גייזי : חידת וילבושביץ

 כזכור אחרי שיהודה להב (לנדסברג) בחושי  הסקרנות ההיסטוריים שלו העלה את נושא  המפעלים שעבדו עבור אתר החשמל בנהריים,וגם נמצא הפתרון  לחידה, הוא שב והעלה את חידת המסמכים של וילבושביץ שכללו תמונה הקשורה לגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. במוזיאון הגדודים לא זיהו את פשר התמונה, אבל כן זיהו בתמונה את אברהם וילסון ז"ל טוראי של גדוד קלעי המלך,בהמשך גילינו שאברהם וילסון היה תושב ראשון לציון, שנולד בארה"ב בשנת 1900 ועלה לארץ בגיל 10 , גילינו שלמכבי ת"א היה שחקן בשם הזה שבגיל 10 בשנת 1910 עלה לארץ….

פנינו למוזיאון ראשון במכתב לקבל פרטים, וכעבור זמן קצר קבלנו תשובה מהפקידה, שבישרה לנו כי היא במקרה הנכדה של אחות  אברהם וילסון ותעביר את מכתבינו לרות צוקרמן הבת של אברהם,  ליהודה יש כבר את הכתובת והטלפון של רות ,מקווים לטוב

הקבוצה בהתארגנות מתחת לעץ השקמה? 

יהודה להב: תיק וילבושביץ -המשך

1.  ?????? ??? ?'

      

2.??? ?': ??????? ?? ??????? ??? ??????? ??????? 

????? ????, 

????? ???? ?????? ???????? ?? ??? ?????, ???? ???? ????  ???? ?????.??? ???????? ????? ??? ???, ???? ???? ????? ??????????????? ?-40 ?? ???? ????, ???? ??? ????? ??????.?????? ????? ?????? ???? ?????? ?? ???? ?????? ?????? ????? ?????? ??????. ??????? ????? ?????? ???? ??? ?? ??? ????? ???? ???????? 1918.?????? ???? ?? ????? ???? ??? ??? ??? ??????? ??????. ??? ?? ????? ???? ?? ???? ??. 

?????

???? ?? ????

 

??? ???????

??????? ???????? ??????? ???? ?????? ???? ?????? ?????

??' ?? ??????, ?.? 90, ???? ?????? 42910

??': 09-8822212

???: 09-8621619

?????? ????????? ???? ??? ?????? 

           

  ??????  ??????? ??????  ??????

????? :

"????? ???? ??????? – ????? ?????????? – ??????? ??? ??????? ??????" :

,????? > ????? ??  ????? ??????

???? ??? ???? ??????? ??? ???????

??? ?? ??????? ?? ??? ?????" ???? ???? ?????? ??? ?????? ????? ?????? ?????? ??????? ?????? ????? ???? ???????? ?????? ??? ???? ????? ???

העברה מיענקלה מלמד איש כנרת = המטרה: להשמיד את חיל-האוויר הישראלי

זו הייתה אחת התוכניות המפורטות ביתר להשמדת חיל–האוויר הישראלי, אם לא המפורטת והמתוכננת שבהם והיא תוכננה בלונדון, על–ידי הצבא הבריטי. בטאון 
חיל–האוויר מביא את הפרטים על התוכנית השאפתנית של בריטניה, שנה אחת בלבד לפני שהצבא הבריטי תקף, יחד עם צה"ל, את מצרים במבצע "קדש".

יובל שוהם

"להשמיד את חיל–האוויר הישראלי". תסתכלו על המשפט הזה, מימין, משמאל, מלמעלה, מלמטה, מהצדדים. תהפכו אותו, תסובבו אותו, תפרקו אותו ותחברו אותו מחדש. ככה או ככה, זה לא משנה. איך שלא מסתכלים עליו, אי אפשר לפרש אותו ביותר מדי דרכים. ההיסטוריה רצופה במבצעים שהיעדים והמטרות שלהם היו עלומים ולוטים בערפל. מבצעים שכאלה הם כלי שרת מצוין בידי פוליטיקאים ותוכניות תעמולה, מבצעים שבהם לא ברור מי עושה מה ובעיקר לשם מה. כל אחד יכול לפרש את המטרה כראות עיניו.אבל לא כך בתוכנית "קטפולט" הבריטית, שנכתבה לפני 55 שנה, ביוני 1955. מטרתה הייתה ברורה: להשמיד כליל את חיל–האוויר הצעיר של מדינת ישראל ועל–ידי כך להשיג עליונות אווירית בשמי ישראל ואף להפציץ יעדים אסטרטגיים בה. זו לא הייתה תוכנית סתמית אותה הגה קצין זוטר חמום מוח, אלא תוכנית מפורטת למדי, שאושרה על–ידי ראשי המטות המשולבים בלונדון. צחוק הגורל: דווקא בחודש בו נכתבה התוכנית, חודש יוני, חל יום חיל–האוויר.כדי להבין מדוע הכינה בריטניה את התוכנית, יש להסתכל על התקופה בראייה גלובלית ורחבה. הימים היו ימים מתוחים ביותר, גם בזירת ישראל ושכנותיה וגם בעולם כולו שבעשור לאחר מלחמת העולם השנייה נחלק לשלוש קבוצות: ברית–המועצות וגרורותיה מצד אחד, ארצות–הברית ומדינות המערב (כולל בריטניה) מהצד השני ומחנה המדינות "הבלתי מזדהות". פעולות רבות, מדיניות או צבאיות של מדינות מערביות בעת ההיא, נועדו למנוע את התפשטות הקומוניזם והשתלטות בריה"מ על מדינות נוספות ואיזורים אסטרטגיים, ביניהם המזרח–התיכון.

