משה לפידות באספה כללית של חברי קבוץ מזרע. איור : אברהם שושק אמרנט.
נורית שחל -פלימן : לזכרו של משה לפידות.
לישי שלום
משה לפידות זכור לי מהלימודים בגן מרים והיותנו באותה כיתה בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי (אז קראו לזה בית ספר "עממי"). אני זוכרת שבגן מרים שמו היה משה לפידוס ואחר כך – שם המשפחה "עוברת" ל – לפידות. מאז עזב את הקריה, אני חושבת שבסוף כיתה ד', עד שנפגשתי איתו פעם נוספת עברו הרבה מאד!! שנים. למעלה מ….60! לא זוכרת בדיוק, אולי 61? אולי 62? הפגישה שלי עם משה, שבפינו נקרא "מוישה", אחרי כל כך הרבה שנים, הייתה מוזרה מעט ומעניינת הרבה. מאז , כיתה ד' – הספקתי ללמוד, וגם לעבוד כמורה הרבה שנים, וכשיצאתי לפנסיה התחלתי לתת הרצאות במועדונים שונים בחיפה וסביבתה. בעיקר במועדוני וותיקים בקיבוצים. והנה, הגיעה אלי הזמנה לתת הרצאה בקיבוץ מזרע במועדון הוותיקים שם. הגעתי עם מקרן השיקופיות שלי (ככה עבדתי אז ) לתת הרצאה מצולמת על רשמי ביקור בפראג העיר הנפלאה. יצאתי מהמכונית וחשבתי לשאול מישהו איך מגיעים למועדון.
במגרש החנייה עמד חבר קיבוץ וחיכה לי. אנחנו לוחצי ידיים ב"שלום" לבבי, ומתבוננים אחד בשניה. עומדים זו מול זה קפואים במקום. האיש הזה נראה לי מוכר משהו. כאיל ראיתי אותו פעם, האיש (איש זר…) עומד מביט בי ומביט. וככה שנינו עומדים כמה שניות ארוכות. ואז, שנינו ייחד קוראים בקול גדול. אני ממש צועקת: מוישה. והוא: נורית. ככה במקהלה. אחרי כ 60 שנה, כנראה נשאר עוד משהו שמחבר את הילד/ה ההוא עם האיש המבוגר הזה…
הילד ההוא, מוישה זכור לי כילד שקט, עם חיוך של טוב לב וביישנות. הוא היה די מופנם ולא עשה מעשי קונדס שהיו אז. אתי הוא כן היה משוחח, די הרבה. גם מפני שאני בעצמי הייתי אז ילדה ביישנית ולא ב"חברה" כל כך. גם כי הוא גר בקצה הרחוב שבו אני גרתי (רחוב ח') ובדרך לבית הספר היה עובר תמיד ליד הבית שלי, ולעיתים קרובות היינו הולכים ביחד לביה"ס. וסיבה נוספת: הוא אהב לבוא לבקר את…אמא שלי!
אמא שלי הייתה המורה-מחנכת של הכיתה שלנו בכיתה ד'. (דבר שהקשה עלי מאד את החיים!!!)היא אהבה מאד את מוישה.אמא שלי שהייתה , כאמור, גם המחנכת, הייתה מקבלת באהבה את הילדים שהיו באים אלינו הביתה. בבוקר הם היו התלמידים שלה, ואחרי הצהריים הם היו אורחים. חברים שלי.
מוישה אהב לבוא לדבר איתה. הוא היה ילד חכם, צנוע, ביישן שלא הרבה לדבר, ועם אמא הוא כן אהב! אף פעם היא לא סיפרה לי על מה יש לה לדבר כל כך הרבה עם מוישה. זכורה לי פעם אחת במיוחד, מהשילוב הזה של אמא שהיא גם המחנכת של הכיתה. היו לנו אז שיעורי זימרה. המורה היה איש נפלא, משה ביק שמו. היה מוזיקאי גדול, אבל לצורך פרנסה היה גם מורה לזמרה. אז לא היו שיעורי "מוסיקה"….
משה ביק המורה, איש קטן קומה, שהיה נכנס לכיתה ומתחיל את השיעור בכתיבה, (ביד שמאל!) על הלוח מילים של שיר חדש. בעודנו עומד עם הפנים ללוח, והגב אל הכיתה, ממש כמו בשיר "המורה לזימרה"…התחיל ה"בלגן". (יונה עטרי ז"ל היטיבה לשיר: "מי זרק עלי פה גיר"? וכו') האיש היה מסובב את הפנים לכיתה ומתחיל לצעוק,
והילדים בכיתה התחילו לצחוק ולהפריע, והמורה האומלל היה נעשה אדום כולו, מנסה להשמיע את השיר, וככה עברו 45 הדקות, והשיעור נגמר. בין ה"צדיקים" היו שניים שלושה ילדים בלבד שלא השתתפו במהומה. הראשונה – זאת אני. שהייתי נבוכה מאד בתור הבת של המחנכת. הייתה גם ילדה צדיקה ממש, רותי טובי שמה. אולי עוד מישהו, ו… היה מוישה. משה לפידות.
"קחו דוגמא איך צריך להתנהג" היה המורה צורח. ככה מתנהגים! יושבים בשקט ומקשיבים למורה….
באחת הפעמים, הזמין אותי המורה, משה ביק הנ"ל, שאגש אליו אחרי השיעור. הוא נתן בידי מעטפה ובתוכה מכתב למחנכת. "מסרי את זה לאמא שלך" היא מחנכת הכיתה, והיא חייבת להעניש כמה ילדים!!! ככה הוא אמר לי. וכל הילדים עומדים מסביב במעגל לדעת למה המורה מוישה ביק הזמין אותי…
אחד מגדולי השובבים (ישראל / זיזי קליימן – ענבר ז"ל) חטף את המכתב מהיד שלי, פתח אותו ונפנף בו מול הילדים וקרא בקול: נורית, אם את מוסרת את המכתב הזה לאמא שלך – אנחנו עושים עלייך חרם. מוישה ניגש אל זיזי, לקח מידו את המכתב, אח"כ ניגש אלי ואמר לי בשקט, אני אלווה אותך הביתה.
אני אתן את המכתב ואסביר לה מה היה.
הילדים וזיזי בראשם (לא לשכוח, היינו בני 10) הסכימו למהלך. מוישה בא אתי הביתה, מסר לאמי את המכתב, ואמר: רבקה, אני מבקש שתקראי ותקרעי את המכתב. כי מי שיסבול זה לא הילדים המפריעים, אלא נורית. אמא שלי אכן קראה וקרעה את המכתב, ואמרה למוישה תודה. אתה באמת ילד טוב!
כנראה שאחר כך אמא דברה עם משה ביק ההוא, וכנראה אמרה לו שלא היה צריך להכניס אותי לעניין. מאז הדברים נשכחו וחלפו.