בני פוקס היה גר הרבה שנים ברחוב ו' מספר 20, ושם גם נפטר בחודש מאי האחרון. בשנות הילדות שלנו/שלכם. אינני יודע מתי בני פוקס עבר לגור שם, אבל זה היה לפני הרבה שנים – בטח לפני שאני עזבתי את הארץ. הוא יליד 1941 או 1942. היה חבר קרוב עם אורי יסוד. הדבר היחידי שנשאר שמעניין אותי ושאין לי תשובה עליו, זה האם בני פוקס היה אותו הבחור שהיה ידוע לרבים בכינוי "חתולי". אני מתאר לי שאורי יסוד יוכל לענות על השאלה הזאת, אבל לי אין קשר אתו.
בברכה
נועם מירז{ מיזריצקי} .
תשובתו של אורי יסוד לנועם מירז , מהיום 22.6.23 :
שלום נועם
קצת מרגש, קצת מפתיע אבל הכל בסדר, במיוחד שאתה כותב לי ערב יום הולדתי מה שמזכיר המון דברים לאורכן של השנים. את רחוב ו' אני מכיר היטב עוד מהתקופה שגרתם בו, תחילת הרחוב. זוכר היטב את ההורים ואת שני אחיך הבוגרים. יאיר היה חבר של אחי שנפטר כבר לפני 8 שנים ממחלה קשה ואגב אני מבקש לדעת מה אתו (של יאיר כמובן).
אשר לבני פוקס, "חתולי "בלשוננו. אנחנו היינו יחד מגיל 4 פחות או יותר, גן הילדים, ביה"ס מגינים כשבסיומו הייתה הפסקה קלה .בני למד בכפר גלים ואני נשארתי בקריה, נפגשנו שוב ערב גיוסינו לצה"ל/נח"ל באותה מסגרת אותו גרעין. שנינו לא החזקנו מעמד כקיבוצניקים (גרעין "להט" בצרעה) וחזרנו כרווקים עליזים לקריה. בני פוקס שהתחתן די מוקדם רכש בית ברחוב ו' ושם גם לדאבוננו סיים את חייו. בשנים האחרונות לא היינו כל כך בקשר, אבל לא אוכל לשכוח אותו כאדם עם לב ענק, כולו זהב, חבר אמיתי שיודע להימצא תמיד במקום הנכון. ושלא תשכח כ-70 שנה יחד! קרייתים!!!
אורי יסוד
ילידי 1941. סיום כתה ו' בית ספר מגינים בקריית חיים. המחנך מרדכי זמיר.בני פוקס" חתולי". הימיני בשורה השלישית.{ התמונה מתוך ארכיון " האתר החופשי של בני קרית חיים "}
"ההצגה הכי טובה בקיבוץ". משחק במגרש במשמר העמק, 1960 (מימין, מספר 7: עמוס לין ממשמר העמק) | צילום: ארכיון משמר העמק
מרסל חפץ וחבריו ממצרים שיגעו את עין חרוד • איתמר מרזל מיגור ויתר על דירה ברמת גן • עמית גל מהגליל לא שוכח את החב"דניקים בעונת הדובדבנים לפני 30 שנה • ולמה פחד מיקי ברקוביץ' מהברחשים בניר דוד? • בעקבות ספר חדש על עלייתו (ושקיעתו) של הכדורסל הקיבוצי, חזרנו לקבוצות שמילאו את הליגה ולשחקנים שכיכבו בהן ובנבחרת ישראל – אבל רק אחרי חליבת בוקר ברפת.
מיקי ברקוביץ', מספר 9 האגדי של מכבי ת"א והאיש שקלע כמעט כל סל מכריע בכדורסל הישראלי, לא יכול לשכוח את הפחד שאחז בו לקראת המשחקים נגד הקבוצות בקיבוצים, וזה לא קשור רק לעובדה שהקיבוצניקים של אותן שנים היו שחקנים לא רעים בכלל, שנתנו באופן קבוע פייט למכבי הגדולה.
"הבטן היתה מתהפכת לנו בדרך לקיבוצים בשנות ה־70", הוא נזכר. "פחדנו מהם, ובעיקר מכל מה שהתעופף שם. המשחקים היו במגרשים פתוחים, לפעמים בחום של 40 מעלות בעמק הירדן, במקומות כמו בית אלפא וניר דוד, והיו שם ענני יתושים וברחשים ענקיים שנכנסו לך לעיניים, לאוזניים, לאיפה לא. היה לנו שחקן, סטיב צ'ובין, שממש פחד מהם. אי אפשר היה להתרכז במשחק, ולפעמים גם הפסדנו שם".
