סגן ר' הממשלה והשר לעניינים אסטרטגיים רא"ל משה (בוגי) יעלון
בטקס הענקת אות יקיר קרית חיים , בית נגלר 25.11.2010
אלוף במילואים עמוס מלכא, יושב ראש ועד קרית חיים, מר עודד דוניץ, חבר מועצת העיר מר אלי קולס, חברי ועד הקריה, רבנים, יושבת ראש הוועדה לבחירת היקירים הגברת ציפי חורש וחברי הוועדה, ואחרונים חביבים – יקירי קרית חיים לשנת 2010 ובני משפחותיהם.
קהל נכבד,
נעניתי ברצון להזמנה לברך את יקירי קריית חיים בטקס זה, מתוך הכרת טובה ותודה לקריה וליקיריה.
קרית חיים היא כור מחצבתי ותבנית נוף מולדתי. בכל פעם שאני נכנס בשערי הקריה אני נזכר בהתרגשות בחוויות שעברתי בה. כאן, בבתים הקטנים, ברחובות הצרים שמובילים לחוף הים, בכל אותם שיכונים בהם התגוררו וותיקים ועולים, חלקם הגדול ניצולי שואה, שיצאו עוד טרם זרחה החמה לעמל כפיהם בבתי החרושת "שמן", "וולקן", "פניציה", מספנות ישראל, בתי הזיקוק ועוד – כאן עוצבה אישיותי. כאן התחנכתי וכאן ספגתי את הערכים שמלווים אותי עד עצם היום הזה: קרית חיים הייתה ועודנה חלק מרכזי ממני וממי שאני. אין בליבי ספק שכך יעיד כל מי שגדל והתחנך כאן.
גדלנו, אני וחבריי, בבתים צנועים שבמונחים של היום היו מוגדרים אולי כ"מתחת לקו העוני", אך מעולם לא חשנו מחסור. היינו מאושרים. כלכלת הבית הייתה מחושבת, ולא רק בתקופת הצנע.
הוריי רכשו עבורי נעליים במידה מספר 42, כאשר מידת הרגל שלי הייתה 39, והלכתי איתן גם כשמידת הרגל שלי גדלה ל-44. זה הרי מותרות להחליף נעליים פעם בשנה, ועוד נעליים חצאיות שחורות ועדיין, לא הרגשנו מחסור. מיד אסביר מה לבן קריית חיים ולנעליים חצאיות שחורות, כי הרי בקיץ הלכנו יחפים או בסנדלים. בחורף בנעליים גבוהות – כי היו טובות גם לעבודה . ונעלי הספורט של המגפר .
ובכן, הנעליים החצאיות השחורות שימשוני בתזמורת הנוער של חיפה. תזמורת – כי תרבות זה דבר חשוב.
במה לא חסכו הורינו? בחינוך הילדים ובהשכלה. בתי הספר היסודיים מגינים, רביבים, נתיבים, ארלוזורוב וגורדון, וכמובן תיכון קרית חיים, הם עד היום זיכרון חד וברור שמלווה כל אחד שגדל כאן. וחוסכים בתכנית "חסך" להשכלה גבוהה. הורינו חשבו על תרבות, וגם בזה לא חסכו.
והייתה כמובן תנועת הנוער, שם ניהלנו שיחות על ערכים, שוויון וצדק, על עבודה הגנה ושלום. הפעילות בתנועה חיזקה את הביטחון העצמי שלנו והכינה אותנו לשירות הצבאי ולחיים. אך בעיקר ספגנו את משמעותה של אחריות, כאשר בגיל צעיר היינו למדריכים בתנועה ומצאנו את עצמנו אחראים על אלו שעכשיו צעירים מאיתנו ונושאים אלינו את עיניהם. זו הפעם הראשונה, למעשה, בה הבנו את משמעותה של אחריות.
האווירה היא של נתינה של הפרט למען הכלל: כי צריך ליישב את הארץ, ומכאן יוצאים גרעינים להתיישבות. וצריך גם להפריחה, ולהגן עליה . בהיותי במדים, השתתפתי בדיון ביטחוני אצל ראש הממשלה דאז אהוד ברק. הבטתי לרגע בנוכחים שישבו סביב השולחן, וגיליתי שרובם בני קרית חיים. מנכ"ל משרד הביטחון אילן בירן, אלוף פיקוד המרכז איציק איתן, ראש אמ"ן האלוף עמוס מלכא, מתאם פעולות הממשלה בשטחים עמוס גלעד ואני – סגן הרמטכ"ל. אנו לא היחידים: ישנם כמובן עוד קצינים בכירים בצה"ל, מדענים, מנהלים בכירים, מחנכים, רופאים, אנשי רוח ותרבות ועוד ועוד, שגדלו והתחנכו בקריה. כל אחד ואחת מאיתנו הגיע לאן שהגיע בזכות מה שספגנו כאן, בקרית חיים.
ואז שאלתי את עצמי שוב, מה היה בקריה הזו שדחף אותנו לקחת אחריות ולהגיע לאן שהגענו. מה היה שם, בחינוך שהעניקו לנו הורינו ומורינו, שגרם לנו להציב את הנתינה במרכז.
מה שספגתי כאן מאפיין גם את בני הקריה האחרים, ואתכם כלות – וחתני הערב הזה – יקירי קריית חיים.
אתם, שתקבלו את תואר יקיר הקריה, נושאים בגאון את מה שהתחנכנו עליו. כמה טבעי שבקרית חיים מעניקים את התואר לאלו שהציבו במרכז את הנתינה והתרומה לקהילה. אלו שההתנדבות היא ערך עליון עבורם, מקודש ממש, והיא חלק בלתי נפרד משגרת יומם. כמה טבעי, כי מי כמוני יודע שחלק בלתי נפרד מה-DNA של בני ובנות קרית חיים הוא לקחת אחריות, ליטול יוזמה, להוביל, לתרום, להתנדב ולהיות ערבים זה לזה. כך חונכנו. זה מה שאנחנו יודעים. על כך עלינו להיות גאים, ולהנחיל את הטבע הזה גם לדורות הבאים.
קרית חיים שינתה את פניה במהלך השנים. בתי מגורים הוקמו, חוף הים משגשג, ומקומות בילוי שוקקים נפתחו ברחוב הראשי. הקריה הפכה ללב הפועם של הקריות והאזור כולו. ועדיין, תכונות האופי נשארו כמות שהן: נתינה, התנדבות, תרומה ואחריות. אתם, יקירי קרית חיים, הם ההוכחה לכך.
אני גאה להיות בן קרית חיים וגאה להיות כאן אתכם הערב.
יישר כוח לכם!