"בריטניה היא אויב"
למזרח–התיכון הייתה חשיבות עצומה מבחינה אסטרטגית. מלבד העובדה כי האיזור משופע בנפט, נמצאת בו גם תעלת סואץ, מעבר אסטרטגי בעל חשיבות גדולה ביותר. אבל מעל לכל, שימש המזרח–התיכון כמגן העיקרי מפני התפשטות הקומוניזם דרומה. מדינות המערב חיפשו לבלום בכל דרך את התפשטותה של בריה"מ לאיזור.מבחינתה של בריטניה, נועדה תוכנית "קטפולט" להגן על ממלכת ירדן, בת בריתה, מפני התקפה ישראלית. "בריטניה וירדן היו בברית הגנה, כלומר כל תקיפה על ירדן, אמורה הייתה לגרור תגובה צבאית הולמת מצד בריטניה", אומר ד"ר אילן אסיה, מרצה בחוג למדעי המדינה במכללת הגליל המערבי, שכתב מספר ספרים על התקופה ומתאר את הרקע לברית: "המלך עבדאללה הראשון, סבו של המלך חוסיין, היה בן המשפחה ההאשמית שמוצאה מהחיג'אז (חבל איזור ערב הסעודית). ההאשמים שלטו בחיג'אז במשך מאות שנים, עד שלאחר מלחמת העולם הראשונה נדחקו משם בידי אבן–סעוד. במלחמת העולם הראשונה המשפחה ההאשמית סייעה לבריטים, כך שאלו, לאחר שכבשו את המזרח–התיכון מידי האימפריה העות'מאנית, חילקו לאח אחד את עיראק ולאח השני, עבדאללה הראשון, נתנו את ירדן. למעשה, לבריטים היה אינטרס לשמור את האחיזה שלהם במזרח התיכון. ירדן הייתה 'מדינת בובה' של בריטניה ומי שניהל שם את העניינים היה השגריר הבריטי בעמאן".כמו כן הקימו הבריטים בשנת 1955 את "ברית בגדד": ברית צבאית בחסותם בין טורקיה לעיראק, שנועדה להוות נדבך נוסף במחסום מול בריה"מ. "הבריטים רצו שגם ירדן תצטרף לברית זו ולכן הגיבוי שהם נתנו לה מבחינה צבאית היה חזק אפילו יותר", מסביר ד"ר אסיה.כמו במקרים אחרים, היחיד ממנהיגי ישראל שחזה, כנראה, את האפשרות של הפצצות בריטיות על שדות–התעופה של ישראל, היה דוד בן–גוריון. "הוא ראה בברית בגדד איום קיומי על ישראל", מספר ד"ר אסיה. "בריטניה נתפסה על ידו כאויב. היה טבעי לגמרי שבריטניה לא תהסס לפעול צבאית נגד ישראל ובלבד שתובטח לה המשך האחיזה במזרח התיכון".פברואר 1955, בעקבות הקמת ברית בגדד, חזר דוד בן גוריון לפוליטיקה והתמנה לשר הבטחון. מיד לאחר מכן הוא הורה על  "חץ שחור": פעולת תגמול רחבה ברצועת עזה. "הפעולה זעזעה את המזרח–התיכון כולו", מעיד ד"ר אסיה.אבל עוד לפני כן, בשנת 1953, יצא צה"ל לפעולת תגמול שנויה במחלוקת, בעיירה קיבייה, במהלכה נהרגו 69 אזרחים ירדניים. בעקבות פעולת קיבייה, הציבה בריטניה טייסת "האנטר" בירדן שתפטרל לאורך הגבול עם ישראל ולאחר מכן הציבה טייסת "ומפייר" בשדה–התעופה בעמאן. שתי פעולות התגמול הללו, גרמו לממסד הבריטי להסיק שפניה של ישראל להתקפה נרחבת בירדן.על–מנת לפעול נגד ישראל במקרה שתתקוף בירדן, החלה ועדת תכנון משותפת של ראשי מטות הצבא הבריטי בלונדון, להניח יסודות לתוכנית התקפית נגד ישראל. בסוף חודש יוני 1955 הגישו חברי הוועדה את התוכנית שגיבשו לעיונו של מפקד הכוחות הבריטיים במזרח–התיכון. התוכנית נקראה בתחילה "קטפולט" ושמה שונה לאחר מכן לתוכנית "אנקאונטר" (Encounter), קרי "עימות". ההנחה הבסיסית שעמדה לנגד עיניהם של מתכנני התוכנית הייתה כי ישראל תפעל נגד ירדן בקרוב, במהירות ובהחלטיות ולכן התגובה הבריטית צריכה להיות מהירה.

