נילי דיסקין: "איך הדברים מתחברים "
מאחר ואני קוראת רק מעט אתרים, כדי לחלק את הזמן כך שלא ייבלע כולו ע"י המחשב ( זאת הנטיה הטבעית) ומאחר והאתר הקרייתי הוא אחד מהם, כשברור שה"ניפוי" עובר דרך מוחו של אדם אחד – אבל לי הוא מתאים ( יחד עם עוד ניפויים של חברים קרובים ובודדים – מבחירה,ששולחים מיילים, ואשר על כן האובדן של מיכה חן כל כך צורב גם מעבר לאובדנו של חבר) – יצא לי הבוקר לעיין באתר, והדברים התחברו לתובנות שבהן אני אוחזת כבר זמן רב , ושהתגבשו כעת למילים.הראיון עם חיים גורי העלה בי את הידיעה שלמשוררים אמנם ניתן כישרון שמביא אנשים אחרים להקשיב להם, אבל הדבר החשוב הוא מה שיש להם להגיד בהיותם רגישים קצת יותר מאחרים ובוודאי שכשרוניים יותר מ"רגישים" רבים אחרים, לאמר את הדברים ביכולת נדירה של מי שחווה חוויה ובד בבד נמצא כאילו גם "מחוץ לה" ויכול לראותה בהקשר הרחב יותר שלה.זהו בעצם הערך המוסף של המשוררים שמתמצה כל כך יפה בראיון איתו. בנוסף, הכתבה על "הכריש" הנעלם במעוז-חיים, מלבד היותו "שעון מעורר" לכל מי שגיחך כשהפלשתינאים טענו שאנחנו שולחים כרישי טרור אליהם, (כך גם המידע החלקי על הגברת שחוסלה, ושאילפה דולפיני תקיפה.)מראה לנו משהו שהיינו מעדיפים להדחיק. דהיינו שעם הנלחם על חייו ( והמדינות הערביות דאגו במשך השנים לשמר את ה"מלחמה" הזאת בכך שלא הסכימו להפוך את הפליטים הפלשתינאים לאזרחיהם) ,עם כזה, מנצל כל שביב כשרון או מחשבה יצירתית ומשעבד אותם למלחמתו. אין כוח בעולם , כמעט, שיכול לבלום את רצונו בהגדרה עצמית כעם השב למולדתו. אם אכן חינכו אותו להאמין בכך. כל הטיעונים נגד, צודקים ככל שיהיו, אינם יכולים לעמוד בדרכו. זה עניין פרגמטי לחלוטין. לא עניין של "צדק" מול אי-צדק, או מה שיותר בעייתי – צדק מול צדק אחר, סותר הנאום של הגברת המוסלמית בארה"ב (בריגיטה גבריאל) מכיל תובנה נוספת, שהעולם ,בעצם, לא מתחלק לעמים , צבעים,או דתות, אלא לקיצוניים שגדלו על שנאה, ומסרים חד-מימדיים , או מתונים שגדלו על מצע של אהבה, ספקות, מגוון צבעים, היסוסים, וחשיבה עצמאית. זוהי התובנה שיכולה להסביר לנו גם את הרגשות שלנו כלפי הקיצוניים שלנו ( נטורי קרתא, נוער הגבעות, רצח רבין וכד').החינוך לעומת שטיפות המוח – הוא המפתח. אם נלמד את ילדינו לחשוב בעצמם, ולא לקבל כל מה שאומרים להם כקדוש – דיינו. המוסלמים בעולם ( כמובן שלא כולם. ההכללות הן אבי אבות הטומאה!,רק הקיצוניים, אבל יש הרבה כאלה) עושים בפועל את מה ששנים העלילו עלינו, היהודים, בפרוטוקולים של זקני ציון. ויוצאים מזה די בשלום באירופה ובארה"ב. מזל שיש אנשים אמיצים עם עיניים פקוחות לרווחה, ואנשים רגישים שחשים כסיסמוגרף את הדברים האלה,ועימם אנשים פחות רגישים ומעשיים שמתרגמים את הדברים לקליפת הגנה על הרגישים ועל כולנו בעצם. זהו. נשמע פילוסופי. אולי פלצני. אבל פירוט יתר יביא לרשימה עוד יותר ארוכה. ארוכה מדי. שבוע טוב. נילי דיסקין. נ.ב. הכיכרות של קריית-מוצקין שהובאו לאתר, מראות לדעתי פן אחד, קטן ככל שיהיה, המראה כמה יכולה קריית – חיים לצאת נשכרת מהתנתקותה מחיבוק הדוב המזיק של עיריית חיפה.ועוד נ.ב. אחד – השביל לצד הנחל בגן האם במצגת היפה של שחר, מזכיר לי, דווקא, איך הלכתי כילדה לאורכו, עם בת דודתי, כשהורינו נשארו על הדשא הראשי בגן-האם, ובחור ערבי ניסה לאנוס אותי וברח לאחר שבת -דודתי בתושייתה אמרה "או, הנה אבא ואמא", דבר שלא היה נכון ,אבל הבריח אותו. לא רק שלא סיפרנו את זה להורים, אלא שעד היום, עשרות שנים לאחר מכן – לא שוחחנו על כך. אז הורים, וסבים- אל תשלחו ילדים לבד אל שבילים סבוכים ונעלמים כאלה.