שיחק לי מזלי, עד דמעות. לפני ימים אחדים קיבלתי פניה מאנסמבל זמר בשם "עלמה – קול נשי ישראלי", לתרגם לעברית שיר, שהן שרות באוקראינית, המוקדש לנשות אוקראינה. הביצוע שלהן "שפך אותי". את השיר המקורי כתב טאראס שבצ'נקו (1861-1814), המשורר הלאומי של אוקראינה, ששירו "צוואה", בו הוא מבקש, אחרי מותו, להיקבר באדמת אוקראינה, מצא דרך לזמר העברי בשירים: "סתיו נוגה דפק בחלונות" ו"בגאון יישא נהר מימיו", שהיו בין הפופולאריים שבשירי העצב ששרנו בנעורינו.
במרס 1948 הותקפו ונרצחו במבאות עכו ארבעת עובדי חברת חשמל שהוזעקו לתקן תקלה בקו החשמל באזור. יחד איתם נרצחו חמישה חיילים בריטים שהופקדו על אבטחתם. 8 שנים לאחר הרצח ב-1956 שכבר קמה המדינה נעצרו חמישה חשודים ברצח.לזכר הארבעה יש רחוב בשם דרך הארבעה. צלילה אל ההיסטוריה הנשכחת מאת: אלי אלון
ביום רביעי, 17 במרס 1948 בשעות בוקר, יצאה מבירות שיירת נשק ותחמושת ערבית לכיוון חיפה, על-מנת להעבירו לידי הכנופיות הערביות בעיר. השיירה כללה משאיות וכלי רכב נוספים ועליהן תחמושת ונשק, רובים, תת-מקלעים, רימונים ואלפי כדורים. ל"הגנה" נודע על כך מבעוד מועד ואנשי כוח לוחמים מהגדוד הראשון (גדוד 'העמק') של הפלמ"ח ארבו לשיירה בצד הכביש הראשי, מצפון לקריית מוצקין. בהגיע שיירת הנשק הערבית למקום המארב בסביבות השעה 3 בצהריים תקף כוח הפלמ"ח את השיירה. התפתח קרב וחילופי יריות שבמהלכם מכוניות הנשק בשיירה התפוצצו. כ-20 ערבים מאנשי השיירה נהרגו ובניהם מפקד הכוחות הערביים בחיפה מוחמד אל-חוניטי. לשניים מאנשי כוח הפלמ"ח, לעמנואל לנדאו (נהרג בקרב) ולאברהם אביגדורוב הוענק עיטור הגבורה "גיבור ישראל" על מעשיהם ולחימתם בקרב זה. בקרב נהרג גם לוחם הפלמ"ח נועם פסמניק. חיסול השיירה היה אחד מעשרות תקריות בין כנופיות ערביות לאנשי ההגנה שאירעו בחודש זה, מרס 1948 ערב הקמת המדינה. ליווי משמר בריטי לעובדי חברת חשמל באותו ערב 17 במרס 1948 אחרי חצות התחוללה סופת ברקים באזור חיפה והצפון. קווי החשמל לקריות, לקיבוצים בסביבה, לעכו ולנהריה נותקו. לאחר מאמצים תוקנו חלק מקווי החשמל אולם הקו לאזור עכו נהריה לא תוקן. למחרת יום ה' 18 במרס 1948 מפקד מחנה הצבא הבריטי "סידני סמית" שמצפון לעכו פנה אל מנהל חברת חשמל בחיפה ותבע ממנו לשלוח עובדים לתיקון הקו.מנהל חברת החשמל הודיע כי אין הוא יכול לשלוח צוות אנשים לתקון שכן הוא חושש לחייהם בשל המתיחות ההולכת וגוברת בין כנופיות ערביות לאנשי ההגנה שהגיעו לשיא יום קודם לכן בחיסול שיירת הנשק הערבית ליד קריית מוצקין. המפקד הבריטי אמר כי ידאג לליווי שישמור על חייהם של צוות עובדי חברת החשמל. הבטחתו של המפקד הבריטי כנראה שכנעה את מנהל חברת החשמל ובשעות אחר-הצהריים של אותו יום – יום ה' 18 במרס 1948, יצאו מחיפה בטנדר משוריין של חברת החשמל צוות של ארבעה עובדי חברת החשמל מצוידים באקדחים. הארבעה היו: ישעיהו הלב"ץ, יהושע בורנשטיין, אברהם שטיינפרס והנהג קלמן גלר. הטנדר המשוריין לווה במשמר בריטי שכלל שני זחלים מצוידים בתתי מקלע. זחל אחד נסע מלפני הטנדר והשני מאחוריו. בכל זחל היו כחמישה חיילים בריטיים. בהגיע השיירה סמוך לבית הקברות המוסלמי, בכניסה לעכו, נעצרו במחסום של כנופיה ערבית. לזחל הראשון ניתן לעבור אולם אחד השומרים במחסום הבחין בארבעה היהודים שבטנדר המשוריין והחל לצעוק יהוד, יהוד, וחזר וסגר את המחסום. לקול זעקותיו הגיעו שומרים נוספים של המחסום ובעקבותיהם עשרות רבות של