"להשמיד"
התנאי ההכרחי של הבריטים לכל תקיפה בישראל, היה להשיג עליונות אווירית על חיל–האוויר הישראלי, בו שירתו כזכור מטוסי סילון מדגם "מטאור" שנמכרו לישראל על–ידי בריטניה בשנת 1953.חיל–האוויר הישראלי מסוגל לפעול במהירות ובצורה החלטית נגד אויבים מקומיים", נכתב בתזכיר סגן מפקד חיל–האוויר הבריטי, שיצא ביוני באותה השנה. "ביכולתו להפריע למטוסי התקיפה הבריטיים ואף ליירט מטוסי תובלה בדרכם לירדן מבסיסים במצרים ובעיראק". מתכנני המבצע החליטו שללא השגת עליונות על חיל–האוויר הישראלי ו/או השמדתו, אי אפשר יהיה לבצע מבצע יבשתי בישראל. לכן, שיתוקו של החיל הייתה בעיניהם המטרה הראשונה של המבצע. את המשימה הזו, של שיתוק והשמדת חיל–האוויר הישראלי, הטילו המתכננים על מטוסי חיל–האוויר הבריטי המוצבים בקפריסין, מצרים, ונושאות מטוסים בים התיכון. המתכננים לא שכחו את שדות–התעופה של בת–בריתם ירדן וגם להם הועידו תפקיד בתוכנית, ואף תכננו לתקוף את ישראל בעזרת טייסות בריטיות שחנו שם.
ב–20 באוגוסט 1955, לאחר ששקד על התוכנית, הגיש מפקד כוחות האוויר במזרח–התיכון, קלוד פלי, את הערותיו לראש מטה חיל–האוויר בלונדון, ויליאם דיקסון. "בפגישה שקיימנו במשרדך ב–20 ליוני, ביקשת ממני לשלוח לך רשימה של מטרות אותן אנו ממליצים לתקוף במקרה שנהיה מעורבים בפעולה צבאית נגד ישראל", פותח פלי את המסמך. בהמשך הוא כותב: "אם נצטרך לבצע פעולה זו, מטרתנו הראשונה תהיה להשמיד את חיל–האוויר הישראלי. להשלמת המשימה, נצטרך לנצל את כל הכוח האווירי שברשותנו, עד שתושלם המשימה. אנו מעריכים כי המשימה תושלם כעבור שלושה ימים. לאחר מכן, נתרכז במתן סיוע ישיר ועקיף לכוחות היבשה. בנוסף, ההפצצות האוויריות ייערכו תוך שמירה קפדנית על המקומות הקדושים בישראל, אך נזקים לרכוש ופגיעות והרג באוכלוסיה האזרחית, הם בלתי נמנעים".

