם, אלא גם, ובעיקר, בכדי שתבינו ותכירו יותר גם את עצמכם, את נפשכם אתם. כי בלעדיה, בלעדי השפה העברית, רחוקים הנכם לא רק ממני, אחיכם האחד, אלא זרים הנכם אף לנפשכם, זרים לשורשכם ולמקורכם, מקור חייכם, חיינו.
נפרדנו אתמול בבוקר מחבר ילדות, פרופ' יהודה חיות. יודל'ה כפי שקראנו לו גדל איתנו ב"נוער העובד" בחולות קריית חיים. חייכן, שובב, טוב לב ובעיקר חבר. הוא היה כל כך אהוב עד שלמרות שלקח מאיתנו (השכבה שלי צעירה בשנתיים משלו)כבר בגיל 15 את אחת הבנות הכי יפות ושוות שלנו, רותי, לא כעסנו עליו. כמו כולנו בקרייה הוא ינק בבית, בבית הספר והתנועה את ערכי אהבת האדם, אהבת הארץ, ערכי הנתינה והאחריות. אך טבעי היה שהמשיך להגשמה, לצנחנים (היה ממשחררי הכותל), לאקדמיה ולמשרות ציבוריות של שרות לציבור ולמדינה. חוכמתו וסקרנותו עם יחסי האנוש המשובחים שלו הביאו אותו להגיע להיות נשיא אוניברסיטת חיפה ואף להיות יו"ר וועד ראשי האוניברסיטאות. כל תאריו, מחקריו והישגיו לא הצליחו לערער את התכונה הכי בולטת של יודל'ה, צניעותו. אף פעם לא השתמש בתאריו או במעמדו. דיבר עם כל אחד בגובה העיניים. הרגשת שהוא לא מצטנע, זה היה פשוט הוא. וכל הטוב הנדיר הזה התנפץ אל סלעי הרוע של החברה שלנו. והפעם הרוע זה לא ביבי, לא בן גביר, לא סמוטריץ' ואפילו לא דרעי. זה אנחנו. כן אנחנו. יודל'ה שהיה יו"ר חבר הנאמנים של בית החולים רמב"ם הגיע עם בעיה רפואית די שגרתית למיון של בית החולים. התעקש להתאשפז כאחרון החולים ובלי לעייף אתכם בפרטים, לאחר מסכת של מאבקי אגו בין רופאים ומנהלי מחלקות מצבו התדרדר עד לסכנת חיים. במחלקה בה אושפז יודל'ה מנהל המחלקה הבכיר מאוד סרב לטפל בו כי טען ש"הוא לא החולה שלי". רק כשחייו עמדו מנגד המשפחה התקוממה ופשוט העבירה אותו לבית חולים אחר שם ניצלו חייו אך יודל'ה נשאר עם נזקים בלתי הפיכים. גם מסלול השיקום היה עמוס באירועים שבן אנוש לא יכול להסבירם. כשיודל'ה חזר הבייתה , מרותק לכסא גלגלים, מוגבל קשות בכל היבט ניסתה רעייתו רותי להקל עליו בכל דרך אפשרית. רותי ניסתה לסלול שבילון קטנטן בביתם הקט שבמרכז הכרמל שהגישה אליו כרוכה בטיפוס במדרגות, כך שבאמצעותו אפשר יהיה להוביל את יודל'ה המרותק לכיסא גלגלים לטיפולים וגם סתם לאפשר לו לצאת לאוויר החופשי. ואז "השכנים הטובים", אלו שידעו לפנות אליו בכל בקשה ומשאלה ושתמיד נענו ברצון, הזדעקו. "זה יהרוס לנו כמה שתילים." זעקו. תתחייבי שגם תחזירי את המצב לקדמותו אח"כ" (ולמה התכוונו באח"כ?!!)הצטיידו בעו"ד ובהסתת שכנים שמעולם לא הגיעו אל סביבת האזור של השבילון המתוכנן, איימו, צעקו, העליבו ומנעו את סלילת השביל. אין מילים לתאר את גודל הכאב ובעיקר העלבון. אנשים משכילים, נאורים לכאורה, מה מביא אותם להיות רעי לב כל כך? כל הדרך הארוכה מההלוויה לביתי נסעתי עם דמעות בעיניים ולב שבור. איך זה קרה לנו? איך כך גמלנו לאדם שכל כך הרבה נתן ורצה אך להיטיב? איך אנחנו הפכנו מחברה עם אחריות הדדית, חברה עם ערכים של נתינה לכל כך אנוכיים?איך העם שלנו שהיה סמל לעולם לתקומה מתהומות הרשע, סמל לתקווה שהטוב שבאדם ינצח, איך לתוכנו חדרו כזה רוע, אנוכיות וקשיות לב? אין לי הסבר לחושך הזה ולכן לא יכולתי לעצור את דמעותיי. יודל'ה בהיפרדו מאיתנו השאיר אותנו עם עולם חסר, עולם פגום. גם נפרדנו מאדם יוצא דופן וגם נחשפנו לשפלות הנשארים. אז תדע לך יודל'ה, בי נשבעתי, אני הקטן ודל הכח, שאעשה כל מה שאוכל כדי לנסות לתקן את הקלקול הזה, החסר הזה.אנחנו חייבים את זה לך. לנצח נחסר ונזכור אותך!
