כל המתפרסם לראשונה בפרק " מה חדש ", נותר במדור זה שבועיים מיום הפרסום.

לאחר מכן , הפרסום נשמר על פי הקטגוריות, הרשומות אנכית משמאל לדף זה.

כניסה לאתר הישן. בסרגל העליון {ברקע הכחול } במסך זה , נמצא פרק" לאתר הישן ". לחיצה על כותרת פרק זה , תעביר אתכם אליו .לרשותכם ועיונכם חומרים רבים ומגוונים מראשית ייסוד "האתר החופשי של בני קריית חיים."

בברכה

אלי רביד {ליישי.}.

שורה מתוך 'הרעוּת' על אנדרטת זיכרון בבית הספר 'כדורי' (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה)

העברה באדיבות " עונג שבת " 8.5.24 בעריכת פרופסור דוד אסף.

ביצוע המקורי של השיר, בפי להקת הציז'בטרון והסולן גדעון זינגר. ההקלטה היא מתחילת שנת 1949

העברה מ"שירונט."

הרעות

מילים: חיים גורי
לחן: סשה ארגוב

על הנגב יורד ליל הסתיו
ומצית כוכבים חרש חרש
עת הרוח עובר על הסף
עננים מהלכים על הדרך.

כבר שנה לא הרגשנו כמעט
איך עברו הזמנים בשדותינו
כבר שנה ונותרנו מעט
מה רבים שאינם כבר בינינו.

אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח.

הרעות נשאנוך בלי מילים
אפורה עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים
את נותרת בהירה ודולקת.

הרעות כנערייך כולם
שוב בשמך נחייך ונלכה
כי רעים שנפלו על חרבם
את חייך הותירו לזכר.

ונזכור את כולם…

סיפור השבוע וסרט דרמטי קצר (20 דקות) ליום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה

שלום ידידיי

גם השבוע אינני מביאה אגדה משמחת אלא סיפור קצר העוסק בשכול. הסיפור הופק בסרט "קווים מקבילים" על ידי חברי חוג הטלוויזיה הקהילתית בנוה מונוסון. בימוי יוחנן ולר,  הפקה רינה מזור, צילום רוני שפיר יחיאל הל אור ואריה ריכטר.  תסריט רותי יצחקי ריכטר עריכה תמי שחם.

 הנה הקישור:

קווים מקבילים עם כיתוביות באנגלית  דרמה. 20 דקות.

קווים מקבילים

מאת רותי יצחקי ריכטר

היא ידעה שחייה זורמים בשני נחלים שלעולם לא ייפגשו. הם  היו בעיניה  כשני קווים מקבילים, ואף שעברו כבר יותר מעשרים שנה מיום שסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון, עדיין הדהדו במחשבותיה דברי המורה לגיאומטריה המדקלם בפאתוס: "שני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו". היא לא ידעה מדוע דווקא את המשפט הזה זכרה מכל שאר המשפטים, ואולי רק העמידה פנים שלא ידעה? היא בחרה שלא לחשוב על כך, והשתדלה להתעלם ולהעסיק את  עצמה במחשבות אחרות.

הזרם התת-קרקעי היה שייך לאיש שנפל במלחמה, ואף שעתה כבר הייתה נשואה שנים רבות לחברו הטוב שגידל יחד אתה את ילדו של האיש המת וילד עמה שני ילדים, פיכה הזרם התת-קרקעי בחייה וליווה אותה בכל מעשיה.

הזרם השני, הזרם של האיש החי, היה מפכה בקול תרועה מעל פני השטח, מעז פניו בלילות אהבה ומשרה ביטחון בטרדות היום-יום. הוא נשא עמו לפעמים רגעים של אושר ולפעמים של שלווה ומעולם לא שקט.

בימי חול רגילים לא הפריע הזרם התת-קרקעי לזרימתו התקינה של המעיין העילי, שהמשיך לפכות בכוח, ומימיו הזכים חייכו כמזמינים אותה ואת ילדיה להתרענן מעט.  רוב ימות השנה הקפידה להרהר באיש המת רק בעת לילה או כשהייתה בביתה לבדה, אבל כשהתקרב יום הזיכרון היה האיש המת קם לתחייה במחשבותיה, כובש את כל ישותה, מביא עליה פיזור דעת, וסותם כמעט לגמרי את האפיק העילי.

בתקופה שבין יום השואה ליום הזיכרון נזהרו ילדיה לא להעלות את חמתה, ופעם אחת, כשעברה ליד דלת חדרם הפתוחה למחצה, שמעה את בנה הבכור מסביר לאחיו הצעירים ממנו: "אל תשימו לב שאמא מתנהגת עכשיו ככה. זה יעבור לה. זה פשוט עונתי אצלה."

דבריו הכאיבו לה, והיא חמקה למטבח ובכתה שם בסתר. היא זכרה את התקפי הדיכאון שתקפו את אִמה בעונת החורף, שהביאו עמם חרדה עמומה ופחד מן הלא נודע, כי מעולם לא ידעה מתי תצמח הרעה ואיך תוכל להתגונן בפניה. היא נדרה אז בלבה שילדיה לא ידעו את הצער הזה, והנה ירשו גם ילדיה את  כאב הילדה שציפתה בקוצר רוח שתעבור העונה הקשה ואמה תשוב ותחייך, תרעיף עליה אותות חיבה, ותשוב להיות אישה שמחה.

האיש החי היה מהלך בימים שלפני יום הזיכרון  על קצות אצבעותיו כרדוף אשמה, נכון להניח תמיד יד מנחמת על כתפה, ואורב לדמעה סוררת שתיקווה בזווית עינה, אך היא התעלמה מניסיונותיו והייתה עונה על שאלותיו בקוצר רוח  שלא הצליחה להסתירו.      

