אורי הייטנר : ביד הלשון

העברה מ" חדשות בן עזר , גיליון מספר 1946, מיום 29.4.24

* ביד הלשון: ייעפו חכות לשווא – סוגיית החטופים, הכואבת כל כך והמעיקה כל כך על כל אחד מאתנו, העלתה למרכז התודעה שירים רבים מן העבר, כמו "הביתה", "הביתה לחזור", "אנחנו לא צריכים" ועוד.

בעיניי, השיר הרלוונטי ביותר, והוא דווקא אינו מושמע הרבה, הוא "את חכי לי ואחזור." זהו שיר של נעדר שהכול התייאשו מהסיכוי שהוא עוד חי, אך הוא ניצל בזכות אהובתו שסירבה להשלים עם מותו ולא חדלה להאמין ולחכות.

איך ניצלתי זאת נדע

רק אני ואת

כי יותר מכל אדם

לחכות ידעת. 

את השיר כתב המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב, ששירת ככתב צבאי בחזית המלחמה בנאצים, בשנות מלחמת העולם השנייה. הוא פירסם אותו ב"פראבדה", בטאון המפלגה הקומוניסטית, בינואר 1942. השיר היכה גלים, חיילים ביחידות השונות גזרו ושמרו אותו, הוא זכה לעשרות לחנים, ובעקבות פרסומו היה גל של שירי תשובה של אהובות לחייליהן, שפורסמו בעיתונות הרוסית.

השיר תורגם לעברית בשתי גרסאות. האחת של שלמה בן שושן והמוכרת יותר והיפה יותר בידי אברהם שלונסקי. הגרסה של שלונסקי זכתה לשלושה לחנים – של מרדכי זעירא של דוד זהבי והלחן המוכר של שלמה דרורי. השיר זכה לביצועים רבים. האהוב עליי מכולם הוא של אריק לביא. לאחרונה שמעתי גרסה חדשה של עינב ג'קסון כהן, מתוך מיזם "מכונת הזמן". ביצוע יפה ומרגש, אך דבר אחד הפריע לי מאוד. שלונסקי כתב:

יאמינו אם ואב

כי אינני חי

ייעפו חכות לשווא

כל רעיי, אחיי,

וישתו כוס יין מר

זכר נשמתי

את חכי וכוס נמהר

אל נא אל תשתי.

את "ייעפו חכות לשווא" החליפה עינב ב"התעייפו חכות לשווא". למה?! ממתי צריך לתרגם את שלונסקי לעברית? כל מי שמאזין לשיר מבין את הכוונה, ואם אינו מכיר את המילה, יפתח ספר וילמד. ייעפו הוא אכן התעייפו. בתנ"ך המילה יעף מקבילה לעייף: "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה" (ישעיהו מ').

העברית של שלונסקי כל כך יפה, וראוי שנכבד את הנוסח שבחר בשיריו.

אורי הייטנר

ביצוע השיר : אריק לביא. לווי נגינה בגיטרה : יגאל חרד. מילים : העברה מ" שירונט ".

את חכי לי ואחזור מילים: קונסטנטין סימונוב
לחן: שלמה דרורי
תרגום: אברהם שלונסקי

את חכי לי ואחזור,
אך חכי היטב.
את חכי לי גם בקדר
מסגריר הלב.
את חכי לעת כפורים,
את חכי בחום,
את חכי עת אחרים
ישתכחו עד תום.

את חכי, חכי, ולו
לא יבוא מכתב.
את חכי אם גם ילאו
המחכים לשווא.

את חכי לי ואחזור,
וארור הסח
בבטחה גמורה לאמור:
"מת הוא… ונשכח"…
יאמינו אם ואב,
כי אינני חי,
ייעפו חכות לשווא
כל רעי, אחי.

וישתו כוס יין מר,
זכר נשמתי…
את חכי וכוס נמהר
אל נא, אל תשתי!

את חכי לי ואחזור,
חי אחזורה, חי!
המה ישתאו לאמור:
"נס הוא בוודאי!"
המה לא חיכו, ואיך
בין תבין נפשם
כי רק את בחכותיך
הצלתיני שם.

