"האתר החופשי של בני קריית חיים". מייסד ועורך גייזי { אליעזר}שביט.

האתר הוא מיזם התנדבותי ללא מטרות רווח הנועד לשימור המורשת ותולדות קריית חיים. תודה לכל אלה שבאדיבותם מתפרסמות כאן יצירותיהן. אין בכוונתנו להפר זכויות יוצרים .המבקש להסיר חומר כלשהו מתוקף "חוק זכויות יוצרים " ומטעמי צנעת הפרט, אנא הודיעונו ונפעל בהתאם. אין לעשות שימוש לרעה בכל התכנים המופיעים באתר.

אלי רביד, ליישי.

הודעה לקוראי האתר

חומר הקשור בקרית חיים ובבני קרית חיים יתקבל בברכה.

ליצירת קשר או לשליחת חומר להעלאה לאתר נא לפנות במייל לכתובת

[email protected]

ניתן לשלוח טקסט במייל או בקובץ word ותמונות בפורמט jpeg או jpg.

בברכה,

אלי רביד (ליישי)

טוביה נאור: אשר היה -שב ונהיה.

העברה מ"חדשות בן עזר" , גיליון מספר 1928 מיום 26.2.24.


שמי טוביה נאור. בן תשעים. חבר קיבוץ יטבתה וממייסדיו. אני גם הבן הבכור של קיבוץ מסדה בעמק הירדן.
בשבת, השביעי באוקטובר 23, בשעה 6.30 בבוקר, כשפתחתי את הרדיו ושמעתי את המתרחש, מיד אמרתי לעצמי: רבי טוביה, ההיסטוריה חוזרת!
בשבת, החמישה עשר במאי 1948, ואני נער בן ארבעה עשרה ומחצה, סיימתי את חליבת הבוקר ברפת (נקראתי להחליף חבר שגויס למלחמה). שבתי לארוחת הבוקר בבית הילדים ועזרתי למטפלת להעיר את כולם. הזריזים מבינינו קמו מהר והתיישבו ליד השולחן. בסביבות השעה שמונה נשמע פיצוץ אדיר. הפגז הסורי הראשון נחת בין גן הילדים לבין בית הילדים שלנו, קבוצת הבוגרים. גילנו היה בין אחת עשרה לארבע עשרה.
עם ה"בום" המפחיד נשמעה זעקה של חברת הקיבוץ "מפגיזים אותנו!!!" – ללא אומר ודברים רצנו כולנו אל תעלת הקשר שהובילה מבית הילדים למקלט הסמוך, אחד משניים שנבנו זה עתה. כך פרצה עבורנו מלחמת השחרור-הקוממיות, ולימים מלחמת תש"ח.
מסדה ושער הגולן היו בין הקיבוצים הצעירים בעמק הירדן. הם היו חוד החנית של ההתיישבות אל מול גבול סוריה-ירדן. סמוכים לירמוך. שאר הקיבוצים, מלבד עין-גב, ישבו לאורך הירדן: כנרת, הדגניות, בית זרע ואפיקים. קיבוץ אשדות-יעקב שכן בין הירדן לירמוך, מול נהריים ומפעל החשמל. קיבוץ גשר – בתפר בין עמק הירדן ועמק בית שאן. עין גב לבדה, ממזרח לכנרת לרגלי הגולן. במרכז העמק – העיירה הערבית צמח, שבליבה משטרה בריטית.
עד פרוץ המלחמה היתה זאת אידיליה של ערש התנועה הקיבוצית. עזרה הדדית בין הקיבוצים, הוותיקים מסייעים ומדריכים את הצעירים וכולם חוגגים במשותף את חגי ישראל, מחנוכה ושבועות ועד האחד במאי.
לקראת הכרזת המדינה גבר המתח הביטחוני. בצמח התחילו יריות על התחבורה, שאולצה לעבור לדרכים עוקפות. העמק כולו נערך למלחמה שתבוא ללא ספק. נבחרו נציגים למטה הגוש. מונו מפקדי גזרות, מא"זים וועדות ביטחון בכל יישוב. החלה עבודת התבצרות, רכישת נשק ואימונים לכל האוכלוסייה הלוחמת. הדריכות היתה בשיאה.
כצעד ראשון גורשו כל התושבים הערבים מצמח, כמעט ללא קרב. המודיעין היה נעול על המידע "המוצק" שהצבא הסורי ינוע לכיוון הגליל העליון כדי לפלוש משם לחיפה, ואילו ירדן ועיראק ינסו לפלוש דרך נהריים ("קונספציה"?), בהתאם לכך רוכז רוב הכוח באזור גשר. ואכן באזור גשר-נהריים התחילה הפלישה, ומיטב הלוחמים מכל יישובי העמק באו לסייע. נהריים נפלה, אך גשר עמדה איתנה. ואז, במפתיע, כל השיירה הסורית שנעה צפונה, עצרה ופנתה בחזרה דרומה, לכיוון עמק הירדן. מטוס שלנו גילה את המתרחש ושלח הודעה מיידית למטכ"ל, אך זאת התמהמה משום מה ולא הגיעה אל יעדה ("מחדל"?).