פורעים ערבים שהחלו לירות אש תופת לעבר המשוריין והזחל. חמשת החיילים הבריטים בזחל הראשון וארבעת עובדי חברת החשמל בטנדר המשוריין נהרגו-נרצחו. הזחל הבריטי השני נס והותיר את העובדים לגורלם הזחל השני של המשמר הבריטי המאבטח, מאחורי הטנדר, נסוג אחורה, נס ועזב לכיוון נהריה, מותיר את עובדי חברת החשמל לגורלם. אחרי הרצח התעללו הערבים בגופות ארבעת עובדי חברת החשמל וגופותיהם נגררו ברחובות עכו על-ידי פורעים ערבים כדי להציג לראווה את "גבורתם". סביר להניח כי אילו לא היה המפקד הבריטי שולח יחידות צבא נוספות למקום שאספו את הגופות מידי הפורעים הערבים, ספק אם היו מובאים לקבר ישראל. הגופות הועברו לנהריה והגיעו לחיפה הנצורה למחרת, בדרך הים, ונקברו בקבר אחים בבית הקברות ברמת יוחנן.8 שנים לאחר הרצח נעצרים חשודים בביצועוחודשיים לאחר המקרה קמה מדינת ישראל. עכו נכבשה על-ידי יחידות צה"ל. לאורך השנים הועלו שמועות ולחשושים לגבי זהות האנשים שרצחו במו ידיהם והתעללו בגופות ארבעת עובדי חברת החשמל במבואות עכו.ב-1955 התקבל במחוז הצפוני של המשטרה מכתב ארוך בערבית המפרט שמות חמישה ערבים, ארבעה מעכו ואחד מהכפר ג'דירה בגליל המערבי, ובו נטען כי הם רצחו במו ידיהם את ארבעה היהודים וחמישה חיילים בריטים במרס 1948 וציין שמות עדי ראיה שראו את הרצח. החלה חקירת משטרה בנושא. עדי הראיה נקראו למשטרה ונחקרו. נאספו עדויות וחומרים. עדי ראיה חזרו מידי פעם מעדויותיהם מחשש לנקמה. באפריל 1956 באישון לילה, 8 שנים לאחר רצח ארבעת עובדי חברת חשמל, התדפקו אנשי משטרה על בתי חמשת החשודים ברצח. הם נעצרו לחקירה והואשמו ברצח ארבעה היהודים עובדי חברת החשמל וחמשת החילים הבריטים. תוך יומיים הובאו בפני שופט השלום בעכו וזה הורה להאריך מעצרם. עורכי דין יהודים התבקשו להגן על החשודים. רוב החשודים נעצרו מחוסר הוכחות על-פי דיווח העיתונות דאז, בין חמשת החשודים ברצח שנעצרו: מוחמד שעבאן איש מפא"י מזכיר האיגוד המקצועי של הפועלים הערביים בעכו שהיה דמות מרכזית של מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) מבין ערבי עכו. חשוד נוסף שנעצר על-פי דיווח העיתונות דאז היה עדנאן נאגמי אחיו של מוסה נאג'מי מי שהיה חבר הוועד הערבי העליון ומעוזריו של המופתי .במאי 1956 הורה שופט השלום בעכו לשחרר 4 מתוך חמשת הערבים שנחשדו ברצח ארבעת עובדי חברת חשמל וחמישה חיילים בריטים מחוסר הוכחות. לזכרם והנצחתם של ארבעת עובדי חברת חשמל שנרצחו בכניסה לעכו נקרא רחוב בעכו בשם רחוב הארבעה.
ארבעת עובדי חברת חשמל שנהרגו .תולדות החיים של ארבעת עובדי חברת חשמל שנרצחו במבואות עכו מופיעים באתר "יזכור" של משרד הביטחון. אני מביא על בסיס הנכתב באתר זה את תולדות חייהם.
ישעיהו הלב"ץ – נולד ב-1908 למשפחת חלוצים שעלתה מרוסיה בשנת 1915 והתיישבה בירושלים. הוא למד בבית-הספר "תחכמוני" ובגימנסיה העברית בירושלים בגיל 15 הצטרף ל"הגנה". לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה העברית בירושלים יצא להכשרה חקלאית בחפצי-בה ובנהלל. לאחר-מכן יצא לגרמניה ולצ'כוסלובקיה להשתלמות מקצועית בחשמל, ובשנת 1929 חזר ארצה והתיישב בחיפה. הוא התקבל לעבודה בחברת-החשמל ושימש כמפקח על הרשת באזור חיפה. במאורעות תרפ"ט השתתף בהגנה על שכונת תל עמל ובמאורעות 1936 השתתף בהגנה על עפולה. בתקופת מלחמת-העצמאות שימש כמדריך ב"הגנה. בנו גדעון(גידי) הלב"ץ, נפל בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים.
