אורי יסוד : דו"ח תנועה(ת) הנוער

הקדמה :

ביום ששי 31.12.2010 הופיעה במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות כתבה גדולה על תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד שעיקרה מתיחת ביקורת לא מחמיאה במיוחד שהיא תוצאה של מחאת  הורים על עובדת חברותם של בניהם/בנותיהם בתנועה חשובה זו .כותרת הכתבה :   דו"ח תנועה גם בגיל 35 הם לובשים חולצה כחולה עם שרוך אדום ,חיים יחד בקומונה , עוסקים בחינוך ומאמינים באחווה ובשיתוף .גורמים רבים משבחים את חברי תנועת הבוגרים של  הנוער העובד והלומד , ש"חיים בצנע ובצניעות , לא  מעשנים , לא נוגעים באלכוהול ואין להם סמים"  אבל הורים לכאלה שעדיין פעילים בה טוענים שמדובר  בתנועה קיצונית שמעבירה מסרים בעייתיים ומנצלת את בניהם . מה באמת קורה שם  בהכירי את המצב וחלק מהנפשות הפועלות בו כתבתי לקוראים כותבים את המסמך המצ"ב  

יום טוב -אורי .

 

קרית חיים                                                                                                    04.01.2011

דו"ח תנועה  

(7 ימים ידיעות אחרונות 31.12.2010)

בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל זכורה לכולנו היטב הפעילות החינוכית המפוארת בתנועת נוער , כפי שבאה לידי ביטויי בחינוך לערכים , אהבת הארץ וזכותנו על הארץ הזו , שרות צבאי  בנח"ל  התחברות לקיבוץ קיים ו/או הקמתו של קיבוץ חדש .