איך ניצלתי, – זאת נדע
רק אני ואת:
כי יותר מכל אדם
לחכות ידעת.

אלי רביד ,ליישי : את הקריירה המוזיקאלית שלו , החל אריק לביא {1927-2004} ז'ל , בקריית חיים, בהיותו נוטר במשטרת הישובים העבריים {ימי המנדט הבריטי} שבסיסה היה ברחוב ד' פינת כביש ראשי { היום רחוב הנוטר- פינת אח'י אילת }.נערים בוגרים ממני , ידעו לספר אודות קול שירתו המיוחדת שבקעה מבסיס הנוטרים בקרייה ועל הופעותיו בבית הקפה שבחוף" גליה " שבקריית ים.

מתוך ויקיפדיה :

לביא נולד בארפורט[1] שבגרמניה בשם ליאו אלכסנדר האובן (בגרמניתLeo Alexander Hauben). הוא נולד לאם חד-הורית יהודיה צעירה בת 19, בשם אדית האובן.[2] אביו, זלמן קיבמן היה סטודנט לרפואה מריגה שבלטביה שנטש אותו ואת אימו עוד לפני שנולד, ונפטר ב-1934 בגיל 30.[3] אמו של הזמר התחתנה עם איש לגיון צרפתי בשם פרנק אינזלסבכר והוא העניק לו את שם משפחתו. בשנת 1936, כשהיה בן 9, ושמו ליאו אלכסנדר אינזלבכר, עלה לארץ ישראל יחד עם קרובי משפחה רחוקים (ללא הוריו) ולמד בכפר יהושע. בשנת 1945 התגייס למשטרת היישובים העבריים בבסיס קריית-חיים. בתקופה זו בהיותו נוטר, החל אריק לביא את הקריירה המוזיקלית שלו בהופעות בבית הקפה של חוף גליה בקריית ים. ב-1947 הצטרף ל"להקת הכרמל". הקריירה הבימתית העשירה שלו, שנמשכה עשרות שנים, החלה בשנות ה-50 במשחק בתיאטרון הקאמרי ובהרכב "שלושת המיתרים" (טריו ערבה), שהתמחה בשירי רועים. לאחר מכן החל בקריירת הסולו.

חג חרות לכל בני קריית חיים ומשפחותיהם. פסח 2024 היום ה 200 למלחמת " חרבות ברזל ".

ארבעה אחים מילים ולחן: נעמי שמר

ביום בהיר ונהדר יצאו מתוך ההגדה חכם ותם רשע גדול וזה שלא ידע לשאול חכם ותם רשע גדול וזה שלא ידע לשאול .וכשארבעת האחים יצאו לנוע בדרכים מיד מכל ארבע רוחות פרחים הגיעו וברכות מיד מכל ארבע רוחות פרחים הגיעו וברכות .פגש חכם בחכמה אהב התם את התמימה והרשע בתור אישה תפס מרשעת איומה והרשע בתור אישה תפס מרשעת איומה .וזה שלא ידע לשאול לקח את היפה מכל שילב ידו בתוך ידה וחזר איתה להגדה שילב ידו בתוך ידה וחזר איתה להגדה .לאן הובילו הדרכים? היכן ארבעת האחים? בשיר שלנו ידידי אסור לשאול יותר מדי בשיר שלנו ידידי אסור לשאול יותר מדי.

בצער על אריק דונדה , בן קריית חיים שהלך לעולמו.

מיקה פלג מעבירה :

בצער רב ובכאב גדול הדסה קליפלד דונדה  מודיעה על פטירתו של אחיה, אריק דונדה.

 אריק דונדה נולד ב1941 בקריה חיים, היה פעיל בתנועה, בנוער העובד, בספורט, קפיצה לרוחק. שחק עם החברה כדור סל בבית יציב, בנה טיסנים והשתתף בתחרויות בינלאומיות .אריק דונדה   למד ביה"ס ארלוזורוב, בוגר בסמת בהדר הכרמל. שרת בחיל האויר ועבד ברפאל. אחרי תקופה קצרה נסע ללמוד ב Columbus אוהיו,

Ohio state ב universit. .   במחלקה להנדסת מכונות. נפטר  ב 14 במרץ 2024.