היא ידעה שאיננה יכולה להסביר לו ולילדיה שככל שחולף הזמן ומתרבים ימי הזיכרון, הולכת ודוהה בדמיונה דמותו של אהובה המת. היא ניסתה להיאחז בשברירי קווים, להחזיק בקצה חיוכו הממהר להימוג ולדמיין את מגע עורו המחוספס כשהיא מלטפת את אמותיו, אבל זכרה רק רסיסים וקרעים שלא הצליחה לחבר לדמות אחת. לעיתים היו אלה רסיסים של צחוק ולעתים מילים של חוסר סבלנות ורוגז כבוש שלא התגבשו לתמונה ברורה, והיא חשה מדי שנה שהיא שוב מאבדת אותו. 

בימי ילדותם היוו היא, האיש המת והאיש החי שלישיה שחבריה כמעט לא נפרדו. הם גדלו בשכנות, למדו ביחד, והתגייסו לצבא מיד לאחר שסיימו את לימודיהם בבית הספר האזורי. כעבור שנים אחדות נפרדו דרכיהם, אבל הם שבו והתראו כשבאו בשבתות לבקר את הוריהם במושב. היא התלבטה בין שני אוהביה, ולבסוף נישאה לאיש המת והולידה עמו את בנה הבכור, שעיניו כעיני אמו ושחוקו מזכיר את חיוכו של אביו. אחר כך פרצה המלחמה הארורה, ובעלה, רעהו של האיש המת, נשא אותו בזרועותיו וניסה לשווא להחיותו תחת מטר של אש. 

בימים שלאחר מותו החליטה שלא תקשור את חייה בחייו של גבר אחר, אבל נאלצה להיכנע לגופה שהחל לרעוב ולבנה הקטן, שחזר וביקש שתביא לו אבא כמו שיש לכל הילדים. בתחילה הייתה בוכה עם האיש החי בסתר, והוא היה מנגב את דמעותיה ומוסיף עליהן את שלו, ואחרי שנים אחדות, כשחשה שחיבה של אמת עומדת ביניהם ומחפה על היעדר הסערה, הסכימה לקשור את חייה בחייו. כשהציע לה להינשא לו, ראתה בכך כעין ייבום, כמו בימי התנ"ך, ולא מיהרה להסכים, אבל לבסוף התמסרה לו והם נישאו בטקס צנוע כשעמדה כבר במחצית הריונה.

היא ובעלה החי בגרו בינתיים, ילדו עוד שני ילדים, והפכו לאנשים מיושבים בדעתם, רחוקים ממשוגות נעוריהם ומאידיאלים ותקוות שהכזיבו, אבל האיש המת נותר צעיר, בלא קמטים ובלא אניצים ראשונים של שיבה. היא הייתה רוצה להאמין שיש חיים לאחר המוות, כפי שהאמינה בילדותה כשהייתה בוחנת את פני השמיים ומחפשת בציורי העננים את דמות סבתה האהובה שנפטרה. אבל עכשיו הייתה מפוכחת וספקנית, וחזרה ואמרה לעצמה שהוא פשוט איננו. כן. הוא פשוט חדל להיות, ולולא הזיכרונות המפכים תמיד במחשבותיה, בלב בעלה החי ובלב ההורים השכולים, לא היה נותר דבר מחייו המלאים, השמחים, השייכים עתה לעולם החידלון.

אותה שנה, בשבוע שלפני האזכרה, כשגבר רוגזה על דברים של לא כלום, והיא החמיצה פניה לאיש החי והרבתה לנזוף בילדיהם, הזעיף אליה בעלה פנים שלא כמנהגו ואמר: "אנחנו מוכרחים לדבר! זה לא יכול להימשך ככה!"

"על… על…. על מה אתה רוצה לדבר?" נחרדה, ולפתע נתקפה פחד. בסרטים שראתה היה משפט זה תמיד אות לסערה הולכת וקרבה שסופה ניתוק קשרים והרס משפחות.

"על הכל!" אמר בתוקף שאינו אופייני לו,  ואחר כך הוסיף: "ממתי נעשית לי חנה מ'מיכאל שלי'? את אף פעם לא מרוצה! אבל אני לא מתכוון להיות מיכאל! לא אני!"

היא שבה ונחרדה ואימה אחזה בגרונה. מעולם לא ידעה שקרא את הספר הזה, ספרו הראשון של עמוס עוז. בדרך כלל עמדו ספרי מקור קלאסיים למראשות הצד שלה במיטה הזוגית, וספרי מתח וספרים טכניים הקשורים בעבודתו נחו ליד הצד שלו, והנה, הוא משווה אותה לחנה גורן, גיבורת הסיפור, המאוכזבת דרך קבע ומחפשת לה תיקון בדמיונות שווא ובעולם של חלומות.

"א… א… אני? חנה גורן? מה פתאום?" ענתה והסבה את ראשה כדי שלא יראה את דמעת הכעס הלא קרואה המתגנבת לעיניה, והוא חזר ואמר בכעס: "אנחנו חייבים לדבר! לשוחח פעם אחת כמו שצריך!" ואחר-כך הסב אליה את גבו ויצא מהחדר.

הימים הבאים עברו עליה בדאגה עמומה, טורדנית, שאינה פוסקת אף לרגע ומרימה ראש מרגע שפקחה את עיניה בבוקר ועד לשעת לילה מאוחרת. מה הוא רוצה לומר לה? האם מאס בה? האם מאס באפיקי החיים המקבילים, המפלסים להם דרך בלא להיפגש? האם נמאס לו להיות "כינור שני", כפי שאמר פעם, כשרק חברו זה לזו ומצאו להם ניחומים באבלם המשותף?

