אִשָּׁה זְקֵנָה בִּרְחוֹב צְדָדִי –

הוֹלֶכֶת וְגּוֹנַחַת,

בְּכָל אַחַת מִשְּׁתֵּי יָדֶיהָּ –

הִיא נוֹשֵׂאת אַמְתַּחַת.

 

בָּאָה רוּחַ וַתָפוּחַ,

פֶּתַע – מִן הַשַּׂק –

שְׁטַר-כֶּסֶף שֶׁל מֵאָה שְׁקָלִים–

פָּרַח לוֹ וְחָמַק.

 

שׁוֹטֵר מַקּוֹף שֶׁנִּזְדַּמֵּן

רָדַף אַחֲרֵי הַשְּׁטָר,

וְהַסּוֹרֵר הַמִּסְתַּנֵּן

לָהּ לַזְּקֵנָה הֻחְזַר.

 

מוֹדָה הַסַּבְתָּא לַשּׁוֹטֵר,

שֶׁכְּאַיָּל – שָׁלוּחַ,

אֲבָל תּוֹךְ כָּךְ, וּשְׁטָר אַחֵר,

עָף וּפָרַח בָּרוּחַ.

 

וּכְבָר הָרוּחַ שׁוּב נוֹפַחַת

וְחוֹזֵר חָלִילָה,

עוֹד חֲבִילַת שְׁטָרוֹת פּוֹרַחַת

כְּשֶׁשּׁוּב סוּפָה הִתְחִילָה.

 

וְהַשּׁוֹטֵר, אִישׁ רַב-בִּינָה

עָלָה בּוֹ מִן חֲשָׁד,

וְהוּא פָקַד עַל הַזְּקֵנָה

לִפְתֹּחַ אֶת הַשַּׂק:

 

בְּזוֹ אַמְתַּחַת, עַד שְׂפָתָהּ –

שְׁטָרוֹת-מֵאָה-שְׁקָלִים,

אֵיךְ לִזְקֵנָה מְרֻפָּטָה-

כָּמוֹהָ,  הֵם נוֹפְלִים?

 

 וְלַזְּקֵנָה יֶשְׁנוֹ הֶסְבֵּר

פָּשׁוּט וּמְאַלֵּף,

(כְּשֶׁהַשּׁוֹטֵר שְׁטָרוֹת סוֹפֵר,

עוֹד רֶגַע מִתְעַלֵּף):

 

"לְיַד מִגְרַשׁ הַכַּדּוּרֶגֶל

יֶשְׁנָה גִּנַּת וְרָדִים,

וְשֶׁלֶט מִתְנוֹסֵס כְּמוֹ דֶּגֶל:

"אָסוּר כָּאן לְהַשְׁתִּין! ".

 

בַּהַפְסָקָה, אֶל הַגִּנָּה

בָּאִים גְּדוּשֵׁי הַבֶּטֶן,

כְּדֵי שַׁחְרֵר הַמּוּעָקָה

וּלְהַטִּיל הַשֶּׁתֶן.

 

אֲנִי נֶחְבֵּאת בְּסֵתֶר וֶרֶד –

שָׂחָה הַזְּקֵנָה –

וּבְיָדִי אֲנִי אוֹחֶזֶת –

מַזְמֵרָה קְטַנָּה.

 

 

אֲנִי אָז בְּאִבְחַת כַּפִּי

בַּמְּבוּשִׁים תּוֹפֶסֶת

מִיַּד תּוֹבַעַת קְנָס כַּסְפִּי –

אַחֶרֶת – מְסַרֶסֶת.

 

הַקְּנָס אֲשֶׁר אֲנִי דּוֹרֶשֶׁת –

מֵאָה שְׁקָלִים לְפַעַם,

בְּמֻזְמָן, לֹא מִתְעַקֶּשֶׁת

עַלֵי תַּשְׁלוּם המע"מ ".

 

אָז הַשּׁוֹטֵר הַסַּקְרָנִי

שָׁאַל אֶת הַזְּקֵנָה

מַה הִיא נוֹשֵׂאת בְּשַׂק שֵׁנִי?

