מאלי ס'ט: "תחת חלוני עץ דובדבן." בקשה לסייע בפרטים אודות המורה למוסיקה הדסה אלרואי -טבצ'ניק {ילידת 1930}.

הפעם אני זקוק לעזרתכם.

את השיר המקסים שבקישור:

לימדה בשנים 1957-1956, בקיבוץ עינת, המורה למוסיקה הדסה טבצ'ניק.

הדסה אלרואי – טבצ'ניק, שנולדה בבריה"מ, אולי סביב 1930, התגוררה ברחוב טאגור ברמת אביב, היא המשיכה בעבודתה בקיבוץ עינת, כמנצחת מקהלת הבנות של הקיבוץ, לפחות עד 1964 והנחילה למקהלה עוד שירים רוסיים, שאולי היא תרגמה אותם.

אנחנו, ב"זמרשת", מחפשים פרטים על הדסה טבצ'ניק, כדי להנציח אותה ואת פועלה באתר "זמרשת".

עזרו לנו

כל פרט ביוגרפי עליה,

ו/או

קשר למי שהכיר אותה מקרוב.

בתגובות לשיר אלי בטלפון – 04-6939241

תודה                   

אלי סַ"ט  Eli Sat       

הטיול לירמוך של ילדי קריית חיים בשנת 1945.

העברה מ*פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן*—{ פרסום 143 מיום 7.12.22}

.תחזיקו חזק

*שלום לכולם! לפני שאתם קוראים את הפינה של היום, תחזיקו חזק במעקה, תשבו היטב ותביטו רק קדימה, כדי שלא תעופו, כי הסיפור הזה כמעט ולא יאמן*

הימים היו לפני קום המדינה, בשנת 1945 וחוקים והגבלות של "איך מתנהל טיול" כמו שיש היום עוד לא היו נפוצים. קבוצה של כ100 תלמידים מקריית חיים עשתה את דרכה לטיול בסביבת חמת גדר…

איך עושים את דרכם באותו זמן? לוקחים רכבת עד תחנת צמח, ומשם התחיל הטיול הרגלי לעבר המרחצאות החמים, כשבדרך הוא עובר מעל עמק הירמוך. הדרך היחידה כמעט ללכת לאורכה, הייתה דרכה של מסילת הרכבת…אתם כבר שומעים את הגלגלים משקשקים בסיפור?

התלמידים הגיעו בסמוך לגשר אל חמה (ג'יסר אל האווי, שנה לפני שפוצץ בליל הגשרים) המפורסם, והארוך בגשרי הרכבת בארץ (140 מטר אורכו, ו20 מטר גובהו מעל הירמוך) ולמעשה המעבר היחיד באיזור לכיוון חמת גדר.

המורה הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה, נזכר שהרכבת נוסעת לעיתים נדירות, ויחד עם תלמידיו, התחיל לצעוד בצד ימין של הגשר, על מעין לוח מתכת צר בצמוד למסילה, שנועד עבור עובדי התפעול..

כשהמורה הגיע לצד השני, חלק מהתלמידים על הגשר, וחלקם עוד לא התחילו לעלות עליו, נשמע פתאום הרעש המוכר והמפחיד ביותר בסיטואציה הזו. רעש הרכבת המגיעה.

שיקלול מהיר של הנתונים הוביל למסקנה: מי שבאמצע הגשר, לא יוכל להספיק לחזור לתחילתו או להגיע לסופו. צעקה ענקית נשמעה מפי המורה: "כ-ו-ל-ם להיצמד למעקה!". התלמידים המבוהלים נשענו על המעקה (היום הוא כבר לא קיים) כשפלג גופם העליון נמצא מחוצה לו, והיא הגיעה.

הגשר רעד מעוצמת הנסיעה, והתלמידים המבוהלים עליו, כשמשב הרכבת הצמודה אליהם, מרעיד את גופם (ולא רק מהפחד:). כעבור כחצי דקה, הרכבת חלפה על פניהם (או על גבם במקרה הזה) וכולם יצאו בשלום…

אבל רגע. הטיול צריך להימשך…כעת עברו כולם לצידו השני של הגשר להמשך הטיול, אך שם ההרפתקה לא תמה…שוטרי חיל הספר העבר ירדני (שוטרים ערבים בד"כ, בשירות המנדט הבריטי) עצרו אותם לחקירה בנוגע לשיטוטיהם באיזור.