בימים הבאים חזר לנהוג כמנהגו עמה מימים ימימה, והיא ניסתה  להעמיד פנים שלא קרה דבר, שהכל בסדר. שהוא רק… נו… ככה סתם… ככה סתם התרגז לו פתאום… אבל הדאגה התמידית שלא מצאה מנוס ממנה ניקרה במחשבותיה והדירה שינה מעיניה. היא חששה לאבד אותו ופחדה להישאר שוב לבדה כמו אז, כשהתאלמנה. מה יש להם לדבר? ומדוע עמדה רצינות כה רבה במבטו הפצוע כשאמר לה בכעס שהם צריכים לדבר?

ביום העלייה לקבר  הציעה לו להישאר בבית עם ילדם הקטן, אבל עוד לפני שסיימה את דבריה כבר ניחשה מראש  את דבריו: "אני אבוא אתך. כבר ביקשתי מאמי לשמור על הילד."

ליד הקבר, כשעמד האיש לצדה, ידו האחת חובקת את כתפה והשנייה חובקת את כתפה של האם השכולה שהוא מכנה בחיבה "סבתא", שקעה בזיכרונותיה על האיש המת. היא חשבה שאם היה חי כיום, אולי היה כבר מתחיל להקריח, ושערו הכהה בוודאי היה דוהה ולובש חוטים של כסף. אבל כאן, בבית העלמין, הוא נשאר צעיר וחייכני, מתעלם מטרדות של יום-יום, מפריח בדיחות, ועושה מעשי קונדס כילד קטן.

בתום האזכרה הסיעו את הוריו של האיש המת לביתם, ואחר כך, כשחשבה שהוא מפנה את המכונית הביתה, ראתה שהוא נוסע לעץ הזית העומד במרום הגבעה החשופה, ששביל לבן ורחב מפלס דרך לפסגתה. בימי ילדותם בנו חברי השלישייה בראש צמרתו סוכה קטנה, עשויה קרשים, שראשה עטור צמרת כסופת עלים ונמשים של שמש חודרים בעדה ומאירים את בסיסה זרוע העלים היבשים במרבדים קטנים של אור.

היא חששה מהשיחה שישוחחו תחת ענפי העץ שלהם. אולי היא צריכה למנוע את השיחה הקשה הזאת? אולי היא צריכה להקדים ולמנוע את ההרס? ואולי עליהם בכל זאת לדבר ולחשוף את הדברים הכואבים? אסור לה לברוח מהשיחה הקשה, המבעתת את שנתה בלילות האחרונים ומערערת את שארית שלוותה.

הוא עצר את המכונית ליד העץ והם יצאו וישבו על הארץ, ליד הגזע המסוקס. הסוכה הישנה ניצבה עדיין בראש העץ, אבל אחדים מקרשיה ניתקו והקישו בענפים כשליטפה אותם הרוח והניעה קלות את ראש הצמרת.

היא חיכתה שיפתח בדברים, אבל הוא הביט אל האופק ולא אמר דבר. מרחוק נצנץ הים בברק מתכתי מול שמיים עכורים, ושמש של חמסין ראשון נחבאה בין עננים  קלים, מעורפלים באפור. אחוזת חרדה נשאה את ראשה והביטה בו, מחכה שיאמר את דבריו, אבל הוא המשיך לשתוק.

אחר כך נדד מבטה מפניו אל נוף העץ, ושם, כיוצאת מבין הענפים, עלתה פתאום מול עיניה דמותו של האיש המת. עתה הייתה התמונה שלמה, בלא סדקים, בלא טלאים ובלא כתמים של חושך, והאיש שהיה פעם בעלה עמד צוחק מול עיניה המביטות בו בהשתאות ובשקיקה, ונדמה היה שהתפלל עמה שהזמן יעמוד מלכת. נפעמת עמדה והסתכלה בו, יודעת שדמותו תימוג עוד מעט ותיעלם, וכמו מאליה נשלחה ידה אל העץ כדי לאחוז באהובה, אך מיד מיהרה לשוב ריקם, והיא ידעה שיהא עליה להניח לו ללכת. 

בעלה קם והתרחק מעט, כאילו ניחש את המתרחש וחשש להפריע. הוא עמד ליד המצוק והשקיף משם אל הים ואל עדרי שיחי אלת המסטיק הכהים, המאובקים, הגולשים אל החוף. היא הוסיפה להביט בקרעי התמונה הדוהים ומתפוררים בהדרגה, ורק כשנמוגו לגמרי בערפל קמה בכבדות והתקרבה אליו.

 "מה רצית להגיד לי?" שאלה. "אמרת שאתה רוצה לדבר."

"שום דבר," אמר. "זה כבר לא חשוב."

"לא!" התעקשה. "אני רוצה לדעת. אני לא יכולה לעמוד בספק הזה!"

הוא חייך חיוך עגום. "חשבתי שאוכל להכניע את הזיכרונות ואת העבר, אבל לא הצלחתי. אני יודע שהאיש המת ניצח אותי. אני יודע שנוצחתי ואני לא יכול להילחם עוד."

היא נשענה על חזהו, חיבקה אותו בחוזקה כנואשת ובכתה פתאום את כל הבכי שלא הצליחה לבכות ליד הקבר. היא ליטפה את פניו שלמדה לאהוב במשך השנים, ובין יבבה ליפחה הצליחה לומר: "לא! הוא לא ניצח! היום נפרדתי ממנו. כן, היום זה קרה… כאן, במקום הזה…" והוא לא הבין ושאל: "מה? מה?" והיא לא רצתה להסביר ובלבה חשבה  שאומנם שני הקווים של חייה לא יתאחדו לעולם, אבל זה כבר לא חשוב, כי הם כבר לא שווים בגודלם, והזרם העילי, הזרם של האיש החי, הוא הקו העבה והאמיתי עכשיו.