Top Secret
למסמך של פלי צורפו נספחים רבים, בהם רשימת המטרות לתקיפה בישראל, לפי סדר עדיפויות. בנספח A, שבראשו הכיתוב "Top Secret" באותיות גדולות, רשומות המטרות החשובות ביותר: שדות–תעופה ומסלולי תעופה בחירום.תחת הקטגוריה של "שדות–תעופה מבצעיים הנמצאים בשימוש", נמצאים רמת דוד, קסטינה, רמלה, עקרון ובאר שבע. תחת "שדות–תעופה ומשטחי נחיתה נוספים עם מסלולי המראה של מעל 1,000 יארד", נמצאים בין היתר, פלוג'ה, עין שמר, אילת, חיפה, הרצליה, סירקין, לוד ומגידו. בנוסף, נכתב במסמך ששדות–התעופה אינם כתובים לפי סדר עדיפות התקיפה שלהם, כיוון ש"אנחנו מעריכים שבמקרה שתחל ההתקפה, יפרוס חיל–האוויר הישראלי הרחק מבסיסיו הראשיים"בנוסף לנספח A, מצורפים נספחים נוספים עם מטרות תקיפה שונות בישראל. בראש כל נספח נכתב "סודי ביותר" ובו מפורטות המטרות, כגון תחנות מכ"ם, מרכזי תקשורת, מסילות ברזל, תחנות רכבת, צמתי כבישים, מפקדות, מחסני חימוש, מחסני אספקה, תחנות כוח וחשמל ומחנות צבאיים.
כ–20 יום לאחר שהגיש פלי את הערותיו ואת רשימת המטרות לראש מטה חיל–האוויר הבריטי, ויליאם דיקסון, ענה האחרון להצעותיו של פלי בתוספת דגשים משלו. "ההערכה, שייקח לנו שלושה ימים להשמיד את חיל–האוויר הישראלי, היא אופטימית מדי", כותב דיקסון. "20 שדות–התעופה העומדים לרשות הישראלים מאפשרים להם לפרוס את כוחותיהם ולא יהיה קל למצוא את מטוסי האויב על הקרקע. המשימה להשמיד טייסות אלה, בין אם באוויר ובין אם על הקרקע, תדרוש את כל המאמץ שאנחנו יכולים לגייס. נצטרך להסתמך הרבה מאוד על איסוף מודיעין בשטח האויב וגם אז יהיה קשה לאתר ולפגוע בטייסות שעל הקרקע. לרשות האויב יש כיסוי מכ"ם טוב והמכ"ם שלנו בירדן חלש וההרים מפריעים לו והמכ"ם שלנו בקפריסין סמלי בלבד".בהמשך מפורטים המטוסים שישתתפו במבצע וקווי ההתקפה כולה. "מטוסי 'קנברה' יבצעו 30 גיחות ביום וישאו 100 טון פצצות. כוח שכזה יכול להתמודד ביום עם אחד או שנים שדות–תעופה".בסיום המסמך מסכם דיקסון: "נראה כי חיל–האוויר הישראלי יהיה אויב נוקשה יותר מכפי שמתאר אותו מפקד הכוחות במזרח–התיכון. נוכל להתברך אם נשמיד אותו תוך שבועיים, אם כי יכולתו תיחלש במידה ניכרת לאחר השבוע הראשון ללחימה. רק לאחר השמדת החלק הארי של חיל–האוויר הישראלי, נוכל לתת סיוע ישיר ועקיף לכוחותינו ביבשה. המטרות שצויינו הן מהסוג הרגיל, אך מרביתן דורשות הפצצות מדוייקות, שאין מטוסי ה'קנברה' מסוגלים לבצע. מטוסי ה'וונום', שפצצותיהם מדויקות יותר, יבצעו את רוב הפגיעות, בהנחה ששדות–התעופה עמאן ומפרק בירדן ימשיכו לתפקד למרות תקיפות האויב מהאוויר ומהיבשה".בינואר 1956 הוגשה התוכנית לאישור ראשי המטות המשולבים בשם צופן חדש ("קורדג'"), ובפברואר אושרה התוכנית, שמונה חודשים בלבד לפני מבצע "קדש".

עמוק במגירה
למרות שבריטניה לא הוציאה את התוכנית לפועל, היא נשארה כתוכנית מגירה לשעת חירום ולא בוטלה עד וועידת סבר בה השתתפו ישראל, בריטניה וצרפת ב–21 לאוקטובר 1956, במסגרתה נחתם "הסכם סבר" בין המדינות, לשיתוף פעולה צבאי נגד מצרים, לאחר שזו הלאימה את תעלת סואץ.בזמן הוועידה, הייתה עדיין תוכנית "קורדג'" בתוקף, למרות שבריטניה נתנה עדיפות למבצע "מוסקאטיר" הידוע בישראל כמבצע "קדש". בריטניה הסכימה לחתום על הסכם סבר רק לאחר שבן–גוריון התחייב כי ישראל לא תתקוף את ירדן. מצידה, התחייבה בריטניה שלא לפעול נגד ישראל ובכך למעשה משכה את תוכנית "קורדג'".

 התוכנית להשמיד את חיל–האוויר הישראלי אמנם מעולם לא יצאה אל הפועל, אך היא הייתה תוכנית מפורטת למדי ובריטניה התכוננה להפעילה במקרה בו הייתה חוששת לגורל ירדן. או אז היה חיל–האוויר הישראלי מוצא את עצמו מתמודד עם יריב חזק בהרבה מהיריבים שהיה רגיל להתמודד עמם באותה תקופה. מה היה קורה אז? לא נותר אלא רק להודות שתוכנית המגירה הזו, נשארה עמוק בתוך המגירה.

