מצ"ב דפדפת אינטרנטית ובה מעט מסיפורה של משפחת רולניק רונן לדורותיה,סיפורים מרתקים של חלוצים שעלו לארץ בתחילת שנות 20 של המאה שעברה.בין השאר זיכרונותיו של סבא מישה. הסיפורים הם זיכרונות של חלוצים כפי שנכתבו על ידם בזמן אמת והם כפגישות עם העבר.הם חשובים לא רק כדי לזכור מה היה,אלא כדי להבין מה הווה. הזיכרונות כוללים צילומים, פיזמונים , ועוד, שכתב סבא מישה וציורים נאיביים שלו.
תקראו ותהנו.
בברכת חג שמח,
דן רונן
דפדפת סיפורה של משפחת רולניק/רונן לדורותיה:
מוקדש לשרה קיפניס ובנה עזריה אלון
מחנכים של אמת שהשאירו חותם בעם.
בין ספורי "ימי ההולדת" בקרית חיים, בולט סיפור יום ההולדת שערכנו בבית נגר, בשנות ה- 80 של המאה שעברה, "תלמידים" בני 50, למורה שרה שלימדה אותנו בכיתה א' בקריה. בין דמויות המופת של קרית חיים בולטת דמותה של שרה קיפניס (קוזירובסקי), שהיתה המורה המיתולוגית הראשונה של כיתות א' ב' בקריה, במשך 20 שנה בשנות ה- 30. "אצלי", כפי שאמרה בזמנו, "לא היה ילד שגמר כיתה א' ולא ידע לקרוא ולכתוב – 800 תלמידים קראו לה במשך שנים רבות "מורתי".בנה עזריה אלון הלך לעולמו לאחרונה בן 95, אוהב אמת של הארץ, חוקר הטבע וסודותיו שגילה את יופיו וחינך עם לאהבת הטבע ולשמירתו; שרה הלכה לעולמה, בת 103.בחנוכה תשמ"ז 29/12/86.מספר עזריה בספר שכתב על הוריו: "היא לא צעקה על הילדים אלא דברה אתם בשקט, ידעה להתיחס אל כל ילד וילד, אף כי הכיתות שלה היו גדולות (כ- 40 ילד בכתה)". שנים אחר כך, כאשר ראתה איך שולחים ילדים, לטיפל פסיכולוגי אמרה: "לו המורה היתה נשארת עם הילד הזה עוד חצי שעה, לא היה צורך לשלוח אותו לטיפול; היא עצמה היתה מוכנה להשאר עם כל ילד, אחרי הלימודים ולעבוד איתו אישית". "תלמידים זכרו אותה עשרות שנים לאחר שהיא חדלה ללמד". מצורפים עמודים מהספר של עזריה אלון על אמו, בו כלל כתבה על "יום ההולדת ה- 100 המיוחד בימינו", שפורסמה בזמנו בהד הקריות, וכן "מקאמה למורה שרה קיפניס קוזירובסקי מתלמיד מבוגר מכתה א' למורה בת מאה" – שכתבתי וקראתי במסיבת יום ההולדת ה- 100 של המורה שרה והיא צלולה, פעילה, בריאה אנרגטית, ומגיבה (הלואי עלינו בגילה!).
ד"ר דן רונן (תלמיד של שרה)
סיפור אהבתם של זוג צעירים שעלו ארצה מפולין, במסגרת תנועת גורדוניה , והתיישבו כחלוצים בקיבוץ נווה -ים. בעיר לודג' שבפולין,בשנת 1935,התארגנה חבורה של צעירים ציוניים לעלייה לארץ ישראל במסגרת תנועת "גורדוניה". היו אלה צעירים חדורי אהבה לארץ ישראל. כולם ממשפחות מבוססות שביקרו במהלך השנים מספר פעמים בארץ ישראל עם כל המשפחה בביקורים פרטיים. התארגנות הקבוצה, שכללה כ- 25 צעירים בני 24 שנה,לעלייה ערכה כשנה, וביניהם היו גם חנה וישעיהו,שהחליטו להקים בית ומשפחה בארץ ישראל. בקיץ שנת 1936 עדיין לא הסתיימו ההכנות של הקבוצה. חנה הייתה צעירה יפהפייה ,מלאת מרץ וחסרתסבלנות. אחותה הגדולה עלתה מספר שנים קודם לכן לארץ ישראל והתגוררה בתל-אביב. היא סיכמה עם ישעיהו , שהיא תסע לפני הקבוצה, כיוון שהיה לה היכן להתגורר, ועד שיסתימו כל ההכנות של הקבוצה וקבלת אישורי העלייה, הדבר עלול להתמשך עוד חודשים רבים. חנה עלתה בקיץ 1936 על אנייה בדרכה לארץ ישראל. כ- 5 ק"מ לפני חופי תל-אביב, עצרו את האנייה והתכוונו לגרור/להשיט אותה לקפריסין. חנה לא איבדה את העשתונות. יחפה ושמלתה לגופה קפצה מהסיפון העליון למים והחלה לשחות לחוף. היא הגיעה רטובה ויחפה לביתה של אחותה, והודיעה לה – הגעתי לארץ ישראל.