ברקוביץ' זוכר היטב את אגדת הכדורסל הקיבוצי, זה שהצמיח במשך שנים תרבות ספורט הישגית וחברתית והפך לגאוות יחידה. 30 שנה אחרי זכייתה של הפועל גליל עליון באליפות היסטורית, הקבוצה הקיבוצית האחרונה שהצליחה בגדול כשהיא גוברת על מכבי והפועל תל אביב ומסיימת רצף של 23 אליפויות רצופות למכבי, יצא בימים אלה הספר "הרבה יותר ממשחק, סיפורו של הכדורסל הקיבוצי" (הוצאת גלילית) שכתב שלמה גלזר, שחקן ומאמן עבר ואיש כדורסל בכל רמ"ח איבריו. הספר סוקר את תולדות הכדורסל בקיבוצים ושופך אור על תופעה ספורטיבית והיסטורית מדהימה למדי שהיתה ואיננה עוד.
בשיאם, מסוף שנות ה־60 ועד תחילת שנות ה־80, הקיבוצים היוו 3.5% מהאוכלוסייה בארץ, וכמעט ממחצית הקבוצות בליגה ומסגל שחקני נבחרת ישראל היו מהקיבוצים", מסביר גלזר (70) את ממדי התופעה. "השיא היה בעונת 1968/9, אז שיחקו בליגה הלאומית שש קבוצות קיבוציות מתוך 14.
בארבע אליפויות אירופה שבהן השתתפה נבחרת ישראל בין השנים 1977-1971 היו חמישה שחקנים מההתיישבות העובדת בין 12 שחקני הסגל, ו־10 מתוך 50 הקלעים הבולטים בכדורסל הישראלי הם בני קיבוץ.
באותן שנים המשחקים התקיימו בימי שישי בערב, והיה ממש עוצר בקיבוצים וביישובים שמסביב. כל הקיבוצניקים, מההר ומהעמק, באו חפופים ולבושים להצגה הכי טובה בקיבוץ".
"תמיד הייתי סביב כדורסל". שלמה גלזר עם הספר, צילום: רן פרץ
החבורה המצרית
זה התחיל כבר בשלהי מלחמת העצמאות, עם ארבעת אנשי "החבורה המצרית" – מרסל חפץ, אליהו עמיאל, רודי ויינברג וחיים גורמזנו – יהודים יוצאי מצרים שהגיעו לעין חרוד והפכו את הכדורסל בישראל על פיו. הכוכב הראשי של החבורה היה חפץ, לימים אגדת כדורסל ואחד משחקניה המובילים של נבחרת ישראל.
חפץ עלה לארץ ב־1950, הגיע לעין חרוד והתבקש לעבוד במשתלה, אולם לא הבין היטב את השפה וחשב שנשלח לעבוד במשטרה. הוא ירד לכביש עפולה־בית שאן, תפס טרמפ למשטרת עפולה וניסה להסביר לשוטרים בערבית מהולה בצרפתית ובמעט עברית שנשלח מעין חרוד לעזור בעבודה. לבסוף התאספו שוטרי וקציני המשטרה במגרש שליד התחנה וקיבלו ממנו שיעור בכדורסל.
שמם של הכוכבים המצרים הפך לכלל־ארצי באותו קיץ, אז נערך בירושלים טורניר מרובע של קבוצות הפועל. מעט לפני הטורניר ביטלה הפועל חיפה את השתתפותה, ומי שנרשמה במקומה היתה הפועל עין חרוד, שכללה את ארבעת השחקנים המצרים ואת חבר הקיבוץ מאולי חייקין. עין חרוד הביסה את ירושלים ב־30 הפרש, את הפועל תל אביב ב־20 ואת מעיין ברוך ב־19 – ובן־רגע הפכה לאגדה. שבועיים לפני אותו טורניר הקים מיכה שמבן, מורה להתעמלות ולימים "מר כדורסל" ו"מר כדורעף" של ישראל, את הפועל חולון. שמבן, שצפה בטורניר, הגיע לעין חרוד, אסף את הכוכבים המצרים וצירף אותם לחולון – וכך הסתיים החלק העין־חרודי של אגדת הכדורסל המצרית.
ב־1953, בעקבות הצלחת נבחרת ישראל באליפות אירופה במוסקבה, שם זכתה במקום החמישי, הוחלט לראשונה על הקמת ליגת כדורסל כלל־ארצית לאחר שעד אז שיחקו קבוצות שהשתייכו למרכזי מכבי והפועל בטורנירים נפרדים. בעונה הראשונה כללה הליגה ארבע קבוצות ממכבי וארבע מהפועל והשתתפו בה שתי קבוצות מקיבוצים, הפועל גבע והפועל מעיין ברוך, אולם שתיהן התפרקו מייד לאחר העונה הראשונה.
כדורסל בקיבוצים, תחילת הדרך. משמר העמק נגד יגור, 1960, צילום: ארכיון יגור
במעיין ברוך שיחקו כמה צעירים ממרכז הארץ שהגיעו לגרעין נח"ל בקיבוץ, בהם שמעון "צ'ינגה" שלח, שהיה לימים שחקן גדול ומאמן גדול אף יותר, כשהוביל את נבחרת ישראל באליפויות אירופה ואסיה, כולל זכייה במדליית הזהב במשחקי אסיה בבנגקוק ב־1966 ובמדליית כסף במשחקי אסיה בבנגקוק 1970.