אלי,

אני מרגיש שאנחנו, כמו 'שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו’:  הפרש גיל של שנתיים ב-1950 היווה מרחק שלא ניתן לגישור. והנה פרסמת את תמונתו של איתן ורדי ע”ה אותו לא הכרתי אך מאד התרגשתי למראה התמונה של כתה ז’ שכן גיליתי שם את חניכי מ'התנועה המאוחדת’ (גדעון טנקס, נחום קוקוי, משה אדם, דומבה, מנחם חלפון שקרא לעצמו ראש קופסה…והבנות שהיו באותה עדה- שרה’לה קוריצקי, דפנה זיפלינגר, דבורה גביש ורותי ורטהיים) שבעתיד ישלימו את קיבוץ ‘תל קציר’…

 ועם זאת הפרש השנתיים בגילנו ‘המופלג’ אינו נחשב להפרש ואני חש קרבה רבה אליך אם עקב אחיותינו שהצטרפו למחנות העולים או בגלל גרעין "שדמות " שעם רבים מחבריו למדתי ב"ארלוזורוב ",שלמעשה הקים את קיבוץ עין גדי, אליו הצטרפת מאוחר יותר ,יחד עם חבריך מ גרעין "רעות " { הגרעין השני למייסדי קיבוץ עין גדי }.

עולם קטן…ומרכזו בקרית חיים

ימים שקטים ונחכה לאור בקצה המנהרה…

ברה

אלי רביד, ליישי:

ברה זיו, הוא בן קריית חיים. בית משפחתו היה ברחוב ט'ז { היום מבצע קדש }מספר 17.ההורים: זהבה וצבי ברזובסקי. הילדים : רות , יפה וחיים { ברה }.

ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

"תמונה משפחתית". דרמה. 28 דקות תסריט רותי יצחקי ריכטר צילמו חברי החוג לטלוויזיה קהילתית בנוה מונוסון.  הסרט השתתף בפסטיבל נשים יהודיות בקולנוע בניו יורק.  זכה בפרס  בפסטיבל הכסף בישראל בשנת 2008 

לזכרו של יאשה אסטרחן ז'ל

הגיעו ימים ראשונים של פגרת הפסח. בבוקר זרחה שמש חמימה והאירה בנוגהה המסנוור את העצים המלבלבים בירוק צעיר ואת הבתים הקטנים, הלבנים, בני הקומה האחת, שגדרו את רחובנו משני עבריו. מבעד לחלון חדרי ראיתי שכוסתה חצרנו בשרוכי עשב ירוק, ואלפי סביונים, קחוונים וחרציות פרחו ליד חבלי הכביסה שבחצר. האוויר היה לח ושקוף, וריח של גשם עלה מעלוות העצים ומגבעות החול הרבוצות עדרים עדרים בשדה שמאחורי ביתנו. במרפסת האחורית חבטה אמי בכרים ובכסתות ושפכה עליהם את זעמה. פקחתי לאט את עיניי ועקבתי אחרי גרגרי האור הצבעוניים, המפזזים באלומת הקרניים שהתגנבה לחדר מבעד לחרכי התריסים המוגפים למחצה. לא רציתי לקום אבל אחי עמד ליד מיטתי, והפציר בי שאסייע לאמא בניקיון האביב.
"את כבר בת עשר ואת צריכה לעזור לאמא!" אמר והישיר אלי את מבטו בתוכחה. "ומה אתה רוצה שאעשה? " התרסתי באי רצון. "לכי אל הדודה ובקשי ממנה שתשאיל לנו סיר גדול ושטוח בשביל הגפילטע פיש!"
קמתי והתלבשתי בעצלתיים. נעלתי את נעליי והרהרתי בחג הפסח הקרב ובימי החופשה הטובים הצפויים לי. באי רצון גמעתי את כוס החלב שאמא מכריחה אותי לשתות כל בוקר, והצצתי מחלון המטבח החוצה. אגלי גשם שקופים תלו בשפות עליו הרחבים של הפיקוס שבחצר, וכשעברה הרוח בין בדי העצים, נשרו הטיפות ומיהרו להימוג כטל הבוקר. יצאתי החוצה. רוח של עליצות פיעמה בי והחישה את צעדיי, כי אוויר הבוקר היה כחול וברחוב התערבבו ריחות של חומרי ניקוי בניחוחות של תבשילים. "מהרי, בת. חג הפסח כבר עומד מעבר לפינה!" קראה אמי אחריי בצחוק מן המרפסת, ואני שעטתי במעלה הכביש.
הדודה שלי, דודה טניה, גרה בקצה הרחוב, מהלך צעדים אחדים מביתנו. מאחורי חצרה השתרעו גבעות חול זהובות ששיחים כהים של לענה וחניתות ירוקות של סמר צמחו בהן בשפע. בערב חולפים אנחנו, הילדים, ליד ביתה של דודה טניה בריצה בהולה, ופחד אוחז בנו כשאנחנו מהרהרים בסכנות האורבות לנו בשדה הגבעות המשתפל עד קו האופק. שיחי הלענה נדמים לנו בחשיכה כמפלצות עשירות גפיים ששערותיהן מפותלות כנחשים, ודמויותיהן דומות לחיות טרף מבעיתות. אבל בשעות היום, כששטופות הגבעות בזוהר השמש המבליט את קימוריהן, אינני מפחדת ממרחבי השדה הפתוח, אף שבקצה השדה, בין גבעות החול שמורדותיהן משורטטים גלים-גלים מעשה רוחות האביב, אני רואה את אוהלי השיער האפלים והמצולעים של הבדואים עוטי הבגדים השחורים ואת עזיהם הכהות, דלות הבשר, המלחכות את מעט העשב שהצמיחו גשמי החורף האחרונים. דודה טניה עמדה במרפסת ביתה ואיש זר עמה. סקרתי אותו בחיוך, כי יפה תואר היה הזר, ועיניו הביטו בי בחיבה. תלתליו החומים גלשו על מצחו, ועיניו היו טובות ומאירות. הוא שוחח עם דודתי, וצלילי לשונו הזרה ערבו לאוזניי כמנגינה דקה, כי ריש ולמד שבפיו התגלגלו בחופזה, והתערבו בצלילי שפה שלא ידעתי ובמראות של נופים זרים, יצירי דמיוני המתעתע. כשראתה אותי, הפסיקה דודה טניה את שטף דיבורו של הזר, והציגה אותי לפניו: "הנה באה רותי, בת אחי," אמרה בחיבה. האיש לחץ את ידי כחולק כבוד לאדם מבוגר, וחיוך של חיבה פשט על פניו. תחילה הפציע החיוך מקמטי מצחו, אחר-כך פשט שחוקו לאט והלך אל עיניו, ולבסוף הגיע אל שפתיו והאיר את פניו במלואם כשמש של חורף הבוקעת לאיטה מבין העבים. "שמי ראובן," אמר האיש בעברית שמבטא זר מצלצל בה, "ורק אתמול עליתי לארץ ישראל."