100 ילדים ומורה אחד מצאו את עצמם מכונסים בסמוך למבנה, ומחכים לגזר דינם…השוטרים הבינו שאין להם מה לעשות עם כמות כזו, והורו לכולם לחזור אחורה לביתם…

רגע, איך חוזרים הביתה? כן כן, הבנתם נכון…דרך הגשר חזרה🙈

ושוב הם עשו את הדרך, ובסופה הגיעו לביתם בשלום, עם טיול שהם לא שכחו לאורך כל השנים…

המקורות לספור הנ'ל , הוא סיפורם של הקריתים בני ה10-11 , מיסדי וחברי קבוץ להב, אודות הטיול השנתי של כיתתם לעמק הירדן בשנת 1945 ,שפורסם באתר החופשי של בני קרית חיים ביום 23.5.2013.

הטיול לירמוך, 1945

זהו סיפורם המשותף של 3 מ- 100 משתתפיו, כולם היום חברי קיבוץ להב: דן רטנר, הדסה בנסמן (אז- רוטנברג), אוקי קדרון (אז – קורדוניק):  

באביב 1945 יצאו שלוש כיתות ה' מביה"ס לילדי עובדים בקרית-חיים לטיול שנתי.

כ- 100 ילדים בגילאי 11-10 יצאו ליומיים או שלושה לטייל בעמק הירדן. המורה להתעמלות, דולק אומשוייף, היה אחראי על ארגון הטיול ויצאו איתו עוד מספר מורים. נסעו מחיפה ברכבת העמק עד לצמח, ומשם יצאו ברגל לכיוון אל-חמה.  

החווייה שמתוארת כאן היתה כל-כך חזקה, ששאר אירועי הטיול לא זכורים לאיש. היכן טיילו, מה עשו בשאר הימים, איפה ישנו בלילה (בדגניה?) – איש מהם לא זוכר ממנו פרט כלשהו, מלבד האירוע בירמוך.

לאורך הירמוך לא היתה כל דרך, מלבד פסי הרכבת. הנחל זורם בערוץ עמוק, ולא פשוט לרדת לקו המים ולעלות חזרה. דולק, המורה המוביל, החליט לעבור על הגשר, ולהמשיך על הפסים עד לאל-חמה. הדבר לא נראה מסוכן שכן הרכבות היו דלילות ונדירות, והאזור כל כך שקט ונידח… כאשר החלו הראשונים לעלות על הגשר, החוצה את הירמוך ממערב למזרח, הסתבר שהגשר גבוה למדי מעל לאפיק, ויש רק לוח צר מימין לפסים עליו ניתן לדרוך. מלבדו נמתחו שני הפסים, ואדנים ביניהם, וברווחים נראה הנחל אי-שם למטה בעומק הוואדי. הטור החל לעלות ולעבור את הגשר, כשהילדים משתדלים שלא להביט למטה. גם בלי זה היה די מפחיד.

כאשר הראשונים עברו כבר את אמצע הגשר, והאחרונים עדיין על הסוללה שלפניו, נשמע לפתע רעש, והרכבת הופיעה כשהיא עולה על הגשר מעברו השני ונוסעת אל מול הקבוצה. דולק היה הראשון שהרגיש בה, והבין את העומד לקרות. לא היה כל סיכוי לברוח חזרה. דולק נתן צעקה "להאחז במעקה!", וכולם נצמדו אל המעקה שהיה קבוע בצד ימין. הרכבת התקרבה יותר ויותר, הגשר רעד בחזקה, הרעש גבר, והילדים עמדו ברווח הצר שבין הפסים למעקה, על אותו לוח צר ששימש כמסלול ההליכה, חלקם עם הגב לרכבת תוך התכופפות אל מעבר למעקה, רובם משותקים מפחד ומתח. הרכבת הגיעה, עברה, רוח חזקה שנגרמה מתנועה הרכבת העיפה כובעים, והנה, הקרון האחרון עבר, השקט חזר והטלטלה פסקה.