שלושה חודשים מאוחר יותר, הגיעה כל קבוצת צעירי גורדוניה, והם קבעו את מושבם בקיבוץ נווה-ים, וחנה, כמובן, הצטרפה אליהם. רובם של הבנים השתלבו בענף הדייג, ואילו הבנות עברו לקיבוץ גניגר,כדי לקבל הכשרה בענפי המשק השונים בהם עבדו בעיקר בנות. ההכשרה נקבעה לפרק זמן של כ 3 – 4 חודשים.
ישעיהו שקיבל את הכינוי שייק, עבד בענף הדיג , והיה אכול געגועים לאהובתו חנה שהייתה בקיבוץ גניגר. כל בוקר בשעה 03:00 היה שייק קם עם שאר הדייגים כדי להכין את הספינה והרשתות. הם היו יוצאים עם הספינה בסביבות השעה 04:00 , פורשים את הרשתות, ובשה 10:00 היו חוזרים עם השלל אותו היו מוכרים בחיפה. כך במשך 6 ימים בשבוע, וביום השביעי שבת מנוחה. געגועיו של שייק לאהובתו חנה, היו ללא נשוא, ולכן מידי יום ששי לאחר שחזר עם הדגה, מיין את הדגים לסוגיהם השונים, דאג למשלוח לשוק בחיפה, ניקה ושטף את הספינה להכינה לעבודה ביום ראשון, היה רץ להתקלח, החליף בגדיו, שם תרמיל על כתפו, והחל לצעוד מקיבוץ נווה-ים לקיבוץ גניגר, כדי להיות מספר שעות עם אהובתו. כלי תחבורה היו מצרך נדיר באותן שנים, ורק לעיתים רחוקות ניתן היה לתפוס טרמפ על-גבי עגלה הרתומה לסוס או חמור, כך שאת מרבית הדרך ,ולפעמים את כולה, היה צועד בשתי רגליו. היה מגיע בערב לגניגר, נשאר עד שבת אחר-הצהרים, וחוזר ברגל לנווה-ים להספיק לצאת בשעה 04:00 עם הספינה ליום עבודה ושבוע עבודה חדש בים. וכך מידי יום ששי במשך 4 חודשים היה שייק הולך את המסלול בין שני הקיבוצים בשתי רגליו כדי להיות עם אהובתו, שכמובן הפכה גם להיות אשתו. שבשנת 1944 כאשר חנה הייתה בהריון וכבר ידעה שתאומים בבטנה, היא ביקשה באסיפת החברים בקיבוץ, לאפשר לה להלין את ילדיה בביתה, כאשר יוולדו, ולא להשאירם ב"שישייה" בלילה. כמובן שהייתה התנגדות לבקשתה, כיוון שהדבר נגד את דרך החינוך של התנועה הקיבוצית. אספו חנה וישעיהו את מעט הבגדים שלהם בתרמיל גב , אמרו שלום לחברים, עזבו את הקיבוץ, ועברו להתגורר ברחוב ד' מס' 59 בקרית-חיים יחד עם עוד שתי משפחות בבית אחד. מספר שנים לאחר-מכן, התאפשר להם לקנות את בית מס' 69 בקרית-חיים.
סיפור אהבה שכזאת נדיר למצוא כיום אם בכלל.
