אלי רביד/ליישי: גלעד וינגרטן,– מושב מיוחד לציון מפעל חיים

 עודד זך , אריק כץ ואנוכי השתתפנו  אתמול בכנס הספורט החמישי שהתקיים במרכז הבינתחומי בהרצליה, ובמרכזו מושב לציון מפעל חיים  של גלעד בהגיעו לגבורות.  .גלעד זכה לכבוד והערכה  רבה מפי המשתתפים שנשאו דברים  בחמשת המושבים  של הכנס,  שדנו בנושאים מגוונים, ומהקהל הרב , רובו אנשי ספורט ותקשורת,  בעבר ובהווה.  היה מאד מעניין. נהנינו  מהארגון והאירוח . בקובץ מצורפת מצגת , תולדות חייו ומפעל חייו של חברנו גלעד וינגרטן.

פלייר >  כנס תקשורת וספורט

ברכות לגלעד , חיה הילדים ובני המשפחה.

ליישי

לגלעד ,ברכות על מפעל חיים.   מדרור סנדלון

 

 

לגלעד מדב אהרונוב:

 

כבר בתיכון כשמדדת לי מהירות ריצה עם סטופר ונסעת באופניים על ידי  הרגשתי עד כמה אתה מעורב ושעתידך יהיה בכיוון הזה. ותחושתי היhתה נכונה ועוד איך! מעבר לכל הציפיות.

 

דוביק

 

 

 

מדורית ומנו

 

כל הכבוד לגלעד חברנו היקר, לציון תרומתו כפרשן ספורט

 

 

 

לגלעד היקר יישר כוח אכן הפרשנות שלך הייתה מקצועית מאד הקול שלך ערב והעברית רהוטה. אין כמוך

 

חייא ואורה דהאן

 

 

 

 

הים סיפורי יוסי

 \20.10.07     חוויות מהים  הישן והטוב של קרית חיים… הישנה והטובה : מאת יוסי חסין

השנה כשכל הדור שלי מחליף קידומת 6 בקידומת 7 , באים אלינו זיכרונות הילדות בעוצמה גדולה יותר מבעבר. אנחנו ילידי סוף שנות ה 30 חווינו את חוויות ילדותנו בשנות ה40  שעדיין "צרובות" בדיסקט כאילו היה זה אתמול.

 ואל יהיה הדבר קל בעיני אלה שעדיין לא החליפו  קידומת 6 בקידומת 7 כשתגיעו גם אתם להחלפת קידומת תבינו על מה אני מדבר!!  הים שלנו זכור לי מהימים שאני גדלתי בקרית חיים, וזה היה מזמן….65 שנים ויותר, ועד היום הים זכור לי כמשהו עצום, מיסתורי, מפחיד אבל גם מהנה מאד. כמו לכל הילדים של אז הים היה כאבן יסוד בחיי, ולא רק בקיץ, אלא כל עונות השנה, כל עונה והיופי המיוחד של הים.

כל או רוב ילדי המחזורים שלנו שהיו ברי מזל, היו הולכים לים בשנים הראשונות להיותם ברי דעת, מגיל 6 ומעלה עם הורים או דודים או אחים ואחיות גדולים.

לי לדאבוני לא היה הלוקסוס הזה כי אמא שלי עבדה במשמרות בקופת חולים, וללכת איתי לים לא היה אפילו בחלומות הטובים שלה. לכן מיום שעמדתי על דעתי והבנתי את עובדת החיים הזו החלטתי להיות עצמאי וללכת לים לבדי, או עם חברים שהיו במצבי. מאותם ימים ראשונים לרומן שלי עם הים ועד היום, הים ממלא מקום של כבוד ונמצא בעשירון העליון של הדברים שאני אוהב לעשות.

