פורסם ב

עוֹנִים במקום אוֹן לָיְין

מָשָה  מִנִּבְכֵי  חֶלְשוֹנוֹ

                                                                          פרק ל"ב                                     

                                                                                                                מאת משה ברק-גבת

עוֹנִים

במקום

אוֹן לָיְין ON LINE –

 

אוֹן לָיְין – "על הקו" באנגלית. נוצר כנראה במאה הי"ט-כ', כשצץ חוט הטלפון המקשר שניים המצויים בשני קצותיו, כשהחליטו מבחינה צורנית לקרוא ל"חוט" בשם "קו". עד אז דיברו אבותינו לחלל והשיבו לחלל, ומי ששמע, שמע. זה חוזר כיום. חוטים/קוויים נעלמים  יש חלל ממנו דגים את הדרוש ולתוכו משלחים את מה שיש לומר, בין אם זה רדיו, טלביזיה או מחשב. בעברית תורגם "און ליין" ל"מקוון" שלפי מילון "ספיר" פירושו: "קשור ישירות למחשב". זה מאד מתאים כציון תפעולי להתחברות, ומשתמשים בו בעבודה במחשב. אך המונח "מקוון" אינו מזמין קשר. לכן לא נזקקים לפועל "קון" באמירה "האוצר – מקוון"; "נוסטלגיה – מקוונת"; "גלי צה"ל – מקוונים". העגה ויתרה גם על האפשרות לתרגם את הצירוף השמני ולומר "גלי צה"ל – על הקו", בעברית, אותה מבינים וכאמור, "קו" שכזה נעלם והולך בימינו, והצורך "להיות על הקו" פג. כך בניגוד למצב במחשב ברחו או בחרו בצירוף האנגלי "און ליין" המסווה את קיום ה"קו". עוד חיקוי של התבטלות מתאנגלת ללא כל הצדקה והגיון, פרט לצורך של אותם "מי שהם" הרוצים בכוח לשלב ביטויים אנגליים בעברית, ללא כל קשר לאופייה של שפתנו.הניכור מתגלה כבר ברגע שבו קוראים את שתי המלים "און ליין". אדם שחונך על העברית כהלכה, יקרא כאן "אוֹן לְיָיִן" שפירושו "כוח למיץ הענבים שתסס ?!" .דרושה אמירה על "כוננות לענות".מסיבות אלה אני מציע לאמץ את המונח   "עונים"  הקשור במקף לשם המקום העונה בכל עת למשל: "חברת החשמל – עונים"; "משרד האוצר – עונים"; המהדרין יוכלו אפילו להטות פניה זו, כגון: האוצר – עונֶה"; "נוסטלגיה – עונָה"; "גלי צה"ל – עונים" אני מניח שיהיה קל לאמץ את "עונים" גם בגלל קרבתו למונח האנגלי – עונים/ON HIM, ובעיקר בגלל התשובה המזמינה  בהבטחה  להשיב. מוסדות הזמינים למתן תשובה כל היממה, כגון מוסדות בריאות או תעופה יוכלו להשתמש במכתם הולם הן במובנו והן בצלילו  –  "עונים ללא נים".

  

פורסם ב

שורות וחרוזים-פרק י"ח "אבא אמר עוד לפני שהוא מת…"

 

מאת משה ברק:

 

"אבא אמר עוד לפני שהוא מת", בנוסח בו שרנו אותו בסניף בקריה

השיר של הנזי, שאביו הפועל הוינאי הוצא להורג במרד נגד השלטון הבורגני ב-1934

 ביצוע השיר:"אבא אמר.." ע"י משהברק-גבת   

מצורפת כתבה קצרה על רקע הסיפור, על ההזדהות הישראלית עם פועלי וינה,

ועם קשר דקיק לקרית חיים.

                                                 כתבת רקע  

 

בברכה

משה

 

אבָּא אמר

עוד לפני שהוא מת:

"סַפּרוּ לו להַנזִי

את כל האמת.

סַפּרוּ לו, כי רק

בשבילו בן יקיר,

כָּרַעתי לִפּוֹל

וְגַבּי אל הקיר.

 

אז חָשַב לו הנזי

מחשבה קטנה

אולי זה יִמָּשֵךְ ככה

עוד חצי שנה.

אני אהיה גדול אז

בן שבע סוף כל סוף,

וּכְשֶיֵצאוּ כולם

אצא גם כן לרחוב

 

 

 

 

פורסם ב

אימרון (במשקל כישרון, עיקרון) במקום פרוזה. פרק ל"א ב"משה מנבכי חלשונו"

 

מָשָה  מִנִּבְכֵי  חֶלְשוֹנוֹ

                                                                          פרק ל"א                                     

                                                                                                                מאת משה ברק-גבת

אִמָּרוֹן

במקום

פרוזה

 

המילה "פרוזה" מופיעה בלשונות העולם, רק כשם העצם "פרוזה" המגדיר כתיבה תאורית סיפורית,

ללא משקל פונטי בניגוד לכתיבה שירית שקולה "פואזיה".

המונח לא הפך לשורש, עברי כנראה גם מפני קיום השורש "פרז" שבבנין פיעל פירושו "בלתי מבוצר" (פירוז) ואילו בבנין הפעיל פירושו "הגזמה".

לכל היותר עיצבנו ממנו גם שם תואר "פרוזאי-פרוזאית".

על כן, מכיוון ש"פרוזה" היא פשוט "אמירה", אני מציע להיזקק לשורש "אמר" שמשמעו הפקת מלים רגילה בניגוד ל"שיר" בו יש קצב וניגון. ובמשקל "פיעל" נאמר "אִמֵּר" (אימר) על משקל גיבן במקום "פרוזאי"; אִמֶּרֶת (אימרת) משקל עיוורת במקום "פרוזאית".

לפרוזה בכללותה נקרא לפיכך "אִמָּרוֹן" (אימרון) על משקל פִּכָּחון, עוורון .

כך נוכל לומר, שהיוצר המסויים כותב גם שירה וגם אימרון.

בשם התואר בזכר למשל: "המאמר שכתב הוא אמנם אימר, אך תוך קריאה מגלים שהוא כמעט שירי ושם תואר בנקבה, למשל: ספרו האחרון היה יצירה אימרת ראויה לשבח.

לכתוב פרוזה יהיה על כן "לאַמֵּר", אמרתי, אאמר כמו איבדתי אאבד.

אז גם יוכל הפועל בבנין התפעל לשמש לא רק להתפארות של צד אחד, כי אם גם להתפארות דו צדדית

כפי שיש בכל ויכוח, ונאמר אז ששני המרואיינים או העתונאים מתאמרים זה בזה.