לאחר התאוששות קצרה המשיך הטיול ועבר את הגשר לצידו השני. אולם, הצד השני היה כבר ארץ אחרת – עבר-הירדן. בעוד הם צועדים ומגיעים לבוסתן, הופיעו מספר שוטרים עבר-ירדנים ועצרו את הקבוצה. כמובן שלא היו שום אישורים לחדירה הזו. במקום התפתח דיון, וגם ההסברים שהכוונה היתה לחצות לקטע קצר ולאחר כק"מ לעבור חזרה על הגשר השני ולחזור לגדה הצפונית של הירמוך, ישר לאתר המעיינות הקדום, גם הסבר זה לא הרגיע את השוטרים. השוטרים רצו לדווח ולקבל הוראות, אחד המורים הלך איתם לחפש טלפון. למזלם, האיש שמעבר לטלפון הבין שלא ניתן לעצור מאה ילדים, ולאחר בירורים ודיבורים נתן הוראה לשחררם ולשלוח אותם "חזרה לארץ-ישראל". לאחר מספר שעות בהן המתינו הילדים ליד אותו בוסתן, חזר הטיול באותה דרך בדיוק. לאל-חמה לא הגיעו. שוב עברו על הגשר, הפעם בשקט ושלווה, וחזרו לצמח.

כאמור, בעקבות החווייה הטראומטית הזו לא זכור להם היום שום פרט אחר ממהלך הטיול, אבל את סיפור הגשר על הירמוך, עם רכבת אדירה וילדים לחוצים, סיפרו פעמים רבות, והוא נותר חקוק בזכרונם.

שני פרטים קטנים נוספים: לאחד הילדים, אלון (היום – פרופ' אלון גל) היתה אז סבתא בעפולה. כשעצרה הרכבת בתחנת עפולה, המתינה הסבתא עם כוס חלב בידה, והנכד קיבל, שתה והטיול המשיך.

כאשר חזרו לקריית-חיים, לא נראה הסיפור הזה חשוב עד כדי כך שכולם ידברו עליו. ההורים שמעו עליו, הנידו בראשם ולא מעבר לזה.  הוא לא הוגדר כמשהו חריג והאמונה במדריכים והבטחון במורים ובביה"ס היו מלאים.

ראיין ורשם: אבי נבון

ואלה גיבורי המעשה , בני הקריה ילידי 1934.

éìéãé -34   äî÷áéìä 26
ילידי 1934 ,בוגרי כתה ו'א בית הספר העממי בקרית חיים.{ שנת 1946}
éìéãé ùðú 1934  å  24
ילידי 1934. כתה ו'ב , בית הספר העממי בקרית חיים{ שנת 1946}
éìéãé  1934 îâéðéí 28
ילידי 1934 בשנת האירוע { 1945}סיום כתה ה'ג.
 éìéãé  34  âîø úéëåï  27
ילידי 1934.בוגרי התיכון.

רות ריכטר-יצחקי : אהבה ראשונה

שלום ידידיי

 כבר כמעט שנה, מיום שאריה בעלי נפטר, לא כתבתי סיפור חדש, אבל הצלחתי השבוע בכל זאת לכתוב משהו. הסיפור הרצ"ב לא פורסם עדיין בשום מסגרת ואתם הראשונים לקרוא אותו. הוא אינו אוטוביוגרפי וכל גיבוריו הם פרי הדמיון.

אהבה ראשונה

הסיפור שאספר לכם הפעם אינו אוטוביוגרפי, וגיבוריו הם פרי הדמיון. אך הוא נכתב בהשראת מעשה שהיה, וכדרכי הוספתי לו קישוטים והגזמות, כי איזה טעם יש לסיפור שאינו מקושט באלה?

וכך היה המעשה.

זה קרה בשנת 1946, כשהייתי בת אחת עשרה. בן דודי, שנקרא לו לצורך ההסוואה יובל, חגג זה מקרוב את חגיגת בר המצווה שלו, וכדרך המנהג בימים ההם לא קיבל מתנת כסף כפי שנהוג היום אלא ספרים. הם היו עבי כרס וכבדים, והתקשיתי להחזיק אותם בשעת הקריאה. הספרים נימנו על מיטב הקלסיקה העברית, למשל כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, כל כתבי שלום עליכם, כל כתבי ביאליק, כל כתבי ברדיצ'בסקי ועוד "כל כתבי" רבים וטובים.

 יובל לא התלהב משלל המתנות הזה, ומיהר להעביר את הספרים אלי, ואני שמחתי לקבל אותם ולקרוא בהם בהפסקות וגם בחדרי בשעות אחר הצהריים, לאחר שסיימתי את לימודיי בבית הספר.