לצד צ'ינגה שיחק משה "מוסה" דניאל מקיבוץ חולתה, שחקן נבחרת ישראל בכדורסל ובכדורעף ולאחר מכן מאמן נבחרת ישראל לנשים ואביו של מוטי דניאל, שחקנה של מכבי תל אביב שהפך לדור שני בנבחרת. לאחר התפרקות מעיין ברוך עבר מוסה דניאל לשחק באשדות יעקב והיה מגיע לאימונים ולמשחקים במשאית החלב שירדה מהגליל לעמק הירדן בדרכה למחלבת תנובה בתל יוסף
אלי רביד{ ליישי }: רבים מבני קריית חיים היו שותפים לראשית ספורט הכדורסל בארץ.במגרש הכדורסל הפתוח של " בית יציב " בקרית חיים, ארגנתי כנער ,בשנת 1953-1952 טורניר כדורסל על גביע " הבו לנו ספורט -קול ישראל " .הייתי באותם הימים כתב ספורט בצפון של תוכנית ספורט לנוער בשם " הבו לנו ספורט " ששודרה אחת לשבוע , בשעות אחר הצהריים ,ברדיו " קול ישראל מירושלים", התוכנית נערכה על ידי עדין טלבר { טיילהבר } ז'ל ,שהיה אז סטודנט לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים {ומי שייסד את אס'א , ארגון ספורט אקדמאי , ארגון הספורט של הסטודנטים בישראל.} בטורניר זה , לקחו חלק קבוצות הכדורסל של "הפועל " קריית חיים ,מכבי " קריית מוצקין , " הפועל " יגור " , קבוצת כדורסל של אחד מבתי הספר בחיפה וקבוצת הכדורסל של " הפועל אשדות יעקב " שזכתה בגביע. שחקנים שהיו אז בראשית דרכם הספורטיבית ,המוזכרים בספרו המרתק של שלמה גלזר , השתתפו בטורניר זה. לבן הקריה , חברי הטוב ראובן ברוג, שהיה שחקן כדורסל ב" הפועל " קריית חיים חלק נכבד וחשוב בתולדות קבוצות הכדורסל בהתיישבות העובדת.ראובן הגיע עם הגרעין שלו { התנועה המאוחדת }לקבוץ חמדיה ושיחק כדורסל בקבוצת " הפועל " בית אלפא. בהמשך אימן כדורסל את קבוצות " הפועל " גבת , "הפועל " יפעת , " הפועל " מעגן מיכאל ו"הפועל " מעוז חיים. מוסה { משה } דניאל המוזכר בכתבה,{ 1930-2020} הוא בן קריית מוצקין, חניך תנועת " המחנות העולים " , חבר נאמן לאחותי אילנה ז'ל { 1930-2022}מאז ימי תנועת הנוער ועד יום מותו . .יחדיו היו בתנועת " המחנות העולים " ,בהכשרת חולתה, בגדוד השלישי של הפלמ'ח { ביו היתר כיבוש צפת והגליל.} מוסה דניאל ז'ל היה שחקן כדורסל וכדורעף מצטיין ,שיחק בקבוצות שונות ובנבחרות ישראל בכדורסל ובכדורעף. היה מהיוזמים לפיתוח כדורסל נשים בישראל . שנים רבות נאבק לקידום מעמדן של הספורטאיות ואימן את נבחרת הנשים של ישראל בכדורסל.
ארבעת התמונות הנ'ל ,מתוך ארכיון " האתר חופשי של בני קריית חיים".
חלפה מעל לשנה מאז נפרדנו ממאיר ברב ז'ל שהלך לעולמו ביום 18.4.2022.
מאיר ברב היה משחקני הכדורסל הבולטים בקריית חיים בשנות ה-50.
מאיר ברב ז'ל כורע ראשון מימין.
ביום 23.3.10 כתב יאיר מירז ופורסם באתר: כנס כדורסלני "הפועל" ק"ח לדורותיהם
היה מרגש לראות את החברה, מגדעון דונייץ (אחיו הצעיר "פופקה" ז"ל היה גם שופט כדורסל נערץ)למתי קיסלביץ-אור, אברהם ארליך יליד 31 שתרם כל כך הרבה לכדורסל בקריה, אמנון ליסובסקי וישה ענתבי (1932), איתן פרידלר יאיר מיזיריצקי אוקי קורדוני אשר בירק דן בויטנר (1934)חנן רז (זורדה) ומאיר ברב (1936), גיורא שמי, ראובן ברוג, יצחק גודס, סבי אבינועם, זיזי קניאזר מהדור המצויין ועד הדורות שהעלו את הכדורסל הקרייתי לליגה הלאומית בשנות הששים, שלצערי את חלקם כבר איני מכיר. הופתעתי לפגוש את יוסף אבו ראשיד שהיה מאמן "הפועל" חיפה הבוגרים כשאנו היינו עדיין בנוער. כבוד רב חלק לנו טל ברודי "מר כדורסל" שכיבד הכנס בנוכחותו. אני תקוה שיקומו חברים ויבנו קבוצות נוער כדורסל בקריה, וישיבו עטרה למקומה הטבעי!
