העברה מ"זיכרונות קריית חיים "{ פייסבוק } , פרסום מהיום 9.2.24.

והנה התמונה שפורסמה לפני שנים רבות ב" אתר החופשי של בני קריית חיים ", עם שמות המצולמים.

העברה מפרסום ביום .2.24 2. ב ynet

ב-1942 הטביע הצבא הבריטי את הצוללת, שנשלחה על ידי מפקדת הצי האיטלקי לתקוף את נמל חיפה וכל אנשי צוותה נהרגו. בשל החשש הגובר ששרידי הצוללת ייפגעו – הוחלט לסמן אותה במפות הימיות. כעת מקווים שהאתר יקבל הכרה על מנת שיהיה ניתן להגן עליו.לראשונה בישראל – אתר תת ימי סומן במפות הימיות כאתר היסטורי. הצוללת האיטלקית "שירה", שהוטבעה במלחמת העולם השנייה במפרץ חיפה, סומנה במפות הימיות על מנת להגן עליה מפגיעות ולשמר אותה כחלק מההיסטוריה של האזור. המהלך בוצע לאחר שלאתר נגרמו נזקים מאוניות שמגיעות לחופי ישראל. עם זאת, למרות הסימון האתר עדיין לא זוכה להגנה חוקית מטעם המדינה, שכן מדובר רק בסימון במפות הימיות ולא אישור סטטוטורי.

שרשרת עוגן של הצי האמריקאי שגרמה נזק לצוללת© צילום: פרופ

"שירה", צוללת במשקל של כ-680 טונות, הושקה בשנת 1938 ובמהלך מלחמת העולם השנייה לקחה חלק במספר תקיפות ופשיטות נגד שורה של מטרות בריטיות. הבולטת בהן הייתה הפשיטה על נמל אלכסנדריה בדצמבר 1941, במסגרתה הצליחה להטביע מספר כלי שיט בריטים, כולל שתי אוניות מערכה. בעקבות פשיטה זו, התקינו הבריטים מערכות גילוי תת-מימיות בכמה מנמלי הים התיכון האחרים שהיו אז בשליטתם, כולל בנמל חיפה. בסיסה של המערכת לאיתור צוללות היה בסטלה מאריס, והיא כללה עמדות תצפית על רכס הכרמל ובבוסתן הגליל, אליהן היו מחוברות מערכות כבלים שהונחו על קרקעית הים בצורת לולאות. 

המערכת קלטה שינויים בזרם שיצרו גופים גדולים עשויים ברזל שחלפו מעליה והעבירה התראה לחוף. ב-10 באוגוסט 1942, זיהתה מערכת זו את "שירה", שנשלחה על ידי מפקדת הצי האיטלקי לתקוף את נמל חיפה. תקיפה בריטית משולבת, שכללה הטלת פצצות עומק וירי תותחים מסוללות סטלה מאריס, הביאו להטבעתה של הצוללת האיטלקית ולמותם של כ-60 אנשי צוותה.

הצוללת "שירה" במפרץ חיפה© צילום: חגי נתיב

מקום טביעתה של "שירה", כ-30 מטר מתחת לפני הים, היה ידוע, וכבר בשנת 1950 דיווח עליו חיל הים הישראלי לצי האיטלקי. ב-1984 האיטלקים החזירו 43 אנשי צוות לקבורה, אך עדיין נותרו שם שרידי גופות. לאתר יש הגנה בחוק הים הבינלאומי, אבל עדיין אין לו הגנות בחוקי מדינת ישראל, שכן לא מדובר בשמורת טבע וגם לא אתר עתיקות מוגן. בשנת 2022, פנה משרד החוץ האיטלקי לרשויות בישראל, וביקש שיינקטו צעדים להבטיח את שימורה של הצוללת, המהווה אתר היסטורי ואתר זיכרון רב משמעות.

אלי רביד, ליישי:

בשנת 2009 וגם בשנים נוספות הייתי שותף לבני קריית חיים ,ד'ר מיכאל אלבר ולעיתונאי חנן רותם { רוטמילר} בחיפוש ואיתור קברי הצוללנים בארץ. כתבות ופרסומים בנושא הצוללת האיטלקית " שירה " scire שהופצצה וטבעה בשנת 1942 במפרץ חיפה, נמצאים לעיונכם באתר שלנו. לחיפוש באתר רושמים בקטגוריות משמאל :" הצוללת שירה ".

התקבל מיורם סתו

בצער רב הנני מודיעכם שבן הקריה, חברנו יוסי לוינזון, נפטר אמש, לאחר התמודדות שיקום ממושכת..

מצורפת פה מודעת האבל של המשפחה האבלה. שולחים את תנחומינו לתמיר, דלית ובני המשפחה המורחבת,

מי ייתן ולא תדעו יותר צער.

יהי זכרו של יוסי מבורך ומנוחתו עדן!

יורם סתו,  לוס אנג׳לס , יוסי ואיירין פלד,  ניו יורק

התנועה המאוחדת. קן קריית חיים. ילידי 1935. יוסי לוינזון במרכז התמונה.

" מצדה " התנועה המאוחדת קן קריית חיים. ילידי 1935. לפני גיוס לנח'ל, שנת 1953. יוסי לוינזון , שורת הבנים , חמישי מימין.

תקופת הטירונות { 1954 } של חברי גרעין " שדמות " בנח'ל , מייסדי עין גדי.

העברה מ"חדשות בן עזר ", גיליון מספר 1920 , 28.1.24.

לאהוד{ בן עזר } שלום,

שמעתי היום בחדשות הבוקר שחיילי הנח"ל שעמדו לצאת מרצועת עזה, הועמדו למשפט על שלא הסתפרו, ונשפטו, אך מפקד חטיבת הנח"ל ביטל את המשפטים, ופסקי הדין. הדבר מזכיר לי שני מקרים שעברתי בעת שירותי בנח"ל, הראשון ודאי ידוע לך, אינני זוכר אם היית מעורב.

1.  בגמר האימונים, עם נשק פסול ללא נוקר שהאות "ת" צרוב בקת, ביום חמישי בערב, צעדנו כשעה עם חגור-פילים חזרה לבית דראס. התרחצנו, אכלנו וניקינו נשק, הרוב הלכו לישון ורק מחלקה אחת יצאה למסדר שמירה. למחרת לאחר מסדר הבוקר צעדנו כרגיל לאכול. לאחר מכן הלכנו להחזיר את הרובים לאפסנאות לפני יציאה לחופשה, לאחר כשישה שבועות. התלבשנו בגדי אל"ף, מצחצחים סמל הטירון שעל הכובע ואת אבזם החגורה בבראסו שיבריקו ולא יעשו לנו בעיות. במסדר לפני היציאה לחופש, הודיעו לנו שעלינו לחזור ביום ראשון בשעה 9:00 בבוקר לכל המאוחר. כמו כן הודיעו שחיילים ששמם ייקרא יעמדו למשפט המג"ד, ויוכלו לצאת לחופשה רק לאחר המשפט. רוב החיילים מהגרעין ["שדמות"] נקראו למשפט ואני בתוכם. הרס"פ שלנו סמל ראשון מכלוף הציב אותנו בשלשות לפי מיספר אישי, שיהיה לו קל להצעיד את החייל למשפט, והסביר שעלינו לצעוד עד לשולחן המג"ד ולעמוד לפניו בדום מבלי להצדיע. הראשון יצא ואחריו השני ודיברו ביניהם שקיבלו קנס 3 לירות, שזאת המשכורת החודשית של חייל. כך נמשכו המשפטים די במהירות. כשהגיע תורי. הוצעדתי לחדר המג"ד נעמדתי בדום מתוח. המג"ד הקריא מנייר את האשמה, אובדן שמורת כוונת קידמית, ושאל "מודה או לא מודה?" עניתי: "המפקד שכחת לשאול אותי אם אני מסכים להישפט בפניך." הוא שאל מה המקור לידיעתי בחוקת השיפוט הצבאי? עניתי: "בזמן השמירה כשעברתי ליד משרדך, כל פעם קראתי פיסקה אחת, כך שקראתי חלק מפקודת מטכ"ל." הוא שאל: "למה אינך רוצה לעמוד למשפט לפניי, כאשר בבית דין אתה צפוי לעונש גדול יותר?"  עניתי: "בבית דין יעמוד לרשותי קצין חוקר שיבדוק את כל הפרטים. אנחנו כטירונים, לא היכרנו את הרובה, איש לא הסביר לנו מה יש ומה חסר ברובי התרגול, הצבא לא נתן בנו אמון ודאג להוציא את הנוקר מהבריח, וסימן את הרובים ב'ת'. אני סמוך ובטוח שהרובים נפסלו לשירות בגלל הפגמים ולכן סומנו ב-'ת', כמו כן לא בלתי נמנע, שכבר בעבר נתגלו ה'פגמים' הנזכרים בכתב האישום, וחיילים אחרים הואשמו בהם." הוא אמר, "חכה רגע, אתה יכול לעבור לנוח." הרים טלפון וקרא את קצין השלישות לחדרו. כשהגיע הקצין שאלו המג"ד, שהיה חדש בגדוד, האם פרט לביקורת מטכ"ל הנוכחית היו בדיקות כאילו בעבר, ומה היו הממצאים. הקצין השיב כי לפני פחות משנה נמצאו פגמים זהים, והרובים היו תקולים בעברם. המג"ד הודה לו, הוא יצא והמג"ד אמר שאשב על כיסא בצד ואמתין. הוא ביקש להתקשר עם מפקד הנח"ל ולברר איך לנהוג. בינתיים הרס"פ ששם לב שאני נמצא הרבה זמן וראה אותי יושב בצד, צעק עליי לקום ולעמוד בדום במשפט. המג"ד הרגיע אותו ואמר שהורה לי לשבת וביקש מהרס"פ להמתין בחוץ מספר דקות. המג"ד השיג את ארווין דורון, מפקד הנח"ל, וסיפר לו על מה שקרה, ושאל מה לעשות. לאחר שהמג"ד שמע את תשובת מפקד הנח"ל, הורה לי לצאת ולהודיע לרס"פ להוציא את החיילים לחופשה שכן כל המשפטים בוטלו. הוא אמר לי שעליי לעזור לו בעבודה לבטל את פסקי הדין לכל החיילים שכבר נשפטו. לשם כך עליי ללכת לשלישות להשיג עט עם דיו בצבע ירוק, למחוק בילקוטי השירות את ההערה שנרשמה באדום, בדף ההתנהגות של כל חייל שנשפט, בשני קווים ישרים מקבילים ולרשום את התאריך בעט הנ"ל. הלכתי לשלישות ואיתרתי עט עם דיו בצבע ירוק. מחקתי הרישום של המג"ד בירוק ורשמתי תאריך ומסרתי למג"ד את התיק פתוח על מנת שיחתום ויטביע את החותמת שלו. הליך זה נמשך כשעה, ולאחריו אמר המג"ד שאחזיר את העט לשלישות, וכן שאפנה אליו בכל מקרה שאחוש שנעשה עוול לחייל. הצדעתי לו ויצאתי. ליד השער עמדתי לחכות לטרמפ עד לצומת קסטינה לפחות. כעבור כ-10 דקות יצא המג"ד בג'יפ שלו, עצר לידי והזמין אותי לנסיעה לכיוון רמת גן שם גר. כמובן שהסכמתי ונסעתי איתו עד לצומת ארלוזורוב שם ירדתי לחפש טרמפ. בערב נפגשנו, וחבריי מהקריה שאלו מה היה וסיפרתי להם. ושאלתי מדוע הסכימו לקבל קנס ולא אמרו מילה. אחד החברים אמר בין כך הכסף לא מגיע אליו אלא לקופת הגרעין.

2. המקרה השני אירע כשנה לאחר המקרה הראשון. אני נשלחתי לשרת בסיירת הנח"ל לתקופה של שלושה חודשים. בוקר אחד הודיעו לנו שאלוף לסקוב, סגן הרמטכ"ל, יגיע בדקוטה ועלינו ללוותו בג'יפ ובקומנדקר מאילת ועד באר מנוחה לאורך הגבול. הצוות שאני הייתי בו היה אחרי לילה של מארב בוואדי שחורת, וישנתי 2-3 שעות בסה"כ. באשר הקומנדקר בו נסענו הגיע לשדה התעופה, המתנו למטוס הדקוטה שיביא את לסקוב ופמלייתו. ניצלתי הזמן כדי לנמנם על מגן הגלגל הקדמי והמדרגה הצמודה. כששמעתי את רעש הדקוטה התעוררתי ונעמדתי ליד הקומנדקר. לסקוב הגיע ליד הקומנדקר, ואמר שהוא מעדיף לנסוע בקומנדקר ולא בג'יפ פתוח ללא חלון קדמי. הוא התיישב בכיסא ליד הנהג, ואני עליתי והתיישבתי על הספסל מהצד שבו ישב לסקוב, שכן עליי להפעיל המגל"ד במידת הצורך. לסקוב הסתכל ואמר לי": "תוריד את הסמרטוט מהראש." עניתי שזו כאפייה צה"לית, האות צ בעיגול מקיף טבועה עליה, שחור על הבד הצהוב. הוא חזר ואמר: "תוריד את הבד הצהוב." הורדתי והוא ראה שאינני מסופר. קרא למ"פ שלנו, איצה, ואמר לו: "תרשום לו תלונה על שאינו מסופר." חייכתי והתחלנו לנסוע. כשהגענו לעין עברונה, המקום הצפוני בעולם בו גדל דקל הדום, עצרנו, לסקוב ירד והסתכל במשקפתו אל מעבר לגבול הירדני הסמוך. חיכיתי שיחזור ויישב במקומו, ועליתי לספסל ליד המגל"ד. לסקוב שאל: "למה צחקת שהורדתי למ"פ שירשום לך תלונה?"  עניתי: "כיוון שהמ"פ שרשם תלונה אינו יכול לשפוט אותי אלא המג"ד, שמקומו בבית דארס, אקבל זמן לעלות צפונה ואלך להסתפר כיוון שבאילת אין ספר ולא הייתי בחופש ארבעה חודשים. אני סמוך ובטוח שהמג"ד יוציאני זכאי בנסיבות העניין." לסקוב לא ענה והמשכנו בסיור בדרך הסמוכה לגבול, שלא היה מסומן אלא במספר חביות רחוקות מאוד האחת מהשנייה. הסיבה היתה חוסר מחשבה של אנשים שהגדירו לצ'רצ'יל את הגבול בין ירדן לפלשתינה: "קו המחבר את כל הנקודות הנמוכות ביותר בחתכים מזרח מערב לאורך הערבה בין ים סוף לים המלח." הבעייה היא שהן נחל צין הזורם לים המלח, והן נחל הערבה הנשפך לים סוף – הם נחלי אכזב, זורמים רק בעת שיטפונות ומשנים כל הזמן את מיקום הערוץ וממילא הנקודה הנמוכה משתנה לאחר כל שיטפון. גם הדרך בה נסענו השתנתה לא פעם בעקבות השיטפונות. המשכנו עם עצירות כל חצי שעה, לתצפיות ולאיתור המקום במפה שהיתה ברשותנו 100,000: 1 (כל ס"מ במפה שווה לק"מ במציאות). כמובן איצה לא רשם לי תלונה ולא היה משפט.

בברכה, צבי לפר

בתמונה : טיול חברי קבוץ עין גדי ברפיח, מלחמת סיני 1956.{ מתוך ארכיון קבוץ עין גדי }.

העברה מאתר שלמה ארצי ו"משירונט".

בגן העדן של ילדות אשר היה פורח, הייתי חלק מהנוף היום אני אורח.

נוף ילדות

ביצוע שלמה ארצי
מילים ולחן: שלמה ארצי

בנוף הבתים הישנים,
אשר היו צילי בימי ילדות,
חלפו הרבה שנים,
חלפו הרבה שנים.

נוף הבתים כבר מתפורר,
וקירותיו נעלמים,
חלפו הרבה שנים,
חלפו הרבה שנים.

בגן העדן של ילדות
אשר היה פורח,
הייתי חלק מהנוף
היום אני אורח.

בגן העצים המתקלפים
אשר היו צילי בימי ילדות
כבר נשברו הענפים
קפצה זקנה פתאום.

אני הולך ואת איתי
והם כולם נעלמים
קפצה זקנה פתאום
איזה יום היום.

בגן העדן של ילדות…

בנוף האנשים של ילדותי,
אשר היו צילי לפני שנים,
קפצה זקנה פתאום,
קפצה זקנה פתאום.

בראש כולם זרקה שיבה,
והם נעלמים.
קפצה זקנה פתאום,
קפצה זקנה פתאום.

בגן העדן של ילדות…

ליישי שלום.

מי שהייתה אחותו הבכורה של יהודה אלמוג היא סבתי מרים לפר. שם נעוריה היה מצקביץ.היו לה 3 4 אחים ואחות אחת שנולדה לאחר מות אביה דוד ונקראה דבורה. יהודה אלמוג גוייס לצבא הצאר בשמו המקורי: אריה מצקביץ. לאחר שערק מצבא הצאר והגיע לוילנה לקרובי משפחה בשם קופילביץ. למשפחה היה בן שנפטר בגיל של יהודה, והם נתנו לו את תעודותיו  של המנוח כדי שיוכל להמשיך ולנוע. אריה אימץ את זהותו של יהודה קופילביץ ונסע בכל אירופה בשליחות "החלוץ "בשם זה, וגם בארץ ב"גדוד העבודה " על שם יוסף טרומפלדור, שהיה מזכירו. שלמה, אח נוסף שהיה ב"גדוד העבודה "החליף את שמו לבן דוד, שנתן לשמו נופך היסטורי שלמה בן דוד. אח נוסף שעלה לארץ עם משפחתו ב 1931 היה ישעיהו ליב או בקיצור ישליב, למרות שהוסמך לרבנות, המשיך להיות דתי אך עבד למחייתו מחלק חלב בקאופרטיב של עובדי "תנובה "בקרית חיים ושאר הקריות. שני בניו דוד ויוסף נפלו בשיירת יחיעם, דבר שגרם לשבירת ליבו אך המשיך בעבודתו שנים לאחר מכן.דרך אגב ישעיהו ליב ואשתו זלדה, השתתפו בחתונתנו, אמירה ואני, בעין גדי וטיפסו למרות גילם עד למפל הגדול.

בברכה

צבי לפר   

מתוך ארכיון כפר הנוער עיינות- נעמ'ת .בירושלים ,שנת 1923.

מימין לשמאל: רחל שזר , דוד בן גוריון, יוסף ברץ , עדה פישמן { מימון } ,דוד רמז , יהודה קופילביץ { אלמוג } , יוסף שפרינצק.

העברה מ" חדשות בן עזר " גיליון 1917 , ינואר 2024.

גדעון הדס, בן הרצליה , חבר קבוץ עין גדי.

החזון הלאומי.

"מיום שנבנתה המסילה החדשה, מסילת ים המלח-עציון גבר מן ים המלח עד ים סוף, היה הכיכר פה למרכז המסחר וחרשת-המעשה של נגב ארץ ישראל… גם גפרית, ברום, גביש והרבה מיני צבעים וסממנים יוציאו כעת מתוך הביצות והאגמים אשר בסביבות ים המלח. והבקעה ההיא כולה אוצר כל חמדה נגוזה ומקור עושר רב לארץ," כתב החוזה הראשון של עתיד ים המלח בעת החדשה – אלחנן לייב לוינסקי (1910-1858) על שמו נקרא סמינר לוינסקי. בבחירות לקונגרס היהודי ב-1933 עברה הנהלת התנועה הציונית לנציגי תנועת הפועלים הארץ ישראלית ובן גוריון נבחר להנהלת הציונית. במאבקו של בן גוריון בתוך התנועה הציונית להקמת מדינת ישראל במידות מצומצמות נכלל גם חבל ים המלח. במכתבו לברנדייס (ביוני 1935) תאר בן גוריון את חזונו לגבי דרום הארץ שבו הוא ראה חשיבות גדולה לעקבה (אילת) ולנחל ערבה הנמשך מן המפרץ ועד ים המלח.
שלושה חודשים קודם לפרסום מסקנות הועדה ב"ספר הלבן" (ביולי 1937), הציע בן גוריון לוועדה תוכנית משלו להקמת מדינה יהודית בחלק של הארץ, תכנית שכללה את הגליל, עמקי חוף הים, הנגב וחוף ים המלח כולו עם פרוזדור עד ירושלים [ההדגשה שלי].בדיונים שהתנהלו ב-1947 בישיבות הנהלת הסוכנות היהודית, ממשלת המדינה שבדרך, הייתה הסכמה לגבי עתיד חבל ים המלח. כחודש ימים לפני החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, השיב בן גוריון לשאלות משה שרתוק (שרת) נציג הסוכנות באו"ם, כי הוא "מתנגד בכל תוקף לקרוע מהמדינה היהודית את הנגב הדרומי… חשוב שהשטח ממזרח לירושלים עם ים המלח, לרבות מפעל האשלג ובית הערבה, ייכלל במדינה היהודית כדי לאפשר קשר רצוף עם ירושלים דרך הנגב וים המלח."
אבל העצרת הכללית של האו"מ ב-29 בנובמבר 1947 אישרה את תוכנית החלוקה שכללה רק רצועה צרה של חוף ים המלח בשטח המדינה היהודית, מעין גדי ועד סדום יחד כל הנגב עד אילת. למרות שתוכנית החלוקה הזו לא היתה מקובלת על כל מחנה הפועלים בארץ, היתה תמימות דעים ביניהם לגבי חשיבות אזור ים המלח.

אז מי החליט על תפישת עין גדי ואילת? ומתי?
כחצי שנה לפני ההכרזה על הקמת המדינה, בתחילת שנת 1948, עם תחילת יציאת הבריטים מהארץ החל מטה הפלמ"ח בתכנון ההתבססות באילת והוא אף הגיש תכנית לפיקוד העליון של ההגנה. ב-4 בינואר 1948 הפיץ יגאל ידין את פקודת מבצע "ש" למפקדי החטיבות של ההגנה, האומרת שעליהם לתפוש שש תחנות משטרה בנגב המתפנות מהשוטרים הבריטים והערבים וביניהן תל אל מילח [היום בבסיס נבטים], ראס זווירה [ראש זוהר/ערד] ואום רש-רש [אילת]. כלומר, התחנות בדרך לים המלח, לסדום, עין גדי ואילת.
בתאריך 21 בינואר 1948, פקד יגאל ידין ראש אג"מ במטכ"ל, על מפקדי חטיבות הפלמ"ח להכין תוך חודש ימים תוכניות פעולה לתפישת כל תחנות המשטרה הבריטית שבנגב .מימושה של תכנית "ש" שהציע ידין התאפשר רק כשנה אחר כך, בשלהי מלחמת השחרור. בתאריך 19 בנובמבר 1948, ימים לפני כיבוש באר שבע, יגאל אלון מפקד חזית הדרום, כתב מכתב סודי-דחוף לאג"ם, לרמטכ"ל ולשר הבטחון בעניין קו באר שבע-עין חוסוב. במכתבו הוא מודיע שהם מסיימים את ההכנות לכיבוש הדרך מבאר שבע לסדום. רק לאחר כיבוש באר שבע ב-21 בנובמבר 1948, וב "מבצע לוט", שבמהלכו נתפשה משטרת כורנוב [ממשית] ב-23 בנובמבר 1948, ואחריה עין חוסוב [עין חצבה], נפתחה הדרך לסדום דרך מעלה העקרבים ואז הוסר המצור על סדום שנמשך כחצי שנה (ב-27 בנובמבר 1948).עם התחלת השיחות ברודוס עם מדינות ערב על שביתת נשק, ב-13 בינואר 1949, אליק שומרוני, ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, שולח לראש הממשלה ולרמטכ"ל תזכיר שכותרתו: "מעמדו של הנח"ל בצבא ובמדינה" ובו הוא מעלה הצעה ליצור גופי להתיישבות במסגרת "הבריגדה להתיישבות" האחת לאילת והשנייה לחוף ים המלח. בפברואר כתב יגאל אלון פתק שכותרתו סודי ביותר [ההדגשה במקור] אל ישראל גלילי, כי קיבל אישור מן הרמטכ"ל לשני מבצעים בהתאם להצעותיו: "א. עיצוב הגבול המזרחי של הנגב באזור הררי של חברון ומדבר יהודה. יש סיכויים שגם נתבסס בעין גדי (דרך הים). ב. כיבוש מפרץ אילת." ב-4 בפברואר 1949 שלח יגאל אלון מכתב סודי אל יוסף וייץ עם הצעותיו "בדבר החייאת חבל סדום בזמן הקרוב כשלב א' לתוכנית הגדולה: תיקון הדרך מבאר שבע לראס זווירה (ראש זוהר) והמשכתה לסדום, הפעלת בית החרושת בסדום, שיכון פועלי המפעל בבאר שבע או בראס זווירה, ו"הקמת מספר משקים…בעין חוסוב ועין גדי… שחלק מחבריהם יעבדו בסדום נוסף לענפי החקלאות … הקשר לעין גדי יוקם בתחבורה ימית." ב-1 במרס 1949, שולח סגן אלוף יצחק רבין קצין המבצעים של חזית הדרום, פקודת מבצע "עובדה" אל שלושת חטיבות חזית הדרום: :אלכסנדרוני," "גולני "ו"הנגב". הפקודה מגדירה את מטרת המבצע בשני סעיפים לקוניים: 1. השתלטות על מרחב הנגב הדרומי עד מפרץ עקבה. 2. הרחבת שליטתנו בחלק הצפוני-מזרחי של הנגב וייצוב הקו עין גדי-ראס זווירה-משלט 432-אום אל-בורג'. משלט 432 (היום כרמים) נתפש ב-2 במרס 1949 על ידי פלוגה א' מגדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני ובהמשך נתפשו יתר המשלטים. ב-7 במרס יצאה פלוגה א' בפיקודו של משה לנצט (יוטבת, אחד הבנים הראשונים של הרצליה) מבאר שבע ב-4 אוטובוסים והגיעה לסדום ב-8 במרס 1949. הכוח מנה כ 100 חיילים שכללו את פלוגה א', בתוספת מחלקת החבלה החטיבתית בפיקוד עזרא הק (אילון) ושלושה סיירי הפלמ"ח בפיקוד שמריה גוטמן מנען, דניאל בן מאיר (דיצי) מבית השיטה, ויאיר רבינוביץ מגן יבנה. לפני כן נשלח מחיפה לסדום, מפקד השייטת הקלה של חיל הים, שלמה אראל (שהיה אחראי על מחלקת ים בחברת האשלג בשנים 1948-1944 ולימים אלוף, מפקד חיל הים), כדי להכין את כלי השיט למבצע. בשעה 18.45 הפליג הכוח צפונה לעין גדי. שלמה אראל שפיקד על הכוח הימי, ניווט את הספינה "יתומה", וחנן לוין המכונה "חומקה", פיקד על הגוררת "מכור" שגררה את אסדת הנחיתה הגדולה שהיתה עמוסה בציוד ובאנשים. "יתומה" הורידה חוליה אחת בקצה הצפוני של הלשון לאבטחה, ואח"כ, בשעה 10 בלילה, הורידה חולייה שניה מדרום לשפך של וואדי ערייג'ה (נחל ערוגות) לסמן את מקום הנחיתה המיועד בלפידי אש. בחצות הגיעה "מכור" והנחיתה את האסדה בחוף המסומן. המחלקה הראשונה ירדה מן האסדה במבנה קרבי אך לא נתקלה בכוחות עוינים למרות הידיעות המודיעיניות על כ-40 אנשים מזויינים בעין גדי. הכוח המשיך למרכז הנווה וליד תל ג'ורן (גורן) נשארה מחלקה אחת עם כוח מסייע של המרגמות. סיירי הפלמ"ח הובילו את יתר הכוח למעלה, אל מעיין עין גדי. משם, עוד לפנות בוקר, בגשם וקור עלתה המחלקה השלישית בנקב עין ג'ידי (מעלה עין גדי/מעלה הציץ) אל הנג'אר (מצפה עין גדי), ותפשה אותו ללא כל התנגדות בשעה 05.30, ביום רביעי, ח' באדר תש"ט, 9 במרס 1949. (ב-8 למרס 1956 התאזרחה היאחזות הנחל של עין גדי).
לאחר מכן הגיעו מיספר פרדות מגדוד נוהגי הפרדות של צה"ל, כדי להעלות מים וציוד למשלט שהיה בראש מעלה הציץ. הפרדות שירתו בעין גדי עד שנת 1955, וגם סייעו ב-1953 לסקר של יוחנן אהרוני ברמת מדבר יהודה ובמערות, בהובלת ציוד, אספקה ומים דרך "מעלה הפרדות" שבנחל צאלים [היום מעלה צאלים]. הפרדות גם הובילו מים למשלחת הראשונה של סקר מצדה ב-1955, מעין גדי דרך שביל הנחש עד לתחתית ראש צוק מצדה.
לשמריה גוטמן ישנה גירסה שונה, לדבריו, בערב מבצע "עובדה", נודע לו כי מצדה ועין גדי לא נכללו בפקודת המבצע לתפישת אילת. אז הוא פנה ישירות אל יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, ושיכנע אותו לכלול גם אותן במבצע. אולם המידע הנזכר למעלה מלמד כי היוזמה לכך חילחלה בכל הדרגים עוד הרבה קודם לפניית שמריה לאלון. גם פריסת חטיבת אלכסנדרוני בגבול דרום הר חברון, כשליש מהכוח של חזית הדרום, נועדה בין היתר לשמור על עורפה של באר שבע. נראה לי ששמריה היה ממודר ולא הכיר את כל התמונה.
אזור ים המלח מילא תפקיד חשוב בכל תוכנית עתידית של ארץ ישראל מזה עשרות שנים. להכרה זו היו שותפים אנשים רבים שהיו בעמדות שונות. תפישת עין גדי, מצדה – כל החוף הדרומי-מערבי של ים המלח ועד אילת, לא היתה בבחינת כיבוש שטחים חדשים, או מחטף שנעשה מתחת לאפם של משקיפי או"ם, אלא היה זה יישומה של החלטה 181 של עצרת האו"ם.
היום חבל ים המלח הוא חלק ממדינת ישראל, שהוקמה על פי החלטת האו"ם, זוהי המדינה היהודית שחלמו עליה בעלי החזון, לוינסקי והרצל, ובן גוריון היה זה שזכה להקים אותה.

כיצד נקבע הגבול בגזרת עין גדי בסוף מלחמת העצמאות?
לקראת ביקור מפקחי או"ם לקביעת הגבול במסגרת שיחות שביתת הנשק ברודוס, שלח סא"ל שמעון אבידן ראש מחלקת מבצעים באג"מ מטכ"ל, בתאריך 10 במרס 1949, מכתב המסווג סודי ביותר וכותרתו מבצע ייצוב ב'. שם כתוב כי על הכוחות לייצב את עמדותיהם לקראת הביקור של מפקחי או"ם. ועליהם לבצע: "א. שיפור העמדות בלילה, ב. יצירת רושם שהעמדות אינן חדשות ושתראינה כאילו מוחזקות זמן רב בידינו."
מושיק לנצט, מ"פ פלוגה א', שלח את המ"כ דן ויינברג לסמן את קו החזית (דן השתתף בנחיתת הפלוגה בעין גדי וירד בסירה עם כמה חיילים לסמן את אתר הנחיתה בלפידים). דן יצא בלילה עם כתת חיילים והלך על חוף הים צפונה, להערכתו כ-5 ק"מ, והקים שם אוהל. הכיתה לקחה מזון וגם שני שקים מלאים בפחיות שימורים ריקות, ישנות וחלודות, אותן פיזרו ליד האוהל כדי ליצור רושם שהם נמצאים שם הרבה זמן. לדברי דן, הגיעו כשלושה משקיפים בסירה והתרשמו בהתאם (ראיון אישי ב-18-3-2010).
אולם בפועל, הם הלכו כ-3.5 ק"מ. נוסף לכך, עיון בהסכם שביתת הנשק עם ירדן שנחתם ברודוס בתאריך 3 באפריל 1949 מגלה כי יש פער בין הכתוב בהסכם למסומן במפה. בסעיף 5, סעיף קטן ג', של ההסכם נכתב: "בגזרה שתחילתה בנקודה (נ.צ. 0958 – ‎1925) בים המלח ועד הקצה הדרומי ביותר של ארץ-ישראל ייקבעו קווי שביתת הנשק בהתאם לעמדות הצבאיות הקיימות, כפי שנסקרו במרס 1949 ע"י משקיפי האו"ם, ויעברו מצפון לדרום כפי שהותוו במפה 1 שבנספח 1 להסכם זה."
כלומר, לפי הכתוב בהסכם, הגבול הצפוני נמצא בקואורדינטת רוחב 0958, הנמצאת מדרום לנחל ערוגות, כך שכל מעיינות עין גדי נמצאים צפונה ומחוץ לשטח מדינת ישראל. אבל, במפה המצורפת לחוזה, מסומן הגבול בעפרון עבה [ציינוגרף כחול בעובי ניכר] בקואורדינטת רוחב 1050 – 1100. על המפה חתומים סא"ל משה דיין, נציג ישראל וקולונל אחמד סודקי אל ג'ונדי, נציג ירדן, שכנראה לא הישווה את המפה עם נקודת הציון שבהסכם הכתוב. מכיוון שלפי הסכם שביתת הנשק הסימון על המפה המצורפת הוא המכריע, סומן הגבול בקואורדינטת הרוחב הצפונית ביותר על גבי המפות הרשמיות שהודפסו אח"כ בצבע ירוק כקו שביתת הנשק ישראל עם ירדן. בשטח סומן הגבול רק לאחר רצח חבר קיבוץ עין גדי, גיורא ברזילי, ב-20 בפברואר 1960. אז סומן הגבול משפת הים ומערבה על ראשי הגבעות בחביות שיש ביניהן קשר עין. החביות ממולאות בטון ובראשן נעוץ ברזל זווית, והן צבועות בפסי רוחב בצבע שחור ולבן ועדיין ניתן לראותן בשטח, בעיני כל אלו הממשיכים במסורת של העלייה לגלעד של גיורא.

במלאת 60 שנה לתפישת עין גדי, ב-14 במרץ 2009, יזמתי מפגש של אנשי פלוגה א, גדוד 32 מחטיבת "אלכסנדרוני" עם חברי קיבוץ עין גדי. הפגישה התקיימה בקיבוץ, במועדון העגול, והשתתפו בה משה יוטבת (המ"פ), שלמה אראל (אלוף, מיל'), דיצי (דניאל בן מאיר) מבית השיטה, סייר פלמ"ח ועוד כעשרה לוחמים מן הפלוגה. הפגישה התקיימה בתמיכת עמותת "אלכסנדרוני".

• הכתוב מבוסס על מסמכים בארכיונים וראיונות אישיים ופורסם ב"אריאל" 193, 2010.
  ד"ר גדעון הדס

---

שלום,
האם ידוע לך מי החזיק בעין גדי מ-1949 עד 1953? (כוח אזרחי ו/או צבאי)?
האם היו שם פעילויות נוספות לפעילות צבאית של שמירה על הנקודה והגבול?
בברכה,
משה צפרירי

בתקופה זו עין גדי הייתה משלט צבאי שהוחזק על ידי יחידות שונות שהתחלפו מעת לעת.
זו הייתה גם סוג של מושבת עונשין, כפי שתיאר לי אחד שהיה שם: היו שם כעשרה חיילים עליהם פיקד סמל, בסגנון של לגיון הזרים הצרפתי. אספקה דו שבועית קיבלו דרך הים, אם הגיעה, בגלל ים סוער, מנוע תקול וכו'. עד שנפרצה דרך הרכב ל-4X4 ב-1952 – שאותה החל הנח"ל לסלול במבצע סולל, באפריל 1949.
לאחר שנפרצה הדרך, תרתי משמע, הוקמה ההיאחזות בי"א באדר 1953, נ"חלאים ה'.
בברכה,
גדעון הדס

לאודי שלום,
למיטב ידיעתי לא היה כוח צבאי בעין גדי אחרי אנשי אלכסנדרוני שכבשו את המוצב בהר ישי. היו יחידות סיור של הצנחנים ואחרות שעשו סיורים במקום. הנוכחות הצבאית היתה מעל מצוקים, בעזרת סיורים של סיירות ומדי פעם סיור אווירי בפייפר על מנת לוודא שהבדווים או הלגיון הירדני לא משנים עובדות. האזור נחשב שכוח-אל ואיש כנראה משני הצדדים לא גילה בו עניין מיוחד. השינוי נעשה סמוך להקמת היאחזות הנח"ל, ואז סללו את הדרך מעין בוקק ועד עין גדי על ידי חיילי הנח"ל בעזרת כלי עבודה ידניים, בתוואי של המטיילים לאורך ים המלח.
בברכה,
צבי לפר

• גדעון הדס: להגיד שלא ישבו קבע בעין גדי מאז הכיבוש ועד להקמת ההיאחזות של הנח'ל , , זה פשוט לא נכון. ישבו שם מיחידות שונות של הצבא , כמו התותחנים. ולראיה אתם מוזמנים לראות את בריכת הדגים שבנתה גונדת תותחני נ.ט. 419 ב-7-3-1952. שנמצאת בתוך הסבך מול בניין המפקדה. כתוב עליה: "ממלכת-הגדיים. גונדה 419. סוללה נ.ט. 7.3.52"].

• * אודי שלום! קראתי בעניין רב את כתבתו המרתקת של גדעון הדס על ים המלח ועין גדי. בעמ' 28 נתקלתי בתאריך שכנראה מרוב פרטים ותאריכים לא שמו לב אליו. גדעון כותב שב-8 למרס 1956 התאזרחה היאחזות הנח"ל של עין גדי. בתאריך זה היה אמנם האירוע החגיגי (ואולי באמת זה מה שקובע באופן רשמי) אבל בפועל ראוי להדגיש שהעלייה הממשית של גרעין "שדמות" לעין גדי היתה ב-10 לינואר 1956.
• יונתן זמיר

אהוד: נשמח לפרסם זיכרונות של מי שהיו בעין גדי בין השנים 1949-1953,

{התקופה מכיבוש עין גדי ועד הקמת היאחזות הנח'ל }

העברה מ"חדשות בן עזר " גיליון 1916 , ינואר 2024.

מאז י"א באדר תר"פ (1920) חונך הנוער, בבתי הספר ובתנועות הנוער: "גבול המדינה היהודית  יעבור במקום שבו יהיה התלם האחרון." בניגוד למוטו הזה, נוספו למדינה היהודית האזור של בקעת ערד, מצדה ועין גדי, למרות שלא היו בתחום היישוב העברי ולא חלק מהנגב. לפי דברי הציניקנים עין-גדי לא הייתה באמצע שום מקום אלא בסוף שום מקום. גם היום, כבעבר, מלמדים בבתי הספר: בארץ היה מנדט בריטי, בריטניה החליטה להתקפל ממושבותיה ושטחי שלטונה בעולם, הוקמה ועדת או"ם שהמליצה לחלק את הארץ בין היהודים לערבים, לפי שטחים שהרוב בהם ערבים יהיו מדינה ערבית והיהודים יקבלו את השטחים שהם מעבדים. ועידת האו"ם 27.11.1947 החליטה לקבל את ההמלצה. היהודים הסכימו בעוד הערבים לא קיבלו את החלטה, פרצה מלחמת העצמאות, 5 צבאות ערביים פלשו לא"י וברובם נהדפו. נחתם הסכם שביתת נשק עם מצרים, ולקראת חתימה הסכם עם ירדן, קיבלה הממשלה החלטה, לבקשת בן גוריון, לכבוש את אילת ולהשלים את שטח הנגב שהוקצה לפי תוכנית החלוקה למדינה היהודית. בעיקרון זו האמת אך רק מלמעלה ובקווים כללים.  כחברי עין-גדי היום וגם חברים לשעבר חובה עלינו לדעת ולהנחיל לדורות הבאים: 

א. דה יורה

בינואר 1956 אזרח גרעין שדמות את עין-גדי, שהפכה מהיאחזות נח"ל, שהוקמה ב-1953, לקיבוץ. במאי 1956 הוקמה מועצה אזורית תמר. הוקמה מועצה ממונה בראשות יהודה אלמוג, ושני נציגי מפעלי ים המלח ושני נציגי עין-גדי (עמוס גנור וצבי לפר) ונציג משרד הפנים מבאר שבע. יהודה אלמוג שאף לפתח את שטח המועצה ובמיוחד מצדה ועין-גדי. מאחר וטרם הוקמו הרשויות הממשלתיות כמו רשות הטבע ונגנים, והמועצה האזורית היתה מנועה, חוקית, לפעול ולהקים מכספיה פעולות נרחבות, הוחלט להקים את האגודה לקימום מצדה ועין גדי, כאגודה עות'מנית כחוק. חמישה מחברי המועצה הצטרפו כמייסדי האגודה. לימים כשהתברר ששנור רגיל ותרומות מזדמנות אינן מספיקות להזיז דברים, העלה יהודה אלמוג הצעה לשכנע את משה שרת, שבאותו זמן התפטר מתפקידו כשר חוץ, להיות נשיא האגודה ולפעול  להשגת הכספים הנדרשים. לאחר מבצע קדש (מלחמת סיני) נסענו יהודה אלמוג ואני למעונו של שרת בירושלים. הגענו ביום גשום וקר ומשה שרת כיבד אותנו בתה רוסי ( לדבריו תה חייב להיות כמו נשיקה חם, מתוק וחזק). לאחר מכן יהודה אלמוג הציג אותי כחבר עין גדי וצעיר חברי המועצה. שרת מיד אמר שעליי לדעת איך נכללה עין גדי בתחומי מדינת ישראל. במאי 47' הוקמה ועדת האום לעניין א"י –  United Nations Special Committee On Palestine   ובעברית "אונסקופ" ואז החליטה הסוכנות לתמוך בוועדה ולצרף אליה כמלווים את אבא אבן ומשה טוב. תפקיד הוועדה היה לשרטט את גבולות שתי המדינות, ערבית ויהודית, לאחר שהצעה להקים מדינה דו-לאומית נדחתה, כולל ביקור בשטחי א"י.כבר בשלבים הקודמים למינוי הוועדה היה ברור שהחלוקה תיעשה על פי התושבים בשטח. ולכן הוקמו בסוף 1946 אחד עשר ישובים בנגב שחוברו לשני קווי מים. הוועדה, שכללה 11 חברים, ממדינות קטנות יחסית, ולכל אחד סגן ומחליף מאותה מדינה, היתה מסיימת את סיוריה בשטח בהתכנסות בבית ימק"א בירושלים כמשרדי הוועדה. לאחר תום כל כינוס היה אחד ולעיתים שני נציג הסוכנות מגיעים לבניין המוסדות בירושלים לדווח. לדברי שרת, באחד הימים, לקראת סוף עבודת הועדה, הגיעו למשרדו משלחת של שלושה יהודה אלמוג, שמריה גוטמן ומי שלימים נקרא מנשקה הראל. פנייתם היתה בנושא אי הכללת מצדה בשטח המדינה היהודית. הם היו כחלק ממדריכי הטיולים לעין-גדי וכמנציחי הסיפורים על מצדה והנחלתם למיטב הנוער ומעבר לכך.שרת הפסיקם לרגע ואמר מצדה אינה מוכרת בעולם ומעט מאוד אנשים מכירים ומוקירים את הסיפור. לכן יש למצוא סיבה רצינית יותר, לדבריו עין-גדי תדבר יותר ללב חברי הוועדה ששמונה מהם נוצרים מאמינים. בעין-גדי נכתב חלק ממזמורי ספר תהילים על ידי דוד המלך. בעין-גדי נכתב ספר שיר השירים על ידי בנו שלמה המלך וזו סיבה טובה יותר לעבוד עליה.ואכן, ברגע האחרון, לאחר שמפות החלוקה הודפסו – נעשה תיקון והשטח בצורת משולש שבסיסו הגבול שסומן מבאר שבע לשפך נחל פרצים לים המלח מדרום, ממערב ים המלח עד מצפון לעין גדי – נכלל בתחום המדינה היהודית. מאחר שהמפות כבר הודפסו, כאשר המדינה הערבית בצהוב והיהודית בירוק, וקווי הגבול בשחור, השטח שהוסף וגבולותיו נצבע ביד בירוק על גבי בצהוב. אישוש לדברי שרת קיבלתי מיד לאחר הקמת מוזיאון העצמאות בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד בתל אביב, מקום בו הוכרזה מדינת ישראל. ראיתי את אחד המוצגים: מפת החלוקה עם התיקונים היד, שניתן להבחין בהם אם מתבוננים במפה היטב.