 ביום שבו מתרחש סיפורנו חזרתי מבית הספר ובידי כל כתבי אברהם מאפו. בית הספר שכן בלב הדיונות, ובעוד כפות רגליי טובלות בגרגרי החול הזהובים והחמימים, שקעתי בקריאת הסיפור "אהבת ציון", ומיד נמשך לבי לשני הגיבורים החשובים, אמנון ותמר, שאין כאהבתם הטהורה המושכת לב ומעוררת קנאה בלבה של ילדה בראשית גיל ההתבגרות… כמובן שכמו תמר התאהבתי מיד גם אני באמנון. ואיך אפשר שלא להתאהב בו? הרי הוא כליל השלמות! הוא עלם צעיר ויפה תואר שתלתליו הערמונים משתפלים על מצחו הרחב, גוו חסון, חיוך של חיבה מאיר את פניו כשהוא בוחן את פניה של תמר, ואין ספק שהוא גם חכם, נבון, אמיץ, טוב לב, רב תושייה, ואין לו אפילו חיסרון אחד!

כשהגעתי לקצה מישור החולות ורגליי דרכו בכביש האספלט הצר והאפור, חסר המדרכה, התנגשתי פתאום בדמות חסונה שתפסה בכוח בזרועי, ועוד לפני שנשאתי אליה את עיניי שמעתי קול גברי גוער בי בכעס: "היי, ילדה, את לא יודעת שמסוכן לקרוא בהליכה? את יכולה חס וחלילה להתנגש באוטו או בעמוד חשמל!"

נשאתי אל הנוזף את עיניי ונדהמתי. לפני עמד אמנון! כן, אמנון מהספר אהבת ציון! כמו לאמנון היו גם לו פנים נאות, עיניי דבש, בלורית ערמונית המשתפלת על מצחו הרחב, ועיקר העיקרים – על אף הנזיפה הקולנית עמד בעיניו חיוך טוב בשעה שהביט בי.

"סליחה, אמנון, אני מצטערת… לא שמתי לב…"

 "לא קוראים לי אמנון. קוראים לי רמי," הסביר האיש הצעיר.

 "כן… בטח… אני מבינה," מלמלתי במבוכה.

 "אולי את יודעת איפה גרה כאן גברת פניה ?" שאל.

 " פניה? בטח שאני יודעת. פניה היא הדודה שלי, ואנחנו עומדים ממש ליד החצר שלה."

"באמת? פניה היא בת דודה של אבא שלי. כנראה שאנחנו קרובי משפחה," אמר האיש היפה.

לפתע פרץ מגרונו שיעול נורא. פניו האדימו, נשימתו התקצרה והוא כמעט נשנק. רק עכשיו, כשבחנתי אותו מקרוב, ראיתי שהאיש רטוב כולו מכף רגל ועד ראש. והרי עכשיו יום אביב נאה, בלי רוח ובלי גשם, ולמה הוא רטוב כל כך? רציתי לשאול אבל התביישתי.

"אמנון! אמנון! מה קרה לך?" גמגמתי.

 הוא נשם עמוקות, וכששבה אליו רוחו ענה בקוצר רוח: "אבל כבר אמרתי לך ששמי רמי ולא אמנון!"

הוא נטל את כף ידי ונכנסנו  ביחד בשביל הקצר המוביל אל הבית.

דודה  פניה שמחה ברמי ומיד חיבקה אותו בחום והזמינה אותו לשבת לידה, לאכול ארוחת צהריים ולשתות כוס תה. אבל הוא סירב ושוב חזר שיעולו וקיצר את נשימתו.
"רמי, מה קרה? ולמה אתה כל כך רטוב?" שאלה הדודה.

 "אני מפקד על אניית מעפילים שנתפסה הלילה על ידי אנשי הצי הבריטי. הם הובילו את הספינה שלי על אנשיה לנמל חיפה, והם עומדים לגרש אותנו למחנה המעצר בקפריסין. אני לא רוצה להיות מגורש לשם, ולכן העברתי את הפיקוד לסגני וקפצתי למים. שחיתי עד שהבחנתי במכלים של בתי הזיקוק הסמוכים לחוף, ומשם 'חתכתי' אליכם דרך הדיונות."

 "והבריטים לא הבחינו שקפצת?" שאלה דודה פניה בדאגה.

 "כן. הם ניסו לרדוף אחריי, אבל עשיתי חלק מהדרך בצלילה והם איבדו אותי בחושך.יי

"אני חוששת שחטפת דלקת ריאות מהמים המזוהמים של הנמל," נאנחה הדודה. היא הביטה בו בשתיקה ואחר כך הוסיפה: "אביא לך בגדים יבשים של דוד אהרון, תתרחץ ואחר כך תאכל מרק עוף חם ותבריא מייד, כי  אצלנו בקריה כל אחד יודע שמרק עוף מרפא כמעט כל מחלה."

 רמי לא התווכח. הוא שהה זמן רב תחת זרם המים החמים שאדיהם פשטו מהמקלחת לחלל הבית הקטן, ואחר כך לקח את הבגדים, כלומר מכנסי חאקי קצרים המסתיימים מעט מעל הברך, חולצת חאקי מכופתרת מתוצרת בית החרושת אתא, ועיקר העיקרים – גרביים ארוכים המסתיימים מתחת לברך, לא רחוק מקצה המכנסיים. אנחנו, הילדים, קראנו לבגדים האלה "בגדי סולל בונה", כי רק בשבת החליפו בגדים חגיגיים את מדי העבודה האלה.

גם אחרי המקלחת סירב אמנון לאכול. (סליחה, לרמי אני מתכוונת..) הוא שתה מעט תה ושכב לישון במיטת האורחים שבחדר הסמוך.

 אחרי שרמי נרדם קראה לי דודה  פניה למטבח והסבירה בקול חלש, כמעט בלחישה: "רותי, אסור לספר שרמי מתארח אצלנו. זה סוד."

"אסור לספר אפילו לאבא ולאימא?" שאלתי.

 היא היססה מעט ואחר כך אמרה: "טוב… אולי להם מותר לספר. אבל לא לחברות ולשכנים."

"בטח!" אישרתי, ובלבי הצטערתי שאני לא יכולה להשוויץ ולשתף בסוד הגדול את מלכת הכיתה הרודנית, שלרוב לעגה לי והסיתה את הבנות נגדי. הסוד הזה היה מוסיף לי יוקרה והיה יכול לשפר מעט את מעמדי בסולם החברתי.

חזרתי לחדר והבטתי ברמי. שנתו לא הייתה רגועה, נשימתו הייתה כבדה, והוא הרבה לחרחר ולהיאנח בשנתו. אחר כך הלכתי הביתה ולא סיפרתי לאמא ולאבא..

 ביומיים הבאים, כשחזרתי מבית הספר, מיהרתי להיכנס לביתה של הדודה ולהתבונן ברמי. הוא לרוב ישן או נמנם, עיניו היו עצומות, והוא לא הביט בי ולא דיבר. מדי פעם נכנסה לחדר דודה  פניה ובידה כוס תה, אבל רמי לא שתה ולא אכל דבר.

 ביום השלישי, כשחזרתי כמנהגי מבית הספר לביתה של דודתי, ראיתי שהחליפה את חלוק הבית הדהוי בשמלה פרחונית נאה. היא נשקה על לחיי ואמרה: "טוב שבאת, רותי. חיכיתי לך. אני צריכה ללכת לקופת חולים להביא לרמי תרופה, ואני מבקשת שתשמרי עליו.

תשבי לידו עד שאחזור. אולי הוא יצטרך עזרה או יסכים סוף-סוף לאכול ולשתות."

 היא מיהרה לעזוב את הבית ואני שמחתי להיות בייבי סיטר של האיש היפה והמסתורי.

נאמנה למשימה החשובה שהטילה עלי דודתי לא גרעתי מרמי את עיניי, אבל הוא כנראה לא הבחין בי, כי רוב הזמן ישן, והשמיכה שכיסתה אותו עלתה וירדה לסירוגין בקצב נשימותיו.

 פתאום אחזה בי חרדה עצומה. מה אעשה אם הא יפסיק לנשום? מה יקרה אם הוא ימות עכשיו? מה אעשה? הרי אני רק ילדה, ואני לא יודעת איך מנשימים אדם גוסס! התפללתי בלבי לשובה המהיר של הדודה, וכל הזמן נעצתי באיש הישן את עיניי ואחוזת חרדה ציפיתי לנשימתו הבאה.

 דודתי חזרה כעבור שעתיים. היא אחזה בידה את התרופה הגואלת, ואת פניה האיר חיוך רחב של מנצחים. בהתרגשות ובגאווה סיפרה לי שבתחילה לא אמרה לרופא שהחולה הוא רמי, כי חששה שהאחות הנמצאת בחדר הסמוך או האנשים הצובאים ליד הדלת ישמעו את סיפורה והשמועה תתפשט בכל הקריה. היא שיקרה שהחולה הוא דוד אהרון. יש לו דלקת ריאות חמורה, והיא מבקשת מהרופא שירשום לו מרשם לפניצילין, תרופת הפלא החדישה שהגיעה ארצה מאמריקה בשנה האחרונה. אבל הרופא טען שמעולם לא נתן תרופה לחולה ללא בדיקה וסירב לבקשתה. הנה, מיד יסיים את עבודתו כאן ויבוא איתה לביתה כדי לבדוק את החולה. הוא קם מכיסאו כדי לרמוז שזמנו קצר והביקור נגמר, ולכן לא הייתה לדודה ברירה והיא נאלצה לגלות לו את שם החולה.

 הרופא נדהם. הוא לפת את ראשו בידיו וחזר לשבת בכבדות ליד שולחנו.

"את יודעת מה יקרה לך אם הבריטים ידעו שנתת מחסה לבורח?! את יודעת מה הם יעשו לי אם יֵדְעוּ שעזרתי לך?! הם יזרקו את שנינו לבית הכלא! אולי אפילו יגזרו על שנינו מאסר עולם או עונש מוות!" רעם בקולו העבה.

אבל הדודה לא נכנעה. היא הזכירה לו את שבועת הרופאים של היפוקרטס, ואף קראה לעזרתה את אבות הציונות, החל מהרצל וויצמן וכלה בבן גוריון ושאר בכירי הישוב, כי הרי רמי חלה בעת מילוי תפקידו! הוא גיבור אמיתי וחובה עליה ועל הרופא לעזור לו!

לבסוף נעתר הרופא לבקשתה וביד רועדת רשם את המרשם המבוקש.

רמי בלע בשקיקה את תרופת הפלאים ואחר כך נאנח והמשיך לישון. הוא בלע אותה גם אחרי הצהריים, ולפנות ערב קם ממיטתו והסכים לאכול ולשתות. הבטתי בו בשמחה והודיתי בלבי לאל שרמי לא מת בשעה ששמרתי עליו, ועכשיו הוא אפילו מחייך אלי בנועם ומתבדח עם דודתי.

למחרת, כשחזרתי מבית הספר, מיהרתי כמנהגי בימים האחרונים להיכנס לחדרו של האורח, אבל החדר היה ריק והמיטה הייתה מוצעת בקפידה.

"איפה רמי?" שאלתי את דודתי.

"הוא הבריא ועזב את הבית. הוא אמר שיש לו המון עבודה."

"א…אבל…אבל…הבריטים… הם… הם… הם יכולים לתפוס אותו ו… ו…,"

 דודתי צחקה. "רותי, אל תדאגי. רמי יודע לחמוק מהם. הוא נמלט אל חבריו והם מסתירים אותו."

"אבל לעזוב ככה?! בלי להיפרד?! בלי הגיד לי שלום?!"  האכזבה והעלבון היו נוראים, ודמעות לא קרואות הציפו את עיניי וזלגו על לחיי הבוערות.  דודתי מחתה דמעה סוררת באצבעה וניסתה לנחם: "הוא מסר לך הרבה תודה," סיכמה את השיחה וליטפה ברוך את שיערי.

*

שנים רבות עברו מאז. אני בגרתי, ולאחר סיום הלימודים בבית הספר התיכון התגייסתי כמנהג כל ילדי הקריה לנח"ל והצטרפתי לאחד מקיבוצי הנגב. כעבור שנים אחדות עזבתי את הקיבוץ וסיימתי את לימודיי בפקולטה לחקלאות ברחובות. פניתי להוראה ולימדתי כמעט ארבעים שנה ביולוגיה בבית ספר תיכון ובמכללה להכשרת מורים  בחיפה.