נכתב בסיוע ספרי מורשת חיל–האוויר

 

אלי סט בשידור חוזר : "יוד 45" או ואולי אני קרייתי

YUD

  YUD

Rina                            שולה שייטוביץBeautiful_Shula  

    תמונה>רינה וגייזי  

א – שיחת טלפון שהוציאה אותי משלוותי

בערב שבת טלפן אלי משה ברק, המוכר לכם מטורו ב"קרייתים". משה,כיום חבר גבת, בקש את עזרתי לספר שהוא כותב ובו מילים,

ביטויים ומונחים "גבתיים". דבר לא היה יכול לשמח אותי יותר (למעט שאני עצמי אכתוב את הספר) כיוון שגם אני זכיתי להימנות בין חברי גבת,כשעוד היה קיבוץ אמיתי ולא קיבוץ מתחדש. חברת בזק יכולה להתפרנס בכבוד משיחות כמו זו שהיתה לי עם משה ברק, כיוון ששנינו קשקשניםבלתי נלאים והנושא היה כזה שלא הצלחנו לסיים את השיחה. סיפרתי למשה שבאחת ממגרותי יש פזמונים שנכתבו לארועים שונים בגבת ושמכילים הרבה מונחים וביטויים "גבתיים", "בדיוק מה שהוא מחפש". "ודרך אגב", ציינתי, "אתה הרי קרייתי, בספרי "מהו-מה", ספר שירים לילדים שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב- 1969, יש שיר על קרית חיים ובו מילים ומונחים "קרייתים". "מה לך ולקריה?, שאל משה, "זה סיפור ארוך", עניתי. משה התלהב, ספר לי על האתר שלכם באינטרנט וניסה להרחיב על חלקו בו, אבל זה היה מאוחר מדי, שפופרת הטלפון נזרקה לעריסתה ואני מיהרתי לחפש את "קרייתים". 

ב – מה הסיפור ?

מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להייות "קרייתי". 

כשנולדתי כבר גרנו בחיפה, ב"בתים משותפים", ברחוב השקט ברזילי, שהיו לזמן מה, מעון האריסטוקרטיה של פועלי חיפה. אבי, ניסן סט, היה ממנהיגי פועלי חיפה ומראשי "הפועל" וטבעי היה שגרנו שתי קומות מתחת לחנה ואבא חושי. תחת הבית היתה "צרכנייה" ומעבר לרחוב סניף קטן, כמעט משפחתי של "קופת חולים". כל זאת במרחק הליכה קצרה ממעוז הפועלים עצמו – ה"מתחם האדום", שברחוב (איך לא?) "החלוץ", שכלל את מפ"ח (מועצת פועלי חיפה) ולשכת המס שלה, את "קופת מלוה וחסכון" (כיום בנק הפועלים"), שעזרה לפועל לגמור את החודש, "מטבח הפועלים", שסיפק לכל דיכפין ארוחות במחיר עממי, את מרכז התרבות והוא קולנוע "אמפיתיאטרון" (אמפי) ו"ספריית בורכוב"  וכמובן הסניף המרכזי של "קופת חולים". אבל הסיפור אינו על חיפה אלא על הקריה ולכן נחזור אליה, אל הקריה האחת שהייתה ותהיה – קרית חיים (ארלוזורוב). ודאי הבנתם שלפני שנולדתי גרנו, כלומר אבי, אמי – שרה ואחי הבכור – איתן בקרית חיים. היה זה בתחילת רחוב "טית", לא רחוק ממשפחת רקוטש. בצד השני של "הכביש הראשי", ברחוב "יוד" (כיום "חומה ומגדל"), בבית מס' 45 גרו דודי – חינה, ולנטין ריסקינד ובתם רינה. אם בילדותי היה בית שתמיד רציתי והתגעגעתי ותמיד אתגעגע להיות בו, זה הבית ברחוב יוד 45 ושכניו. לימים כתבתי מספר ספרים ובהם ספר שירים לילדים – "מהו מה", הנזכר לעיל ובו השיר "קרית חיים" המבטא את געגועי אלה ואת כמיהתי להיות קרייתי. הנסיבות המשפחתיות הביאו אותי די הרבה לבית שבו רציתי להיות. אבי נפטר כשהייתי בן שלוש, ואמי שפרנסת המשפחה נפלה עליה כרעם ביום בהיר הייתה חולנית ושהתה תקופות ממושכות בבתי חולים. את רוב "כתה ב'" ואולי היה זה "כתה ג'"  (כנראה  48-1947)  למדתי בקריה, בבית הספר שהיה קרוב ל"בית העם", (תרגום של המוסד הקומוניסטי People House). אל תביכו אותי בשאלה מה אני זוכר מחומר הלימודים. בתי ספר אף פעם לא היו החלק החזק שלי, הייתי ילד שהיום היו אומרים שיש לו בעיות קשב וריכוז והדברים הטובים ביותר שמצאתי בתכנית הלימודים היו "הפסקות" ו"סיום יום הלימודים". מההפסקות, בבית הספר בקריה, אני זוכר מורה, שבתחילת הפסקת האוכל הייתה שרה ומנגנת במפוחית יד, שיר מיוחד אותו סיימה באיחול מתנגן: "בתיאבון" והכיתה ענתה לה והשלימה את המנגינה "תודה רבה". חלקים ממנגינת השיר טבועים בי, עד היום. יותר מהכול אהבתי את סיום יום הלימודים ואת החזרה לבית שאהבתי, למשפחתי ולשכנים שהיחסים ביניהם היו כמשפחה רחבה.