כך מצאו את עצמם שני הקיבוצים, שער הגולן ומסדה, בבוקר החמישה עשר במאי, עם עשרות לוחמים חמושים בנשק קל בלבד ועם אוכלוסייה בלתי לוחמת של אימהות, ילדים, חולים וקשישים, מול הצבא הסורי, שכלל חיל רגלים, שריון, ארטילריה ומטוסים. עיקר הכוח של ישראל נמצא בגליל, בירושלים ובנגב – (מי חשב ומי ידע?). חלק מהלוחמים בשני הקיבוצים היה מגוייס לעזרת גשר ומקומות אחרים בארץ, וביניהם בעלי הניסיון הקרבי.
הסורים פתחו בהרעשה בלתי פוסקת על מסדה ושער הגולן. רשתות המים והחשמל קרסו. החוליות שנשלחו להגן על מכוני המים לאורך הירמוך – חוסלו מיד על ידי האוייב. בספר "קיבוץ על שני גבולות" כותב חבר משער הגולן: "היינו בטוחים שגם לצידנו יעמדו בעת צרה…"
ארבעה ימים עמדו שני הקיבוצים לבדם מול הצבא הסורי. ללא אמצעי קשר עם השכנים והמפקדה. את האוכלוסייה הבלתי לוחמת הם פינו בניגוד להוראות המפקדה האזורית (לשאר היישובים ניתנה הוראת פינוי, אך לשני הקיבוצים לא). משה דיין, עם הכוח הצבאי שעמד לרשותו, נשאר בעורף (בקעת יבנאל). הקיבוצים השכנים לא נחלצו לעזרה. מפקד הגזרה ישב בביתו באפיקים, ורגלו לא דרכה במקום שעליו הופקד, מאז פרוץ הקרבות.
משני הקיבוצים יצאו שליחים למפקדה בכנרת, כדי להודיע על מצבם ולבקש עזרה. שניהם סורבו ונשלחו חזרה כלעומת שבאו, בהוראת המג"ד. בדרכם חזרה הביתה ראו את קיבוצי הקו השני מפָנִים אוכלוסייה ורכוש לעומק העורף. כאן "נפל להם האסימון." הם הבינו שהופקרו ביודעין על ידי המפקדה. שבו לקיבוציהם ודיווחו על מה שראו ושמעו. בשני הקיבוצים נתקבלה החלטה, לאחר דיונים נוקבים, לסגת אל הקו השני, ולהודיע שיחזרו רק עם תגבורת ועם מפקד שיוכל לנהל את הקרב. בהגיעם לאפיקים ולבית זרע התייצבו לפני מפקד הגזרה הנעלם, והודיעו לו על החלטתם. הוא קיבל אותם והורה להם לחכות לתשובה, אך שוב נעלם ולא שב.
שני הקיבוצים, מסדה ושער הגולן, הופקרו על ידי המדינה, הצבא, והנורא מכל – על ידי שכניהם מהקיבוצים הסמוכים. דינם נחרץ למוות, לשבי ולחורבן. רק תושייתם היא שעמדה להם ומנעה את הגורל הנורא שהיה צפוי להם.
הם לא קיימו את "צו תל-חי." לא היו כגוש עציון וניצנים. שני היישובים נחרבו עד היסוד, אך הלוחמים ובני משפחותיהם נותרו בחיים, ולאחר המלחמה שבו ושקמו את ביתם לתפארת, בסיוע המדינה והצבא. היום מכונה המהלך "פינוי".
המדינה והצבא אחראים לביטחון האזרחים, ובשעת חרום – מפנים ונלחמים. כך היו אמור להיות גם ליישובי העוטף – אך שוב נשתבשו המאורות והנורא מכל קרה.
שער הגולן ומסדה הואשמו על ידי דוברי הצבא בעריקה ובבגידה בערכי מדינת ישראל, אך ראש הממשלה דוד בן גוריון מינה מיד ועדת חקירה צבאית, שחשפה את האמת המרה. ראש הממשלה קיבל על עצמו אחריות מלאה וזיכה את שני הקיבוצים מהאשמה הנוראה, אף העניק להם את אות הקוממיות, אך בה בעת גנז את דו"ח הועדה לעשרות שנים, כדי למנוע פגיעה אנושה במורל הלאומי.

הערה: לרוב העובדות הנזכרות במאמר זה יש סימוכין בספר "עמק במערכה" מאת אסף אגין, בהוצאת "טפר הוצאה לאור".
טוביה נאור

הטנק בדגניה . קרבות עמק הירדן. מלחמת העצמאות 1948

אודות טוביה נאור. העברה מ" זמר רשת".