לשחות למדתי בעצמי, כמו רוב ילדי קריית חיים, על בריכה מי שמע בכלל, לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה, לכן הים היה בשבילי  –  מים מלוחים בעיניים, גלי חוף נשברים וגלי עומק שמעלים אותי לגבהים ומורידים אותי בעדינות רבה עד שיבוא הגל שאחריו, מערבולות בים סוער שחייבים לדעת להלחם בהם ולשרוד, מדוזות כחולות שהנוזל הצורב שלהם היה "משאיר סימנים", חסקה של המציל בקיץ, חול חם ולוהט ששורף את כפות הרגליים בקיץ, וללכת על שפת הים וחפש צדפים ומציאות בחורף, כל אלה וחוויות  אחרות,  היו ללא ספק הבילוי המועדף ביותר עלינו הילדים של שנות הארבעים.

יש לי הרבה סיפורים על הרומן שלי עם הים, הפעם ברצוני לשתף אתכם באחת מחוויות היותר מפחידות אבל בונות אמון  שקרו לי בים, ולכל אלה שלא היה להם המזל שיהיה להם רומן עם הים  או שהם לא ילדי שנות הארבעים הסכיתו ושמעו:

ומעשה שהיה כך היה, הימים  ימי החורף הבהירים של חודש שבט, השנה 1946 אני בן 9 ומרגיש את עצמי כשחיין ים וותיק. אל לכם להשוות שחיין ים לשחיין ברכה. אלו שני דברים נפרדים ושונים שמי שיודע יודע.

בבוקר שכולם הולכים לבית הספר,  אני לוקח את האופניים ובמקום ללכת לבית הספר, (בית ספר עממי ב',   בסוף רחוב ד' עלי יד החצר של שימעונובסקי, לא רחוק מהקמפ, כתה ד', המורה ה"מחנך"  משה בן יוסף ).  אני מחכה ליורם בפינת רחוב ד' כביש ראשי על יד הקיוסק של קיסילביץ' ומיד שהוא מבחין בי אני עושה לו סימן מוסכם והופ!! אנחנו על האופניים לכוון הים.

 עוברים את הפסים על יד הקן של התנועה המאוחדת ברחוב א' הצפוני, ואנחנו מדוושים בזוג אני יושב על הרמה ומדווש ברגל שמאל ויורם על המושב ומדווש ברגל ימין, ורוכבים על כביש הבטון שנקרא כביש אי. פי סי. מתקדמים די מהר, חוץ מבמקומות שהדיונה כיסתה את הכביש , שם היינו יורדים ודוחפים את האופניים עד ל"פלטת הבטון"  הבאה. מסביב רק דיונות וחולות, אין נפש חיה, אין מכוניות, ואנחנו מלכי הכביש. בסופו של כביש הבטון  מגיעים עד הגדר החלודה שמקיפה את ברכות הנפט של אי. פי. סי.  משעינים את האופניים על הגדר, מסביב סביב רק אנחנו והים. מתפשטים ערומים,  את הבגדים עורמים בערמה ומכניסים לתוך הסוודר הגדול של יורם, ולמרות שמש החורף קררררררררקרררררר, אבל למי אכפת.  ריצה משוגעת של 20 -30 מטר, מגיעים לים הרדוד ואחרי שנרטבים קצת מהתזת הטיפות המצמררות – הופ לים…… המים קפואים אבל יותר חמים מהאויר שבחוץ, אין אפילו גל אחד קטן ואנחנו מתחילים לשחות "לעומק".   מרגישים שיש זרם נעים לכוון הים וזה עושה את השחייה ליותר נעימה ויותר מהירה, אנחנו שוחים מהר גם להתקדם וגם להתחמם וראו זה פלא זה עובד!!  עוד רבע שעה, עוד רבע שעה רצועת החוף כבר נראית רחוקה, והנה המצופים כבר נראים די קרובים, אין אפילו הרהור נוסף קדימה למצופים!!

 בהצצה  לשמי החורף אני מבחין שהשמים מתחילים להתענן פה ושם  בעננים אפורים אבל עדיין הכחול שולט והגלים עוזרים לנו להתקדם. עוד רבע שעה (אולי,  ואולי יותר)  ואנחנו מגיעים למצופים, נושמים ונושפים אבל מבסוטים!!