וְכָךְ הוּא נַעֲנָה:

 

"הֲרֵי הָיוּ גַּם בֵּינֵיהֶם

שֶׁלֹּא הִסְכִּימוּ לְשַׁלֵּם!"

 

שוכתב מבדיחת ביבים עבור קובץ ה"בדי חסודות"

ע"י ד"ר ערן גרף.  נובמבר 2010

להלן בדיחת המקור כפי שנשלחה ע"י אביהו שור רעי:

אישה זקנה הולכת ברחוב עם שני שקי זבל מלאים, ומאחד מהם נופל,  מידי פעם, שטר של 100 $ על המדרכה. שוטר שמבחין במתרחש מפנה את תשומת לב הזקנה, אז היא אוספת את  השטרות ומודה לו. פתאום השוטר מבחין שהשק מלא בשטרות והוא קורא לה: הלו, גברת,  מאיפה כל הכסף הזה? גנבת אותו? האישה הזקנה עונה:

מה פתאום? פשוט, יש לי חצר עם גינה שגובלת  במגרש כדורגל, וכל פעם שיש משחק הם באים ומשתינים על הפרחים שרק שתלתי וזה  מאוד מרגיז אותי! אז אני מתחבאת מאחורי השיחים שבגדר עם מספרי גיזום, תופסת להם בביצים ואומרת:עונה לה השוטר: וואלה, רעיון לא רע! ומה בדיוק יש לך בשק  השני? אומרת הזקנה:

 "טוב, לא כולם משלמים…"

קטעים מראיון בנחל עוז, כאשר חזרתי ממצרים לאחר מלחמת יום כיפור. גייזי

מראיין: משה לב רן , הקלטה:שחר בלקין , עריכת וידאו:גייזי

קטעים קצרים מהראיון בנובמבר  1973

וידאו > קטעים מהראיון

תמונה > גייזי חוזר ממצרים –ויפתח מתגייס לחיל הים

 

מכתבים מהחזית : (ציר עכביש>ראש הגשר>מצרים)

אי-שם 16/10/73

ליעל שלום, אני מנסה לתאר לעצמי, את הבעיות איתן את מתמודדת. אני מקווה שאת מסתדרת. אני מרגיש די גרוע בגלל שאיני כותב להורי, איני יודע מה ידוע להם ,אם קשה להסתיר מהם שאני מגויס למילואים ,ספרי להם משהו שאני בבסיס עורפי ולא רחוק מהבית ומוסר להם ד"ש. שלכם גייזי.

 

תמונה > תמר

, 16/10/73

לתמר ילדה טובה שלי שלום. מלחמה היא דבר עצוב, קשה לראות עד כמה אנשים יכולים להיות אכזריים . אך דווקא לאור זאת , נעים לראות כיצד חיילים , עוזרים ודואגים איש לרעהו . אני נמצא בחברה טובה, יחד עם משה, האח של דוגל. אני מרגיש טוב מאד ,מחבק ומנשק אותך מרחוק. להתראות בקרוב, אבא שלך.(בינתיים אל תשלחו אלי מכתבים , כי בספק אם הם יגיעו אלי)

 

 

16/10/73

הדברים הגדולים ממש קורים עכשיו ,אנו מלווים בעיניים אוהבות את מטוסינו ,אשר גחים מערבה על כל כובד משקלם , הם טסים בזוגות, כשהם חוזרים אנו כבר יודעים היכן יתרוממו אליהם הטילים, והם באלגנטיות מנוסה , פונים במקום הזה בקשת רחבה ומתחמקים , או אז אנו נושמים לרווחה.

אחה"צ: בטור דחוס אנו חותרים קדימה, מערבה, בדרכנו עוקפים כוחות רבים, הפעם חלפתי על פניו של ידידי מיכה קפוסטה ויורם נהרי, קריאות שימחה, איחולי הצלחה וממשיכים לחתור מערבה. ברגע זה ממש ,שאון הקרב בעיצומו, הארץ רועדת , עוצרים לרגע , ממשיכים, ושוב עוצרים. בינתיים שלום ולהתראות. שלכם גייזי.