בברכה יאיר מירז – מיזיריצקי
תגובה של אריק כ'ץ , מיום 27.6.23,בהתייחס לכתבה על מגרש הכדורסל בקרית חשמל:
בהיותי בן 14 (1952) כתבתי מכתב לראש העיר אבא חושי וביקשתי ממנו שיבנה מגרש כדורסל מואר בקרית חשמל. כעבור זמן קצר, נבנה המגרש מאספלט עם תאורה על שני כבלים ארוכים לאורך המגרש ועליהם נורות גדולות (בתוך סוג של אהיל מפח) המתנדנדות ברוח. זה היה המגרש המואר הראשון בקריות ויתכן גם בעיר חיפה. התמונה צולמה בחנוכת המגרש בנוכחות אבא חושי (שגם חיבק אותי) לפני המשחק בין הפועל חיפה להפועל קריית חיים. בקרית חשמל גדל גיורא שמי (בכניסה 1) אחד הכישרונות הגדולים בכדורסל, שהשרות בנח"ל ואח"כ בקיבוץ נירים (והיום בכפר עזה) קטע את התפתחותו בתחום. שבלט ברמה הארצית היה שכני בכניסה 4, מרדכי "פופקה" נהרי שהיה מבכירי שופטי הכדורסל בישראל, בעל זיכרון פנומנלי, שלא היה זקוק למזכירות ו/או לטופס המשחק כדי לזכור כמה עבירות יש לכל שחקן…וכל פרט אחר הרלבנטי למשחק…
מתוך פרק ראשון בספרו של אהוד בן עזר " מסעותיי עם נשים ".
הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע
ישבנו במסעדת מוריס בבאר-שבע. אלה היו ימיה היפים של המסעדה שהיתה בשעתה המפורסמת ביותר ברחבי הנגב והערבה. האולם המזרחי הגדול וגבה-התקרה על קירותיו ועמודיו העבים היה קריר בקיץ ושמר על חום בחורף. המלצרים הזריזים, בבלוריות שחורות ובסינרים לבנים, נשאו קעריות חומוס טרי, ערימות של פיתות, צלחות עמוסות שישליק, קבאב והררי צ'יפס זהובים. קוקה קולה טרם היתה אז בארץ בגלל החרם הערבי, והסתפקו בסודה, בתסס ובגזוז. סביב השולחנות הרחבים ישבו נכבדיה של בירת הנגב ומיטב אנשי האזור, ומבקרים מצפון-הארץ שחנו במסעדה בדרכם לעין-גדי, סדום, מצפה-רמון, עין-חוסוב חצבה, עין-רדיאן יוטבתה, ואילת, או עשו דרכם חזרה.
התקרה הגבוהה בלעה שיחות של קציני-צבא מאובקים במשקפי-רוח על מצחם, של אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בסנדלים סגורים ובגרביים, של מהנדסי מע"צ, של עובדי מפעל האשלג, של נהגי משאיות הענק בירוק-כהה תוצרת "אוטוקאר", אלה שהחליפו בדרכי הנגב והערבה את משאיות הפיאט הישנות של חברת "טיטניק", בעלות פני הבולדוג, ואת נהגיהן האיטלקיים, וגם של חבורת בדואים אמידים, במקטורניהם הכהים, המפוספסים, בחלוקיהם הרחבים ובכאפיות צחורות עם עקאל לראשיהם.
אלי רביד { ליישי } :מסעדת מוריס בבאר שבע הייתה בשנות ה-50 ,מוסד ידוע ומוכר לכל אנשי הנגב. המסעדה שפעלה כמעט 24 שעות , הייתה מקום מפגש עיקרי לאנשי הצבא, לחלוצי הנגב שרבים מהם היו בני קריית חיים, וגם לבדואים. שעסקו כאן במסחר , בעיקר בימי השוק. הייתה זו נקודת מפגש לנהגי המשאיות בדרכם לערבה ולאילת הרחוקה , לסדום וים המלח ולטרמפיסטים, מטיילי הנגב ואנשיו.
העברה מתוך " מועדון ברכב והאספנות בישראל –מאת בני הספל.