"ראובן היה פרטיזן ביערות בימי המלחמה," הוסיפה הדודה בגאווה מעורבת באהדה. "אין צורך לומר זאת לילדה!" שיסע ראובן את דברי הדודה, ונימה דקה של רוגז נשמעה בקולו, אך מיד שב חיוכו והאיר את פניו, ורק עיניו נותרו עצובות כי חיוכו פסח עליהן. פרטיזן ביערות… אלוהים! הרי מיד ראיתי שהאיש אינו ככל בני האדם! התבוננתי בו בהערצה כי דומה היה בעיניי לאחד מגיבורי העם שבאגדות. הן גם בעיניהם דלקה האש הבוערת עתה בעיניו! ואולי צץ האיש ועלה מתהום חלומותיי?
פתאום ידעתי. כברק הכתה בי התגלית. הלא בן דמותו של אמנון מ"אהבת ציון" הוא האיש הזה! כאמנון כן גם ראובן – עיניו בוערות, בלוריתו עבותה ופניו מאירות… בוודאי איש אמיץ ונועז הוא, ולא יודע פחד! בוודאי ניחן בחוכמה ובתבונה, וטוב להיסמך עליו ולהקשיב לשיחתו! מחמת התרגשותי השתכחה ממני שליחותי, ושוב לא הרהרתי בסיר הגדול והשטוח שרציתי לשאול מדודה טניה. הצטנעתי בפינה, לטשתי את עיניי באורח, וסקרתי את מראהו בפליאה, כי היה האיש בעיניי כאחד הנביאים או כאחד הגיבורים שבתנ"ך. ראובן שב ושקע בשיחה עם דודתי ועיניו היו עצובות. הוא דיבר בלשונו הזרה, ושוב היו ריש ולמד שבפיו מתגלגלות בלא הפוגה, ואותי, הנערה המצטנעת בפינת החדר, שכח לרגע.
לא יצאה שעה ארוכה ודודתי ביקשה שאראה לאיש את דרכו לתחנת האוטובוסים הקרובה, ואני שמחתי להזדמנות זו שנקרתה לפניי, כי רציתי להילוות אל הפרטיזן ולתהות על קנקנו. ראובן נטל את כפי בכפו, וכך פסענו בשתיקה לתחנת האוטובוסים. לבי הלם בפראות, לחיי להטו, ועורקי רקותיי רעמו. הבטתי בראובן בחיבה ובהערצה, והתפללתי שהזמן יעמוד מלכת כדי שאוכל לשהות עמו זמן רב, אך כעבור שעה קלה הגיע האוטובוס לתחנה, ואני נפרדתי מגיבורי והנחתי לו לנסוע לדרכו.
*
ימים רבים הרהרתי בראובן. לעיתים חקרתי את דודתי למעשיו אבל לא החכמתי מדבריה, כי תשובותיה היו מקוטעות ומתחמקות: "כן. ראובן עובד ושבע רצון… גם דירה קטנה קנה לו, אבל איש גלמוד הוא וחסר משפחה…"
פעמים אחדות הזדמנתי בשנות נערותי באקראי עם ראובן בבית הדודה, אבל לא הרביתי עמו שיחה, כי עתה היה שונה ומוזר. מסוגר היה, מאור פניו הסתלק ממנו, גוו הזקוף נכפף כפרח שנבל, ושותק וקודר הסב עמנו ליד השולחן. חיוכו לא שב להאיר את קמטיו שהתרבו, עיניו לא בערו עוד, ולרגעים חשבתי שכבויות הן. תמהתי לפשר השינוי שחל בו אבל לא העזתי לשאול. יראתי מפני קדרותו, פחדתי ממבע עיניו, והתגעגעתי אל הפרטיזן של ימי ילדותי. לעתים לא הכיר אותי ראובן כי בגרתי מאז פגישתנו הראשונה, וסבורה הייתי שחשב שאינני אלא נערה זרה שוטה ומוזרה, הלוטשת אליו את עיניה בסקרנות חסרת בושה.
*
ימים אחדים לפני שהתגייסתי לצבא נשאו אותי רגליי לשכונת העוני שמתחת לגשר רושמיה שבכניסה לעיר. בתי אבן מטולאים בטון ועץ ריפדו את מורדות ההר בשכונה שמתחת לגשר, ודומה שגובבו הבתים בערימה, והם נדחקים ונוגעים בית בכתפו של בית, מכסים את מורדות ההר כשטיח מכוער של משבצות פח, בטון ואבן, ואינם מניחים מדרך רגל לעצים ולפרחים. רק מעט שיחי צבר דוקרניים גדלו בצדי הדרך הלבנה, המפלחת את השכונה, ונשאו פירות אדומים וקוצניים בקצות ענפיהם הבשרניים, המבריקים מול שמש אחר הצהריים החמה. קריאות ילדים משחקים וקולות נשים הקוראות אישה לרעותה עלו מהמרפסות ומילאו את חלל האוויר, חתולים נברו בפחי האשפה, וקולות מריבה של גבר ואשה עלו מהקומה השנייה של אחד הבתים כחולי המרפסות, והתערבו בקריאות הרוכלים שברחוב ובשאון המכוניות השועטות על הגשר.