נכון , לא כולם השלימו את התהליך המתואר לעיל עד תומו . אך מה שספגנו שם , מלווה אותנו כל הדרך , את זה הנחלנו לילדנו בדרך זו או אחרת והם עברו תהליך דומה . אליהם הצטרפו נוספים שלא חוו זאת בביתם וביחד נחשפו והכירו בעובדה שאת מה שיקבלו בתנועת הנוער לא יקבלו בשום מוסד או מסגרת חינוכית אחרת .        אלא מאי , התנאים השתנו התמוטטות התנועה הקיבוצית ומפלגת העבודה היו לעובדה מחד  ולגירויים הרבים והחדשים שאליהם נחשף הנוער מאידך הייתה השפעה על המשך הפעילויות החינוכיות בתנועות הנוער . אך לא חניכי ומדריכי הנוער העובד והלומד ירימו ידיים ! הם התעשתו במהרה ושמו על המפה כיעד מוביל את החינוך במובן הרחב של המילה . בתוך כך הוקמה תנועת הבוגרים שתחומי עיסוקיה הם כה רבים וכה ייחודיים . לא הכל ידוע וקצרה היריעה מלדבר על כך .הבעייתיות הקשה המזומנת לנו עם בני הנוער בישראל כתוצאה מהעדר תכניות פעילות מקיפות ומסודרות המשלבות יכולות תעסוקה ובילוים מתאימים עבורם , מייצרות לנו חדשות לבקרים עמותות כאלו ואחרות עם תכניות מגוונות וזה בסדר גמור גם כשטרם הוכחה הצלחתן בהיקפים שבהן פועלות תנועות הנוער .נכון ! לא כולם אוהבים את פרויקט הציונות החדש העטוף באריזה כחולה עם שרוך אדום ולכן ובאופן טבעי ישנן גם לא מעט עזיבות .אף אחד לא עומד עם אקדח צמוד לרקותיהם של חברי תנועת הבוגרים ומכריח אותם להצטרף לאיזו שהיא אמנה דרקונית של תנועה קיצונית ומתבדלת האוסרת על חבריה להקים משפחה , ללמוד להתרחק מהוריהם ולהתמכר לאידיאולוגיה שפסה מן העולם . מי שמתחבר , עושה זאת מתוך אמונה , בשפיות מוחלטת של בחירת דרך חיים אחרת ומדובר כאן בהחלט בעבודת קודש !!!תמוהה בעיני העובדה שרוב העדויות שנצטברו במערכת "7 ימים" הן שליליות מחד והעומדים מאחריהן שומרים על שם בדוי מאידך , אם בביקורת עסקינן אז בגלוי ויסלח לי מכובדי הפרופסור המצוטט בכתבה בנך וחבריו לקחו החלטה בהכרה מלאה כיצד לכלכל את חייהם ואני חושב שצריך לכבד זאת . יחד עם זאת זה בהחלט לגיטימי לשוחח , לדבר ולנסות להשפיע . אך מכאן ועד ההכרזה של הורים מסוימים ש"מדובר בתנועה קיצונית המעבירה מסרים בעיתיים ומנצלת את בניהם"  המרחק רב ! אולי מחאתם של הורים מסוימים (ואני מודע לה) באה ממקום שהם נכשלו ? לא אסתתר בשם בדוי ואומר לך זאת בחשיפה מלאה אני אב גאה לשני בנים בתנועת הבוגרים ומן הסתם אני מחובר מאד לעשייתם . אני מצדיע להם בכל יום מחדש וזה לא אומר שאני לא מביע את דעתי שלא תמיד תואמת את הלך רוחם .  למשפחתיות שלנו יש ערך עליון ! אנחנו נפגשים לעתים קרובות , חוגגים יחד שמחות וחגים . וכשמי מהם נעדר מסיבות כאלו ואחרות אנו מכבדים זאת . כך גם כשמזוהה הצורך לתמיכה כזו או אחרת האחד בזולתו מתגייסים כולם . שניהם למדו לתואר ראשון . מאד מקפידים על לבוש מסודר ומעולם לא נראו מרושלים . מנהלים יחד עם חבריהם כלכלת בית מסודרת ומבוקרת . צניעותם והסתפקותם  במועט ראויים לחיקוי ולהערצה .תנועת הבוגרים מעולם לא מנעה את החיבורים הכל כך משמעותיים בינינו , ההיפך הוא הנכון היכן שיכלו תמכו ועזרו .הסגנונות של תאים משפחתיים כאלו ואחרים אינם המצאות של תנועת הבוגרים , זו תופעה די נרחבת בקרב הצעירים של היום ואתה יכול למצוא אותם בכל מיני מסגרות . בסה"כ אני בטוח שזה יסתדר .בהתמודדויות היום יומיות שלהם בשטחים רבים ובניסיונם המצטבר  הם השיגו הרבה יותר מאחרים והם עומדים איתנים על רגליהם .עשייתם ראויה להערכה רבה והערצה . בדומה לדליק ווליניץ אני מצדיע להם . הייתי רוצה לראות איזה מוסד כלשהו היה מסוגל להוציא מדי שנה 500 ויותר חניכים למסע התנועתי בפולין ? . מי היה מסוגל לקחת על עצמו בפרוץ מלחמת לבנון השנייה להקים כהרף עין קייטנה של 12.000 ילדי איזור הצפון ?לו היו נותנים בידיהם קצת יותר אמצעים הם היו מפתיעים את כולנו ! ותרומתם להעשרה העצמה וחינוך אמיתי עכשווי לנוער יחד עם הרוח הגבית שלנו ההורים ואחרים הייתה בנסיקה מתמדת .                 