השאיר אשה דבורה(דבי), ושלשה ילדים, עמליה  אביגיל ויהודה.

וארבעה נכדים. יהי זכרו ברוך

בצער על איתן ורדי בן קריית חיים וחבר יודפת שהלך החדש לעולמו

איתן היה חניך תנועת "הנוער העובד" סניף קריית חיים. קבוצת " יודפת " ילידי 1940. כיבד אותנו בכנסים והפליא לנגן על חליל ופסנתר. אנו משתתפים בצער בני המשפחה.

אודות האמן, איתן ורדי​

איתן ורדי, יליד הארץ, ממקימי הישוב יודפת שבגליל, בו הוא גר ומלמד נגינה בפסנתר ובחליליות שנים רבות.

בשנת 1984 החל להגיש סדרת קונצרטים מוסברים במסגרת "הנוער המוזיקלי" – היכל התרבות ת"א. מאז, התרחבה פעילותו למופעים בכל רחבי הארץ, באולמות ובחוגי בית, בפסטיבלים שונים, ברדיו ובטלוויזיה. משנת 2004 החל להגיש את המופע שלו גם באולם קטן, שתוכנן ונבנה במיוחד למטרה זו. משנת 2006 החל איתן ורדי להגיש מופעים גם בארצות הברית, קנדה, פריז ואמסטרדם לפני הקהילה הישראלית.

בשנת 1994 יצא לאור התקליטור הראשון שלו – "שיר אהבה לחליל" שזכה לאהבת הקהל, מה שהביא להוצאת שני תקליטורים נוספים, המבוקשים לא פחות.

באביב 2006 יצאה לאור חוברת התווים – "ארבעה קטעים ליריים לפסנתר" מפרי עטו של איתן ורדי. לחוברת מצורף תקליטור שבו מנגן איתן בפסנתר את ארבעת הקטעים. החוברת נמכרת בארץ ובארצות הברית.

בקיץ 2007 יצא לאור אלבומו הרביעי – "קטעים נבחרים"(בשמו הלועזי Musical Offerings) שמיועד בעיקר להזמנות מארצות הברית ומקנדה.

בקיץ 2011 יצא לאור אלבומו החמישי – "כמו קול של הלב". בכל חמישה התקליטורים איתן שומר על המתכונת של שילוב מוסיקה קלאסית עם קטעי פולקלור ועם שירי ארץ ישראל, כפי שהוא עושה במופעים המוסיקליים שהוא מגיש מזה שנים רבות.

ברכות לפרופ' אמריטוס יצחק עציון (צוויגי) על שנבחר כמהנדס   המכונות הטוב ביותר בישראל לשנת 2024 

שלום אלי,

אני שמח להעביר אליך מייל שקיבלתי היום ויכול להיות מקור גאווה לבני קריית חיים.

חג שמח

צוויגי

,Dear Izhak Etsion,

We’d like to inform you that Research.com, a leading academic platform for researchers, has just released the 2024 Edition of our Ranking of Best Scientists in the field of Mechanical and Aerospace Engineering.

We are sure you will be very happy to learn that you have ranked #304 in the world ranking and #1 in Israel. You have also been recognized with our Mechanical and Aerospace Engineering Leader Award for 2024. Congratulations!

בני קריית חיים גאים בבן הקריה פרופסור יצחק עציון { צוייגי } על הישגיו והענקת האות לשנת 2024.

אנו מאחלים לצוויגי המשך פעילות , בריאות וימים שקטים.

קישור:

research.com/scientists-rankings/mechanical-and-aerospace-engineering/il

אלי ס'ט: יוחזרו החטופים לאביב.

היום ה 174 למלחמת " חרבות ברזל ".