הייתה שעת בין השמשות של יום קיץ אביך, והעיר שעולפה בחום הצהרים החלה להתנער לקראת הלילה. רוח שבאה מן הים בידרה את שורות הכבסים שבמרפסות והביאה עמה ניחוחות של מלח, של אצות ושל ארצות רחוקות, ואני שוטטתי בשכונה כזרה, והתחרטתי על שנשאה סקרנותי את רגליי והסיתה אותי לנבור בחייהם של אנשים זרים הסוקרים אותי עתה בחשד. ליד רגליו העבות של הגשר שיחקו ילדים במחבואים, וכשעברתי ביניהם הביטו בי כאילו הייתי יצור משונה. נוכרייה הייתי בשכונה שמתחת לגשר, ותחושה של בדידות אחזה בי. רציתי ללכת למקום אחר, אבל דרכי אבדה בסבך הבתים ובתשבץ מרפסותיהם הכחולות והירוקות, ולא ידעתי לאן אפנה.
לפתע ראיתי את ראובן במרפסת אחד הבתים שיסודותיו שעונים אל רגלי הבטון האדירות של הגשר האפור. האיש לבש מכנסיים קצרים וגופייה אפורה, חסרת שרוולים. ידיו אחזו בכוס של תה, ועיתונו היה פרוש על השולחן הקטן.
"הפרטיזן! הפרטיזן!" נפלטה קריאה מפי.
הוא הפנה אלי את מבטו. הסמקתי ומבוכה אחזה בי על שקראתי לו בשם שבו כיניתי אותו במחשבותיי. רציתי לנוס ולהיעלם מפניו, אבל הוא כבר הבחין בי ושוב פשט חיוכו הישן, המוכר, והאיר את פניו.
"שלום לך!" אמר, "בואי ושתי אתי כוס תה."
"לא. אני רק… רק… במקרה עברתי כאן… תעיתי, ואני לא יודעת איך אצא מהשכונה ואעלה על הגשר."
"בואי ושתי אתי כוס תה, ואחר-כך אלווה אותך ואראה לך את הדרך."
נכנסתי וישבתי ליד השולחן הקטן שבחדר האפלולי. חלונותיו של החדר היו סגורים, תריסיו מוגפים למחצה, וכתמים קטנים של שמש נימרו את רצפת החדר.
"הפרטיזן? כך קראת לי?" שאל.
"כן, לא בכוונה… סלח לי, אני… לרגע שכחתי את שמך…"
"וככה את קוראת לי בליבך, נכון?"
הנהנתי בראשי במבוכה.
חיוכו ריצד בזוויות פיו, אבל הפעם היה זה חיוך של לעג, ואני הסמקתי והרכנתי את ראשי.
בחנתי את תווי פניו. חיוכו היה עצוב, כי כשחייך לא חייכו עיניו ורק שפתיו התפשקו בעווית של שחוק. אותות הזמן חרשו את עקבותיהן בקלסתרו. בלוריתו דללה, צדעיו הכסיפו, ומצחו גדל, כי מפרצי שערו נסוגו. הקמטים שבלחייו העמיקו, וגופו כחש מאד, אבל עדיין ניכר יפי תוארו בפניו.
"מעניין…" אמר בלגלוג, "מעניין מאד…" הוא השתהה מעט ואחר-כך הוסיף: "את בוודאי חושבת שאני גיבור. נכון? גיבור אמיתי! כמו בספרים. כמו בסרטים." ושוב צחק צחוק מר של לגלוג, ואני יראתי מפניו, כי לא רציתי שימחה מלבי את דמותו הנערצת מימי ילדותי.
"לא, ילדה, אינני גיבור," המשיך האיש את דבריו. הוא פסע אל החלון, פתח אותו לרווחה ופישק את כנפיו.
מבחוץ עלה ובא שאונה הרם של משאית גדולה, וכשעברה לידנו רעדו אמות הסיפים של הגשר, ורעש מנועי המכונית התעצם והיה לקול מחריש אוזניים.
הבטתי בפרטיזן שלי ולא הכרתי אותו. הוא עמד ליד החלון, סמוך לפאת השולחן הקטן, גופו מכווץ, קומתו שחוחה, עיניו מתרוצצות בחוריהן ופחד איום עומד בהן. על מצחו הופיעו אגלי זיעה ופניו חוורו מאד. שפתיו רעדו, כפות ידיו אחזו בצדעיו, ואצבעותיו לפתו בחוזקה את שורשי שערו.
"הרי זה כמו שם," מלמל, ועיניו הבוהות בבעתה אינן רואות אותי. "כמו שם, לפני שברחתי ליערות. גם אז הסתתרתי בבית שמתחת לגשר. כל לילה חלפו עליו הרכבות, ואני ידעתי שנוסעיהן לא יחזרו… את מבינה, ילדתי, אני מוכרח לגור מתחת לגשר, כדי שלא אשכח… הרי הבטחתי לבני ולאשתי לפני מותם שלא אשכח!"
השאון חלף, ושקט חזר לשרור בחדר האפלולי. ראובן התנער מהזייתו, נשם עמוקות, וניגב את מצחו בממחטה ששלה מכיסו. הוא ניסה לחייך, אבל מרחוק כבר קרבה המכונית הבאה.
קפצתי ממקומי, עטתי אל החלון וסגרתי אותו בכל כוחי. רעש המנועים התעמם מעט, ושאונו מיהר לגווע ולא חדר עוד אל החדר. האם זהו הגיבור הנערץ מימי ילדותי? הזהו הגיבור שאינו יודע פחד?! לא! לא אוכל לראות שוב את הפרטיזן שלי מרעיד ונפחד! "אסור לך!" קראתי בסערת רוחי, "אסור לך לגור פה! ואיזו תועלת אתה מביא בייסוריך?! הרי המתים לא ישובו!". הוא צחק צחוק עצוב. "אינך מבינה," אמר בצער. "הרי נשבעתי! נדר נדרתי ועלי לקיים אותו!". "לא! לא!" קראתי. "אני מבקשת ממך, אל תמשיך ככה! אסור לך! אסור לך!"