פרופסור יהודה חיות .צילום: אוניברסיטת חיפה.
לתת. מילים : חמוטל בן זאב. לחן : בועז שרעבי.
מתוך " זמר רשת ".
לתת את הנשמה ואת הלב לתת, לתת כשאתה אוהב ואיך מוצאים את ההבדל שבין לקחת ולקבל עוד תלמד לתת לתת.
לגלות סודות בסתר להתיר את סבך הקשר כשהלב בך נצבט מכל חיוך מכל מבט. אתה נזהר אתה יודע וחוץ ממך איש לא שומע פוסע בין הדקויות וממלא שעות פנויות.
לתת את הנשמה…
אתה לומד עם השנים לבנות ביחד בניינים לחיות עם כל השינויים לרקום איתה סיפור חיים ולעבור ימים קשים במצוקות וריגושים תמיד לדעת לוותר ואת הטעם לשמר.
לתת את הנשמה…
לראות בתוך הנפילה שיש מקום למחילה תמיד אפשר שוב להתחיל כמו יום חדש כמו כרגיל לתת.
העברה מיגאל ברק . כותב דני עוזיאל, נכדו של הרב עוזיאל, סמנכ'ל צים ומנכ'ל צים אמריקה לזכרו של יהודה חיות ז'ל
יגאל יקירי,
הכרתי אישית את פרופ. חיות. אדם מרשים ונעים הליכות. נפגשנו בתחילה בישיבות ההנהלה בצים,
ובהמשך שוחחנו לא מעט על נושאי ספנות, גם כאשר הוא היה יועץ לנמל וונקובר בקנדה , בו עשיתי פרויקט לא קטן.
העברה מ*פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן*—{ פרסום 143 מיום 7.12.22}
.תחזיקו חזק
*שלום לכולם! לפני שאתם קוראים את הפינה של היום, תחזיקו חזק במעקה, תשבו היטב ותביטו רק קדימה, כדי שלא תעופו, כי הסיפור הזה כמעט ולא יאמן*
הימים היו לפני קום המדינה, בשנת 1945 וחוקים והגבלות של "איך מתנהל טיול" כמו שיש היום עוד לא היו נפוצים. קבוצה של כ100 תלמידים מקריית חיים עשתה את דרכה לטיול בסביבת חמת גדר…
איך עושים את דרכם באותו זמן? לוקחים רכבת עד תחנת צמח, ומשם התחיל הטיול הרגלי לעבר המרחצאות החמים, כשבדרך הוא עובר מעל עמק הירמוך. הדרך היחידה כמעט ללכת לאורכה, הייתה דרכה של מסילת הרכבת…אתם כבר שומעים את הגלגלים משקשקים בסיפור?
התלמידים הגיעו בסמוך לגשר אל חמה (ג'יסר אל האווי, שנה לפני שפוצץ בליל הגשרים) המפורסם, והארוך בגשרי הרכבת בארץ (140 מטר אורכו, ו20 מטר גובהו מעל הירמוך) ולמעשה המעבר היחיד באיזור לכיוון חמת גדר.
המורה הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה, נזכר שהרכבת נוסעת לעיתים נדירות, ויחד עם תלמידיו, התחיל לצעוד בצד ימין של הגשר, על מעין לוח מתכת צר בצמוד למסילה, שנועד עבור עובדי התפעול..