יליד 1933.מורה למוזיקה, יליד קיבוץ מסדה, חבר קיבוץ יטבתה וממייסדיו. המנהל המוזיקלי של הסבתות מיטבתה, קבוצה המקליטה שירים במיוחד עבור זֶמֶרֶשֶׁת. פרטים שמסר טוביה על עצמו לזֶמֶרֶשֶׁת (מרץ 2018),

פרטים שמסר טוביה על עצמו לזֶמֶרֶשֶׁת (מרץ 2018):

נולדתי וגדלתי בקיבוץ מסדה כילד של רפת, טבע ומוזיקה. בילדותי למדתי שלוש שנים כינור ולימדתי את עצמי לנגן בחלילית, במנדולינה ובמקלדת. בכיתה י"ב נשלחתי לקורס מנצחי מקהלות של ההסתדרות (שנמשך שבועיים תמימים), וניצחתי על מקהלות בקיבוץ ובנח"ל.

בשנת 1952 הגעתי להיאחזות יטבתה ושם אני חי עד היום. לאחר הקמת הרפת ביטבתה נשלחתי ע"י הקיבוץ ללמוד הוראת מוזיקה ב"אורנים" ובמשך עשרות שנים לימדתי מוזיקה וטבע. בהמשך למדתי מוזיקולוגיה וחינוך מוזיקלי באוניברסיטת תל-אביב ובאקדמיה של בודפשט.

תוך כדי עבודתי יזמתי את התוכנית "חקר השורשים המוזיקליים של המשפחה" שאותה אני מעביר עד היום ביטבתה ובירושלים.

אלי רביד, ליישי :

טוביה נאור הוא מראשוני ומייסדי "מקהלת האיחוד", מקהלה של התנועה הקיבוצית ומתמיד להופיע וליצור בה גם היום . המקהלה הופיעה בכל רחבי הארץ , בעיקר בקיבוציה, וערכה סדרות רבות של הופעות ברחבי העולם. גיסתי אילנה נוימן ,{ ילידת 1933},מראשוני ילדי קבוץ משמרות וחברה בו גם היום, הייתה שנים רבות חברה ב"מקהלת האיחוד" ובצוות הניהול והארגון.

מתוך ויקיפדיה
מקהלת האיחוד
 נוסדה בשנת 1955 על ידי המנצח והמלחין יהודה שרת יחד עם המלחין והמנצח יקותיאל שור[1] כגוף המקהלתי של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. הזמרים והזמרות, חברי קיבוצים מכל רחבי הארץ, היו נפגשים לכנסים מרוכזים אשר כללו חזרות והופעות בפני חברי הקיבוץ המארח. לאחר פרישתו של שרת בראשית שנות ה-60 החליפו אותו בניהול המוזיקלי ובניצוח על המקהלה יעל תבורי ואבנר איתי, אשר המשיך כמנצח יחיד – למעט הפסקות קצרות – עד שנת 1997. תחת ניצוחו הופיעה המקהלה במאות קונצרטים בכל רחבי הארץ, הן בקונצרטים א-קאפלה ובליווי פסנתר והן עם התזמורות המובילות בארץ תחת שרביטיהם של טובי המנצחים מישראל ומחוצה לה. לאחר פרישתו של איתי ניצחו על המקהלה רון זרחי, אורנה ארניה ורונן בורשבסקי, המכהן גם בתפקיד מנהלה המוזיקלי של המקהלה. מנכ"לית המקהלה החל משנת 2020 היא עירית שיפריס אשל. בתחילת שנות ה-70 החלה המקהלה לצאת לסיורים בחו"ל, תחילה לכנסי אירופה-קנטט ובהמשך גם לצפון אמריקה ולאוסטרליה. נסיעתה האחרונה, עד כה, הייתה באוקטובר 2015 לקוריאה הדרומית, ובמסגרתה השתתפה בכנס מקהלות בינלאומי בעיר פוסן. מקהלת האיחוד, המשתייכת לתנועה הקיבוצית, שרה יצירות מכל התקופות והסגנונות, ומתמחה בביצועים של מוזיקה ישראלית. היא הפיקה מספר תקליטים ובהם יצירות ישראליות של מיטב המלחינים, אשר חלקן נכתבו במיוחד עבורה.

"מקהלת האיחוד". השירה , הרעות והיחד.

טוביה נאור, במרכז השורה הראשונה של קולות הגברים| הרביעי מימין ומשמאל }.