 

ג – יוד 45 ושכניו

הבית עצמו מתואר בדיוק רב בשיר "קרית חיים". ובבית משפחת ריסקינד – וולנטין, יליד סמולנסק, אינסטלטור מדופלם (אז המילה "שרברב" אפילו לא הייתה קיימת), חינה (לבית פוקסמן, ילידת קוברין), אחותה של אמי, בתם רינה וכן, החתולה מיצי. וולנטין, שתקן כתהום. היה יושב במטבח, "רגל על רגל" ובין לגימה ללגימה של תה רותח מומתק דרך קוביית סוכר, כדי שהילד (כלומר אני) לא ישתעמם, סיפר לי בדרכו, כלומר "משחרר" מילה פה, שתיים שם, על תקופת היותו קצין בצבא האדום במלחמת העולם הראשונה, הפציעה ברגלו ותפיסתו ע"י "הלבנים", ההחלמה והבריחה לתורכיה ועל המפגש המקרי עם הכשרת "תל-עדשים" והעלייה הבלתי מתוכננת לארץ.  וולנטין. התנועות המדודות והמדויקות שלי כשאני חותך פרוסת לחם, מועתקות ממנו, גם הדרך בה אני לוגם תה רותח וגם חלום האופניים שלי בא לי מוולנטין, שכלי הרכב שלו לעבודה כאינסטלטור ב"חרות" היה אופניים. ספרי "יום טיול באופני הרים" מוקדש לזכרו. וולנטין. בחיי לא הרגשתי הרגשת ערך עצמי כבאותו רגע בו ביקש ממני וולנטין לגשת לאושורוביץ הזקן, בבית שבפינת רחוב "יוד" ו"יוד בית" ולקנות עבורו קופסת סיגריות אוניברסל.   רינה, נשמה יקרה. זה לא בדיוק מה שהנערה הזו, בשלהי התבגרותה, הייתה צריכה אז – "תינוק" שיגרר אחריה לכל מקום. אבל היא עמדה בזאת בגבורה. היא קראה לי מ"הרפתקאות דובון ומירי ביער", היא לקחה אותי לים, לנרקיסים בביאליק ולסרט "פרח הסלע". הייתי בא איתה לשומר הצעיר (עד היום נשארתי עם נטייה חזקה שמאלה) ולחברות הכי טובות שלה – שולה שייטוביץ ורחל דבורצקי. רינה ודאי יצאה לא פעם מכליה, אבל אני לא זוכר זאת. בין השכנים מעגלים של קירבה. במעגל היותר קרוב משפחת חרובי (אליהם אפשר להיכנס אפילו בלי לדפוק בדלת) ומשפחת אובחובסקי. החרובים – חומה ומגדל – משה (העובד עם אמי בלשכת המס) וברוניה. חצרם, ממש שער מול שער מול "יוד 45" ובחצר בולט עץ אורקריה. למשה ולברוניה זה סיבוב שני של נישואין וכך יש להם שני בנים בשם חיים – "חיים הגדול" ו"חיים הקטן" – חומה ומגדל, ושלומיק, שכולם קוראים לו "בוב". החיימים כבר גדולים ורק שומעים עליהם סיפורים. למשל הסיפור על חיים הגדול שנהג קומנדקר מחיפה לתל אביב בפחות משעה (כביש החוף עוד לא היה אז אפילו בחלום). שלומיק היה חבר קרוב. אולי לא קרוב כמו לצוויגי, שפרסם לזכרו מצגת מרגשת ב"קריתים", אבל קרוב. חוויה משותפת אחת אני זוכר במיוחד: היה זה בתחילתו של חורף, רינה, בת דודתי לקחה את שלומיק ואותי לטייל בנרקיסים בביאליק (מזרחית לצריף). בתים עוד לא היו שם וכל השטח היה מוצף במי הגשמים. כדי להריח את הנרקיסים, ממש עם האף, התקדמנו בתוך המים, רינה, כ"שומרת" אמיתית, לפנים ואנחנו הקטנים אחריה. פתאום גילתה רינה שהרגל שלה תקועה בבוץ והיא לא יכולה להוציא אותה. ניסיון מאוחד וער של שלושתנו לא עזר ואז שלומיק ואני רצנו לבית בודד שראינו במרחק והזעקנו את הדייר, שוטר כמדומני, שחילץ אותנו, כמו שאומרים, מן הבוץ. 