ב. דה פקטו

עוד קודם למבצע עובדה, מטה הפלמ"ח הפך להיות מטה פיקוד דרום, המשימה שהוטלה על הפיקוד במרץ 1949 היתה מבצע "עובדה" – כיבוש אילת. אבל באותו מבצע "עובדה" שסיים את מלחמת השחרור, נעשה מבצע נוסף שסיפח באופן מעשי את מדבר יהודה הדרומי – מעין-גדי עד סדום, לשטח מדינת ישראל. מבצע זה, שלא ניכלל בפקודות המבצע של המטכ"ל, היה יוזמה אישית של אדם מיוחד במינו – הארכיאולוג שמריהו גוטמן. שמריה, שהוביל בשנות ה-40 טיולים וסיורים של תנועות הנוער ויחידות הפלמ"ח למצדה ולמדבר יהודה – הבין שכעת זו ההזדמנות האחרונה לספח שטח זה למדינת ישראל.לשמריה, רס"ן בחיל המודיעין שהקים את יחידת "השחר" (המסתערבים של הפלמ"ח) שעברה לצה"ל, נודע על ההכנות לכבוש את אילת, שלא כללו את עין-גדי ומצדה. שמריה הגיע נרגש לידידו יגאל אלון – מפקד חזית הדרום, וניסה לשכנע אותו בחשיבות הדבר הזה. יגאל טען שלא קיבל שום הוראה לכך מהמטכ"ל, ולכן אין הוא יכול לבצע את זה. שמריה שראה שהטיעון הערכי לא מספיק – אמר ליגאל שעליו לפעול כמו שהוא יגאל לימד אותם בפלמ"ח: בזמן תיכנון של כיבוש שטח מסוים, יש לתכנן גם השתלטות על עורף האזור, כדי שהאויב לא יוכל להגיע משם בהפתעה. יגאל, שהבין את הראש של שמריה ורצה לעזור לו,שאל אותו מה הוא צריך לצורך ההשתלטות.שמריה ביקש מחלקת חיילים ושני סיירים של הפלמ"ח, וכן כיתת ימאים מחיל הים להובלת הכוח בים המלח מסדום לעין גדי.יגאל אלון נתן לו מחלקת חיילים מחטיבת אלכסנדרוני שכבשה את דרום הר חברון, וישבה ליד הגשר ההרוס בכביש באר-שבע-חברון ליד דהריה. שמריה גייס את שלמה אראל – לימים מפקד חיל הים, שהכיר מעבודתו במפעל האשלג בסדום את הפעלת הדוברות שנעו בים המלח מסדום לקליה. סדום כידוע כבר שוחררה מהמצור בנובמבר 48' במבצע "לוט", וניתן היה להגיע אליה מעין חוסוב (חצבה) דרך ואדי אל-קצייב (נחל-אמציה).שמריה אירגן במהירות את הכוח הקטן שלו ודאג להיות צמוד לראש הטור של חטיבת גולני שירדה במעלה עקרבים המסוכן, כדי למנוע עיכובים. בסדום הם הכינו לשייט את הדוברות שנקראו-מעונות (MAUNOT) בלילה, כדי למנוע מהכוח הירדני בספי, ממזרח לסדום, לאתר את פעילות הכוח. הם יצאו לעין גדי בלילה חשוך וגשום של חודש מרץ ושמריה שזיהה את צוק מצדה המוכר לו, ניווט בדיוק למעגן הדיג של הבדואים בעין גדי. לאחר ההשתלטות על המקום הוא עלה עם כיתה לראש הר ישי ("הפרונקל") ששולט על כל האזור ועל הדרך הקדומה מעין גדי לחברון ("מעלה הציץ").כשהגיעו לשם משקיפי האו"מ – הם קבעו את קו הגבול ("הקו הירוק") מהר ישי דרך הר חולד לרכס  דרום הרי חברון בואך מצפון לצומת שוקת. כך הצליח שמריה גוטמן בתעוזה וביוזמה מקורית, לספח חבל זה לתחום מדינת ישראל.

צבי לפר, ממייסדי קבוץ עין גדי. בן קריית חיים המתגורר בה היום.

עין גדי – 68 שנים להתיישבות אזרחית ע"י גרעין "שדמות"{ 10.1.1956}

לוותיקים, למצטרפים, לדור ההמשך

ברכותיי לאנשי הקהילה כולה

"הימים שחלפו, לא ישובו עוד

כל שבעבר נראה נשגב, מלא הוד.

אנו, דור תקומה ועצמאות

חלמנו ולחמנו למדינה וחֵירות

נשאיר לדורות אחרינו

תקוות לשלום ולשלווה בעקבותינו."

עתה, בימות המלחמה

נתפלל לשלום חיילינו ומפקדיהם,

לשובם בשלום של החטופים,

נעודד את העקורים מבתיהם,

ולכולם  – שיקום מהיר.

בידידות רבה,

דְּבוישֶה – דבורה סְלֶפּ גּוּטְמָכֶר וב"ב