ד"ר שי גדיש
0544580920
פקס' 03-7390725
מיריק מלר / פרגר אחותי, הינה מילדי קרית -חיים הגדולים ,ילידי 1926 , מלח הארץ. במהלך חייה מימשה את המושג – "אשת אשכולות ".בגיל צעיר עזבה את הבית ללמודי מקצוע ה"אחות" בבית חולים בילינסון ,משסיימה את הלימודים ,יצאה בשליחות ההגנה לאירופה הדוויה לסייע בהבאת המעפילים לארץ.הייתה שותפה מלאה בהבאת מעפילי האניות "עצמאות וקיבוץ גלויות ". עבדה שנים כאחות מיילדת ובין הזמנים עסקה במגוון רחב של עשייה,בשלנית למופת ,מארחת של נתינה עד כלות – ביתה היה בית מפגש לאורך שנים של יוצאי הפל"ים וחברים מאילת שם התגוררה מספר שנים. בגיל מאוחר למדה באוניברסיטה היסטוריה – תולדות בית ראשון ושני ולאחר ההסמכה הרצתה ולימדה בבית – ברל ובאוניברסיטה בתל אביב . למדה אומנות ועסקה בציורי תמונות כשחלק מהנושאים שבו וחזרו לבית אבא – הניה ובנימין פרגר מקרית חיים. בשנים האחרונות חלתה והתרחקה מאתנו ואינה מכירה איש כיום ,אך בני משפחתה ומכריה זוכרים טוב מאד מי הייתה להם מירי כל ימיהם .בסמוך ליום הולדתה עשו ופעלו שלושת בניה – רון יובל ויואב עשייה מבורכת של בניית תערוכת תמונות שציירה במהלך חייה . התמונות נאספו יחד עם כל משפחתה , ילדיה נכדיה וכל עשרות ידידיה לביתה שבתל אביב , באו ליהנות מהיצירות ולומר לה עד כמה היא לקחה חלק בחייהם,סביב תערוכת הציורים והכיבוד הנפלא סביב אסופה נפלאה של "דגים מלוחים" התכנסו ובאו כולם לומר לה – עד כמה היא הייתה תורמת ומשמעותית בחייהם. כיום היא ממשיכה את חייה האומללים בבית אבות "פרוטאה בכפר" שבשרון. בילדותה הייתה הכהן הגדול של חגיגות חגי הבכורים של בית ספרנו שבקריה ועד היום היא ממשיכה בשבילנו להיות "הכוהנת הגדולה "של חיינו..
חנן
סיפור > תמונת הכיתה של מיריק :
לפני מספר שנים מיריק בקושי זכרה מה שספרו לה מספר דקות קודם לכן, הייתה בידינו תמונת הכתה בלי השמות. מיריק התבוננה בתמונה וציינה לחנן את שמות כל בני כתתה וכך רשמנו את שמותיהם בתמונה המצורפת
גייזי
גידי גוב הוא בן של ציפה גוב בת יצחק כץ ובת שבע חרלפ . גייזי, גידי אם זכור לך , היה מגיע אלי לנחל עוז לתקופות הקיץ וכבר אז היה חולה אסטמה וזו המחלה שנתנה לו את הקול המיוחד שלו. גידי עבד בעיקר בעגלים שהיו כזכור לך בסככת המכונות ואמר שהריח משפיע עליו לטובה .
יצחק הוא דוד אח של אבא. אבא של גידי היה אחד ממפקדי הכוחות שעברו בנחל עוז במלחמת סיני והיה צריך לסמן את הטנקים בצבע לבן אצלך במוסך . גוב נפטר ממחלה לאחר מכן.
חייסי הוא בן של אשתו הראשונה(חרלפית) של ישראל פינקלשטיין שהיה נשוי לאחר מכן כמדומני לאמא של תחיה
עולם קטן ומסובב.
כץ עוז
גייזי: כל בני משפחת חרל"פ ובני משפחת חרלף הם במקור אותה המשפחה, מרדכי חרלף אבא של יעל אמר שהכתיב הנכון הוא חרלף כמו שכותבים התקם אבל יש שכותבים התק"מ.
מזל טוב לך
קריית חיים
היקרה
בת ה-80
עפ"י החלטת הועד היום 17.6.2013 לפני 80 שנה נתקבלה ההחלטה על שימור שמו של חיים ארלוזורוב ויממה אחת לאחר הירצחו נתכנס ועד קריית חיים והחליט להסב את שמה של שכונת הפועלים לקריית חיים – ארלוזורוב
אורי
מצורף סרטון על קורותיו של עץ השקמה שצמח זה עשרות שנים,
בחצר סניף הנוער העובד בקרית חיים. כיום, לאחר העתקה,
הוא נמצא במקום אחר בתקווה שייקלט.
בתכניתו של מושיק טימור אור ליום שבת,
ה-20.4.2013- יש בה תיקון שלי למידע
בדבר כמות המים שחולקה לנפש במהלך
המצור על ירושלים במלחמת תש"ח
עלי כהן-דנמרק
2. הוראות כיצד להשתמש ב- 10 ליטר מים לנפש ביום