כשהמורה הגיע לצד השני, חלק מהתלמידים על הגשר, וחלקם עוד לא התחילו לעלות עליו, נשמע פתאום הרעש המוכר והמפחיד ביותר בסיטואציה הזו. רעש הרכבת המגיעה.
שיקלול מהיר של הנתונים הוביל למסקנה: מי שבאמצע הגשר, לא יוכל להספיק לחזור לתחילתו או להגיע לסופו. צעקה ענקית נשמעה מפי המורה: "כ-ו-ל-ם להיצמד למעקה!". התלמידים המבוהלים נשענו על המעקה (היום הוא כבר לא קיים) כשפלג גופם העליון נמצא מחוצה לו, והיא הגיעה.
הגשר רעד מעוצמת הנסיעה, והתלמידים המבוהלים עליו, כשמשב הרכבת הצמודה אליהם, מרעיד את גופם (ולא רק מהפחד:). כעבור כחצי דקה, הרכבת חלפה על פניהם (או על גבם במקרה הזה) וכולם יצאו בשלום…
אבל רגע. הטיול צריך להימשך…כעת עברו כולם לצידו השני של הגשר להמשך הטיול, אך שם ההרפתקה לא תמה…שוטרי חיל הספר העבר ירדני (שוטרים ערבים בד"כ, בשירות המנדט הבריטי) עצרו אותם לחקירה בנוגע לשיטוטיהם באיזור.
100 ילדים ומורה אחד מצאו את עצמם מכונסים בסמוך למבנה, ומחכים לגזר דינם…השוטרים הבינו שאין להם מה לעשות עם כמות כזו, והורו לכולם לחזור אחורה לביתם…
רגע, איך חוזרים הביתה? כן כן, הבנתם נכון…דרך הגשר חזרה🙈
ושוב הם עשו את הדרך, ובסופה הגיעו לביתם בשלום, עם טיול שהם לא שכחו לאורך כל השנים…
המקורות לספור הנ'ל , הוא סיפורם של הקריתים בני ה10-11 , מיסדי וחברי קבוץ להב, אודות הטיול השנתי של כיתתם לעמק הירדן בשנת 1945 ,שפורסם באתר החופשי של בני קרית חיים ביום 23.5.2013.
הטיול לירמוך, 1945
זהו סיפורם המשותף של 3 מ- 100 משתתפיו, כולם היום חברי קיבוץ להב: דן רטנר, הדסה בנסמן (אז- רוטנברג), אוקי קדרון (אז – קורדוניק):
באביב 1945 יצאו שלוש כיתות ה' מביה"ס לילדי עובדים בקרית-חיים לטיול שנתי.
כ- 100 ילדים בגילאי 11-10 יצאו ליומיים או שלושה לטייל בעמק הירדן. המורה להתעמלות, דולק אומשוייף, היה אחראי על ארגון הטיול ויצאו איתו עוד מספר מורים. נסעו מחיפה ברכבת העמק עד לצמח, ומשם יצאו ברגל לכיוון אל-חמה.
החווייה שמתוארת כאן היתה כל-כך חזקה, ששאר אירועי הטיול לא זכורים לאיש. היכן טיילו, מה עשו בשאר הימים, איפה ישנו בלילה (בדגניה?) – איש מהם לא זוכר ממנו פרט כלשהו, מלבד האירוע בירמוך.
לאורך הירמוך לא היתה כל דרך, מלבד פסי הרכבת. הנחל זורם בערוץ עמוק, ולא פשוט לרדת לקו המים ולעלות חזרה. דולק, המורה המוביל, החליט לעבור על הגשר, ולהמשיך על הפסים עד לאל-חמה. הדבר לא נראה מסוכן שכן הרכבות היו דלילות ונדירות, והאזור כל כך שקט ונידח… כאשר החלו הראשונים לעלות על הגשר, החוצה את הירמוך ממערב למזרח, הסתבר שהגשר גבוה למדי מעל לאפיק, ויש רק לוח צר מימין לפסים עליו ניתן לדרוך. מלבדו נמתחו שני הפסים, ואדנים ביניהם, וברווחים נראה הנחל אי-שם למטה בעומק הוואדי. הטור החל לעלות ולעבור את הגשר, כשהילדים משתדלים שלא להביט למטה. גם בלי זה היה די מפחיד.