שטיינפרס – נולד ברוסיה ב-1905. התגורר בחיפה. גדל במשפחה חסידית ולמד בחדר ובישיבה עד גיל 13. בגיל 15 (1920), עלה לארץ עם משפחתו, שהתגוררה בפתח תקוה ועבד לצד אביו בפרדסים. במאורעות 1921 השתתף אברהם בהגנה על פתח תקוה. בשנת 1934 התקבל כפועל קבוע בחברת החשמל. כאשר עבד בעמק יזרעאל הכיר את יהודית, נשא אותה לאישה והיה אב לשני ילדים. בשנת 1934 התקבל כפועל קבוע בחברת החשמל ועבד באזור חדרה.
יהושע בורנשטיין – בן חיה פרל והרב ישראל הלוי, נולד ב-1905 בעיירה רייוויץ, ברוסיה. למד ב"חדר" ובישיבות קיוב וייקטרינוסלב. בעודו נער הצטרף ל"החלוץ". ב-1923 עלה לארץ ישראל. בארץ עבד תחילה בקבוצת "צריפין" שבמושב בלפוריה ואחר-כך הצטרף לגדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור. כחבר ה"גדוד" עבד בתל-יוסף, חיפה, ירושלים, כפר-גלעדי וב"קבוצת הרועים" בחמרה. לאחר שעזב את ה"גדוד" יצא לעבוד במפעלי ים המלח, בכפר סבא, בחברת "סולל בונה" ובבניין תחנת הכוח של חברת החשמל בחיפה. ברבות הימים היה לעובד קבוע בחברת החשמל והשתקע בקריית חיים. כל אותו זמן היה גם פעיל בשורות ה"הגנה".
קלמן גלר בן שושנה ובנימין, נולד ב-1904 בווהלין, פולין. בנערותו הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" עלה לארץ בשנת 1924 ומיד עם בואו היה לחבר פעיל ב"הגנה". ב-1924 הצטרף קלמן לקבוצת "רדזיבילוב", שירדה לכינרת לעבודה חקלאית. בשנת 1926 התפזרה הקבוצה וקלמן עבר לחיפה ביוני 1940 נתקבל לעבודה בחברת-החשמל כנהג והיה מסיע את פועלי החברה לעבודות ברשת .
בני קריית חיים לדורותיהם, וקוראי האתר, אבלים ומשתתפים בצערה של חברתנו היקרה, רותי יצחקי -ריכטר היוצרת והסופרת, במות בעלה היקר אריה. אנו משתתפים בצער בני המשפחה.
רותי יקרה ,
משתתפים בצערך ובצער בני המשפחה על פטירתו של אריה , יד ימינך ,שהיה שותף
אני ילידת קרית חיים והלכתי לגן ציפורה בשנים 1963 עד 1966.
האם אתם יכולים להגיד לי מה הכתובת של הגן
הכתובת היום?
מודה לכם מאוד
שוש
לשוש שלום.
"גן ציפורה" בקרית חיים המזרחית היה ברחוב י'ג , היום רחוב השקד. { רחוב קטן שחיבר את רחוב י' לרחוב י'א }.בקרית חיים המערבית , גם היה גן בשם זה " גן ציפורה ".
לפניך סקירה של נכסי הנדל"ן בבעלות המפלגות, העבודה באמצעות חברת בית ארלוזורוב והליכוד עם קרן תל חי. עיקר השימוש בהן לצרכי הבחירות יכול להיות כבטוחות להלוואות גישור בנקאיות
הליכוד ומפלגת העבודה נכנסים למערכת הבחירות עם מעט מאוד תחמושת, ככל שהדברים נוגעים לנדל"ן שאפשר לממשו, לשעבדו או להשכירו, כדי לממן ממנו את התעמולה היקרה. אפילו נניח לרגע הצידה את מיגבלות חוק מימון מפלגות, הרי שבדיקת "גלובס" מעלה, כי לשתי המפלגות רק נכסים מעטים, שיוכלו למכרם או לשעבדם כדי לגייס את המיליונים הדרושים.
