לכאורה, סופר הכותב פרוזה יכול לכתוב כל דבר, כיד הדמיון הטובה עליו. אך אם הוא עוסק בנושא "מדמם" כפרשת קסטנר, מוטב לו לחקור היטב ובצורה מקיפה את כל שנחקר ונגלה בפרשה מאז עלתה לכותרות בשנות ה-50 של המאה הקודמת. לדאבון הלב בחרה הסופרת עפרה עופר אורן, בספרה "מעקב", לאמץ דווקא את ספרו העוין של רייכנטל, המסתמך על "עדויותיהם" של פושעים נאצים כעדויות אמת, השמחים להאשים את קסטנר בשואת היהודים ובכך להסיר אשמה מעצמם ("ספרים", 20.11).
במחקרים רבים שנעשו לאורך השנים על ידי חוקרים שונים הוכח ללא ספק, כי קסטנר וחבריו ב"ועדת העזרה וההצלה" פעלו במלוא כוחם להצלת יהודים רבים ככל האפשר, ובתנאים הבלתי אפשריים שנוצרו לאחר פלישת הנאצים להונגריה. אם יש את מי להאשים באי העברת המידע על העלול לקרות ליהודים, הרי אלה ראשי הקהילות השונות, אשר פעילי תנועות הנוער הציוניות שנשלחו אליהם מטעם ה"ועדה" וראשי תנועות הנוער, עם תעודות מזויפות, כספים ורשיונות, וביקשו שיידעו את קהילתם בצפוי לקרות, גורשו בחזרה כמקימי פאניקה מיותרת (דרך אגב, אלי ויזל היה תלמיד בישיבה, ואם לא שמע על הצפוי לקרות, הוא יכול להאשים את ראש ישיבתו). קסטנר, אשר סיכן את עצמו לאורך כל הדרך בעת ההתמודדות עם אייכמן, לשם הצלה רבה ככל האפשר, הציל עוד אלפים רבים, בדרכים שונות, הרבה מעבר ל"רכבת" הידועה. והרכבת לא היתה של "מיוחסים". עלו עליה אנשים מכל גוני הקהילה, ולפי בחירת ראשי הקהילות השונות, וכמובן גם פליטים, יתומים, חלוצים, וסתם עמך (קסטנר לא צירף עצמו לרכבת). גם כשהרכבת הגיעה לשווייץ וקסטנר נוכח שאכן כולם כבר בטוחים, הוא לא נשאר בשווייץ הנייטרלית, אלא חזר לתופת המופצצת על ידי בעלות הברית. יחד עם קורט בכר, שהתמנה על ידי הימלר לאחראי על כל מחנות הריכוז, עברו ממחנה למחנה, כדי למנוע את ביצוע פקודת היטלר לחיסול הסופי של שארית האסירים ולגרום להעברתם לידי צבאות הברית הקרבים. בברגן בלזן לבדו היו באותו מועד כ-60 אלף אסירים. ניצולים אלו אינם יודעים עד היום על חלקו של קסטנר בהצלתם. עדותו של קסטנר בנירנברג לאחר המלחמה נעשתה בשליחות הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי, וכן שימש חוקר של נאצים בכירים לבקשתם של האמריקאים. קסטנר הוא זה שהעלה בנירנברג את נושא "שואת היהודים" כפשע בפני עצמו, ולא כ"תוצר לוואי" של פשעי מלחמה. הוא גם זה שהדגיש שם את אשמתו של אייכמן בהשמדת היהודים. ברור שכל אלו שלא ניצלו במאמציו של קסטנר, נוח להם לחפש ולמצוא בו את האשם לגורלם, וחברו אליהם יריביה הפוליטיים של מפא"י, שעשו את פרשת קסטנר כלי ניגוח נגד "משטר בן־גוריון".
עפרה קציר, רחובות