יוסי אחימאיר{ בנו של אבא אחימאיר} : פוצ'ו היקר ,רודף השלום והפיוס

העברה מ" חדשות בן עזר מספר 1927, מיום 21.2.24.
אוי, כמה תמים אתה.
וכי למה חשבת שאחרי ששאול ארלוזורוב הלך לעולמו, ילדיו יסכימו להתפייס? הם יכולים להתבייש על שאביהם חזר על העלילה הכוזבת ברצח סבם בכל הזדמנות עד יומו האחרון. כשנקלענו יחד לאותו אירוע, משהוא שמע שאנוכי נוכח במקום, מיהר לעזוב את המקום. בכל פעם שמוסד כלשהו ערך דיון בפרשה הכואבת הזאת מלפני 90, והזמינו את שני הצדדים, אותו ואותי, שאול הבריז. שוב ושוב חזר על העלילה, כפי ש"למד" מפי אימו סימה המעלילה, והיה אולי מן האחרונים שדבקו בה – למרות כל פסיקות בתי המשפט בטרם קום המדינה ולאחר הקמתה, שזיכו את אלה שהואשמו, וניצלו מגרדום. האם אנחנו, בני משפחת אחימאיר, צריכים להקדים ולבקש סליחה, כפי שמציעה מירב? על מה? על רצח נפשו של אבי, שנשא את כאב העלילה עד יומו האחרון, אבי שנרצח בנפשו על-ידי מעלילי הדם ממפא"י ובראשם בן-גוריון? אכן, אבי המנוח רצה בחייו פיוס – הציע עלייה בצוותא-חדא לקברו של ארלוזורוב בעשור למותו – אבל קריאתו למפא"י הושבה ריקם. הזמן כבר עשה את שלו, פוצ'ו, האמת והצדק נעשו, ורק הצאצאים הנושאים את השם ארלוזורוב מסרבים להכיר בהם.
יוסי אחימאיר

פוצ'ו : עלילות שאול ארלוזורוב.

העברה מ" חדשות בן עזר " מספר 1926 מיום 18.2.24

   הכרתי אותו לראשונה כאשר בכתה ה' עברתי ללמוד בבית חינוך במרכז ולמדנו יחד באותה כיתה. הוא היה קטן קומה וצנום ובמשחקי הכדורגל בלט בזריזותו ובצעקותיו. בתחילת שנת הלימודים כששאלתי מי הוא אמרו לי: "אתה לא יודע? זה הבן של ארלוזורוב." די הופתעתי כי ידעתי שאביו נרצח כשהיה בן שלוש, אז איך היתום הזה יכול להיות כזה שובב ועליז, מאלה שמושכים לבנות בצמות? בשנים הבאות לא ראיתיו, אמרו לי שאימו שלחה אותו לקיבוץ גניגר. ראיתיו שוב כעבור כמה שנים כשחזר לתל אביב ונרשם ללמוד בגימנסיה הרצליה במחזור ל"ו , המחזור שלי. לא למדנו באותה כיתה, כי אני הייתי במגמה החקלאית והוא העדיף את הריאלית. שנה אחת למד בריאלית ב' עד שהמחנך שלו נשבר ובאספת המורים הציע לסלקו מהגימנסיה. כאן עמדה לשאול זכות אבות והמנהל ד"ר בוגרשוב נתן לו אזהרה אחרונה והעביר אותו לריאלית ג'. שבה היו פחות בנות עם צמות. במלחמת העצמאות לא יצא לי לראותו, כי אני הייתי בחטיבת יפתח והוא נשלח לטייסת הפלמ"ח. חידוש הקשר שלי עמו חל 55 שנים לאחר תום הלימודים בגימנסיה, כאשר מחזור ל"ו נזכר שהגימנסיה חייבת לנו חודשיים של לימודים ואנחנו חזרנו ללמוד בה במשך 20 שנים נוספות (יום אחד בשנה) כאשר המורים שלנו הפעם הם אנחנו בעצמנו. ברוך השם זכינו במחזור שיש בו 4 חתני פרס ישראל, 12 פרופסורים, 21 מהנדסים ורופאים ועוד כשלושים אקדמאים שיודעים מה ללמד, או לספר. ולא נזקקנו לתוספת מורים. מהשיעור ששאול נתן לנו אני זוכר שני סיפורים פיקנטיים. האחד מספר על הזמנתו למפגש בבית ספר הנושא את שם אביו. בתחילת המפגש שאול שאל את התלמידים (נדמה בכתה ו') אם הם יודעים מי הוא חיים ארלוזורוב שבית הספר נקרא על שמו. אף אחד לא ידע ורק ילדה אחת הרימה יד בהיסוס ואמרה שזה בטח שמו של האיש שתרם כסף להקמת הבית. שאול היה המום, אבל לא התעקש להמשיך בנושא. רק בסוף השיעור כשהמורה ליוותה אותו למכונית. הוא אמר לה  שהוא מתפלא מאוד על כך שאף אחד מהתלמידים לא ידע ולא ביקש לדעת מיהו האיש הזה חיים ארלוזורוב. כאן המורה יצאה להילחם על כבוד תלמידיה ואמרה: "למה אתה מדבר כך? הייתה תלמידה אחת שידעה." סיפור אחר שסיפר קשור למלחמת יום כיפור. שאול היה אז בחו"ל כשפרצה המלחמה והוא מיהר לנסוע לבודפסט, כדי לתפוס מטוס שיחזירו לארץ. כשהגיע ארצה, בא ליחידה שלו במילואים, סיפר שהוא חוזר עכשיו מבודפסט ועומד לרשותם. אמרו לו שיחזור הביתה ויקראו לו אם יהיה בו צורך. כשעתיים לאחר מכן קיבל טלפון שיבוא דחוף לקריה, כי משה דיין רוצה לראותו מיד. כששאול התייצב לפני שר הבטחון, נשאל אם זה נכון שהוא בא מבודפסט ומה נשמע שם. רק כששאול התחיל לספר על העיר האירופית היפיפייה הזאת, ירד לו האסימון והוא הבין שדיין חשב שהוא בא ממוצב בודפסט שליד תעלת סואץ. לי עצמי היה עם שאול סיפור משעשע אחר. זה היה לפני כמה שנים כשאחד מערוצי הטלוויזיה רצה לעשות סרט על הלמדווניקים (תלמידי מחזור ל"ו) שחזרו ללמוד בגימנסיה הרצליה. הם ביקשו ממני למצוא עוד תלמיד מהמחזור, שיבוא לגימנסיה ושנינו נעלה זיכרונות. הזמנתי את שאול שזכר לי חסד נעורים והגיע לגימנסיה. לבמאית היה רעיון גאוני, לביים איך אנחנו נפגשים ליד שערי הבניין ונופלים זה על כתפו של זה בחיבוק של אוהבים. "לא בא בחשבון," אמר שאול, "אני לא עומד להתחבק עם פוצ'ו כאן ברחוב." לקח לי זמן לחקור ולבדוק עד שהצלחתי להוציא משאול את המשפט: "חסר לי שאימא שלי היתה יודעת שאני מצטלם ומתחבק ברחוב הנושא את השם  ז'בוטינסקי." בהתחלה חשבתי שהוא מתלוצץ, אך מסתבר שהוא היה רציני לגמרי והבמאית נאלצה להשלים עם העובדה שהחיבוק לא יהיה ברחוב הנושא את שם ראש ביתר אלא במבואה של הגימנסיה. השבוע, כשהגעתי לבית המשפחה לניחום אבלים, הצעתי לשניים מילדיו של שאול לקבל את הצעתו של יוסי אחימאיר, למחוק את חטאי העבר ולהושיט יד לשלום. חיים ארלוזורוב, הבן הרופא של שאול, אמר לי שהוא מכבד את רצונו של אביו ומשאיר את המצב כמות שהוא.מירב הבת העיתונאית אמרה שאין לה שום דבר נגד הילדים של אבא אחימאיר, אך היא יודעת שקיום הסולחה יחייב את שני האחים להקדים ולבקש סליחה והם לא יעשו זאת. לא נותר לי אלא לקוות שהזמן בכל זאת יעשה את שלו ובעזרת הרוח החדשה בעם המבקשת אחדות יבואו גם ימים של פיוס.  אשרי המאמין.