לא תמיד היה הדבר כך, ככל שהדבר נוגע במפלגת העבודה. בשנות הששים והשבעים היו למפלגה זו, מפא"י בשמה ההיסטורי, מערכת חברות שהחזיקו בנכסים יקרים. חברת ניקרות היתה בעלת בנין ברחוב בן עמי 12, מאחורי ככר דיזנגוף בת"א. אילן-כח היתה אחד מבעלי המניות של פירסום דחף וחברת קידום. החברה המאוחדת לפרסומים והדפסה הוציאה לאור עתונים לועזיים (כלי פירסום יקר מפז לפני בחירות) ואת היומון הכלכלי "שער". קרן פרץ נפתלי קיבלה הלוואות מחו"ל לצרכים שונים. גופים אלו כבר אינם קיימים כיום, או שאינם פעילים. חברת אחוזת בני יששכר, שנוסדה ב-1968, קיימת עד היום. הנכס העיקרי שלה הוא מגרש בן 1,497 דונם באיזור רחובות, המשועבד החל מ-1969 לבנק הפועלים.
קרן בית ברל, שמאז 1976 היא בבעלות מפלגת העבודה, היא בעלת בית ברל, מיתחם בן כ-1,000 דונם ליד כפר סבא. רוב השטח פרדסים, אך יש בו גם בניני מכללה ומגורים, מגרשי ספורט ועוד. ב-1976 מכרה בית ברל פרדס בן 165 דונם בכ-400 אלף דולר. בשנים האחרונות דובר לא אחת על עיסקת אחוזים על חלק מקרקעות בית ברל, אך, ככל הידוע, לא נעשתה עיסקה כזו בפועל עד היום.
כמעט כל הנכסים האחרים של מפלגת העבודה מרוכזים בחברת בית ארלוזורוב, שנוסדה ב-9 בספטמבר 1936. שווי הנכסים מוערך כיום בכ-30 מיליון דולר. בניגוד למה שרגילים לחשוב, מחזיקה מפלגת העבודה רק ב-%83.3 ממניותיה. יתר המניות נמצאות בידי קבוצת חברים ותיקה מקרית חיים. המשמעות המעשית היא, שבכל מקרה של מימוש נכסים, יהיה צורך להעביר %16.7 מהתמורה לקבוצה מקרית חיים. יתר על כן, קבוצה זו יכולה לנקוט בצעדים משפטיים, אם תהיה לכאורה הצדקה לכך, בטענה של עושק המיעוט. מניות בודדות נמצאות בידי דוד בן גוריון, גולדה מאיר ואהרון בקר, שהלכו לעולמם. גם לח"כ אופיר פינס-פז יש מניה אחת. הוא אומר: "קיבלתי את המניה ב-1992 על פי בקשת מזכיר המפלגה דאז נסים זווילי, כדי שלמפלגה יהיה ייצוג. אין לי מעורבות בחברה, ולא הוזמנתי לאספות הכלליות שלה".
דירקטוריון בית ארלוזורוב הוא בן 18 חברים, 9 מהם מונו ב-21 ביוני אשתקד, ביזמת מזכיר המפלגה, כדי לרענן את השורות ולהוסיף כוחות מקצועיים, שיוכלו לראות מה ניתן לעשות בנכסים הישנים. אחד מתשעת החדשים הוא אלי מוסרי, לשעבר זכיין אנגלו-סכסון בר"ג ועוזר שר השיכון לעניני קרוונים, וכיום איש נדל"ן פרטי. דירקטורים אחרים הם ח"כ ועו"ד יונה יהב מחיפה, נחמיה גנות מתנועת המושבים ועו"ד אמיר תמרי, עוזרו של יו"ר המפלגה אהוד ברק. אחד הדירקטורים החדשים אמר ל"גלובס": "בחודשים האחרונים הייתי בשתי ישיבות דירקטוריון. היו שם דיבורים כלליים על הכנסת סדר ועל מימוש נכסים, שום דבר רציני". ואכן, הטיפול בנכסי בית ארלוזורוב נעשה בהילוך נמוך, או שלא נעשה כלל.
אלו ארבעת הנכסים העיקריים של בית ארלוזורוב, כלומר מפלגת העבודה:
* בית המשרדים המרכזי של המפלגה, הירקון 110 ת"א. בנין ישן בן 1,400 מ"ר, שוויו במחיר השוק מוערך בכ-2.5 עד 3 מיליון דולר. ניתן לממשו רק אם המפלגה תעבור למשרדים אחרים. באחרונה התנהל מו"מ על מעבר למשרדים אחרים, בשכירות, אך הוא הוקפא (ראה בנפרד).
–
* בנין מחוז ת"א, בילינסון 9, ליד ככר דיזנגוף, בן 2,000 מ"ר, שוויו 5-4 מיליון דולר, ניתן למימוש רק אם המשרדים יעברו למקום אחר, בשכירות.
* בנין מחוז חיפה, ככר סולל בונה, בנין בן כ-1,200 מ"ר, שוויו מוערך בכ-1.25 מיליון דולר.