"חזון הנגב" של בן גוריון סחף עימו בהתלהבות את הממשלה והעם והתקווה להפיק מנגן, נחושת, פוספטים ומלח הובילה לייסוד חברות כמו מפעלי ים המלח בצידו הדרומי של האגם, מחצבי ישראל ומכרות הנחושת בתמנע. אבל הייתה בעיה והיא שינוע התוצרת. הנמל היחיד היה אז בחיפה ואילו הכבישים שחיברו את תמנע, ים המלח והסביבה היו לכל היותר דרכי עפר. נדרשו עשרות משאיות כבדות על מנת לעשות את הסבבים בחום של 40 מעלות, בסביבה מסוכנת והעיקר באמינות טכנית גבוהה.באמצעות חברת "מחצבי ישראל" הממשלתית הוקמה חברת "מפעלי תובלה". החברה היתה מיועדת לשינוע המחצבים וכאן נכנסת "אוטוקאר "לתמונה. הוקמה סוכנות בשם "החברה האמריקאית לאוטומובילים" וממשלת ארצות הברית קישרה את החברה עם "אוטוקאר "ובשנת 1953 הגיעה המשאית הראשונה ארצה. היא הייתה כמובן די סי, אותו דגם שהיה עמוד השידרה של "אוטוקאר "שנים רבות. משאית ענק במונחים של אז, חדשה, נוחה, אמינה ועושה את העבודה. בשנות החמישים והששים נמסרו למפעלי תובלה כ 170 אוטוקרים, רובם ככולם בתצורת "סוס" כשלהם חוברו עגלות מתכת בגודל שלא נראה אז בארץ
האוטוקאר הראשון הגיע ארצה (1953)
שעתם הגדולה של האוטוקרים התחילה עם פתיחת ה"כביש המרכזי" שעובר דרך מצפה רמון. זה היה בעצם הכביש הכבוש ואחר כך הסלול היחיד שהוביל לאילת. הכביש שימש את מפעלי תובלה בהובלת עפרות נחושת מתמנע צפונה. הייתה נדרשת מיומנות מיוחדת לעבור את הפיתולים של מעלה העצמאות.
לאחר מבצע קדש התחיל תור הזהב של ה"אוטוקרים "כשנפתח כביש הערבה ביחד עם נמל אילת והאוטוקרים ביחד עם אוטובוסי ג'י אמ סי של אגד דהרו על הכביש, אלה מים המלח ואלה מתל אביב. הנהגים זכו להערצה כגברים שבגברים ובאמת לנסוע במשאית כבדה לא ממוזגת מים המלח לאילת ביום קיץ, היה עסק לאנשים מברזל במשאיות מפלדה. השם "אוטוקאר" הפך שם גנרי למשאית קשוחה שבונה את הנגב..
האוטוקארים התמודדו היטב ב"כבישים" של הנגב
בשנות הששים נמסר האוטוקאר האחרון למפעלי תובלה אולם הקואופרטיבים למשאות כמו שלב, עמק הירדן והגליל העליון וכן קיבוצים כמו כפר גלעדי ומחצבותיו, המשיכו לרכוש אותן. המשאיות גם כן גדלו והשתכללו (למרות שכולן היו מדגם די סי). גולת הכותרת היו המפלצות. אלה אוטוקרים שלא נראו מאז וכנראה עד היום והם סחבו כל דבר, כולל ספינות ונחתות לים המלח, לכינרת וכמובן לאילת
בשנות השבעים עם המיזוגים של החברות בארצות הברית דעכו הייצור והיבוא. ה"אוטוקאר "החדש האחרון הגיע הנה בתחילת שנות השמונים.
בסך הכל הגיעו לארץ למעלה מ 400 "אוטוקרים." הם נשארו אהובים על הנהגים הוותיקים והיו מיתוס בקרב האילתים ובשנות החמישים בקרב כולם. היום נותרו חמישה-ששה בקרב אספנים ובמוזיאון "תעבורה"
הגדול מכולם – "המפלצת"
אפילו רביעית מועדון התיאטרון הקדישה להם שורה בשיר של חיים חפר "בת שבע מבאר שבע"
"מסביב ישנו מדבר ובאמצע יש באר שבע בבאר שבע יש בת שבע היא עובדת שם בבר כשאנחנו נכנסים עם האוטוקאר העירה כאן אצלה נשתה כאן בירה בלי לחשוב דברים גסים"
מסביב ישנו מדבר ובאמצע יש באר שבע בבאר שבע יש בת שבע היא עובדת שם בבר כשאנחנו נכנסים עם האוטוקר העירה כאן אצלה נשתה כאן בירה בלי לחשוב דברים גסים
על בת שבע מבאר שבע על בת שבע מבאר שבע על בת שבע מבאר שבע
אך בת שבע מבאר שבע היא בעיר תושבת קבע איזה יופי איזה צבע את בת שבע מבאר שבע תאמין לא תאמין בשיכון פה יש לה חדר תשמע היא די בסדר היא עושה עבודות קצין אף אחד עוד העיז בכבוד שלה לדעת היא אותנו משגעת והלב דופק גריז
על בת שבע מבאר שבע…
אך בת שבע מבאר שבע היא בעיר תושבת קבע איזה יופי איזה צבע את בת שבע מבאר שבע כאן אנחנו במדבר מובילים אוצרות הטבע אך בת שבע מבאר שבע האוצר הכי יקר אנו אוהבים מאילת ועד דימונה ותדעי לך שסימונה לא שווה את נעלך
לבנון – סיפור משפחתי. טיול מזמר בעקבות פרשיות משפחתיות שלנו לאורך גבול הצפון, יום שישי 14.7.2023 בשעות 09:30 – 15:30 הטיול מתקיים באוטובוס שמותקנת בו מערכת הגברה ייעודית שלנו. התחלה וסיום בתחנת הדלק דור אלון בגשר הזיו.