                                                                                                               בברכה              אורי יסוד

 

 

 

 

 

                                                                        

ישראל קסטנברג: לזכר חזי גנני תושב הקריה שהלך השבוע לעולמו

????? ??? ??????  ???? ????? ??? ???? ?"?. ??? ??? ????? ????? ????? ????? ????? ????? ????? ????? ?? ?????? ???? ??????,????? ???? ?????? ?????,???? ???? ???? ???? ???? ????? ???? ??? ??? ?? ???? ????? ????? ?? ????? ????,????? ????  ??? ???? ???? ?????? ??? ???? ????? ??? ?????? ????? ?? ??? ???? ??? ???? ??????? ????? ?? ??? ????? ????? ????? ????? ??????.??? ????  ??? ????? ????? ????? ??? ?? ???? ??? ????? ????.?????? ???????? ????? ???? ??? ?????? ????? ????? ????? ?? ??? ???? ??? ????? ??? ??? ??? ????? ????? ???? ,??? ????? ????? ????? ?????.

???????   ??????? ?? ?????? ????? ?????? ????? ????? ????? ??? ???? ?"?. ??? ???? ???? ???? ?????? ??????? ?? ????? ???? ???? ???? ?????? ??????? ????? ,?? ????? ?? ??? ????????? ??? ?? ???? ????? ????? ?? ?????  ?? ???? ??????? ????? ?? ?? ?????? ?????? ?? ???. ??? ?? ??? ???? ?????? ??? ???? ???? ?? ????  .??? ???? ????? ?? ??? ????? ?????? ????? ???????? ??? ?? ???? ??? ????? ??????? ?? ???. ????? ?????? ?? ???? ???? ????? ??  ?????? ??? ?? ,???????? ???? ?????? ?????. ??? ????? ????.

 ????? ???????.

 

חנן רותם:פתחו לי תיק במשטרה בגין הריסת ישוב….

 

פתחו לי תיק במשטרה. החשד: הריסת ישוב

 

בחורף 1949 קמתי בבוקר, לבשתי על הפיג'מה שלי מכנסיים, חולצה וכל בגד חם שמצאתי, ויצאתי בטרמפים מגינוסר לצפת לראות את חמישה עשר סנטימטרים השלג שכיסו את העיר.

בחורף 1950 כבר הייתי חבר קיבוץ חצרים שממערב לבאר שבע, והשלג הגדול הגיע אלינו – וגם דרומית מאיתנו.

בין לבין הספקתי להשתתף בהקמת קיבוץ משאבי שדה, להתפלג ולהתחיל מחדש בקיבוץ חצרים. האנשים היחידים שהכרתי בסביבתי החדשה היו חברי הקבוצה הקטנה שעימה עברתי לשם.

 

קיבוץ חצרים (קֶלטָה) הוקם ב-1946. במלחמת העצמאות נלחם כשהוא נתון במצור, ובהגיענו לשם עדיין הרגשנו את עקבותיו של המצור. בתקופת המלחמה היה מטוס ה"פרימוס" מביא להם לפעמים דואר, עיתונים (שזמנם עבר) והספקה. רוב  מצרכי המזון היו שימורים. לאחר מכן, חלק מהחברים סלדו משימורי דגי בִּיצְ'קִי, שאותם אכלו בתקופת המצור עד זרא. היו חברים שיכלו לומר לך במדוייק כמה שזיפים תמצא בקופסת שימורי לפתן. הם גם סיפרו לנו לכמה שימושים יכולים להספיק מים במימיה אחת.

שמענו כיצד לשידור על הכרזת המדינה האזינו חברי חצרים ברדיו-טרנזיסטור של קובי שרת (אולי המכשיר היחידי בארץ מסוגו). הבחור היה גם מוכתר הישוב. תפקיד זה הצריך יכולת וכשרון לבוא בדברים עם השכנים הבדואים, והתאים מאוד לבנו של משה שרת, אבי הדיפלומטיה הישראלית.

 

עבודתי הראשונה בחצרים היתה בנגריה המכנית. הקיבוץ שכר בעיירה באר שבע רכוש נטוש: חצר וסביבהּ כמה מבנים. במתחם זה הוקמה נגריה, ובה ייצרנו דלתות וחלונות בשביל הבנייה הנרחבת שהחלה לאחר המלחמה.