* בנין ישן ברחוב יפו 62, ירושלים,
מפלגת העבודה נגד בן-גוריון
מפלגת העבודה תבעה את צאצאי המייסדים של מפא"י: החזירו את מניות המפלגה שקיבלו הוריכם
נדב איל , מעריב | 12/5/2006 8:49
אין שום דבר שגרתי בהליך המשפטי שהחל אתמול, סמוך לשעה שלוש אחר הצהריים, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. 17 העמודים שהוגשו לבית המשפט נכתבו רק בשבועות האחרונים, אבל הם מרכיבים מסמך היסטורי מרתק, יוצא דופן, עמוס פוליטיקה ודורות ונכסים וכספים. הם מתארים, העמודים הללו, מה קורה כאשר מפלגה אחת מזנקת אל הכוח, הכוח המוחלט, ומה מתרחש כשהיא צונחת ומתרסקת ממעמדה הרם. בשפה משפטית, זו דרמה ידועה: אימפריה מתמוטטת, חומותיה קורסות, והסודות נחשפים. האימפריה הזו היא מפלגת העבודה. היא שוקעת לתוך עצמה כבר עשורים רבים, ומגלה תוך כדי כך סיפורים יפים, שרב הנסתר בהם על הגלוי. הקטע הראשון הוא המרשים ביותר: מפלגת העבודה נגד מר דוד בן-גוריון. אחר כך המשפט הזה רק הולך ונעשה מעניין יותר ויותר. מפלגת העבודה נגד הגברת גולדה מאירסון (מאיר) ונגד זלמן רובשוב, הלא הוא נשיאה השלישי של מדינת ישראל זלמן שז"ר, משה שרתוק (שרת) – ראש הממשלה השני של המדינה הצעירה, דוד רמז, לוי שקולניק (ראש הממשלה המנוח לוי אשכול), אליהו גולומב מפקד ההגנה האגדי, אברהם הרצפלד, מרדכי נמיר, פנחס לוביניקר (לבון), הנשיא השני יצחק בן צבי, האידיאולוג הנערץ ברל כצלנסון – כן, גם נגדו, ראש העיר האימתני של חיפה אבא חושי, נחמיה רבין אביו של יצחק רבין, ועוד רבים רבים אחרים.47 בסך הכל, שעל כולם קרויים רחובות וכבישים ראשיים בישראל. ומשום כך נכתב, לאחר אזכורם של כל 47 מייסדי מפא"י, כי הבקשה היא נגד "כל אלה להלן, ככל שהלכו לבית עולם, באמצעות עזבונם או יורשיהם". תחילתו לפני 70 שנה עניינה של בקשת ההמרצה שהגיש עו"ד אלדד יניב, יועצה המשפטי של העבודה, ברשותו ובידיעתו של המזכ"ל איתן כבל והגזבר משה כהן, הוא נושא כאוב כלכלית במפלגה – חברת בית ארלוזורוב, שהוקמה לפני 70 שנה.מפא"י החלה תופסת אז את מקומה הבטוח כשליטה יחידה בעולם הפוליטי של היישוב היהודי בארץ ישראל, והיא לא היתה מפלגה, אלא תנועה, וכזו שרצתה למגנט אליה את ההמונים לא רק באידיאולוגיה, אלא גם במעשה.עו"ד יניב מצטט בבקשתו את תזכיר ההקמה של בית ארלוזורוב: "לייסד, להחזיק ולנהל בניינים ציבוריים ואחרים לשם מועדונים, ספריות, בתי חינוך, מסעדות, לספורט ולמנוחה, עבור מפלגת פועלי א"י ופועלים ועובדים בדרך כלל, עבור נוער וידידי תנועת הפועלים". ובעת הקמת התאגיד הפוליטי הזה ניתנה למפא"י מניית יסוד, ומכאן שליטה מוחלטת במהלכי החברה. עניין של מאות מיליוני דולרים
ב-1944 הפכה החברה לבעלת הנכסים של מפא"י בכל רחבי הארץ, ובאותה הזדמנות עשתה דבר מעניין מאוד, שאינו ממש ידוע לציבור הרחב: היא חילקה מניות לאנשים פרטיים. ולמי הוקצו המניות? למייסדי המפלגה. האם שילמו המייסדים תמורת המניות הללו? העבודה משיבה לבית המשפט: לא, המניות הוקצו ללא תמורה. בחינם. מדוע? לא ברור מהבקשה שהגישה העבודה. ברבות השנים הוקצו שוב מניות לאנשים שמפלגת השלטון האימתנית רצתה ביקרם. ובסך הכל, מתוך הון המניות המונפק של בית ארלוזורוב, ניתנו כ-14 אחוזים לאישים פוליטים. 