 

 

#5 אי-שם 17/10/73

לתמר, יפתח ויעל שלומות. עכשיו השעה 06.30 ,שעת הזריחה, אנחנו ממתינים בצד הציר, המטען שלנו ,חיוני ללוחמים בקו הראשון. נהגים וחיילים מתעוררים, דלתות הרכבים נפתחות, מקפלים שמיכות, רוחצים פנים ושיניים ,גוון הגבעות הולך ומתבהר, הצללים הולכים ומתקצרים. בצד הדרך על רכסי הגבעות, מתרוממים חיילים מן השוחות, נעורים ליום לחימה חדש… מתקפלים מן השמיכות והמעילים שהגנו עליהם מצינת הלילה ,מנקים את הנשקים, מבעירים מדורות לחמם ארוחה וקפה. רעש המנועים המתעוררים מתערבב בשאון טורי הרכבים שנדחסים על הציר , מטוסים עוברים ביעף, טילים רעים מקדמים את פניהם ,לרוב הם מצליחים להתחמק אבל הבוקר אחד נפגע ואיש לא צנח… צביטה בלב, אבל ממשיכים לנוע מערבה, מגיעים ל"אמת המים" ופונים דרומה , מימין המים ומשמאל שרשראות מעלות אבק ורעם המנועים: אנחנו נגשים לעבודה.

שלכם באהבה, גייזי.

 

 

 

אי-שם בדרום 17/10/73

לתמר ,הילדה שאני כל כך אוהב , היום אני אספר לך מה זה "ציר" : צבא מתקם על צירים, ציר הוא כביש או דרך, בראש הציר ובצדדיו מתפרסים הכוחות שמנהלים את עיקר המלחמה, אחריהם מתפרסים כוחות הרזרבה, שיצטרפו למערכה לפי הצורך יותר מאוחר, כוחות סיוע כמו הארטילריה, על הציר דחוסות שיירות צפופות שמספקות לחיילים הלוחמים בקו הקדמי , בגדים ומזון , מים ודלק ובעיקר תחמושת חיונית .מעל הציר שומר חיל האוויר ומשרה אווירת ביטחון. כבר כמה ימים שמטוסי האויב לא נראים והציר הוא מקום שקט יחסית. עכשיו בציר אין נפגעים, אבל דרך הציר ,מפנים את החיילים שנפגעו בקו הקדמי ,מובילים אותם לטיפול רפואי מאחור, אז כל השירות זזות לצד הדרך ומפנים אותה ,כדי שהנפגעים יגיעו מהר לטיפול ! להתראות, שלך אבא .

 

17/10/73 יום ד' 13.40 .

לילדה נפלאה שלי הרבה נשיקות. הפעם אספר לך על בייתי הנייד : אני צמוד למשאית עם קבינה גדולה. ארגנתי שמיכות, שק שינה ,כר, מצרכי מזון ,קפה וסוכר, מכשיר לחימום המים, הכל מסודר תוך הקבינה אני נע עם המשאית וכל פעם שנוצרת הפסקה, אני משתרע על המושב לנמנם, הרדיו מנעים לי מזמירותיו ומעדכן אותי בנעשה במקומות האחרים. אני מטפל יפה במשאית (של אור הנר) והיא גומלת לי בביצועים ואינה מאכזבת. תמר, טפלי יפה באימא והיי אחות טובה ליפתח , שהוא עכשיו הגבר במשפחה…… נשיקות מאבא שאוהב אותך כל כך.

 

19/10/73 לתמר ילדה מקסימה שלי, בברכות ליום הולדתך, מכתב בזק לפני שההליקופטר שנחת על ידי ימריא . שלך, אבא שאוהב אותך .

 

19/10/73 . השעה 13.20

יעל ,תמר ויפתח היקרים . חבל מאד שאיני יכול להיות אתכם ביום ההולדת של תמר, אך לכבוד היום הזה, הצטברו לי כמה וכמה סיבות לשמח את הלב. הפתעה לא רגילה ומיוחדת היה המפגש עם משהלה, יגאל ושמוליק . לחיהלה אתם יכולים לספר שעוד תשמע באיזה נסיבות דרמתיות מרגשות נטרפה העוגה שלה… בימים אלו פגשתי את דני ,בני מנשה, עמוס וחזי. פגשתי גם את בורך פעמיים, היום נפגשתי עם יאיר גוזני מערד ,בעלה של מירה שהם יחד היו בשנת שרות במשק. כל טוב ולהתראות ,גייזי.