באותה עת כבר הובררה הבעיה החמורה ביותר של החקלאות בנגב: מליחות הקרקע.  לכן, כתוספת לשטחים שהמשק עיבד ליד הבית, הועמדו לרשותו שטחים "בצפון", במקומות ששמותיהם העידו מי עיבדום לפני כן: בּרֵיר וסואפיר. בניגוד לאדמת הלֶס הבהירה והמאובקת בנגב, אדמות אלה היו כהות, דשנות ונוחות לעיבוד – ורחוקות מ"קו הצחיחות" שעבר ליד באר שבע.

כאשר בישר לי סדרן העבודה כי הועברתי מהנגריה לפלחה, שמחתי מאוד.

אמנם אהבתי את העבודה בנגריה, אבל עבודה על טרקטור-שרשראות קסמה לי מאז ילדותי. השבועות הראשונים עברו עלי בטיפול בטרקטורים: גירוזים, החלפת שמן וטיפול במסנן האוויר. רק משצברתי ניסיון בכך נמצאתי ראוי לעלות על טרקטור ולהתחיל לעבוד.

העבודה בשטחים שבצפון היתה כרוכה בהתנתקות מחיי הקיבוץ. התגוררנו במאהל זמני, תוך קפיצות הביתה רק בסוף השבוע. העבודות התנהלו בעיקר בשעות האור, חלקן – גם  בלילה, לאור פנסי הטרקטור.  בחלקות שעיבדנו, ובעיקר בוואדיות, היו  עצי פרי נטושים, וכל אימת שרצינו, יכולנו לקטוף מישמשים מתוקים וריחניים ולאכול מהם בהנאה.

 

באחד מימי ראשון בשבוע שבנו מהקיבוץ למחנה הצפוני ונדהמנו: שטח גדול שחרשנו ושׂידדנו היה מוקף גדר – כל הסימנים כי מתכוונים להקים שם יישוב חדש.

שיטה זו של קביעת עובדות בשטח קוממה אותנו. לפיכך החליט מי שהחליט כי אסור להשלים עם המצב החדש, ומהקיבוץ הוזעקה המשאית הגדולה, נהוגה בידי חבר יוצא דרום אפריקה. עלינו על המשאית, וזו החלה לנסוע ולרמוס את כל כלונסאות העץ של הגדר, מתעלמת מהתיל הדוקרני שכבר נמתח בין הכלונסאות. לאחר שכל הגדר שכבה רמוסה על האדמה, פנינו אל מכל-המים שניצב על גבי מגדל עשוי קורות עץ. המיתקן נכנע לכוח השרירים של עובדי הפלחה המסתייעים במשאית, ועד מהרה היה גם הוא מוטל שׁדוּד על הקרקע. נדמה לי שזה היה היישוב בעל משך החיים הקצר ביותר בארץ.

כעבור ימים אחדים הובאנו, כל הורסי היישוב, אל משטרת מגדל-אשקלון. מכל אחד מאיתנו נגבתה עדות, נלקחה טביעת אצבעות –  ונפתח תיק. קינחנו וניקינו את אצבעותינו מהצבע, אמרנו שלום לשוטרים ושבנו לחצרים. יותר לא שמענו דבר על התיקים שנפתחו לנו במשטרה.  

 

כעבור שנים, אחרי שעזבתי את חצרים, ביקשתי לעבוד במוסד ממשלתי. היה עלי למלא טפסים רבים, ונדרשתי להביא אישורים: תעודת אזרחות ישראלית וכיוצא באלה ניירות שיעידו על כישורים והתאמה. בכל המסלול הארוך והקפדני הזה של חקירה ודרישה, איש לא הזכיר את התיק שנפתח לי במשטרה עקב הריסת יישוב. נשמתי לרווחה והודיתי בליבי לכל מי שסייע לחקיקת חוק ההתיישנות במדינת ישראל.

שמעתי כי קיבוץ חצרים מעבד עד היום את השטח בברֵיר.