14 אחוזים מהחברה אשר שולטת בהון נכסים עצום: סניפי מפלגה, מגרשים, דירות, בניינים, שדות, פרדסים, מועדוני ספורט, ספריות. במונוחים של ימינו מדובר במאות מיליוני דולרים. לפחות. עוד כשלושה אחוזים ניתנו, לא להאמין, לחברי מפא"י מסניף קריית-חיים. למה? איש אינו יודע בדיוק. כבר אין אף אחד שיזכור את החשבונות העתיקים ההם. שנים חלפו. מעולם לא חולקו דיבידנדים לבעלי המניות. ככל הידוע, איש מהמייסדים לא הרוויח דבר, לא ביקש מעולם כסף תמורת מניותיו – לא מהמייסדים ולא מיורשיהם. המניות נעלמו בעיזבונות המאובקים, או נשכחו בארונות. אבל מפלגת העבודה, הצאצא החוקי של מפא"י, הלכה מדחי אל דחי, והחלה מתפשטת מכל מה שצברה. לא בשביל הצאצאים. באחרונה ניסתה העבודה למכור נכס – את דפוס מפא"י ההיסטורי, אשר למעשה בבעלות בית ארלוזורוב. אחד הצדדים הפסיד במכרז, ומיד טען לבעיה משפטית: עושק בעלי מניות המיעוט בחברה המוכרת. בעלי מניות המיעוט, זאת אומרת נכדיהם ובניהם של מייסדי מפא"י. ואכן, ספק רב אם לבית ארלוזורוב כתאגיד מפלגתי מותר להעניק בעלות במניותיו לאזרחים רגילים. העבודה, בהוראת מבקר המדינה, נאלצה לפנות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ולנסות להסדיר את הבעלות בבית ארלוזורוב, לבקש שבית המשפט יקבע שעל יורשי המייסדים להחזיר לה את המניות שקיבלו אבותיהם. המטרה: לקבל לעצמה שליטה מוחלטת בבית ארלוזורוב, כך שיהיה אפשר למכור את נכסי החברה כחוק, ולממן את מערכות הבחירות הכושלות של ראשי העבודה דהיום, יורשיהם הלא מוצלחים של דור הענקים. העבודה רוצה שיובהר שהמניות שנמסרו אז, נמסרו בנאמנות למייסדי המפלגה. לא כדי שצאצאיהם יתעשרו מנכסי מפא"י. "אנחנו לא יכולים יותר שבכל פעם שננסה למכור נכס, יקפוץ אחד המתמודדים ויטען שהכל נגוע באי-חוקיות, רק כי לפני 60 שנה קיבל לוי אשכול מניה אחת", אמר גורם בעבודה. בבקשה שהגיש עו"ד יניב, הוא מביא הוכחה אחת לטענתו שמדובר בנאמנות – מסמך שמראה כי 24 מבין בעלי המניות חתמו על התחייבות למפא"י בזו הלשון: "הנני לאשר שמניות רגילות של חברת בית ארלוזורוב בע"מ הרשומות על שמי, שייכות למרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, והן רשומות על שמי רק באופן ארעי עד שייעשו הסידורים הרשמיים להעברת המניות הנ"ל ע"ש המרכז הנ"ל. הנני מתחייב לעשות את ההעברה הנ"ל לפי דרישתו הראשונה של מרכז מפלגת פועלי א"י". עניין של זמן. מניות בחב' הנכסים "בית ארלוזורוב "יועברו ע"ש מפלגת העבודה .גם אם המסמך הזה מוכיח נאמנות, מדובר רק ב-24 חתימות מתוך 47 מייסדים. וזו בעיה. אבל השאלה המרכזית, זו שאין עליה תשובה ברורה, היא מה היתה הסיבה שבגללה ניתנו המניות מלכתחילה. הרי מפא"י יכלה להחזיק בידיה את כל המניות כולן. מה הם אותם "סידורים רשמיים", ביטוי מפא"יניקי כל כך, שבשלו הוקצו בכלל מניות למנהיגים הפוליטיים של מפא"י? איש מהמעורבים אינו יודע.
העבודה, זו של היום, טוענת בבית המשפט: זו נאמנות. המניות רק נרשמו באופן פורמלי על שם המייסדים, אך הקניין – של המפלגה. מניות ניתנו "כביטוי של כבוד והערכה", "כעניין של אמון… מתוך ידיעה ואמונה שלמה כי מניות אלו יושבו לידיה עם דרישתה, בהיותן קניינה הבלעדי". והכל משום שהימים היו ימי השלטון הבריטי, ש"הקשו את רישום המניות על שמה של מפא"י, ולכן העדיפו מוסדות בית ארלוזורוב ומפא"י את רישומן על שמם של חברי קבוצת המייסדים". המשפט האחרון חשוב מאוד: העבודה חייבת להוכיח שהמניות לא ניתנו למייסדי המפלגה כהוקרה על פעילותם, כמתנה, אלא כעניין פורמלי בלבד. אם הייתה זו מתנה, היא שווה היום הרבה מאוד כסף. לכן העבודה אומרת שהנאמנות הסתיימה. ופג תוקפה בגלל הזמן ובשל מותם של המייסדים, וגם אם היא תקפה, הרי שעכשיו יש לממשה – משום שהיום דורש "מרכז מפא"י" את מניותיו חזרה, כפי שנחתם בהסכם ההוא, לפני יותר מ-60 שנים .תחזירו לנו את המניות, אומרת העבודה ליורשים. למשפחה שלכם אולי יש מניית יסוד בהקמת המפלגה, בהקמת המדינה. אך הימים האלה חלפו. מניות יסוד פוליטיות כבר אינן עוברות בירושה.