כאשר הראשונים עברו כבר את אמצע הגשר, והאחרונים עדיין על הסוללה שלפניו, נשמע לפתע רעש, והרכבת הופיעה כשהיא עולה על הגשר מעברו השני ונוסעת אל מול הקבוצה. דולק היה הראשון שהרגיש בה, והבין את העומד לקרות. לא היה כל סיכוי לברוח חזרה. דולק נתן צעקה "להאחז במעקה!", וכולם נצמדו אל המעקה שהיה קבוע בצד ימין. הרכבת התקרבה יותר ויותר, הגשר רעד בחזקה, הרעש גבר, והילדים עמדו ברווח הצר שבין הפסים למעקה, על אותו לוח צר ששימש כמסלול ההליכה, חלקם עם הגב לרכבת תוך התכופפות אל מעבר למעקה, רובם משותקים מפחד ומתח. הרכבת הגיעה, עברה, רוח חזקה שנגרמה מתנועה הרכבת העיפה כובעים, והנה, הקרון האחרון עבר, השקט חזר והטלטלה פסקה.
לאחר התאוששות קצרה המשיך הטיול ועבר את הגשר לצידו השני. אולם, הצד השני היה כבר ארץ אחרת – עבר-הירדן. בעוד הם צועדים ומגיעים לבוסתן, הופיעו מספר שוטרים עבר-ירדנים ועצרו את הקבוצה. כמובן שלא היו שום אישורים לחדירה הזו. במקום התפתח דיון, וגם ההסברים שהכוונה היתה לחצות לקטע קצר ולאחר כק"מ לעבור חזרה על הגשר השני ולחזור לגדה הצפונית של הירמוך, ישר לאתר המעיינות הקדום, גם הסבר זה לא הרגיע את השוטרים. השוטרים רצו לדווח ולקבל הוראות, אחד המורים הלך איתם לחפש טלפון. למזלם, האיש שמעבר לטלפון הבין שלא ניתן לעצור מאה ילדים, ולאחר בירורים ודיבורים נתן הוראה לשחררם ולשלוח אותם "חזרה לארץ-ישראל". לאחר מספר שעות בהן המתינו הילדים ליד אותו בוסתן, חזר הטיול באותה דרך בדיוק. לאל-חמה לא הגיעו. שוב עברו על הגשר, הפעם בשקט ושלווה, וחזרו לצמח.
כאמור, בעקבות החווייה הטראומטית הזו לא זכור להם היום שום פרט אחר ממהלך הטיול, אבל את סיפור הגשר על הירמוך, עם רכבת אדירה וילדים לחוצים, סיפרו פעמים רבות, והוא נותר חקוק בזכרונם.
שני פרטים קטנים נוספים: לאחד הילדים, אלון (היום – פרופ' אלון גל) היתה אז סבתא בעפולה. כשעצרה הרכבת בתחנת עפולה, המתינה הסבתא עם כוס חלב בידה, והנכד קיבל, שתה והטיול המשיך.
כאשר חזרו לקריית-חיים, לא נראה הסיפור הזה חשוב עד כדי כך שכולם ידברו עליו. ההורים שמעו עליו, הנידו בראשם ולא מעבר לזה. הוא לא הוגדר כמשהו חריג והאמונה במדריכים והבטחון במורים ובביה"ס היו מלאים.
ראיין ורשם: אבי נבון
ואלה גיבורי המעשה , בני הקריה ילידי 1934.
ילידי 1934 ,בוגרי כתה ו'א בית הספר העממי בקרית חיים.{ שנת 1946}ילידי 1934. כתה ו'ב , בית הספר העממי בקרית חיים{ שנת 1946}ילידי 1934 בשנת האירוע { 1945}סיום כתה ה'ג.ילידי 1934.בוגרי התיכון.
הרצאה של ד'ר אלדד חרובי אודות המנדט הבריטי בארץ ישראל.
ליישי : אלדד , הוא בנו של יוסקה חרובי ז'ל, איש קבוץ אלונים , המייסד המרכז והמדריך הראשון של סניף " הנוער העובד " בקריית חיים סמוך להקמתה. אלדד חרובי הוא בן וחבר קבוץ אלונים, מנהל ארכיון בית הפלמ'ח. חוקר והיסטוריון של תקופת המנדט הבריטי. עבודת הדוקטורט התמקדה בפעילות מחלקת החקירות הפלילית { cid}של המשטרה הבריטית בארץ ישראל.