סליחה, כואב שלא כולם יכולים לחוות, האביב פה (בצילום "שמורת חמדל" שבשיפולי הגולן)

אני מקווה שהשיר יחזיר, ולו לרגע, אופטימיות לנשמה.

יוחזרו החטופים לאביב

הזמן הגיע 

 בקישור

аломШבת аббатШלום            

אלי סַ"ט  Eli Sat                 

ד'ר אורי מילשטיין: המשבר העמוק ביחסי ישראל -ארצות הברית ביום 19.3.1948 . מלחמת העצמאות .

העברה מויקיפדיה. { השוואה ליחסי ישראל -ארצות הברית היום , 19.3.2024 , היום ה-165 למלחמת " חרבות ברזל ".}

תולדות מלחמת העצמאות היא סדרה בת ארבעה כרכים מתוך שנים עשר (עתידיים) שנכתבו על ידי הסופר אורי מילשטיין. בסדרה סוקר מילשטיין ומנתח את האירועים הישירים שקדמו להחלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ואת אלה שהתרחשו לאחריה עד מחצית חודש אפריל 1948.

עיקרי כרך רביעי: ממשבר להכרעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרך הרביעי מתאר את המשבר העמוק ביותר אליו נקלעה ה"המדינה שבדרך". ב-19 במרץ 1948, היום המכונה על ידי אורי מילשטיין יום ששי השחור, הודיעה ארצות הברית – בפומבי – כי היא נסוגה מתוכנית החלוקה. ראשי הצבא האמריקאי העריכו כי לשם כפיית התוכנית יהיה צורך לשלוח לארץ ישראל שמונים עד מאה וששים אלף חיילים אמריקאיים. "לארצות הברית לא היה אז כח צבאי פנוי כזה והנשיא טרומן לא היה מעז לשלוח חיילים רבים כל כך מעבר לים, למלחמה שאינה של ארצות הברית" (עמ' 55).הסיבה לנסיגה של ארצות הברית היה בראש וראשונה מחדלי הצבא העברי בהגנה על עורקי התחבורה ואי-אפשרות למנוע פיגועי תופת. "מנהיגי היהודים לא הבינו את מלוא משמעות של הקשר שבין האירועים בשדות הקרב לבין ההתפתחויות המדיניות". למרות שהערבים לחמו זה בזה ליכוד הערבים נגד היהודים לא יצא לפועל. בכל מקום, כאשר צבא ההצלה הגיע הוא נאלץ לפעול יותר נגד הערבים המקומיים מאשר נגד היהודים. הפילוגים ברחוב הערבי מנעו מהם לתרגם את יתרונם המספרי לניצחון צבאי.

היום , 17.3.2024 מלאו 76 שנים לתקיפת שיירת הנשק שיצאה מדמשק שבסוריה דרך לבנון { מעבר ראס אל נקורה }לארץ ישראל ,לעזרת ערביי חיפה ,ונבלמה ע'י אנשי חטיבת " כרמלי" על כביש עכו-חיפה ,בקרב שהתחולל סמוך לכניסה לקריית מוצקין.

העברה מויקיפדיה.

תקיפת שיירת הנשק הערבית בקריית מוצקין היא קרב ב־17 במרץ 1948, במהלכו תקפו כוחות ההגנה שיירת נשק ערבית ליד קריית מוצקין והשמידו אותה. בהתקפה נהרג מפקד הכוחות הערביים בחיפה ורבים מאנשי מטהו. הצלחת פעולה זו תרמה לכישלון הערבים בקרב על חיפה במלחמת העצמאות. על חלקם בקרב עוטרו עמנואל לנדאו (נפל בקרב) ואברהם אביגדורוב בעיטור גיבור ישראל.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת השיירה בקריית מוצקין

