מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ
פרק ל"א
מאת
אִמָּרוֹן
במקום
פרוזה
המילה "פרוזה" מופיעה בלשונות העולם, רק כשם העצם "פרוזה" המגדיר כתיבה תאורית סיפורית,
ללא משקל פונטי בניגוד לכתיבה שירית שקולה "פואזיה".
המונח לא הפך לשורש, עברי כנראה גם מפני קיום השורש "פרז" שבבנין פיעל פירושו "בלתי מבוצר" (פירוז) ואילו בבנין הפעיל פירושו "הגזמה".
לכל היותר עיצבנו ממנו גם שם תואר "פרוזאי-פרוזאית".
על כן, מכיוון ש"פרוזה" היא פשוט "אמירה", אני מציע להיזקק לשורש "אמר" שמשמעו הפקת מלים רגילה בניגוד ל"שיר" בו יש קצב וניגון. ובמשקל "פיעל" נאמר "אִמֵּר" (אימר) על משקל גיבן במקום "פרוזאי"; אִמֶּרֶת (אימרת) משקל עיוורת במקום "פרוזאית".
לפרוזה בכללותה נקרא לפיכך "אִמָּרוֹן" (אימרון) על משקל פִּכָּחון, עוורון .
כך נוכל לומר, שהיוצר המסויים כותב גם שירה וגם אימרון.
בשם התואר בזכר למשל: "המאמר שכתב הוא אמנם אימר, אך תוך קריאה מגלים שהוא כמעט שירי ושם תואר בנקבה, למשל: ספרו האחרון היה יצירה אימרת ראויה לשבח.
לכתוב פרוזה יהיה על כן "לאַמֵּר", אמרתי, אאמר כמו איבדתי אאבד.
אז גם יוכל הפועל בבנין התפעל לשמש לא רק להתפארות של צד אחד, כי אם גם להתפארות דו צדדית
כפי שיש בכל ויכוח, ונאמר אז ששני המרואיינים או העתונאים מתאמרים זה בזה.