ומי שזוכר את המצופים ומי שלא יודע ולא מכיר את המצופים הם היו כדורי מתכת ענקיים קשורים בשרשרות ענק לקרקע הים כדי שאניות שפורקות נפט לברכות  אי. פי. סי. יקשרו אליהם בזמן פריקת הדלק. מרוב ימים במי הים  היו המצופים מכוסים  באצות חלקות, "ירוקת" בשפתנו אז, והמקום שאינו מכוסה בירוקת מכוסה צדפים שדבוקים למתכת וכל הנוגע בהם אוי לו ואבוי לו,  גם שריטה בחוף לא נעימה ועל אחת כמה וכמה שריטה בים שמי המלח שורפים. למזלנו הים שקט ואנחנו מטפסים דרך השרשרת הכבדה שקשורה לצד העליון של המצוף, מחליקים חזרה לים ונשרטים מהצדפים אבל ברור מאיליו … שאין מה לדבר על ייאוש ועל אחת כמה וכמה על ויתור.

בסופו של דבר עוזרים אחד לשני והופ אנחנו על המצוף. ההרגשה היא "מי ישווה לנו"  אנחנו שוכבים על המצוף מתייבשים בשמש שמתגלה ונסתרת חליפות, הזמן עובר בכייף,  המצוף מתנדנד קלות, ו אז….. לפתע, נעלמת השמש מעל העננים, העננים מתרבים, משנים את צבעם הלבן  מבהירים לאפורים ולשחורים ממש, המצוף מתנדנד ביתר שאת, הגלים מסביבנו גבוהים יותר ומאיימים יותר ואנחנו,  שני ילדים ערומים כביום היוולדם, על מצוף מתנדנד בלב ים, מביטים אחד על השני ומהרגשת "מי ידמה לנו ו מי ישווה לנו" אופפת אותנו בהלה שמרגע לרגע הופכת לפחד אמיתי הגלים כבר די גבוהים ומשנים כוון , קצף לבן מתחיל להראות על שפתי הגלים, שזה סימן שכל אחד שגדל על יד ים יודע מה פירושו.

אנחנו עושים הערכת מצב מהירה ונבהלים ממה שקורה מסביב – מצד אחד להישאר על המצוף ערומים כביום היוולדנו כשהקור מתגבר, הרוח מתחילה לנשוב בחוזקה רבה יותר ויותר, ומי יודע עד מתי כל זה יגמר?? …. ומצד שני לקפוץ חזרה לים ולשחות לחוף זה שיגעון גמור ובמצב עניינים כזה, זה כמעט התאבדות… אני אומר ליורם, בוא נקפוץ ונשחה, יורם מהסס ואני אומר לו אני קופץ אם אתה נשאר, תישאר  עד שאני אגיע לחוף ואזעיק עזרה (איפה אזעיק??. את מי אזעיק??? ) אם אגיע  בכלל, ותדע לך  שבלילה יש כרישים ודולפינים (מי יודע מאיין לקחתי את ההפחדה הזו),   אני לא מספיק לגמור את ההפחדה הנוספת שהייתה לי בראש ויורם מזנק בקפיצת ראש לתוך הגל, ואני בלי היסוס  אחריו !!

החלטנו שאנחנו שוחים אחד על יד השני כמה שאפשר  ומתקדמים באותו הקצב. החלטה זה דבר יפה וראוי אבל הביצוע כמעט בלתי אפשרי, הגלים והזרמים מפרידים ומרחיקים אותנו ואחרי זמן ובגלל הגלים אנחנו כמעט ולא רואים אחד את השני, לפעמים גם  מקרבים אותנו ואנחנו שוחים כמעט ביחד, יורם מתקדם מהר יותר  אבל הפחד להישאר לבד ועוד מאחור ולראות את יורם כ 20 – 30 מטר לפני זה דבר שממריץ אותי למאמץ נוסף לשחות מהר יותר עם הראש במים מנסה "לתפוס גלים"  ולהגיע עד לקו שיורם שחה בו. המצב "לא נעים" השמיים מעוננים כהוגן, היום מתחיל להעלם, מפעם לפעם ברק בוהק ומיד אחריו רעם נוראי, וגשם מתחיל לרדת, כל טיפה "דלי".  

