תקופת הטירונות { 1954 } של חברי גרעין " שדמות " בנח'ל , מייסדי עין גדי.
העברה מ"חדשות בן עזר ", גיליון מספר 1920 , 28.1.24.
לאהוד{ בן עזר } שלום,
שמעתי היום בחדשות הבוקר שחיילי הנח"ל שעמדו לצאת מרצועת עזה, הועמדו למשפט על שלא הסתפרו, ונשפטו, אך מפקד חטיבת הנח"ל ביטל את המשפטים, ופסקי הדין. הדבר מזכיר לי שני מקרים שעברתי בעת שירותי בנח"ל, הראשון ודאי ידוע לך, אינני זוכר אם היית מעורב.
1. בגמר האימונים, עם נשק פסול ללא נוקר שהאות "ת" צרוב בקת, ביום חמישי בערב, צעדנו כשעה עם חגור-פילים חזרה לבית דראס. התרחצנו, אכלנו וניקינו נשק, הרוב הלכו לישון ורק מחלקה אחת יצאה למסדר שמירה. למחרת לאחר מסדר הבוקר צעדנו כרגיל לאכול. לאחר מכן הלכנו להחזיר את הרובים לאפסנאות לפני יציאה לחופשה, לאחר כשישה שבועות. התלבשנו בגדי אל"ף, מצחצחים סמל הטירון שעל הכובע ואת אבזם החגורה בבראסו שיבריקו ולא יעשו לנו בעיות. במסדר לפני היציאה לחופש, הודיעו לנו שעלינו לחזור ביום ראשון בשעה 9:00 בבוקר לכל המאוחר. כמו כן הודיעו שחיילים ששמם ייקרא יעמדו למשפט המג"ד, ויוכלו לצאת לחופשה רק לאחר המשפט. רוב החיילים מהגרעין ["שדמות"] נקראו למשפט ואני בתוכם. הרס"פ שלנו סמל ראשון מכלוף הציב אותנו בשלשות לפי מיספר אישי, שיהיה לו קל להצעיד את החייל למשפט, והסביר שעלינו לצעוד עד לשולחן המג"ד ולעמוד לפניו בדום מבלי להצדיע. הראשון יצא ואחריו השני ודיברו ביניהם שקיבלו קנס 3 לירות, שזאת המשכורת החודשית של חייל. כך נמשכו המשפטים די במהירות. כשהגיע תורי. הוצעדתי לחדר המג"ד נעמדתי בדום מתוח. המג"ד הקריא מנייר את האשמה, אובדן שמורת כוונת קידמית, ושאל "מודה או לא מודה?" עניתי: "המפקד שכחת לשאול אותי אם אני מסכים להישפט בפניך." הוא שאל מה המקור לידיעתי בחוקת השיפוט הצבאי? עניתי: "בזמן השמירה כשעברתי ליד משרדך, כל פעם קראתי פיסקה אחת, כך שקראתי חלק מפקודת מטכ"ל." הוא שאל: "למה אינך רוצה לעמוד למשפט לפניי, כאשר בבית דין אתה צפוי לעונש גדול יותר?" עניתי: "בבית דין יעמוד לרשותי קצין חוקר שיבדוק את כל הפרטים. אנחנו כטירונים, לא היכרנו את הרובה, איש לא הסביר לנו מה יש ומה חסר ברובי התרגול, הצבא לא נתן בנו אמון ודאג להוציא את הנוקר מהבריח, וסימן את הרובים ב'ת'. אני סמוך ובטוח שהרובים נפסלו לשירות בגלל הפגמים ולכן סומנו ב-'ת', כמו כן לא בלתי נמנע, שכבר בעבר נתגלו ה'פגמים' הנזכרים בכתב האישום, וחיילים אחרים הואשמו בהם." הוא אמר, "חכה רגע, אתה יכול לעבור לנוח." הרים טלפון וקרא את קצין השלישות לחדרו. כשהגיע הקצין שאלו המג"ד, שהיה חדש בגדוד, האם פרט לביקורת מטכ"ל הנוכחית היו בדיקות כאילו בעבר, ומה היו הממצאים. הקצין השיב כי לפני פחות משנה נמצאו פגמים זהים, והרובים היו תקולים בעברם. המג"ד הודה לו, הוא יצא והמג"ד אמר שאשב על כיסא בצד ואמתין. הוא ביקש להתקשר עם מפקד הנח"ל ולברר איך לנהוג. בינתיים הרס"פ ששם לב שאני נמצא הרבה זמן וראה אותי יושב בצד, צעק עליי לקום ולעמוד בדום במשפט. המג"ד הרגיע אותו ואמר שהורה לי לשבת וביקש מהרס"פ להמתין בחוץ מספר דקות. המג"ד השיג את ארווין דורון, מפקד הנח"ל, וסיפר לו על מה שקרה, ושאל מה לעשות. לאחר שהמג"ד שמע את תשובת מפקד הנח"ל, הורה לי לצאת ולהודיע לרס"פ להוציא את החיילים לחופשה שכן כל המשפטים בוטלו. הוא אמר לי שעליי לעזור לו בעבודה לבטל את פסקי הדין לכל החיילים שכבר נשפטו. לשם כך עליי ללכת לשלישות להשיג עט עם דיו בצבע ירוק, למחוק בילקוטי השירות את ההערה שנרשמה באדום, בדף ההתנהגות של כל חייל שנשפט, בשני קווים ישרים מקבילים ולרשום את התאריך בעט הנ"ל. הלכתי לשלישות ואיתרתי עט עם דיו בצבע ירוק. מחקתי הרישום של המג"ד בירוק ורשמתי תאריך ומסרתי למג"ד את התיק פתוח על מנת שיחתום ויטביע את החותמת שלו. הליך זה נמשך כשעה, ולאחריו אמר המג"ד שאחזיר את העט לשלישות, וכן שאפנה אליו בכל מקרה שאחוש שנעשה עוול לחייל. הצדעתי לו ויצאתי. ליד השער עמדתי לחכות לטרמפ עד לצומת קסטינה לפחות. כעבור כ-10 דקות יצא המג"ד בג'יפ שלו, עצר לידי והזמין אותי לנסיעה לכיוון רמת גן שם גר. כמובן שהסכמתי ונסעתי איתו עד לצומת ארלוזורוב שם ירדתי לחפש טרמפ. בערב נפגשנו, וחבריי מהקריה שאלו מה היה וסיפרתי להם. ושאלתי מדוע הסכימו לקבל קנס ולא אמרו מילה. אחד החברים אמר בין כך הכסף לא מגיע אליו אלא לקופת הגרעין.
