אני יודעת שהכתבה הזאת תפתיע רבים ( אגב, לא את אלה ששוחחתי איתם אחרי הכתבה העצובה של אריק כץ) . אורי אמנם התנהג כלפי לא בסדר, אבל כששמעתי מה שקרה לו, נעצבתי. אפילו חשבתי לכתוב כמה מילים ללאה, אבל, לא ידעתי איך היא תקבל את זה ממני. אומרים שהר עם הר לא ייפגשו, אבל אדם עם אדם כן. לא נכון, לדעתי, לראות את העולם בשחור-לבן. ולכן, אפשר להוקיע מעשה מסויים של אדם גם מבלי לשלול את כולו מכל וכל. כך אני מרגישה לגבי אורי. יש לו זכויות רבות בהקמת העמותה הראשונה של בני קריית – חיים, גם אם האתר שלה הפך לקשקשת ברשת, ונהיה למשהו שאינו מכבד את בני הקריה כמו האתר הנוכחי.לא הכל הגיון. כל בן קריית-חיים שנפטר, גורר צער וכאב לב. אני לא מצטערת על פעילותי להוקעת המעשה שנעשה בי, אבל מבקשת לנחם את המשפחה, מפני שמעשה אחד אינו מגדיר בן – אדם, ומי שאמור לשקול "זכויות וחובות" לאחר מאה ועשרים, "סופר" את הכל.
נילי דיסקין