בפרוץ מלחמת העצמאות היה מצב הנשק של המשמרות הלאומיים הערביים בערים ובכפרים בכי־רע. בידי הערבים המקומיים היו כלי נשק פרטיים רבים אבל מקולקלים בגלל תחזוקה לקויה וחוסר בחלקי חילוף. סוריה ועיראק סיפקו נשק לצבא ההצלה של קאוקג'י ולא ללוחמים המקומיים. גם עבר הירדןמצרים וסעודיה עמדו מהצד. סגן ראש הוועדה הלאומית בחיפה, מוחמד נימר אל־חטיב כתב כי עד אמצע פברואר 1948 היו בידי בני עירו רק רובים מקולקלים עם כדורים עקרים, ציוד שנשאר במדבריות לוב מימי מלחמת העולם השנייה. הוא נסע לסוריה, נפגש עם הנשיא ורכש נשק. במחצית הראשונה של מרץ 1948 העביר שירות הידיעות של ההגנה (הש"י) ידיעה למפקדת חטיבת כרמלי ובה נאמר כי מפקד הכוחות הערביים בחיפה, מוחמד אל חמד אל־חוניטי, יצא לסוריה כדי להביא תחמושת וחומרי נפץ וכן כסף לתשלום משכורות ללוחמים הערבים בחיפה. בבוקר יום ה־17 במרץ 1948 נסע אל־חוניטי מדמשק בראש שיירה של שתי משאיות גדולות עמוסות בשנים עשר טון של נשק ותחמושת – 550 רובים צרפתיים וכמאה עשרים אלף כדורים וכן שני טון חומר נפץ. בצידון הצטרפה לשיירה מכונית נושאת נשק ותחמושת מתנת אנשי העיר. השיירה הגיעה לראש הנקרה משם התקשר אל־חוניטי בטלפון לעמיתיו בחיפה והודיע שהוא בדרך. כל תנועותיו ושיחת הטלפון שלו נקלטו על ידי אנשי הש"י שהעבירו מיד את הידיעות למפקדת החטיבה. מפקד חטיבת כרמלי, משה כרמל, הורה למפקד גדוד 21 של החטיבה בן עמי פכטר לעצור את השיירה ולהחרים את נשקה.

המארב והשמדת השיירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט הסבר באנדרטת השיירה בקריית מוצקין

הוחלט שהמארב יוצב בשני מקומות: ליד משק עין שרה בסביבות נהריה (כיום ניצב במקום בית ליברמן), ובנוסף בכניסה הצפונית לקריית מוצקין. ההחלטה על הצבת המארב סמוך לבתים בקריית מוצקין נתקבלה למרות הסיכון לאוכלוסייה אזרחית, וזאת מפני שהשטח בין עין המפרץ לקריית מוצקין היה חשוף ואי אפשר היה למקם בו מארב מבלי שיתגלה. כדי לשמור על הפעולה בסוד לא הוזהרו דיירי הסביבה על העלול להתרחש ולא פונו מבתיהם .היות שאנשי גדוד 21 היו עסוקים בפעילות מבצעית ביקש מפקד גדוד 21 ממחלקה מהגדוד הראשון של הפלמ"ח שחנתה ברמת יוחנן לבצע את המארב בקריית מוצקין. המארב בעין שרה זיהה מונית ואחריה מכונית משא והניח בטעות שזו השיירה. הם פתחו באש על המכונית והרגו את הנהג הערבי. המכונית הועברה לחוף הים ושם נקברה בחולות כדי לא לעורר חשד. לאחר מכן נסוגו במהירות לנהריה. אל־חוניטי הגיע עם שיירתו לעכו שם הוזמן לארוחת צהרים. מארחיו הפצירו בו להעביר את תכולת השיירה דרך הים לחיפה כי יש חשש שהיהודים יטמינו לו מארב, אולם הוא סירב. לאורבים היה קושי רב לזהות את השיירה כי לא היו כל סימנים מובהקים למכוניותיה. בנוסף לכך התנועה על הכביש הייתה רבה וכללה מכוניות בריטיות, ערביות ויהודיות.הפתרון היה הצבת רוכב אופנוע מעולה מחיילי גדוד 21 בחצר בית החרושת היהודי "נעמן", דרומית לעכו. הוא הודרך לזהות את השיירה המורכבת משתי משאיות ומספר מכוניות קטנות ואז לחלוף על פניה, להגיע למקום המארב ולהזעיקו. השיירה זוהתה על ידי רוכב האופנוע בדרכה דרומה. בשעה 15:30 הוא הגיע למקום המארב וצעק: "הם באים, הם באים". מיד נחסם הכביש בחביות זפת ואנשי המארב פתחו באש. המכונית הראשונה הצליחה להתחמק לעבר חיפה אבל שאר המכוניות נעצרו. אנשי המארב פגעו בכל מי שניסה לקפוץ ממכוניות השיירה. גם הערבים השיבו אש. החייל אברהם אביגדורוב הצליח להשתלט על שני מקלעי ברן והחייל עמנואל לנדאו הסתער לעבר המשאית הראשונה בכוונה להוביל אותה לרמת יוחנן. המכונית האחרונה בשיירה הצליחה להסתובב על הכביש ולברוח לכיוון עכו. בעברה ליד בית החרושת נעמן הבחינו נוסעיה שואפי הנקם בפועלים יהודים שחיכו בדרך לאוטובוס ופתחו עליהם באש. פועל אחד חבר קיבוץ "היוצרים" (היום שמרת) נהרג ובחורה אחת נפצעה.

לפתע נשמעה התפוצצות אדירה. ייתכן שאחד הרימונים שנזרקו או הכדורים, פגעו בחומר הנפץ. בפיצוץ נהרג עמנואל לנדאו. אברהם אביגדורוב נפגע קשה בראשו ונחשב בתחילה כמת. רק לאחר שלושה שבועות חזר להכרתו. אחד הפצועים, נועם פסמניק נפטר כעבור מספר שעות. מספר בתים בסביבה נפגעו מהפיצוץ. לדברי הרב ישראל מאיר לאו, שגר בנערותו בקריית מוצקין, נופצו שמשות רבות באזור עקב הפיצוץ, ובמקום נפער בור של עשרים מטר.[1] תינוקת נהרגה בשנתה מקיר שקרס עליה ומספר אזרחים נפצעו. אחד מהם נפטר לאחר מכן מפצעיו. לערבים היו 17 הרוגים, ביניהם מפקד הכוחות הערביים בחיפה, מוחמד אל-חוניטי, ורבים מאנשי מטהו. כל הנשק שהיה בשיירה הושמד בפיצוץ.

תוצאות הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמדת שיירת הנשק הערבית בקריית מוצקין נחשבה כהצלחה למרות אסון הפיצוץ. הכוחות הערביים בחיפה נשארו ללא פיקוד ובמחסור בנשק. החלה דמורליזציה קשה והחלה התמוטטות והתפרעויות בין פלגים שונים בעיר. קיצה של חיפה הערבית החל להיראות באופק. מבחינת היהודים זו הייתה אחת ההצלחות הבודדות והמעודדות בחודש מרץ 1948 רצוף הכישלונות. זו הייתה הפעולה היחידה במלחמת העצמאות שבה שניים ממשתתפיה, עמנואל לנדאו ואברהם אביגדורוב, קיבלו את עיטור גיבור ישראל.

במקום הקרב הוקמה אנדרטה לזכר הנופלים עמנואל לנדאו ונועם פסמניק.

מת גיבור ישראל , אברהם אביגדורוב ,שהשתלט על שיירת נשק ערבית בקרית מוצקין ביום 17.3.1948.

העברה מחדשות חיפה והקריות, 5.9.2012.

אברהם אביגדורוב (בומצ'יק) נפצע קשה בקרב בקרית מוצקין שבו השתלטו לוחמי פלמ"ח על שיירת נשק ערבית שעשתה את דרכה מלבנון לחיפה. על חלקו בקרב הוא קיבל את אות גיבור ישראל. השבוע הוא הלך לעולמו בגיל 83

אברהם אביגדורוב בשנת 1949 (צילום: דוד אלדן)

אברהם אביגדורוב (בומצ'יק) בעל אות גיבור ישראל על מעשה גבורה יוצא דופן תוך סיכון חיים שגילה בקרב במלחמת העצמאות. אביגדורוב (בומצ'יק) הלך אתמול לפנות בוקר (שלישי) לעולמו בגיל 83.

ביולי 1947 סיים אביגדורוב את לימודיו, התגייס לפלמ"ח ושירת בחטיבת יפתח. הוא היה בהכשרה המגויסת ברמת יוחנן כשהגיעו ידיעות על שיירה ערבית עמוסת נשק היוצאת מביירות לכיוון חיפה, ב-17 במרץ 1948. הוא יצא יחד עם כוח פלמ"ח לכיוון קריית מוצקין על מנת לעצור את השיירה. עם בוא השיירה למקום המארב פעל אברהם אביגדורוב בגבורה עילאית אשר הדהימה את האויב, עד שארעה התפוצצות עזה שפצעה אותו אנושות. הכוחות שהיו בטוחים על פי מצבו שהוא נהרג העבירו אותו לחדר המתים, ורק במקרה זיהה פלוני כי אברהם לא נהרג. שלושה שבועות עברו עד שאברהם אביגדורוב פקח את עיניו ושמע מחבריו שהפעולה הצליחה והשיירה נעצרה ולא הגיע ליעדה. גיבור ישראל נוסף, עמנואל לנדאו, נהרג בקרב זה.

נימוקי צה"ל לקבלת אות גיבור ישראל: "ביום האירוע בקרית מוצקין, נמנה טוראי אברהם אביגדורוב עם היחידה שהסתערה על שיירת מכוניות של האויב, עמוסות נשק ותחמושת. הוא קפץ על הכביש אל מול השיירה ובירייה מהמותן בתת-המקלע שלו, חיסל שני מקלעי "ברן" של האויב בטווח-מגע. בכך חרץ את גורל הקרב לטובתנו אך הוא עצמו נפצע בפעולה זו בהתפוצצות".

על מעשה זה הוענק לאביגדורוב 'אות גיבור ישראל' בטקס שנערך ב-17 ביולי 1949 יחד עם 11 גיבורי ישראל נוספים ממלחמת העצמאות (אשר ארבעה מתוכם נהרגו במלחמה). לאחר שהכנסת הסדירה את נושא העיטורים בחוק בשנת 1970, התקיים באפריל 1973 טקס בו הוענקו עיטורי הגבורה בתצורתם הנוכחית, לכל הלוחמים גיבורי ישראל עד לאותה תקופה.

ביום העצמאות ב-1973, היה בין מדליקי המשואות בהר הרצל. יהי זכרו ברוך.

עמנואל לנדאו ז'ל , גיבור ישראל.

העברה מ"המכלול"

עמנואל (אמיל) לנדאו (10 בנובמבר 1928 – 17 במרץ 1948) היה חייל בפלמ"ח שעוטר באות גיבור ישראל על מעשה גבורה שעשה במהלך תקיפת שיירת הנשק הערבית בקריית מוצקין במלחמת העצמאות. תקיפה שבמהלכה גם נהרג.

עמנואל לנדאו נולד ב-10 בנובמבר 1928 בוורשה שבפולין. הוא ואחותו הצעירה ברחו מפולין לברית המועצות ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. אביו משה חלה בטיפוס במסגרת שירותו בצבא האדום, הגיע למקום מגוריה של המשפחה ושם נפטר. אמו פניה מסרה אותו ואת אחותו אלינה (לימים אילנה) לבית יתומים נוצרי, שכן לא יכלה לפרנסם. כעבור מספר חודשים הגיע לבית היתומים שליח מטעם עליית הנוער במטרה להוציא משם את הילדים היהודים. זאת בעקבות הסכם שנחתם ב-1942 בין ממשלת פולין הגולה לבין ממשלת ברית המועצות, במסגרתו הותרה העברת 24,000 חיילים ופליטים פולנים משטחי ברית המועצות אל טהרן שהייתה בשליטה בריטית. אמיל ואלינה היו בין כאלף הילדים היהודים שהוסעו ברכבת לטהרן. הילדים, שרובם הגיעו ללא הורים, שוכנו בבית יתומים שהוקם עבורם. בשנת 1943 עלו עמנואל ואחותו לארץ ישראל במסגרת קבוצת ילדי טהראן.אחרי ששהו זמן קצר בחוות הלימוד של עליית הנוער בירושלים עברו עמנואל ואחותו לקיבוץ גניגר. במהלך שהותו בקיבוץ התגלה עמנואל כבעל כישרון רב וכמנהיג. אהבתו לחקלאות הובילה אותו ללמוד בבית הספר החקלאי כדורי ועם סיום לימודיו בהצטיינות, הצטרף לפלמ"ח ויצא להכשרה ברמת יוחנן.