פוצ'ו

אורי יסוד : משפחת ארלוזורוב היקרה

בישיבת מועצת קריית חיים ב-17.6.1933, מודיע החבר יהושע שרפשטיין על הרצחו של ד"ר חיים ארלוזורוב ומציע: 1 . לקרוא את שכונת העובדים בשם "עיר חיים" ארלוזורוב. 2 . להקים במקום אנדרטה של המנוח. ועד קריית חיים קיבל את ההצעה של החבר שרפשטיין, פרסם מודעת אבל מסוגננת תוך החלטה מודגשת בחתימתם של 11 חברים שבמקום מרכזי תוקם אנדרטה לזכרו של חיים ארלוזורוב. זה כמובן לא קרה במהלך 90.השנים האחרונות ונראה שגם בימים הבאים זה לא יקרה. שאול ז"ל שנתייתם מאביו בגיל צעיר מאד עשה כל חייו מאמצים גדולים לדעת מי רצח את ארלוזורוב? זה היה חשוב מאד עבורו, אך הוא לא צלח! הקשר של שאול עם קריית חיים לא נסק לשמיים ונשמר נמוך על קו המים. לימים כאשר הוחלט בוועד קריית חיים להסיר תמונתו של חיים ארלוזורוב, פרץ ויכוח עז בין שאול לגיורא פישר שהביא לניתוק יחסים מוחלט. איש לא חש בעניין ולא היה מוטרד מכך. לימים נערכנו (צוות מצומצם ומלוכד), לעריכת חגיגות שנת ה-75 והצעתו של ד"ר דן רונן. לנסות ולהקים מחדש את יחסי משפ' ארלוזורוב עם קריית חיים הייתה אתגר גדול! המשימה שהוטלה עלי ועל ד"ר חדווה טרגר הייתה מאד מאתגרת קשה וקרובה  לחוסר הצלחה מוחלט. מבלי לחטט יותר מדי באירועי התקופה ההיא הצלחנו! קבלת הפנים הייתה מרשימה ומרגשת בני המשפחה קיבלו תעודות יקיר העיר ודף חדש במערכות היחסים נפתח. זמן קצר לאחר מכן מתקיימת האזכרה הרשמית המשפחתית לחיים ארלוזורוב הנערכת אחת לחמש שנים עם נושא מוגדר מראש ובאותה שנה הנושא היה יישובים ואתרים הנושאים את שמו של חיים ארלוזורוב. שאול בחר בי לייצג את קריית חיים וזה מאד ריגש אותי. התנייתי השתתפותי בנוכחותם של חניכי תנועות הנוער וזה ריגש את כולם. ביני ובין שאול ומשפחתו התפתחה מערכת יחסים חמה של קשרים והצטערתי מאד לשמוע על פטירתו, גם כששאלת מי רצח את חיים ארלוזורוב נשארה בלתי פתורה וחוסר היכולת האובייקטיבי להגיע לחגיגות ה-90.