רגע, ממש עכשיו חזיתי בהפלת מיג מצרי מעל האגם המר, הטיס צנח. עכשיו עוד שני מיגים מופלים ,זה לא הכל הנה עוד ארבעה מיגים נופלים……

 

23/10/73

ליקרים שלום. גבעה צהובה ,מצולקת מלוכלכת ומכוערת ,מחורצת בתעלות קשר, שוחות ומחפורות, שוכנת ליד כביש שחור ,עורק תנועה חיוני במידבר הזה . מסביב מפוזרים כלי המשחית ,פאר היצירה והתושייה של מוח האדם ,האמצעים המשוכללים ביותר למלאכת ההרס והאבדון . מסביבם וביניהן רוחשות נמלים פעלתניות, הם המפעילים את כלי המשחית . עם הינתן אות האזעקה, מפני תקיפות אויר ,נעלמים כולם , כהרף עין בתעלות ובכוכים ,טעונים ברשמי הימים הקודמים ,עושים הכל למען שלמות גופם. אך היום למזלנו אלה אזעקות שווא .עוד יום שקט יחסי עבר על כוחותינו… יום ארוך לגעגועים . שלכם באהבה, אבא.

 

26/10/73 ליפתח שלומות .

אחד מהמראות העצובים במלחמה הזו, הם השבויים. צל אדם ,רצוצים, עלובים מוזנחים ומושפלים. יש סידורים הכרחיים כמו קשירת עיניים וידיים שגם הם גורעים מצלם האנוש .אלה שמתפקידם לטפל בשבויים יודעים לעשות זאת במידת הרגישות מבלי להפריז בהשפלה. אך בדרך עד שהם מגיעים לידיים הנכונות הם עוברים גם דרך סדיסטים ,מופרעים ורשעים למיניהם. גם הידיעה על ההשפלות שמהן סובלים שבויינו שלנו, לא מרככת את הצער והחמלה

 

28/10/73

לתמר ילדה נפלאה שלי.

אין כאן הרבה מה לעשות, בערב אני הולך לישון עוד לפנייך. ב12- בלילה כבר מתעוררים פעם ראשונה, פוקחים עיניים לראות את השמיים שטופי הכוכבים, פגישה עם מכרים וותיקים מימי הילדות : שביל החלב, כוכב הצפון המשובץ וזוהר בזנב העגלה הקטנה ,העגלה הגדולה, הכסיופיה ועוד. אני עוצם עיניים ורואה את עצמי עולה במדרגות ביתנו ,נכנס לחדרך, מתבונן בך באהבה בשנתך ונותן לך נשיקת לילה טוב . כך אני נירדם שוב עד שאתעורר בפעם הבאה. בינתיים להתראות, שלך אבא.

 

 

רשמים ,מאת תמר שביט. (בת – 10) יום שלישי בתשרי התשל"ד

זהו כבר היום ה 11- למלחמה. אני קצת עצובה מכיוון שלומדים, ואולי אבי יפצע. אבל אבי עוד מעט חוזר. אני מרגישה קצת לא בנוח, אני קצת דואגת שאבי לא יחזור בדיוק ליום ההולדת. אני לא רוצה להיכנס לבונקר, כי אני לא אוהבת את האווירה שם . אני מקווה שתיגמר המלחמה בשלום. תמר.

 

אוקטובר 73 מלחמת יום כיפור, פלוגה ג' גדוד 48 של הצנחנים לאחר חציית התעלה. אנחנו מתקדמים צפונה ממערב לתעלה לכיוון איסמעיליה. כבר אין מודיעין שניתן לסמוך עליו, מתקדמים רגלית בתנאי שטח לא מוכרים, נלחמים באויב הנקרה בדרכינו, מטהרים מוצבים תוך כדי הפגזות קשות,לכוחותינו נפגעים והרוגים.