הוא לא שעה לדבריי. "ידעתי שלא תביני," אמר חרש. "אבל קיוויתי… רציתי שיבואו דבריי ללבך… איני מאשים אותך כי בת הארץ הזאת את. לא ידעת את הגהינום ואינך יכולה להבין…"
"ראובן," אמרתי בסערת רוחי. "הרי אינך זקן עדיין! אתה צריך לעקור מכאן ולבנות לך בית ומשפחה! אתה צריך למצוא לך אישה, ידידה, להוליד ילדים ולשכוח!"
"אבל נדרתי! מדוע אינך מבינה? הבטחתי לבני שמת שם שלא אשכח, ואיך אוכל לעקור מכאן?!" הוא קם ופתח שנית את החלון לרווחה, ושוב חדרו המולת המכוניות ושאון הגשר אל הבית, ועמם חזרה הבעתה ואחזה בראובן כמקודם. "ראובן," ביקשתי, ודבריי לעו בגרוני החנוק מדמעות, "אתה מוכרח לעזוב את המקום הנורא הזה!" קמתי ממקומי וצעדתי אליו, אבל הוא שלח את ידו לפניו והרחיק אותי ממנו. "אלווה אותך ואראה לך את הדרך." אמר בשקט, וחזר ומחה את זיעת מצחו. רציתי ללטף את פניו, לומר לו שאני רוצה לחלוק עמו את סודותיו האפלים ואת ייסוריו, אבל הייתי כמשותקת ולא אמרתי דבר. יצאנו אל אוויר הערב. השרב נמוג, היום העריב, וכוכבים זהרו בשמיים. נתתי כפי בכפו של ראובן כמו אז, כשהייתי ילדה קטנה, וכך עמדנו בשתיקה בתחנה עד שקרב ובא האוטובוס ואסף אותי אליו.
*
חלפו ימים רבים, ואני נישאתי לאיש שאהבתי והולדתי בנים ובנות. החיים היטיבו עמי ולא התפניתי לזכור את ראובן. רק לעתים, בשעה שנסעתי על הגשר, החיש לבי את פעימותיו, ואני קיוויתי שנרפא ראובן ממחלתו.
יום אחד, בצהרי יום השבת, חשתי בראשי. כאב נורא הציק לי, לפת את שרירי פניי ועורפי, וצרב בהם מכוות של אש. במצחי הלמו רבבות פטישים, וברקים של אור נצנצו מול עיניי. בלעתי גלולות הרגעה ושכבתי בחדר אפל ושפשפתי את רקותיי בכוהל וציננתי את מצחי בקוביות של קרח ולא הצלחתי לרפא את כאבי. "אנחנו מוכרחים לנסוע למרפאה," אמר אישי וסייע לי להיכנס למכונית.
הייתה שעת צוהריים, ובחדר המיון רבו החולים ומלוויהם. ישבתי בחדר ההמתנה, עצמתי את עיניי, השענתי את ראשי אל הקיר, והתפללתי בליבי שירפה ממני הכאב הנורא ולו רק לרגע!
לפתע בקע מבעד להמולה ולכאב קול מוכר: "שלום לך, רותי, האם עדיין פרטיזן אני בעינייך?"
פקחתי את עיניי. ראובן עמד לפניי, אש זרה וברק של שיגעון ריצדו בעיניו, ידיו רעדו, והוא שטח בקול רם את טענותיו לפני המחכים בחדר ההמתנה:
"אומרים שאני משוגע," פנה ואמר לבעלי. "אולי. אולי אני באמת משוגע… אבל אמור לי, איש צעיר, מי יודע מי משוגע ומי נורמלי?" הוא גיחך ופניו התעוותו בצחוק נורא.
רופא מבוגר יצא לאולם ההמתנה, סקר את החולים הממתינים לתורם, ואחרי שהות מה רמז לראובן בידו. "שוב חזרה מחלתך," קבע הרופא בצער כשהוא מודד את ראובן בעיניו. "עליך לנסוע מיד לבית החולים!"
"ומה יועילו לי רופאי בית החולים? " שאג ראובן.
"אתה חולה," נאנח הרופא וניגב את משקפיו בכנף חלוקו. "אתה באמת מוכרח לנסוע. מיד אטלפן ואזמין אמבולנס." כשבא האמבולנס שקט ראובן, ולרגע שב והיה מפוכח ורגוע. הוא רמז לי בידו לשלום, וכאב עמד בעיניו כשאמר: "את רואה, ילדתי, אינני פרטיזן עוד…" אחר כך ניגב בכף ידו את עיניו הדומעות, טפח לסניטר על שכמו בידידות של מכרים ותיקים ונכנס למכונית. הבטתי אחרי האמבולנס המתרחק והרהרתי בפגישתי הראשונה עם ראובן בימי ילדותי הרחוקים. ראיתי את דמותו הנאה, הזקופה כדמויותיהם של גיבורי התנ"ך, את תלתליו הבורקים ואת חיוכו הרחב והטוב שהאיר את ימי ילדותי. כאב עז לפת את חזי ומנע דמעה מעיניי, וריקנות נפערה במוחי כשהסתכלתי בגבו המתרחק.
כעבור שבועות אחדים קראתי בעיתון שראובן שלח יד בנפשו.
בירייה כמובן. הרי הוא פרטיזן!
ולפעמים, כשאני מזדמנת אל בית העלמין שבעירנו, אני פוקדת את קברו השומם שבקצה בית העלמין, ליד הגדר, ומביטה במצבתו הדהויה.
ולפעמים אני מניחה על קברו פרח אחד או עציץ קטן.
לא למענו.
למעני.
כדי שלא אשכח!