אני מסתכל על יורם והוא עלי… המחשבות האובדניות באות אחת אחרי השנייה, לפתע אני רואה את יורם משתעל ויורק מים אני מכיר את זה,  הוא בלע כמות רצינית של מי ים והשיעול לא מרפה ממנו, הוא כמעט הפסיק לשחות וצף במקום עד שהשיעול נרגע  מעט, אני מגיע אליו, בקושי שומע מה הוא אומר לי כי גם הגלים וגם הגשם ברקע מפריעים לשמוע.

בכל רע יש מעט טוב, למזלנו הגלים שינו כיוון  ונעים מהים לחוף, אני מרגיש כאילו כל גל דוחף אותנו במהירות קדימה אבל אחרי כל גל יש זרימה אחורה לכוון ההפוך וזה מייאש.ולמרות שהשחיה נעשית קשה יותר ומעייפת יותר, בכל זאת מתקדמים, אני רואה בברור את רצועת החוף שבה נשברים הגלים, הנה הנה אוטוטו נוגעים בחול. כל ניסיון כזה לחפש את החול בקצות האצבעות מלווה בעוד לגימת מים מלוחים וקרים.

יורם נשאר כמה עשרות מטרים מאחורי, כנראה שהלגימה הגדולה שלגם והשיעול שלא עוזב אותו מקשים עליו להתקדם. בגלל השחייה  המאומצת אני בקושי  מרגיש את קור המים, אבל מרגיש היטב את כאב שרירי הידיים במיוחד. החוף נראה קרוב יותר וסחיבת הגלים לכוון עומק הים נעשית חלשה יותר.

נגעתי בחול….. אני עושה סימנים ליורם וצועק כמו משוגע  – נגעתי, נגעתי, בחולת אני רואה אותו מתעודד קמעה ושוחה בקצב טוב יותר.  עוד תנועה ועוד תנועה ואני ממש עומד על החול הקשה. אני מחכה ליורם שהנה הנה גם הוא נוגע בחול ועומד עליו. אנחנו זוחלים על ארבע ונשכבים במים הרדודים שכאילו חמימים יותר, שנינו חצי מתים. לא ברור כמה זמן שכבנו ככה, פתאום "חוזרים למציאות" התחלנו לדאוג איפה האופניים?? , איפה הבגדים?? מתברר שבגלל הגלים והזרימה יצאנו בערך 300 – 400 מטר צפונית מהמקום שנכנסנו לים, אנחנו עוד לא מחליפים מילים, כל אחד והמחשבות שלו, הגשם עדיין לא  פסק והשמיים עדיין מאיימים אפורים, כמעט שחורים. וכמו שאמרתי שבכל רע יש גם קצת טוב, הגשם שוטף אותנו ממי הים המלוחים, זה מרגיע גם את "השרפה הגדולה" בשריטות בידיים ובגוף.

בחוף אין נפש חיה כמו קודם אנחנו והים! הגענו לאופניים פתחנו את הסוודר של יורם, הבגדים כמובן  רטובים מהגשם, אנחנו רטובים מהים והגשם אבל למי אכפת? התלבשנו וישבנו על רצועת הבטון שהיא הבסיס לגדר החלודה, והצחוק פורץ מגרוננו, בהתחלה היה כאילו צחוק מאולץ שנעשה יותר ויותר צחוק בריא ואמיתי. נפרץ הסכר…  והתחלנו לספר  אחד לרעהו מה עבר לנו בראש, יורם היה הרבה יותר יצירתי וטוב ממני בסיפורים ובתיאורים. אני לא מפסיק לחשוב על מה יהיה… איזה סיפורים נספר גם להורים וגם למורים. לילדים ברור לי מאד מה נספר… את מה שהיה ומה שלא היה… אבל זה אולי בפעם אחרת.

