השבוע הגעתי לקיבוץ ניר עוז להלוויתו של חיים פרי שנחטף מביתו בשבת השחורה, הופקר ונרצח בשבי החמאס וגופתו הוחזרה בשבוע שעבר ביחד עם חברים נוספים שזכו לקבורה באדמת הקיבוץ ולא רק לתזכורת הכואבת הזו על על גבי האנדרטה בבית הקברות.לא הגעתי לעוטף עזה מאז פברואר כשסיימנו את שירות המילואים שם. כל כך הרבה השתנה וגם שום דבר. בשטח המסיבה ליד רעים הוחלפו הציוד האישי המפוזר בשטח והמכוניות השרופות במיצג מטלטל שמצליח לכמת אך מעט את מיימדי הזוועה שהתחוללה שם. הרפת בעלומים עדיין שרופה ומפויחת, למרות שעברה כמעט שנה. המיגוניות נצבעו ושופצו ומהוות רק תזכורת עמומה לטרגדיות שהתחוללו בהן באותה שבת. הדי הפיצוצים מעבר לגבול עדיין נשמעים היטב בכל מקום. והקיבוץ… קפא בזמן.
קשה לתאר את הפער בין המדשאות המטופחות לבתים המפויחים. כמעט מכל דירה בקיבוץ ניבטים אליך תמונות האנשים שהלכו לישון בשלווה בשישי בערב ונטבחו בביתם בשבת בבוקר. אופני ילדים צבעוניים עומדים בפתח בית אטום בלוחות עץ. הבתים מעוטרים בכתובות "זיכוי" שצוירו על ידי אומני זק"א.
חדר האוכל עדיין מחורר בכדורי ירי מאותה שבת. תקרתו מפויחת. תיבות הדואר מהוות עדות אילמת לאסון שהתחולל שם ולזה שלא נותר למי לחלק דואר בקיבוץ הפורח הזה.
ורק בית העלמין השתדרג.
שורות שורות של קברים חדשים. חלקם עם מצבות, חלקם עדיין רק תלוליות עפר, חלקם חדשים בני שבוע, חלקם ותיקים בני כמעט שנה. חלקם גינה מטופחת שגורמת לך להתמוטט ולבכות כשאתה מבין שזה ביתה האחרון של משפחה שלמה וחלקם עוד לא שם, רק שמות על אנדרטה שמחכים שיחזירו אותם הביתה.
דלת ביתו של חטוף אסון 7.10.23 ,חיים פרי ז'ל. בקיבוץ ניר עוז.
