פתחו לי תיק במשטרה. החשד: הריסת ישוב
בחורף 1949 קמתי בבוקר, לבשתי על הפיג'מה שלי מכנסיים, חולצה וכל בגד חם שמצאתי, ויצאתי בטרמפים מגינוסר לצפת לראות את חמישה עשר סנטימטרים השלג שכיסו את העיר.
בחורף 1950 כבר הייתי חבר קיבוץ חצרים שממערב לבאר שבע, והשלג הגדול הגיע אלינו – וגם דרומית מאיתנו.
בין לבין הספקתי להשתתף בהקמת קיבוץ משאבי שדה, להתפלג ולהתחיל מחדש בקיבוץ חצרים. האנשים היחידים שהכרתי בסביבתי החדשה היו חברי הקבוצה הקטנה שעימה עברתי לשם.
קיבוץ חצרים (קֶלטָה) הוקם ב-1946. במלחמת העצמאות נלחם כשהוא נתון במצור, ובהגיענו לשם עדיין הרגשנו את עקבותיו של המצור. בתקופת המלחמה היה מטוס ה"פרימוס" מביא להם לפעמים דואר, עיתונים (שזמנם עבר) והספקה. רוב מצרכי המזון היו שימורים. לאחר מכן, חלק מהחברים סלדו משימורי דגי בִּיצְ'קִי, שאותם אכלו בתקופת המצור עד זרא. היו חברים שיכלו לומר לך במדוייק כמה שזיפים תמצא בקופסת שימורי לפתן. הם גם סיפרו לנו לכמה שימושים יכולים להספיק מים במימיה אחת.
שמענו כיצד לשידור על הכרזת המדינה האזינו חברי חצרים ברדיו-טרנזיסטור של קובי שרת (אולי המכשיר היחידי בארץ מסוגו). הבחור היה גם מוכתר הישוב. תפקיד זה הצריך יכולת וכשרון לבוא בדברים עם השכנים הבדואים, והתאים מאוד לבנו של משה שרת, אבי הדיפלומטיה הישראלית.
עבודתי הראשונה בחצרים היתה בנגריה המכנית. הקיבוץ שכר בעיירה באר שבע רכוש נטוש: חצר וסביבהּ כמה מבנים. במתחם זה הוקמה נגריה, ובה ייצרנו דלתות וחלונות בשביל הבנייה הנרחבת שהחלה לאחר המלחמה.
באותה עת כבר הובררה הבעיה החמורה ביותר של החקלאות בנגב: מליחות הקרקע. לכן, כתוספת לשטחים שהמשק עיבד ליד הבית, הועמדו לרשותו שטחים "בצפון", במקומות ששמותיהם העידו מי עיבדום לפני כן: בּרֵיר וסואפיר. בניגוד לאדמת הלֶס הבהירה והמאובקת בנגב, אדמות אלה היו כהות, דשנות ונוחות לעיבוד – ורחוקות מ"קו הצחיחות" שעבר ליד באר שבע.
כאשר בישר לי סדרן העבודה כי הועברתי מהנגריה לפלחה, שמחתי מאוד.
אמנם אהבתי את העבודה בנגריה, אבל עבודה על טרקטור-שרשראות קסמה לי מאז ילדותי. השבועות הראשונים עברו עלי בטיפול בטרקטורים: גירוזים, החלפת שמן וטיפול במסנן האוויר. רק משצברתי ניסיון בכך נמצאתי ראוי לעלות על טרקטור ולהתחיל לעבוד.
העבודה בשטחים שבצפון היתה כרוכה בהתנתקות מחיי הקיבוץ. התגוררנו במאהל זמני, תוך קפיצות הביתה רק בסוף השבוע. העבודות התנהלו בעיקר בשעות האור, חלקן – גם בלילה, לאור פנסי הטרקטור. בחלקות שעיבדנו, ובעיקר בוואדיות, היו עצי פרי נטושים, וכל אימת שרצינו, יכולנו לקטוף מישמשים מתוקים וריחניים ולאכול מהם בהנאה.
באחד מימי ראשון בשבוע שבנו מהקיבוץ למחנה הצפוני ונדהמנו: שטח גדול שחרשנו ושׂידדנו היה מוקף גדר – כל הסימנים כי מתכוונים להקים שם יישוב חדש.
שיטה זו של קביעת עובדות בשטח קוממה אותנו. לפיכך החליט מי שהחליט כי אסור להשלים עם המצב החדש, ומהקיבוץ הוזעקה המשאית הגדולה, נהוגה בידי חבר יוצא דרום אפריקה. עלינו על המשאית, וזו החלה לנסוע ולרמוס את כל כלונסאות העץ של הגדר, מתעלמת מהתיל הדוקרני שכבר נמתח בין הכלונסאות. לאחר שכל הגדר שכבה רמוסה על האדמה, פנינו אל מכל-המים שניצב על גבי מגדל עשוי קורות עץ. המיתקן נכנע לכוח השרירים של עובדי הפלחה המסתייעים במשאית, ועד מהרה היה גם הוא מוטל שׁדוּד על הקרקע. נדמה לי שזה היה היישוב בעל משך החיים הקצר ביותר בארץ.
כעבור ימים אחדים הובאנו, כל הורסי היישוב, אל משטרת מגדל-אשקלון. מכל אחד מאיתנו נגבתה עדות, נלקחה טביעת אצבעות – ונפתח תיק. קינחנו וניקינו את אצבעותינו מהצבע, אמרנו שלום לשוטרים ושבנו לחצרים. יותר לא שמענו דבר על התיקים שנפתחו לנו במשטרה.
כעבור שנים, אחרי שעזבתי את חצרים, ביקשתי לעבוד במוסד ממשלתי. היה עלי למלא טפסים רבים, ונדרשתי להביא אישורים: תעודת אזרחות ישראלית וכיוצא באלה ניירות שיעידו על כישורים והתאמה. בכל המסלול הארוך והקפדני הזה של חקירה ודרישה, איש לא הזכיר את התיק שנפתח לי במשטרה עקב הריסת יישוב. נשמתי לרווחה והודיתי בליבי לכל מי שסייע לחקיקת חוק ההתיישנות במדינת ישראל.
שמעתי כי קיבוץ חצרים מעבד עד היום את השטח בברֵיר.