  חשבתי שאחרי ההרפתקאה הזו אולי אפחד מהים, אולי בכל זאת בית הספר זה מקום בילוי יותר טוב מהים… איפה??? הים הישן והטוב של הילדות, של קרית חיים הטובה והאהובה ההיא , היה ונשאר אהבת ילדותי ואהבת נעורי עד היום הזה.

 

אבישי ברק:בית סטרולוביץ-היה בית והוא איננו עוד

 היה בית ואיננו עוד

אתמול עלה הדחפור ומחק את הבית הראשון בקריה, הבית ברחוב א. מס. 1, היה בראשית ימיה של הקריה שייך למשפחת סטרולוביץ  ובחצר היתה רפת חלב. מדי יום בגמר החליבה היה סטרולוביץ, תולה על אופניו  את שני הכדים מלאי החלב ומחלק בבתים את החלב. גם לאחר שהבית עבר לבעלים אחרים נשמרה צורתו המקורית, בסיורי תלמידים לתולדות הקריה, תמיד התעכבנו ליד הבית  וסיפרנו להם על תולדות הבית והקריה. עוד חלק מנוף הקריה נעלם.

חבל,

אבישי.

אודות > משפ' סטרולוביץ  

תמונה>כאן הייתה הרפת

 

אבישי ברק :קליטת עליה בקריה

 בגלישתי באתר "אני קרייתי, אני מקרית-חיים" של חדווה טריגר, נתקלתי בתמונה זו, של אוהלים בקרית חיים המערבית, ליד מסילת הברזל, המקום היה מוכר לי ואז נזכרתי בתמונה רחוקה, השנה 1946, כמה משאיות פורקות אהלים בשדה שבין מסילת הברזל לבתי השיכונים שזה עתה נבנים ומיד הוקם מאהל של עשרות אוהלים וכבר למחרת אוכלס המאהל בעולים חדשים שזה עתה עלו ארצה מעדן בתימן.

הילדים למדו בכיתות בית-ספר שנפתחו למענם בסניף הנוער העובד שברחוב א. מחלון ביתי שהיה סמוך לסניף, יכולתי לשמוע את השירים שלימדו אותם לשיר. כמדומני שהם התגוררו כשנה במקום, עד שהמאהל פורק, ברקע רואים בתמונה בתים חדשים, שבחלקם אוישו על ידי עולים חדשים מט'נגיר, ילדיהם כבר למדו והשתלבו בבתי הספר בקריה.

אבישי.

תמונה >  קליטת עליה בקריה

ליישי :מאורעות תרצ'ח {1938 } ורצח מרדכי שכטמן (עידכון)

 ב26 במאי 1939 נרצח נהג הקטר מרדכי שכטמן על המסילה כשעצר את הקטר בין הכפר לנשר כדי להעבירו למסילה אחרת. יחד איתו היה עוזרו הערבי. שני ערבים ניגשו לקטר וירו בראשו של שכטמן.[22] בליל 13 ביוני1939, כתגובתו לרציחתו, חטפה חוליה של הפו"ם 5 תושבים מאחד הבתים ורצחה אותם מחוץ לכפר.[23]

נהג הקטר שנרצח, מרדכי שכטמן ז'ל , היה תושב קריית חיים.

יש הטוענים כי היה "חבר הפרקצייה," ובשל כך לא הונצח בקריה.

פרקציית הפועלים הקומוניסטית הוקמה ב-1923 כדי להתמודד בבחירות לוועידה השנייה  של ההסתדרות. אך ב-1924 החליטה מועצת ההסתדרות להוציא משורותיה את צירי פרקציית הפועלים. ההסתדרות והמשטרה הבריטית שיתפו פעולה במסע רדיפה נגד הקומוניסטים  – כולל שלילת הזכות לקבל עבודה בלשכות העבודה ההסתדרותיות, ליהנות משירותי קופת חולים ועוד. כעבור כ-20 שנה, לאחר מאבק ממושך נגד ההחרמה, שבו הקומוניסטים לפעול במסגרת ההסתדרות.