הקשר הקרייתי: עם שבויי לבנון { ימי המנדט הבריטי טרום הקמת המדינה } נמנה גם בן קריית חיים אברהם ענבי ז'ל. דודנו דב גביש ז'ל ,מסניף " הנוער העובד" בחדרה , ,בצוותא עם בני הקריה מסניף " הנוער העובד " היה חבר "גרעין רעות ", הגרעין השני למייסדי קבוץ עין גדי. אנו בני קבוץ יפתח , בני קריית חיים נמנים על מייסדיו ובוניו .
"בשש עשרה לחודש יוני ארבעים ושש" נפל הדוד שלנו, יהודה גביש ז"ל, בליל הגשרים. ארבעה חודשים אחר כך, התגייס לפלמ"ח אבינו, ישעיהו גביש ע"ה. כעבור כשנה נשבה בידי הלבנונים כשהיה בסיור מודיעיני עם עוד ארבעה פלמ"חניקים לאחר מלחמת השחרור לקחו הורינו חלק בהקמת קיבוץ יפתח שעל גבול הצפון, ובשנות ה-70-80-90 לקחנו אנחנו, ארבעת בניהם, חלק בהגנה על הגבול הזה. בטיול המזמר נספר ונשיר על פרשיות אלה.
אנחנו, עפר ועידו, בטיולינו באזור
אתרים בהם יעבור הטיול: גשר הזיו ואנדרטת הי"ד, קטעים מהמסלול בו הלכו תוקפי הגשר, האזור בו נשבו חמשת הפלמ"חניקים מעבר הגבול בראש הנקרה, ממנו שבו לארץ מושב שתולה, מיצג "קירות מדברים", מנהרת החיזבאללה תצפית מהר אדיר צפונה בעקבות פעילותנו שלנו בלבנון
בין השאר נשיר:
דחילק מוטקה, שיר הגשר, בדרך צפונה, שיר הפלמ"ח, בוא איתי אל הגליל שתי אצבעות מצידון, נחמה אין לי ארץ אחרת, כשיבוא שלום
וכמה מילים עלינו: שנינו בנים למייסדי קיבוץ יפתח אוהבי טיולים, ידיעת הארץ, היסטוריה וזֶמֶר
עידו גביש – מורה דרך קצין בדימוס בחיל השריון. 26 שנים בתעשיה. מעורב ועוסק בנושאי בטחון של הישוב שנים רבות
עפר גביש – הנחיית שירה וסיפורי זמר מוסיקאי וחוקר זמר, מפרסם סיפורי שירים בספרים, בעתונות, בהופעות ובגל"צ
בתצפית הר אדיר לעומק לבנון
יום שישי 14.7.2023, שעות 09:30 – 15:30.עלות: 150 ש"ח
קטגוריית " סיורים ברחובות" נמצאת ב לאתר הישן .{הקישור נמצא בסרגל העליון במסך האתר.}.תיקונים למספרי הבית , לשמות ההורים והילדים, הוספות והערות ניתן להעביר אלי, ואלה יפורסמו וישמרו באתר הנוכחי.
אומנם רק לפני 6 ימים שלחתי אליכם א סיפורי "העיניים של אמא" ליום כבדי הראייה והעיוורים הבינלאומי, אבל נזכרתי שיש לי עוד ספיור מתאים ליום זה ואני לא מצלחה להתאפק ושולחת אותו לכם כאן. זאת אגדה הלקוחה מספרי החינמי חהדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים…" הנה הקישור:
תיהנו הפיצו והגיבו.
רותי יצחקי ריכטר
איך נוצרו המשקפיים הראשונים?
לפני שנים רבות חיו נער קטן ואמו ברכס סולם צור. הם בילו את רוב זמנם על שפת הים, ובלילה מצאו מסתור באחת הסוכות שבנו למשכנם בחוף. הם לא ידעו מחסור, כי הנער היה דייג מומחה והכיר את מנהגי הדגים בעונות השונות, ואמו עסקה עבור הדייגים בחוף בקשירת רשתות דיג חדשות ובתיקון רשתות שנקרעו.