משתתף ואתי כל משפחתי בצערכם, מקווה שנמשיך במערכת יחסינו.

             אורי יסוד

       רחוב אוסישקין 9

   קרית מוצקין 2632409

1    

בני קריית חיים באבל על מותו של שאול ארלוזורוב, בנו של ד'ר חיים ארלוזורוב ז'ל שלזכרו שם הקריה.

שאול ארלוזורוב {העברה מויקיפדיה.}

שאול ארלוזורוב (נולד ב-1930, נפטר 13.2.2024) היה מומחה מים ישראלי, לשעבר סגן נציב המים ויושב-ראש אגודת מהנדסי המים בישראל.

נולד בשנת 1930 בתל אביב, בן לסימה וחיים ארלוזורוב. בשנת 1933, בהיותו בן 3, נרצח אביו על חוף ימה של תל אביב. היה חניך קיבוץ גניגר ולמד בגימנסיה הרצליה, בן מחזורם של השופט יצחק זמיר והסופר ישראל ויסלר (פוצ'ו). בשנת 1948 התגייס לפלמ"ח, ובמלחמת העצמאות שירת כמכונאי וכמטילן בטייסת הגליל. לאחר קום המדינה היה טייס בחיל האוויר ומילא תפקידים שונים במודיעין חיל האוויר.

למד הנדסת מים ומכונות בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. משנת 1955 עבד בחברת מקורות, ושימש בה במשך שנים בתפקידים בכירים. בשנת 1967 יצא לשנת שליחות בגאנה מטעם תה"ל לקדם את תכנון המים בעריה המרכזיות אקרה וטמה[1]. בין השנים 19691977 שימש כסגן נציב המים[2]. בין השנים 19801993 עבד כמנהל פרויקטים בתחום המים בבנק העולמי בוושינגטון. בשנת 1995 היה יושב-ראש הוועדה הציבורית לבחינת ניהול משק המים בישראל. בסוף שנות ה-90 נבחר כיו"ר אגודת מהנדסי המים בישראל. עובד כיועץ עצמאי במספר פרויקטים גלובליים.

ארלוזורוב מעורב במיזמי הנצחה של אביו, חיים ארלוזורוב, ומרצה בפורומים וכינוסים לזכרו. גם לאחר מסקנות ועדת החקירה הממלכתית לרצח ארלוזורוב הוא דבק בגרסה המקורית לפיה רוצחי אביו הם אנשי התנועה הרוויזיוניסטיתאברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט.[3]

שאול ארלוזורוב היה נשוי לפלור, ולהם שלושה ילדים. כיום הוא נשוי לשושנה אפלבוים, ולהם בת. מתגורר בתל אביב. בתו היא העיתונאית מירב ארלוזורוב. בתו, עורכת הדין מיכל ארלוזורוב, היא היועצת המשפטית של חברת מכתשים אגן. נשואה לד"ר ירום טורק, מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום רפואת השיניים – אחיה של פרופ' חנה יבלונקה.

שחר רביד: שוויון בנטל.