בוועידה החמישית של מפ"ס (1923), שינתה המפלגה את שמה ל-המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, פק"פ (ביידיש, פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטײַ). כעבור שנה התקבלה המפלגה לאינטרנציונל הקומוניסטי, הקומינטרן. לאחר קום המדינה, ב-1948, שינתה שמה ל-המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י).

 

המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בראשי תיבות מק"י (בערבית: الحزب الشيوعي الاسرائيلي), היא מפלגת שמאל רדיקלית קומוניסטיתששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב העברי בא"י, במפלגת פועלים סוציאליסטית עברית, שהפכה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה

בימי המנדט הבריטי הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ורק לאחר הקמתה של מדינת ישראל ניתנה לה האפשרות לפעול בגלוי.

 

 

הערות משלי—-אלי רביד , ליישי         12.9.2018.

קריאתו של אבישי ברק להנצחת זכרו של מרדכי שכטמן ז'ל  נכונה וראויה לתיקון. מהמסמכים המוצגים לעיל, נרצח מרדכי שכטמן ז'ל בידי שני ערבים שניגשו לקטר שעצר על המסילה  , בין באלד –א-שייח ונשר ,וירו בראשו כשעוזרו הערבי לצידו. בעקבות הרצח, בוצעה פעולת תגמול בבאלד א-שייח. שכטמן נימנה עם ארגון א' של קריית חיים, שפועלי הרכבת היו מייסדיו. מאחר ובתקופת המנדט הבריטי בארץ, נרדפו אנשי "הפרקצייה" על ידי הבריטים , עולה השאלה כיצד עבד בחברת הרכבת המנדטורית ? גם  מנהיגי "ההסתדרות הכללית " ששלטה בקריה ללא מיצרים, רדפו את "אנשי הפרקצייה " { פ.ק.פ –המפלגה הקומוניסטית },בכל מקומות ישיבתם בארץ כולל בקריה. בספרו של צבי גנין ז'ל, "קריית חיים ,ניסיון באוטופיה עירונית 1933-1983 ", עמודים 69-71 , מסופרת ההתנגדות קבלתה  לקריה של משפחת דן ,בשל שייכותה של חיה למפלגה זו,  כל זאת למרות  שהלל דן , בעלה , היה מראשי  ומנהלי "סולל בונה" , הזרוע הביצועית של ההסתדרות הכללית בתחומי הבנייה , סלילת הכבישים והעשייה הביטחונית בישוב היהודי בארץ ישראל , כבר באותה עת. רק לאחר דיונים רבים ולאחר התערבות בכירי הנהגת ההסתדרות, ומשלחת מטעמם שהגיעה  לקריה {גולדה מאיר ומאיר יערי } , ניכפה על וועד הקריה לקבלם והם "הוכשרו "לגור בביתם שברחוב י'ט , אותו החלו לבנות טרם שקיבלו את  הסכמת "מועצת הקריה ".בפרק זה מסופר על מועמדת קומוניסטית נוספת לקריה, שקיבלה על עצמה את תנאי הוועד –וחברותה אושרה.  אני , כמו רבים מחברי , הכרנו בקריה משפחות קומוניסטיות נוספות ,שילדיהם המוכשרים והמיוחדים, ציטטו  בפנינו , בעל פה ובלהט  , פרקים נרחבים מכתבי  קרל מרכס  והמניפסט הקומוניסטי. בדיון על משפחת דן , מצוטט דוד רמז :"יש בחיפה קומפלקס אשר עוד לא הובא היום לברור—רדיפת הלל דן ,ולא בגלל אשתו, אלא בגלל מעשים כלל וכלל לא ממין זה, וקומפלקס זה עומד מאחורי דחייתו לחברות בקרית חיים."