יום אחד, לאחר שחזר הנער בסירתו מהדיג, פרצה סופה עזה. ענני אבק רבצו על מדרונות הגבעות הזהובות, ועמוד חול ענק הסתחרר ודילג מגבעה לגבעה. הסוכה הדלה נעקרה ממקומה, וחפציהם של הנער ואמו התפזרו בין האצות שפלט הים אל החוף. מאז שנא הנער את החול הרך, שגרגריו מתערבלים ברוח, חודרים לעיניים ולפה, דוקרים בעור החשוף, ומערפלים את הראייה. פעמים רבות ניסה הנער לזרוע תבואה וירקות בחול הבוגדני, אבל תמיד התכסו הנבטים הרכים בחולות הנודדים ונקברו תחתיהם או יבשו בצמא.
"למה בראת את החול הנורא הזה?! אין הוא מצמיח דבר, ורק נזק הוא מביא לעולם!" זעק הנער לאלוהיו.
חודשים אחדים לאחר ששככה הסערה חשה האם שמאור עיניה הולך ודועך והיא עומדת להתעוור. במרוצת הימים נחלשו עיניה בהדרגה, ולבסוף הצליחה האישה המסכנה לראות רק דברים גדולים, קרובים מאוד לעיניה. לכן התקשתה בתיקון הרשתות ונאלצה לחדול ממלאכתה. במשך הזמן נקרעו הרשתות שהכינה האם לבנה, והיא חששה פן יאבדו היא ובנה את פרנסתם.
זעקה האם בקול גדול: "נשבעת אני לפניך, בורא העולם, שלא אתפלל, לא אביא מזון לפי, ולא אשתה מים עד שתשלח מרפא לעיניי המתעוורות!"
בימים הבאים ביקש הנער מאמו לטעום מהלחם שאפה למענה, לאכול דגים שצלה באש, ולשתות מעט מים, אבל היא סירבה להיענות לבקשותיו. גופה הצטמק, כוחותיה אזלו, והיא לא הסכימה לעזוב את מקומה בסוכה שעל שפת הים.
יום אחד נתקפה האישה בצמרמורות וקור נורא אחז בה. היה זה יום לוהט, אבל היא לא פסקה לרעוד. אז מיהר הנער לחפור שוחה, למלא אותה באצות יבשות, ולהבעיר בהן אש כדי לחמם את אמו החולה. האש הפיצה אור וחום על סביבותיה, וכדי שלא תכבה הוסיף לה הנער מדי פעם אצות יבשות, והאם ובנה התחממו מעט ונרדמו ליד המדורה.
למחרת, כשעלה השחר, מצא הנער גופים שקופים ולוהטים שצבעם כצבע האש פזורים בתוך האפר. הגופים היו מבריקים וקמורים כמו השוחה שבה נוצרו, ולאחר שהתקררו נעלם צבעם הכתום והם הפכו להיות תכלכלים ושקופים כמי הים.
"ראי, אמא, הנה שלח לנו האל אבנים יקרות כדי שנמכור אותן לסוחרים ונציל את נפשנו מרעב," אמר הנער והצביע על הגופים השקופים.
"אינני רוצה באבנים טובות!" אמרה האם בכעס. "אני רוצה שישיב לי האלוהים את מאור עיניי כדי שאוכל לראותך ולהמשיך להתפרנס בכבוד!"
לקח הנער שתי אבנים שהצטננו, שם אותן בידי אמו, וחזר וביקש ממנה שתסתכל בהן. התבוננה האם באבנים השקופות והקמורות, ואחר כך קירבה אותן אל עיניה כדי שתיטיב לראותן. לפתע חשה שנמוג הערפל שהפריד בין עיניה ובין העולם, והמראות שראתה היו בהירים וברורים, אך כשהרחיקה את האבנים מעיניה, חזר מסך הערפל וטשטש את המראות. היא חזרה וקירבה את האבנים לעיניה, ושוב חזר המראה והתבהר.
אז בנה הנער מסגרת של עץ, שיבץ בה את האבנים השקופות שנוצרו מהאצות הבוערות ומהחול שהותך באש המדורה, והאם הרכיבה את המסגרת על אפה, הפסיקה את הצום ושבה לארוג ולתקן רשתות דיג כשמשקפיה רכובים על אפה.
הבין הנער שהחול שתיעב ושנא נתן לאימו את הגושים השקופים שהשיבו לה את מאור עיניה, ובמשך הזמן למד שאפשר ליצור מהחול המותך לא רק משקפיים אלא גם כלים נאים ושקופים.
המדע שמאחורי האגדה
ייצור הזכוכית
תהליך ייצור הזכוכית התגלה כנראה עוד במצרים העתיקה לפני כששת אלפים שנה. גושי הזכוכית הראשונים שנוצרו לא היו שקופים, כי בחול ובאצות, חומרי הגלם העיקריים לייצור הזכוכית, התערבו גם חומרים אחרים. המצרים השתמשו בזכוכית לציפוי כלים ותכשיטים, והשתמשו בטכניקות שונות של יציקה כדי ליצור ממנה כלים. רק לפני כאלפיים שנה למד האדם ליצור כלי זכוכית על ידי ניפוח. אמנות זו התפתחה על ידי הפיניקים, עם של ספנים וסוחרים שישב בחוף הצפוני של ארצנו.