עוד בעולם הישן, זה של ה6.10, היה נושא נפיץ במיוחד שהתעלה על הכל, גם על הרפורמה המשפטית והוא השוויון בנטל. והנה, 4 חודשים אחרי האסון המטלטל ביותר בתולדות המדינה, הממשלה שלנו שוב לא מפספסת הזדמנות לפספס הזדמנות ועולה על המוקש הלוהט הזה. כי מה משמעות חוק הגיוס הבזוי הזה? קודם כל, במקום לנצל את השבר שפקד אותנו כאומה לתיקון ובנייה מחדש, אנחנו משמרים את המצב הקיים והבלתי נסבל בו יש אפליה בין דם לדם. אחר כך, אנחנו לוקחים את חוסר השוויון שנוצר בסעיף הקודם ומשדרגים אותו כך שאותה אוכלוסייה מצומצמת שעליה מוטל הנטל הצבאי תמשיך לעשות זאת לאורך זמן ממושך יותר ולמשך מספר ימים רב יותר כל שנה. כמה משדרגים? בעוונותיי, יצאתי לקצונה בסדיר ולכן מראש שירתתי חמש שנים ולא שלוש (או אפס שהייתי משרת אם סבא שלי לא היה חוזר בשאלה).אבל מה שלא מספרים לך כשאתה מתגייס, זה שהסדיר זה החלק הקצר בשירות הצבאי שלך. התיקון החדש מציע להאריך את השירות של קצינים עד לגיל 50, עם תקרה של 86 ימים בשנה ( שגם אותה אפשר לשבור כמובן). סך הכול 3 חודשים כל שנה למשך 25 שנים לכל הפחות. 6 שנים נוספות של שירות צבאי מלא. תנו לזה לחלחל רגע.

11 שנה של שירות צבאי לגבר חילוני או מהציונות הדתית מול אפס, אפס שנים (!) של גבר חרדי או ערבי מקביל. אני שם רגע בצד את הקטע הזה שאנשים ממש מתים בשירות הצבאי שלהם, אבל איזה מעסיק שפוי יקבל לעבודה שלו קצין שרבע מהשנה (לא כולל חופשות, חגים וימי מחלה) לא יהיה בעבודה.איזה עצמאי יכול להקים עסק כשרבע מהחיים שלו הוא לא נמצא בעסק בכלל? מי בת הזוג שתחתום על להיות אמא חד הורית אפילו שבן הזוג שלה לא בקבע? מי האבא שיסכים להיות הורה נוכח נפקד בשנים הכי משמעותיות של גידול הילדים? אף אחד לא יכול להתפרנס ממחמאות, וכשהמגזר שמשרת במילואים הוא גם הקטר שמניע את המשק, להיעלמות שלו יש השלכות כלכליות כבדות על כולנו. אם המדינה הזאת חפצת חיים, היא חייבת לגייס עוד אוכלוסיות שיעזרו למשוך אותה קדימה, השבר הזה הוא הזדמנות יוצאת דופן לתקן את העוול ההיסטורי הזה, ואם זה לא יקרה עכשיו, אני לא יודע אם אפשר יהיה לתקן את זה.

בתמונה- ילד יום הולדת ואבא במילואים שבמקרה היה בבית.

ואלה אנשי הפלדה המגינים עלינו.

שריונים שישים ותשע להקת גייסות השריון { העברה "משירונט "}"
מילים: יורם טהרלב
לחן: משה וילנסקי


בגאון הירדן,
באום שורט ואום צוץ,
במטע הדקלים,
בחצר הקיבוץ,
במקום בו הקיץ אדום ובוער,
אך הגבול בו אדום ולוהט עוד יותר –

שם השריונים, שם השריונים,
שם השריונים מחכים לפקודה,
מרכבות הברזל ואנשי הפלדה!
(ואנשי הפלדה)

במרומי הגולן,
מישורי הסופות,
מול שלגים מקפיאים
ורוחות סוחפות.
מי דובי הצפון אדירי התותח
הרובצים בדממה וצופים למזרח.

שם השריונים, שם השריונים…

במדבר הצהוב,
בדרכים אפורות,
על גדות התעלה,
בעמקי מחפורות,
אגרופים נקפצים מוכנים להלום,
שיבוא וגם אם לא יבוא השלום.

שם השריונים, שם השריונים…

בעורקי המדבר,
בנתיבי ההרים,
על חופי הירדן,
בחורשות וכפרים,
במקום בו ניצב האויב, אז מולו,
אם ראיתם אותם ואפילו אם לא.

שם השריונים, שם השריונים…
 

אלי ס'ט: שיר תקוה לחזרת האהובים

יום 124 למלחמת חרבות ברזל.

בוריס פסטרנק התפרסם ברומן שלו 'ד"ר ז'יוואגו'. אנחנו הישראלים לא ממש נחשפנו לשיריו.

בשיר 'ריק כל כך יהיה הבית' מתוארת, כבמכחול עדין, הציפיה לשמוע את צעדי האהוב החוזר הביתה והשמחה לקראתו כשמחה כשיורדים פתיתי שלג ראשונים.

аломШבת аббатШלום           אלי סַ"ט  Eli Sat           

אילנה קוריאל : שרידי הצוללת האיטלקית " שירה " שבמפרץ חיפה יוכרו כאתר זיכרון תת ימי.