ברוח זו , יתכן ואי  הנצחתו של נהג הקטר הקריתי , מרדכי שכטמן ז'ל  ,אינה נובעת מהחלטה מכוונת של המפא'יניקים האדוקים שלנו בשל היותו קומוניסט, אלא משיכחה ובשוגג. שגיאה זו , צריך  וניתן לתקן עתה כפי שהביא לידיעתנו  אבישי ברק.

 

 

אבישי ברק: . ההפליה בין הנופלים של תרצ"ח ע"י מפא"י בקריה

השבוע, בבית יד לבנים ולהגנה, הופיעה מתנדבת חדשה. תוך כדי שיחה, היא מראה לי דף נייר מודפס ושאלה אותי אם ידועים לי פרטים על המאורע.

העתק >מסמך התרומה

קבלה זו נשמרה אצל סבה, אחיו של אהרון דניאלי ז"ל.

סיפרתי לה על סניף הנוער העובד בקרייה שנקרא בזמנו " בית השלושה", על שמם של אברהם דניאלי ויוסף רוטבלט שהיו מדריכים בסניף הנוער העובד בקרייה וחזרו מחניתה שזה עתה עלתה הנקודה על הקרקע. ליד באסה, שלומי של היום, עלו על מארב של כנופייה ערבית ושניהם נהרגו. שם המונצח השלישי, אריה זלנפרויד, פועל בביה"ח "שמן" בחיפה שניספה בתאונת עבודה ומשפחתו תרמה לזכרו.

הטבלה > "בית השלושה"

צילום > מודעת האבל

הפליה בין דם לדם:

במאורעות תרצ"ח נפלו 3 מתושבי הקרייה, אך רק שניים מהם מונצחים בספר נופלי הקרייה ועל קיר ההנצחה בחדר ההנצחה שבבית יד לבנים ולהגנה בקרייה.

יוסף רוטבלט- שנפל בדרך מחניתה.

אריה שוסטקובסקי– שנפצע ומת מפצעיו מפצצה שהוטלה לאוטובוס בעיר התחתית בחיפה.

השלישי, מרדכי שכטמן, שהיה נהג קטר ברכבות המנדט ונרצח ע"י עוזרו הערבי מסיק הקטר, שרצח אותו על הקטר בבלאד-א-שייך (תל חנן של היום) ונמלט. שכטמן לא הונצח

אשתו צילה וילדיהם יצחק ורחל, המשיכו להתגורר בביתם ברחוב א' 79 שנים לאחר הירצחו.

בית שכטמן ברחוב א' 79

  שכטמן הקומוניסט, אשר סבל מן הנאמנות  של המפא"יניקים  למסורת "בלי חרות ומקי" .   

      כשנספה במאורעות ב-1938  לא צויין בין הנופלים, הוא היה נהג קטר כאשר עוזרו הערבי המסיק של   תנור מנוע הקיטור, רצח אותו בבאלד א שייך וברח.

      אלמנתו  לפרנסתה ולקיומה  הייתה מקבלת לחצר הבית ערמות של סלעיםאותם הייתה מנפצת בעזרת פטיש ביד ,לאבני התשתית  המשמשות לבנית הכבישים, כך היו מביאים לה מסמרים מישנים מעוקמים  אותם יישרה והחזירה לשימוש,  ב-1942 פתחה גן בחצר לילדי המגוייסים,

  ושם אפשר לראות את ברכת השחייה הראשונה בקריה. 

הבריכה הראשונה בקריה > בגן צילה שכטר

הסיבה שאינו מונצח: כי מרדכי שכטמן היה חבר המפלגה הקומוניסטית (מק"י), לכן היה "מוקצה".        ("בלי חרות ומק'י ")

מן הראוי עתה, שבקרוב יערכו שיפוצים נרחבים בחדר ההנצחה לתקן את העוול ושמו של מרדכי שכטמן יונצח גם על קיר ההנצחה.

שנה טובה,

אבישי