לפנות ערב הגענו לפאתי איסמעיליה, תעלות המים המתוקים, מטעי המנגו.מתארגנים לכניסה ללחימה בתוך העיר, החששות כבדים והנה מגיעה הידיעה על הפסקת אש שתיכנס לתוקפה בחצות. לקראת חצות נורית אש תופת מכל עבר. אנחנו מצטנפים איש בשוחתו החפורה ומתפללים לטוב, רק לא להיפצע עכשיו, ברגעים האחרונים.   לפנות בקר שככה האש. השחר עלה ולהפתעתנו בתוך מטע המנגו, במרחק של כשבעים מטרים, מחופרת פלוגת חיילים מצריים ובינינו  לבינם חוצצת רק תעלת מים מתוקים. שטח כפרי, חושות מחמר שננטשו בבהלה, בחלקן הטאבון עדיין חם. עצי מנגו והדרים, תרנגולות מסתובבות בר בשטח… אלמלא המלחמה , זו הייתה כמעט תמונה אידילית.

התארגנו לשהייה ממושכת. המרחק הקצר מהפלוגה המצרית אילץ אותנו לנהוג בזהירות., הפסקת האש הייתה המלצה בלבד וכמעט מדי יום ללא התרעה מוקדמת נפתחה לעברנו הפגזה וירי מנשק קל. לא תמיד הגבנו, ושוב פצועים ושוב הרוגים. בהפוגות, נופפו לעברנו המצרים לשלום ושוחחו עמנו בקריאות רמות. באחד מרגעי השקט, רגע של עצבות,בדידות וגעגועים הוצאתי  את החליל (שיחד עם המפוחית היו הציוד הקבוע שלי לצד הנשק והמחסניות) וניגנתי את "אליפלט," "הרעות", "יצאנו אט" ועוד ניגונים משלנו. להפתעתנו יצאו החיילים המצרים משוחותיהם והקשיבו רוב קשב. לפתע, החלו למחוא כפיים ולצעוק לעברי: "רנא, רנא" (נגן נגן…).  לכבודם ניגנתי את"יא-מוסטפא" שלהם והם הצטרפו בשירה ומחיאות כפיים, הוספתי לנגן שירים קצביים והמצרים מלווים במחיאות כפיים ותיפוף על פחים. תמונה די הזויה בעיצומה של המרה במלחמות.

ההמשך היה הזוי לא פחות. החליל קירב בינינו גם פיסית. נפגשנו עימם על שפת תעלת המים המתוקים לשיחות על המלחמה והחיים בכלל. מתוך הקירבה הבלתי צפויה שנוצרה הם הפתיעו אותי יום אחד במתנה – חליל רועים בדואי (השמור אצלי עד היום). מאידך, כל זה לא הפריע להפגזות והיריות להימשך… באחת ההפוגות שאלנו אותם מדוע אתם יורים עלינו והם ענו במבוכה: "זו פקודה מגבוה, אבל אנחנו יורים באוויר כדי לא לפגוע בכם…" .עם הזמן הבחנו שאם ידידינו/אויבינו מהצד השני של תעלת המים לא נענים למנגינת החליל- סימן שההפגזה בדרך. החליל הפך למעין סיסמוגרף לכל הגזרה. השמועה פשטה במרחב ובאופן טבעי ניתנה גם אצלנו הפקודה מגבוה: " מותר לצאת מן השוחות רק אחרי שמוטי מנגן והמצרים מצטרפים לנגינה ושרים." סיטואציה שאולי הצילה חיים.

התמונה הפכה לשגרת יומיום במשך חודשים ארוכים משני צידי תעלת המים המתוקים. אויבינו ואנו רוקדים ריקוד מוזר של מלחמה ושלום, קירבה אנושית בצד מלחמה שלא באמת מעוניינים בה.

מוטי שובל

סתיו 2013.

גייזי:

מוטי נגן ותיק בתזמורת קרית אונו, מנחל עוז היה נוסע כל שבוע בהתמדה לחזרות ולהופעות, הקיבוץ ראה זאת בחיוב ואיפשר לו למצות את כשרונו.

לאחר שמוטי עזב את הקיבוץ הוא עבר לעיסוק ממושך במערכת הביטחון.

מוטי שרת בגדוד של קאצ'ה בגזרת איסמעיליה סמוך לאזור בו הייתי, ואף פגשתי בהזדמנויות  את מוטי וחברי הגרעין של מוטי ששרתו יחד .