פרסום מיום 10.5.2009:
בעתירת מפלגת העבודה להעביר על שמה מניות (14%) שמחזיקים יורשי מייסדי מפא"י בחברת בית ארלוזורוב נקבע שכל המניות יועברו על שמה. המפלגה טענה שנוכח אילוצים בתקופת המנדט הוקצו בנאמנות מניות החברה לקבוצה של בכירי מפא"י, אך לא היה בכך כדי להעניק להם בעלות בנכסים.{ מתוך תיק הדיון המשפטי :ה פ 604/06}
מאלי רביד { ליישי } .13.3.22:
מייסדי קריית חיים , רכשו בכספם את מניות חברת " בית ארלוזורוב " ולא קיבלו אותן ללא תמורה או בנאמנות מ "מפא'י -מפלגת העבודה ",כמו שקיבלו ראשי המפלגה , ממפלגתם , לצורך ייצוגה בחברה. 14 עד 16.7 אחוז ממניות חברת " בית ארלוזרוב " ,שנוסדה בשנת 1936 כחברת ניהול הנכסים של "מפא'י -מפלגת העבודה ", הוחזקו בידי מייסדי קריית חיים ויורשיהם. כדוגמא , מצורף צילום המניה ע'ש אבי ,בצלאל רבינוביץ , ומסמך מיום 20.1.1948 שצורף לה ,המאשר ששילם 1500 לא"י , ובאם יוסיף 500 לא"י , יקבל מניה נוספת, שנייה. רבים מראשוני קריית חיים , רכשו בכספם והם או יורשיהם מחזיקים במנייה זו . מרבית המניות של חברת " בית ארלוזורוב "היו בשליטת מפא'י-מפלגת העבודה " .מיעוט בעלי המניות ,כמו מייסדי וראשוני קריית חיים { ע'ש חיים ארלוזורוב }שרכשו את המניות בכספם, נושלו במהלך השנים מזכויותיהם במניות אלה.
מצבי לפר : ריכוז העובדות בעניין בית ענבי -ליפשיץ בקריית חיים. 13.3.22
לעיונכם מסמך מרתק שנכתב על ידי צבי לפר , בן קריית חיים ותושב בה גם היום, אשר
ראובן ארצי { יליד 1930 }, בן למשפחת הספורטאים המצטיינים { במיוחד בהיאבקות } מ"הפועל קריית חיים" , אחיהם של יחזקאל, משה ואברהם, היה מורה לחינוך גופני ומאמן ספורט עשרות שנים בקרית חיים . עם סיום לימודיו ב"מכון וינגייט " ,החליף את המורה האהוב לחינוך גופני דוליק{ אהרון אומשוויף -עמישב } שלאחר שסיים את תקופת הוראתו הממושכת בקריה עבר להורות בבית הספר לקציני ים ובבית הספר המקצועי תיכוני בסמ'ת ,ששכנו במתחם חצר הטכניון בהדר הכרמל בחיפה. ראובן הדריך ואימן בענפי ספורט מגוונים ביניהם היאבקות , אתלטיקה קלה ,התעמלות על מכשירים , שחייה , ומשחקי כדור כמו כדורעף וכדורגל .רבים מבני הקריה היו תלמידיו וחניכיו, שהוקירו את פעילותו החינוכית לפיתוח הספורט והנחלת ערכיו , וזוכרים לטוב את אישיותו .ראובן ארצי היה חניך תנועת " המחנות העולים " שפעלה בצריף בקריית מוצקין ומאוחר יותר בקריית ביאליק, בקבוצה אחת עם אחותי אילנה בן דוד -רבינובי'ץ ועם משה { מוסא } דניאל שהלך לעולמו בשנת 2020 ,שהיה שחקן נבחרת ישראל בכדורסל { וגם בכדורעף } ,קידם ופיתח מאד את ספורט כדורסל הנשים בישראל , אימן קבוצות כדורסל וגם את נבחרת הנשים של ישראל שנים רבות.