האובחובסקים – בית מלא אנרגיות נשיות ובו ארבע אובחובסקיות – סבתא – נותנת הטון, טליק הקטנה, מאיה, אמא רעיה ואובחובסקי אחד – אבא יעקב (ישה, עובד בבית החרושת "שמן"). אם אני לא טועה הקשר בין שתי המשפחות נוצר בעיקר בגלל השפה המשותפת עם הסבתא. כך או אחרת, תמיד דיברו שם רוסית ולא רק מי שבאו עם השפה מחו"ל, גם רינה דיברה רוסית וגם מאיה. אין פלא שמאיה, בעקבות רינה, הלכה לשומר הצעיר.במעגל הפחות קרוב של שכנות זכורים לי בעיקר הילדים:  פרחיה פרידמן, שכנראה הסתכלה בהערצה על רינה, בת דודתי, וכתוצאה מזה גם אני הסתכלתי עליה באותו אופן. ילדי משפחת יוניש: רעננית, זבולון ויענקל'ה, שלביתם גדר משותפת עם "יוד 45", אבל הם גרו בט"ז (היום "מבצע קדש").ילדי משפחת קירש: אורי, שהיה ממש קרוב לי בגיל  ומירה. (היה גם יוסי, אבל איכשהו הוא לא מתחבר לי בתמונה). דדי פיטקין – הבן של הפסל, שאבא שלו היה יוצא דופן בסביבה הפועלית לא רק בעיסוקו אלא גם באורך שערו. היום איש, ברחוב, לא היה מפנה אחריו את מבטו בתמיהה, אבל אז… 

 

ד – ואולי אני קריתי

כזכור, בסוף השיחה עם משה ברק מהרתי לאתר "קריתים", בעיקר התמקדתי בתמונות המחזור מבתי הספר ומתנועות הנוער ובנוסף למי שהוזכרו לעיל פגשתי מכרים רבים: דובאש, שהיה ממ"ח או מד"כ בקורס הקצינים שלי, ושב- 1963 היה "מלך ההר" ושרתתי תחת פיקודו בהר הצופים.  החברות של רינה בת דודתי – שולה שייטוביץ ורוחל'ה דבורצקי. מקסימה רקוטש, שמשפחתה הייתה שכנה להורי כשגרו בקרית חיים לפני שנולדתי. מאיה דותן שהייתה הראשונה שגילתה את שירי "קרית חיים" והפכה אותו ליצירת חובה בתכנית הלימודים של תלמידיה לדורותיהם. אברהם ענבי – שהוריו והורי היו חברים קרובים. כל כך קרובים שעד היום אני יכול להרגיש בחרדה שליוותה את ישיבתו בשבי בלבנון. איתן קיפרמן ויהושע לינדנבוים, מקבוצת אלומות של הנוער העובד, פלמחניקים מהכשרת יפתח שאחרי מלחמת השחרור היו חברי יפתח ובפילוג בקיבוץ המאוחד, ב- 1953 עברו ל"הגוברים" (היום גדות).מוטקה ברק קרייתי, חבר גדות, שסיפור השתייכותו ל"מחנות העולים", תנועה שלא הייתה קיימת בקריה והצטרפותו לגדות שווה התייחסות מיוחדת.עודד לנדאו שהחיים הפגישו אותנו בקריה אחרת – קרית שמונה. שרהל'ה קוריצקי שחלקה איתי שולחן בכיתה בגבת ועוד … אז, אם כל כך הרבה קרייתים שזורים בחיי, אולי אני באמת קריתי.

הבהרה.

דמויות אחדות מסיפורי כבר אינן איתנו. לא ציינתי זאת באמצעות ז"ל כי בשבילי הן דמויות חיות.    אלי סט

 

           

    תמונה > הבית ביוד-45

וליד הבית
* רינה והוריה חינה וולנטין ריסקינד,
* אחי הגדול איתן סט (חובש מטפחת)
ואימנו (יושבת על "כסא נוח" שרה, שהיא
אחותה של חינה
* גיטה פולק, קוזינה של חינה ושרה.

הבית הנראה מאחור
* הוא בית משפחת גליקשטיין, בפינת הרחובות
"יוד" ו"טית-זין".
* שימו לב, על גג הבית מתנופף דגל. התמונה
צולמה, כנראה, קרוב ל"אחד במאי והדגל,
כמו כל הדגלים שהתנופפו אז על גגות מרבית
הבתים בקריה היה אדום.