העברה מפרסום ביום .2.24 2. ב ynet

ב-1942 הטביע הצבא הבריטי את הצוללת, שנשלחה על ידי מפקדת הצי האיטלקי לתקוף את נמל חיפה וכל אנשי צוותה נהרגו. בשל החשש הגובר ששרידי הצוללת ייפגעו – הוחלט לסמן אותה במפות הימיות. כעת מקווים שהאתר יקבל הכרה על מנת שיהיה ניתן להגן עליו.לראשונה בישראל – אתר תת ימי סומן במפות הימיות כאתר היסטורי. הצוללת האיטלקית "שירה", שהוטבעה במלחמת העולם השנייה במפרץ חיפה, סומנה במפות הימיות על מנת להגן עליה מפגיעות ולשמר אותה כחלק מההיסטוריה של האזור. המהלך בוצע לאחר שלאתר נגרמו נזקים מאוניות שמגיעות לחופי ישראל. עם זאת, למרות הסימון האתר עדיין לא זוכה להגנה חוקית מטעם המדינה, שכן מדובר רק בסימון במפות הימיות ולא אישור סטטוטורי.

שרשרת עוגן של הצי האמריקאי שגרמה נזק לצוללת

שרשרת עוגן של הצי האמריקאי שגרמה נזק לצוללת© צילום: פרופ

"שירה", צוללת במשקל של כ-680 טונות, הושקה בשנת 1938 ובמהלך מלחמת העולם השנייה לקחה חלק במספר תקיפות ופשיטות נגד שורה של מטרות בריטיות. הבולטת בהן הייתה הפשיטה על נמל אלכסנדריה בדצמבר 1941, במסגרתה הצליחה להטביע מספר כלי שיט בריטים, כולל שתי אוניות מערכה. בעקבות פשיטה זו, התקינו הבריטים מערכות גילוי תת-מימיות בכמה מנמלי הים התיכון האחרים שהיו אז בשליטתם, כולל בנמל חיפה. בסיסה של המערכת לאיתור צוללות היה בסטלה מאריס, והיא כללה עמדות תצפית על רכס הכרמל ובבוסתן הגליל, אליהן היו מחוברות מערכות כבלים שהונחו על קרקעית הים בצורת לולאות. 

המערכת קלטה שינויים בזרם שיצרו גופים גדולים עשויים ברזל שחלפו מעליה והעבירה התראה לחוף. ב-10 באוגוסט 1942, זיהתה מערכת זו את "שירה", שנשלחה על ידי מפקדת הצי האיטלקי לתקוף את נמל חיפה. תקיפה בריטית משולבת, שכללה הטלת פצצות עומק וירי תותחים מסוללות סטלה מאריס, הביאו להטבעתה של הצוללת האיטלקית ולמותם של כ-60 אנשי צוותה.

הצוללת "שירה" במפרץ חיפה

הצוללת "שירה" במפרץ חיפה© צילום: חגי נתיב

מקום טביעתה של "שירה", כ-30 מטר מתחת לפני הים, היה ידוע, וכבר בשנת 1950 דיווח עליו חיל הים הישראלי לצי האיטלקי. ב-1984 האיטלקים החזירו 43 אנשי צוות לקבורה, אך עדיין נותרו שם שרידי גופות. לאתר יש הגנה בחוק הים הבינלאומי, אבל עדיין אין לו הגנות בחוקי מדינת ישראל, שכן לא מדובר בשמורת טבע וגם לא אתר עתיקות מוגן. בשנת 2022, פנה משרד החוץ האיטלקי לרשויות בישראל, וביקש שיינקטו צעדים להבטיח את שימורה של הצוללת, המהווה אתר היסטורי ואתר זיכרון רב משמעות.

אלי רביד, ליישי:

בשנת 2009 וגם בשנים נוספות הייתי שותף לבני קריית חיים ,ד'ר מיכאל אלבר ולעיתונאי חנן רותם { רוטמילר} בחיפוש ואיתור קברי הצוללנים בארץ. כתבות ופרסומים בנושא הצוללת האיטלקית " שירה " scire שהופצצה וטבעה בשנת 1942 במפרץ חיפה, נמצאים לעיונכם באתר שלנו. לחיפוש באתר רושמים בקטגוריות משמאל :" הצוללת שירה ".

בצער על מות בן קריית חיים יוסי לוינזון { 1935-2024}

התקבל מיורם סתו

בצער רב הנני מודיעכם שבן הקריה, חברנו יוסי לוינזון, נפטר אמש, לאחר התמודדות שיקום ממושכת..

מצורפת פה מודעת האבל של המשפחה האבלה. שולחים את תנחומינו לתמיר, דלית ובני המשפחה המורחבת,

מי ייתן ולא תדעו יותר צער.

יהי זכרו של יוסי מבורך ומנוחתו עדן!

יורם סתו,  לוס אנג׳לס , יוסי ואיירין פלד,  ניו יורק

התנועה המאוחדת. קן קריית חיים. ילידי 1935. יוסי לוינזון במרכז התמונה.

" מצדה " התנועה המאוחדת קן קריית חיים. ילידי 1935. לפני גיוס לנח'ל, שנת 1953. יוסי לוינזון , שורת הבנים , חמישי מימין.