סיפור הקרב

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תקיפת שיירת הנשק הערבית בקריית מוצקין

בתחילת חודש מרץ 1948 הגיעו ידיעות על שיירה ערבית עמוסת נשק היוצאת מביירות לכיוון חיפה, על מנת להעבירו לידי הכנופיות הערביות בעיר, דבר שהיה נותן לערביי חיפה יתרון גדול בקרבות מול כוחות היישוב. בשיירה היו שלוש משאיות עמוסות בשני טון חומר נפץ, 550 רובים, 5 ררנ"טים, כ-120 אלף כדורים לרובים ולתת-מקלעים וכ-1,000 רימוני יד ומכוניות ליווי שבהן נסע בין היתר מפקד העיר הערבית, מוחמד אל-חניטי.

ניסיון ראשון לעצור את השיירה נעשה ליד נהריה על ידי גדוד 21 מחטיבת כרמלי ונכשל. בינתיים התארגן כוח נוסף של 10 לוחמים מהגדוד הראשון (גדוד 'העמק') של הפלמ"ח מאזור רמת יוחנן בפיקוד מפקד המחלקה פנחס זוסמן. הפעולה המהירה שנדרשה לא אפשרה התארגנות מסודרת וקבלת אישורים מהדרגים הגבוהים. הכיתה בפיקודו של נועם פסמניק הציבה מארב בצד הכביש הראשי, מצפון לקריית מוצקין. כשהגיעה השיירה היא נתקלה במחסום חביות על הכביש. אנשי הכוח הסתערו על השיירה, אברהם אביגדורוב השתלט על שני מקלעי הברן של השיירה. פסמניק השליך רימון על השיירה ומטען חומר נפץ שהיה באחת המכוניות התפוצץ והביא למותו. בהתפוצצות נהרג גם מפקד הכוח הערבי. עמנואל לנדאו קפץ על אחת משתי משאיות הנשק הנותרות כדי לחלץ משם את השלל ולהעבירו לכוחות הפלמ"ח. אחד הכדורים שנורו הביא לפיצוץ חומרי הנפץ במשאית וכתוצאה מההתפוצצות העזה נהרג עמנואל לנדאו, ואברהם אביגדורוב נפצע קשה. בקרב נהרגו 17 ערבים, ביניהם מפקד הכוחות הערביים בחיפה מוחמד אל חמד אל-חוניטי.

חיסול השיירה גרם לירידת המורל בקרב הערבים בחיפה וגברה בריחת התושבים הערבים מהעיר, כולל אנשי "הוועד הערבי העליון", עובדה שסייעה רבות בהמשך לכיבוש העיר.

אות גיבור ישראל

לעמנואל לנדאו ולאברהם אביגדורוב הוענק אות גיבור ישראל על גבורתם העילאית בקרב תוך חירוף נפש.

נימוקי צה"ל לקבלת האות:

ביום ה-17 במרץ 1948, בקרית מוצקין, בהתקפה על שיירת נשק ותחמושת של האויב, היה טוראי עמנואל לנדאו ז"ל בין אנשי היחידה שהסתערו על מכוניות האויב. בתור נהג קפץ על אחת המכוניות העמוסות נשק כדי להוציאה משדה הקרב ולקחת שלל את הנשק אשר בה. הוא התרסק בהתפוצצות שארעה ונפל חלל.