לאחר שפרשתי לגמלאות החלטתי להגשים חלום ישן ולהיות סופרת לבני נוער. ספרי הראשון עסק בנער ונערה שורדי שואה, שלאחר תלאות נוראות  הצליחו להגיע לישראל באניית מעפילים רעועה, להצטרף לאחד הקיבוצים, ולהקים בו משפחה חמה ואוהבת. העורך ביקש שאשיג המלצה שתתנוסס על גב הספר, ואני פניתי לרמי, שלא ראיתיו מיום שהבריא. ידעתי שהתקדם במהירות בסולם הדרגות, הצה"לי, ועמד בראש אחת החטיבות. מדי פעם קראנו בעיתונות על מבצעים נועזים שפיקד עליהם, ואז הייתה דודתי מחייכת ומלגלגת: "רמי מצליח בזכות רותי. הרי היא הייתה הבייבי סיטר שלו…" וכל בני המשפחה היו פורצים בצחוק.,

איתרתי את הכתובת והטלפון  של רמי וביקשתי להיפגש אתו. הוא נענה בשמחה ולמחרת באתי לביתו וכתב היד בידי.

הוא ישב בכיסא גלגלים וחיוך טוב, החיוך שזכרתי מימי נעוריי, היה נסוך על פניו. עכשיו היה איש זקן, בן למעלה משמונים שנה. פניו נחרשו קמטים עמוקים, ובלוריתו שדללה כבר לא השתפלה על מצחו הגבוה. אבל עיניו היו שמחות והיה בהם ניצוץ קונדסי. ניסיתי לרענן את זיכרונו ולהציג את עצמי, אבל הוא לא נתן לי לסיים את דבריי. "בוודאי שאני זוכר אותך, רותי! את הילדה הקטנה שקראה לי אמנון… למה קראת לי בשם הזה?"

 הסמקתי ולאחר שהות קלה עניתי: "כי היית דומה לאיש שהכרתי וחיבבתי. שמו היה אמנון…"

 הוא חייך וביקש שאשאיר בידו את כתב היד כדי שיוכל לקרוא בו בטרם ימליץ.

"שלום, רמי, נתראה בקרוב, כשאבוא לקבל את המלצתך," נפרדתי ממנו בחיוך.

"את מתכוונת בוודאי לומר 'שלום' לאמנון," קרץ לי בחיבה והושיט לי את ידו.

 למחרת הביא לי שליח את כתב היד מלווה בהמלצה חמה המתנוססת על גב הספר הראשון שכתבתי עד היום הזה.

 הנה. כך נסגר מעגל…

אני מאמין {שחקי שחקי}.

העברה משירונט ואתר אריק לביא


אני מאמין { שחקי שחקי }.
מילים : שאול טשרניחובסקי.
לחן: טוביה שלונסקי
הפסנתרן והמעבד: משה זרמון.
ביצוע : הזמר אריק לביא , שהיה נוטר בבסיס קריית חיים.{ טרום הקמת המדינה}




שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.

כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז.

רוחו ישליך כבלי-הבל,
ירוממנו במתי-על:
לא ברעב ימות עובד,
דרור לנפש, פת-לדל.

שחקי כי גם ברעות אאמין,
אאמין, כי עוד אמצא לב,
לב תקוותי גם תקוותיו,
יחוש אושר, יבין כאב.

אאמינה גם בעתיד,
אף אם ירחק זה היום,
אך בוא יבוא – ישאו שלום,
אז וברכה לאום מלאום.

ישוב יפרח אז גם עמי,
ובארץ יקום דור,
ברזל- כבליו יוסר מנו,
עין-בעין יראה אור.

יחיה, יאהב, יפעל, יעש,
דור בארץ אמנם חי,
לא בעתיד, בשמים –
חיי רוח לו אין די.

אז שיר חדש ישיר משורר,
ליפי ונשגב לבו ער
לו, לצעיר, מעל קברי
פרחים ילקטו לזר.

אילנה רבינובי'ץ -בן דוד, בת קריית חיים , מספרת את סיפור המשפחה לנכדתה ספיר בן דוד.{ הקלטות ותסריט משנת 2020, אילנה בת 90}.

ספיר בן דוד

בתקופת הקורונה סבתא ביקשה ממני שאעזור לה לספר את הסיפור שלה.

היינו נפגשות בדירתה במרחק שני מטר אחת מהשנייה , סבתא הייתה מספרת סיפורים

ואני מצלמת ומקשיבה. יצרנו שבעה סרטים קצרים , אחד לכל תקופה ורכזתי אותם כאן.

הפרק האחרון רלוונטי היום יותר מתמיד.

ספיר.