הבית לו שייכים החלונות מאחרי עמודי המרפסת
* הוא כנראה בית משפחת איזמירלי, שהיה
סנדלר ממוצא פרסי. את שם אשתו אני לא
זוכר מהסיבה שאף פעם לא ידעתי אותו, כי
כשהיו מזכירים אותה ב"יוד 45" זה היה
תמיד בכבוד הראוי "גברת איזמירלי".
היא כנראה היתה הגברת היחידה באותה
שכונת פועלים.
* יש גם גירסה ולפיה זה בית משפחת בוכשטבר.
זוכרים את ילדיהם – שולי וצחי.

אלי סט

 

 

 

 

מן הארכיון -סיפורי המגדל ורחוב ד'

מן הארכיון -סיפורי רחוב ד'

תמונות מרחוב ד'  –   > הנוטר        יום הולדת ברחוב ד'        

בראשית ימי הקריה היה רחוב ד' רחוב מרכזי בפעילויות של התושבים.

היה בו בית הספר העממי הראשון ואח"כ בית הספר התיכון. פרק זמן

במס.47  שכנה "הנוקטה"  תחנת הגפירים, משטרת הישובים העבריים,

בפינת כביש ראשי, מצד אחד סניף הדואר (היכן שהוא היום) ומן הצד

השני מרפאת קופת החולים , היכן שארכיון ועד הקריה שוכן. ובנוסף

היה מגדל המים ששמש כמגדל תצפית ושמירה עם פרוז'קטור  וכתחנת

איתות וקשר, הוא  חלש על הדיונות מדרום בהן היו מאהלי בדואים.

אחה"צ ובערב שימש בית הספר כמוקד לפעילות ציבורית תרבותית וכד'

ושם גם התקיימו אימוני נשק של ההגנה.  ברחוב ד' היו גם מספר גדול

 של משפחות אשר אבדו את יקיריהם במלחמת השיחרור.

וידאו>קולות ומראות מרחוב ד' 

וידאו > סיפורי מגדל המים

 תמונה> רחל זילברפרב על מגדל המים 

בין מגדל המים לבית ספר ארלוזורוב ברחוב ד' (הנוטר): פרוייקט זיכרון

   מגדל המים ובית הספר ברחוב ד' היו מרכז לפעילויות של ההגנה בתקופת המנדט, פרק היסטורי חשוב בתולדות הקריה, בין מגדל המים לבית הספר יש גם אוסף  של סיפורים על בני משפחות ,בנים שנפלו במלחמת העצמאות, ואחרים שנספו או נפטרו בנסיבות שונות , הרעיון לעשות סיור מזמר ולספר את מה שהתרחש  באתרים המוזכרים,לעצור ליד הבתים ולהזכיר בסיפור ובזמר את הנופלים והנפטרים  , הסיור יתחיל בבית נגלר ליד מגדל המים,ומשם עד בית הספר , ומשם לבית יד לבנים ולהגנה, משך הסיור כשעתיים לפנה"צ בתאריך 12.11.11. ביום השנה להרצחו של רבין  .   יוזם הרעיון הוא אבישי ברק,  שצרף את יוסי פרגר כאחראי על החלק המוזיקלי, דבורה גוטמכר (סלפ) מרכזת את החומר לסיור,הכל בשלב תכנוני ראשון, ובהמשך יימסר כאן  מידע יותר מפורט , נפגשנו אתמול בבית נגלר הכניסה לבית   נעימה מאד ,יש אוירה של יצירה ועשייה תמונות מצורפות.  גייזי

אולם הכניסה בבית נגלר מלא באוירת יצירה ועשיה

  

 מפגש ראשון לארגון הסיור   

תיקון בחוק: אזרחות כבוד לנופלים לפני הכרזת המדינה

אזרחות כבוד לדוב שייטוביץ

8.4.1948  נפל בקרב על להבות הבשן 

אזרחות כבוד ניתנה לנופלים לפני הכרזת המדינה  שהם לא היו בחיים בעת מירשםהתושבים לאחר הקמת המדינה 

מגש הכסף 
מילים: נתן אלתרמן
לחן: נחצ'ה היימן
קיים ביצוע לשיר זה 

והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת 
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים, 
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת 
לקבל את הנס, האחד, אין שני… 

היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר 
ועמדה למולם עוטה חג ואימה. 
אז מנגד יצאו נערה ונער 
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה. 

לובשי חול וחגור וכבדי נעליים 
בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש 
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים 
את עקבות יום הפרך וליל קו האש. 

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע 
ונוטפים טללי נעורים עבריים… 
דם השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע 
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים. 

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם 
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים 
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף, 
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". 

כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל 
והשאר יסופר בתולדות ישראל.