2. המקרה השני אירע כשנה לאחר המקרה הראשון. אני נשלחתי לשרת בסיירת הנח"ל לתקופה של שלושה חודשים. בוקר אחד הודיעו לנו שאלוף לסקוב, סגן הרמטכ"ל, יגיע בדקוטה ועלינו ללוותו בג'יפ ובקומנדקר מאילת ועד באר מנוחה לאורך הגבול. הצוות שאני הייתי בו היה אחרי לילה של מארב בוואדי שחורת, וישנתי 2-3 שעות בסה"כ. באשר הקומנדקר בו נסענו הגיע לשדה התעופה, המתנו למטוס הדקוטה שיביא את לסקוב ופמלייתו. ניצלתי הזמן כדי לנמנם על מגן הגלגל הקדמי והמדרגה הצמודה. כששמעתי את רעש הדקוטה התעוררתי ונעמדתי ליד הקומנדקר. לסקוב הגיע ליד הקומנדקר, ואמר שהוא מעדיף לנסוע בקומנדקר ולא בג'יפ פתוח ללא חלון קדמי. הוא התיישב בכיסא ליד הנהג, ואני עליתי והתיישבתי על הספסל מהצד שבו ישב לסקוב, שכן עליי להפעיל המגל"ד במידת הצורך. לסקוב הסתכל ואמר לי": "תוריד את הסמרטוט מהראש." עניתי שזו כאפייה צה"לית, האות צ בעיגול מקיף טבועה עליה, שחור על הבד הצהוב. הוא חזר ואמר: "תוריד את הבד הצהוב." הורדתי והוא ראה שאינני מסופר. קרא למ"פ שלנו, איצה, ואמר לו: "תרשום לו תלונה על שאינו מסופר." חייכתי והתחלנו לנסוע. כשהגענו לעין עברונה, המקום הצפוני בעולם בו גדל דקל הדום, עצרנו, לסקוב ירד והסתכל במשקפתו אל מעבר לגבול הירדני הסמוך. חיכיתי שיחזור ויישב במקומו, ועליתי לספסל ליד המגל"ד. לסקוב שאל: "למה צחקת שהורדתי למ"פ שירשום לך תלונה?" עניתי: "כיוון שהמ"פ שרשם תלונה אינו יכול לשפוט אותי אלא המג"ד, שמקומו בבית דארס, אקבל זמן לעלות צפונה ואלך להסתפר כיוון שבאילת אין ספר ולא הייתי בחופש ארבעה חודשים. אני סמוך ובטוח שהמג"ד יוציאני זכאי בנסיבות העניין." לסקוב לא ענה והמשכנו בסיור בדרך הסמוכה לגבול, שלא היה מסומן אלא במספר חביות רחוקות מאוד האחת מהשנייה. הסיבה היתה חוסר מחשבה של אנשים שהגדירו לצ'רצ'יל את הגבול בין ירדן לפלשתינה: "קו המחבר את כל הנקודות הנמוכות ביותר בחתכים מזרח מערב לאורך הערבה בין ים סוף לים המלח." הבעייה היא שהן נחל צין הזורם לים המלח, והן נחל הערבה הנשפך לים סוף – הם נחלי אכזב, זורמים רק בעת שיטפונות ומשנים כל הזמן את מיקום הערוץ וממילא הנקודה הנמוכה משתנה לאחר כל שיטפון. גם הדרך בה נסענו השתנתה לא פעם בעקבות השיטפונות. המשכנו עם עצירות כל חצי שעה, לתצפיות ולאיתור המקום במפה שהיתה ברשותנו 100,000: 1 (כל ס"מ במפה שווה לק"מ במציאות). כמובן איצה לא רשם לי תלונה ולא היה משפט.
בברכה, צבי לפר
בתמונה : טיול חברי קבוץ עין גדי ברפיח, מלחמת סיני 1956.{ מתוך ארכיון קבוץ עין גדי }.