תחמוצת הצורן מהווה את החומר העיקרי בחול. כדי ליצור זכוכית צריך להתיך את תחמוצת הצורן ולהוסיף לה נתרן פחמתי ("סודה" בפי העם) ולעיתים גם אַשְלְגָן. חומרים אלה נמצאים באצות. כשמחממים את תחמוצת הצורן שבחול והנתרן הפחמתי שבאצות בטמפרטורה גבוהה מאוד נוצרת עיסה שקופה של זכוכית נוזלית שמתקשה ומשנה את צבעה בעת הקירור.
היום מוסיפים לזכוכית חומרים שונים המשנים את תכונותיה. כך, למשל, אם מוסיפים לעיסת הזכוכית ברזל, נוצרת זכוכית אדומה או ירוקה, אם מוסיפים מעט מאוד זהב, נוצרת זכוכית אדומה השוברת את האור בצורה יפה ומשמשת לייצור אגרטלים, אם מוסיפים את תחמוצת הבּוֹר, נוצרת זכוכית העומדת בפני אש, ואם מוסיפים אַשְלְגָן, נוצרת זכוכית שקופה וצלולה מאוד הנקראת בְּדוֹלַח.
הזכוכית משמשת גם באמנות. בכנסיות ניתן למצוא תמונות משברי זכוכית (ויטראז'ים) המתארים תמונות מהתנ"ך ומהברית החדשה, ואומנים רבים מפסלים בזכוכית.
על אף היותה מוצקה הזכוכית מוגדרת כנוזל ולא כמוצק, כי במיקרוסקופ האלקטרונים אפשר לראות שחלקיקיה פזורים בלא שיטה, ואינם קבועים בסדר קבוע כמו בכל החומרים מוצקים.
גרנו ברחוב ט' 15. אמא שרה לבית פוקסמן, אבא שמואל יוסף{ ניסן } ס'ט ואחי איתן.אני נולדתי בשנת 1939 בחיפה ומשפחתנו חזרה לקרייה , לרחוב י' וכאן הייתה ילדותי.
גינת הבית ברחוב ט' 15 משפחת ס'ט. איתן ועקיבא.{ בן דוד מיגור } ברקע ,חצר בית מספר 17 , משפחת רקוט'ץ.
ט' ומצלמה.{ איתן ואבא}
ט' ואמא. { איתן ואמא }.
ט' וסוס.{ איתן ואבא}
ט' ותלת אופן. { איתן ס'ט על תלת האופן }
ט' 15. איתן , אבא ורבקה.
ט' ועקיבא בן משפחתי מיגור.
ט' וגננת. מימין לשמאל : אחי איתן { יליד 1935 }, גב' יפה רקוט'ץ,{ שכנתנו מרחוב ט' 17} אבא ניסן ,הגננת רבקה מזרחי { שכנתנו מרחוב ט' 19, בית בו גרה עם אחותה } האוחזת בזרועותיה ילדה נחמדה . מישהו מזהה את הילדה ??
תמונה משפחתית .רחוב י' 45{ פינת רחוב ט'ז} בקרית חיים, אצל משפחת ריסקינד . בשורה העליונה עומדת משמאל שרה ס'ט { לבית פוקסמן } ,מימינה { יושבת } אחותה חינה ריסקינד { לבית פוקסמן },מימינה בת דודתן גיטה פולק וקיצוני מימין ולנטין ריסקינד. בשורה התחתונה -משמאל -יוסף ס'ט . מימינו { עם כסוי ראש} איתן ס'ט ומימינו בת דודתו רינה דיסקין -שגיב , שהיא גם בת דודתי , זו שהדביקה אותי בחיידק השירים הרוסיים. התמונה כנראה משנת 1937.לפי הדגלים האדומים המתנוססים על גגות שני הבתים שברקע , כנראה בשבתון ה-1במאי, הוא חג הפועלים .בקריית חיים באותה תקופה היה חג משמעותי מאד.
לא עבר חודש מאז "מגן וחץ" בו הצלחנו לסכל שלושה במכה אחת ושוב לא הצלחנו לשמור על ילדינו: ליה, אוהד ואורי יצחק, בפשלה בגבול המגודר עם המדינה שיש לנו איתה שלום – מצרים, באירוע ללא שם מפאר, ללא אחראי וללא הסבר מספק, לפחות למשפחות.
בנסיבות כואבות אלו לא עולה החודש לערוץ שיר חדש, מוטב לחזור לשירו של בולאט אוקודג'אבה "להתראות ילדים", בביצועה המצמרר של דינה גאריפובה, בקישור:
