את דירת חלומותינו השנייה קנינו בסכום עצום (שמונה עשר אלף ל"י), ואכן עד מהרה נקראתי לפקיד השומה כדי להסביר לו איך הצלחנו לגייס הון עָתֵק זה. ההסבר הניח את דעתו, ואני זכיתי בתובנה מדוע את עתירי הממון אין מטרידים בשאלות כאלה: כיוון שפקידי השומה עסוקים בשכירים זוטרים כמוני, לא נותר להם זמן להטריח את הלווייתנים.
דירה זו, שקנינו בתוכנית חיסכון לבניין, נבנתה ברחוב ההסתדרות שבדרום גבעתיים, וגרנו בה באושר עם שני ילדינו. הכל היה שפיר, עד שרחוב אלוף שדה הפך לציר תנועה מרכזי, סואן ביום ובלילה. חיפשנו אזור שקט יותר, וכך הגענו לדירת חלומותינו השלישית: בשכונה טובה בישוב שטרם הוכרז לעיר, בגוש דן.
הדירה היתה בקומה שביעית בבית בן שמונה קומות בנוי בבנייה טרומית – עם מעלית. אני מציין עובדה ברורה זאת, משום שמנוע המעלית התעכב בשווייץ חודשים אחדים, ואנו פיתחנו כושר מעולה בטיפוס במדרגות, וכן יכולת תכנון לוגיסטית לנצל כל עלייה וירידה בצורה המרבית.
מתכנני שכונה זו מצאו דרך לחסוך בעלויות חדר המדרגות: תחנות המעלית נקבעו במרחק חצי קומה מכל דירה. מגרעת זו לא הורגשה כשנכנסנו לדירות, אולם במשך השנים התבררה כחסרון ניכר, כשצריך היה להעלות או להוריד עגלת ילדים, כיסא-נכים או סתם להפעיל רגליים עייפות או מוגבלות.
במשך השנים התחלפו חלק מהדיירים, וכך נכנסו לקומה הרביעית זוג ניצולי שואה. הקשר שלהם עם שאר הדיירים (רובם זוגות צעירים והורים לזאטוטים) היה רופף מאוד. הבעל לא נרפא מטראומות השואה, ונוהג היה לשוטט בשכונה ולהביא הביתה כל מיני חפצים – צורך אגירה שאשתו לא הצליחה לבטלו על אף מצבם הכלכלי הסביר.
חלפו השנים, והשניים הלכו לעולמם. מסיבות לא ברורות הורישו את דירתם שבקומה ד' לישיבה. ומה תעשה ישיבה בדירה שניתנה לה במתנה בשכונה חילונית? הימים היו ימי העלייה הגדולה מברית המועצות, ולפיכך עמדה הישיבה והשכירה את הדירה למשפחת עולים בת שש נפשות, בכללן סבתא רבתא ושתי סבתות, מלבד הילד. אבי המשפחה היה אדם חרוץ שעבד ללא לאות, ולאחר שחסך די הצורך, עקרה המשפחה למקום אחר.
איש לא ניקה את הדירה בתום השכירות, והיא נותרה בשממונה, אבל לא לזמן רב: משפחת עכברים בחרה בה למשכן, תוך שהיא מתקיימת לשׂובע על שיירי מזון שנותרו שם. בוקר אחד קראה לנו שכנתנו מהקומה החמישית, מבוהלת ונרעשת: על רצפת מרפסתה נותרו סימנים ברורים שעכבר מקומה ד' ביקר בלילה בדירתה, ומי יודע אם אין זה הסייר שנשלח למטרות התפשטות. הצענו לשכנתנו להביא אליה ליום-יומיים את חתולתנו הטובה והנאמנה כדי להרתיע את העכברים, אבל היא העדיפה לסגור את כל המרווחים במרפסת כדי למנוע את חדירת הפולשים מהחוץ.
מתקין התריסים הוזמן, ובאותה הזדמנות שהוא כבר שם ביקשה ממנו שכנתנו לפרק את הדלתות המפרידות בין הסלון למרפסת. כיוון שכך, מדוע לא לאחד ולחדש את הריצוף במרפסת ובסלון?
דבר גרר דבר, וכעבור כחמישה חודשים של סיוט מתמשך לשכנתנו ואי-נעימויות שונות לדיירי הבניין כולו, היתה זאת דירה חדשה לחלוטין – חוץ מהשלט על הדלת לא נותר בה כלום מהישן. לדירה הזדמנה גם ארכיטקטית פְּנים שהתמחתה בתורת הפנג-שואי. היא הציעה לפתוח עוד כמה פתחים גדולים בקירות הבטון שבין החדרים, לשיפור זרימת האנרגיות. שכנתנו סירבה בנימוס, משום שהאנרגיות שלה אפסו לגמרי.
במסיבונת שנערכה בסיום מבצע השיפוצים, התפעלו כל המוזמנים מהדירה המרהיבה, שלא היתה דומה לה בכל השכונה. ומי לא הוזמן? – העכבר, שאלמלא הוא, ספק אם המסע הארוך, היקר והמייגע הזה היה מתחיל.