יוזמה ייחודית בקריות: "הקבוצה הזו מחזירה את האלמנות לחיים"
כשהייתה בת 49 איבדה גבריאלה רונן (84) את בעלה. בעקבות האובדן האישי, ההתנדבות הפכה למרכז חייה, ובמשך עשרות שנים היא מסייעת לאלמנות להתמודד עם הבדידות
,במשך 28 שנה מארחת גבריאלה (גבי) רונן מקרית חיים בהתנדבות עשרות נשים אלמנות בביתה בכל סוף שבוע. הנשים שמגיעות מכל הקריות נהנות מדי שבוע מערב הכולל הרצאה או מופע מוסיקלי, אבל יותר מכל ממסגרת חברתית אליה הן יכולות להשתייך.
רונן (84), אם לשלושה וסבתא ל-9 נכדים ו-3 נינים, עבדה 25 שנה כמורה בבית הספר ארלוזורוב. בגיל 49 התאלמנה בפתאומיות. "כשבעלי נפטר, ילדיי כבר היו גדולים. נשארתי לבד בגיל צעיר, אז החלטתי שאעשה משהו שיהיה טוב לי וגם טוב לאחרים. לא להישאר בלי שום דבר ולבכות על מר גורלך". רונן החלה לארח בביתה נשים אלמנות בכל מוצאי שבת. "התחלתי לאסוף נשים, לרוב מורות שעבדו בקרית חיים, שגם הן התאלמנו", סיפרה. "זה כמו עונג שבת, המפגש כולל כיבוד, מוסיקה, שירה והרצאות. יש גם מדי פעם רסיטל של נכדים של הנשים שמגיעות. הן דואגות בעצמן להביא נכדים, חתנים ובני משפחה, וזה מאוד ססגוני. הכל בהתנדבות". עם הזמן, היוזמה הקטנה של רונן תפסה תאוצה, והיום כוללת 50 נשים בין הגילאים 70 ל-90, שמגיעות מכל הקריות. "הן שומעות על כך מפה לאוזן. מעבר לפעילות בשבת, אנחנו יוצאות גם לטיולים בארץ ובחו"ל, הולכות לסרטים ולים, אם מישהי חולה מטפלים בה. אף אחת לא נשארת לבד."זה שהבעל נפטר לא אומר שנגמרו החיים. הקבוצה מחזירה את האלמנות לחיים, ומעניקה מסגרת חברתית להשתייך אליה. אם היו עושים את זה במקומות נוספים בארץ, זה היה פותר את בעיית הבדידות והאומללות של הקשישים, במקום לשבת כל היום בקופת חולים".
אמנון סיני-סניטקובסקי , משמאל ובצידה העליון של התמונה , עם בני כתתו , ילידי 1932.
אמנון ,דוד אהוב ומסור בלב ובנפש. קשור מאד לחבריו עוד מהתנועה ומהתקופה רבת השנים בקבוץ נחשולים
אמנון ליסובסקי -דברים שנשא ליד קברו של אמנון סיני ז'ל
אמנון שלנו נגאל מייסוריו.תמיד היה הגבוה והחזק מכולנו כששר לנו בקולו הצלול והחזק "ומשה הכה על סלע.." היה ברור שהסלע אכן יבקע והמים יזרמו. גם לאחרונה, כששכב במיטה או ישב על הכורסה, ממנה לא היה מסוגל לקום ללא עזרתה של ליזה, לחיצת היד שלו הייתה חמה וחזקה כתמיד. והגוף החזק הזה סרב להיפרד מהחיים גם כשלא הייתה לזה כל תוחלת. ההכרות והחברות שלנו היא בת קרוב ל 90 שנה. מספר מפחיד. חברות שהחלה בגן הילדים. גן מרים. רחוב ו'. קריית חיים. חברות שצמחה במקביל לקשר החברי שהיה בין הורינו.שני אמנונים בגן אחד, עם שני שמות משפחה מסובכים- סניטקובסקי וליסובסקי – היה קשה מידי למרים הגננת ומינה העוזרת לידה. יותר קל היה "אמנון הגדול" ו "אמנון הקטן" . אמנון היה הילד היחיד בגן, שזכה לנסוע לחוץ לארץ לביקור אצל סבא וסבתא. סבא וסבתא שרוב בני הדור שלנו לא זכו להכיר. מהגן המשכנו יחד לבית הספר, לתנועה- קבוצת "שדמה", סניף הנוער העובד שליד פסי הרכבת- ומשם להכשרה, לנח"ל בגינוסר, ולנחשולים. שם הקמנו משפחות ונולדו ילדינו הראשונים. אמנון- איש של טרקטורים ושדות. לב טוב שתמיד מוכן להתנדב ולעזור. גם כשנפרדו הדרכים לאחר נחשולים הקשר לא נותק. במפגשים של "פזורת נחשולים" אמנון הוא שותף פעיל ותמיד מוביל בקולו המיוחד. ולאורך כל השנים, בזמנים טובים, קשים, וקשים מאד- נטע לצדו- מסורה ואוהבת.