רותי יצחקי-ריכטר
לתגובות אנא כתבו אלי במייל
[email protected]

העברה מ" שירונט "מילים לשיר הפרטיזנים.

שיר הפרטיזנים מבצע : שמעון ישראלי מילים: הירש גליק לחן: דימיטרי פוקרס תרגום: אברהם שלונסקי אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה את אור היום הסתירו שמי העננה זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה מארץ התמר עד ירכתי כפורים אנחנו פה במכאובות ויסורים ובאשר טיפת דמנו שם נגרה הלא ינוב עוד עוז רוחנו בגבורה עמוד השחר על יומנו אור יהל עם הצורר יחלוף תמולנו כמו צל אך אם חלילה יאחר לבוא האור כמו סיסמה יהא השיר מדור לדור בכתב הדם והעופרת הוא נכתב הוא לא שירת ציפור הדרור והמרחב כי בין קירות נופלים שרוהו כל העם יחדיו שרוהו ונגאנים בידם על כן, אל נא תאמר דרכי האחרונה..

האומן שמעון ישראלי שר את שיר הפרטיזנים. כילד, שמעון ישראלי היצטרף לקבוצת הפרטיזנים בה היה גם דודי יאשה אסטרחן. לימים , שניהם היו תושבי חיפה.

אלי רביד, ליישי : יאשה אסטרחן הוא דודי , אח אימי מרים .אשתו פאניה לבית שפירא, ובנו שמעון בן ארבע ניספו בגיטו ברנוביץ בחדש מרס 1942 בטבח בו הרגו הנאצים כ3000 איש בני הקהילה היהודית. לאחר אסון משפחתו , יאשה היצטרף לפרטיזנים ביערות פולין ורוסיה. עלה ארצה במאי 1946, וגר עימנו בקריית חיים , ברחוב ט' מספר 2 ,בצוותא עם אימו לאה , הורי מרים ובצלאל רבינוביץ , אחותי אילנה אנוכי ואחי מנחם.

הפרטיזן ,דודי יאשה { יעקב } אסטרחן , סבתי לאה אסטרחן ואשתו של יאשה , פאניה לבית שפירא, ביום הנישואים בברנוב'יץ, אז בשטח פולין { 1930}. העיר ברנוביץ נמצאת בבלארוס, היום רוסיה.

בן דודי, שמעון אסטרחן הי'ד,{ 1938-1942 } בנם יחידם של יאשה ופאניה . בברנוב'יץ , פולין 1938.

יאשה אסטרחן , ראשון מימין , עם חברים בצעדיהם הראשונים בארץ . הגיעו ארצה לנמל חיפה באוניה " אליהו גולומב " ביום 18.5.1946.

מאז יסוד קריית חיים{ 1933} ועד למחצית שנות החמישים , הדגל האדום הונף ביום זה על גגות בתים רבים בקרייה. לפועלים היה זה יום שבתון. חניכים רבים בתנועות הנוער החלוציות ,צעדו במצעדים ברחובות הקריות ובעיר חיפה.

אלי רביד, ליישי : אחותי אילנה ז'ל { 1930-1923} בצעדת האחד במאי בחיפה . לצידה{ משמאל } קיקו.

תגובה מברה בר זיו :

אלי שלום רב,

אני עדיין מבקר באדיקות באתר הקרייתים ונהנה מהתוספות שאתה מוסיף מפעם לפעם…כל הכבוד!

והפעם התמונה של קיקו הצועד לצד אחותך והיה נשוי לאחותי יפה, יחד היו בפלמ”ח בחולתה, נפצע במלחמת השחרור וביחד הקימו את קיבוץ בית קשת. לי, אז ילד בן 10, הוא היה “דמות חינוכית” שהביאה אותי להצטרף ל"גורדוניה " ,אבל זה כבר סיפור אחר. אח הזיכרונות הזיכרונות…

ברה

העברה מ" חדשות בן עזר , גיליון מספר 1946, מיום 29.4.24

* ביד הלשון: ייעפו חכות לשווא – סוגיית החטופים, הכואבת כל כך והמעיקה כל כך על כל אחד מאתנו, העלתה למרכז התודעה שירים רבים מן העבר, כמו "הביתה", "הביתה לחזור", "אנחנו לא צריכים" ועוד.

בעיניי, השיר הרלוונטי ביותר, והוא דווקא אינו מושמע הרבה, הוא "את חכי לי ואחזור." זהו שיר של נעדר שהכול התייאשו מהסיכוי שהוא עוד חי, אך הוא ניצל בזכות אהובתו שסירבה להשלים עם מותו ולא חדלה להאמין ולחכות.

איך ניצלתי זאת נדע

רק אני ואת

כי יותר מכל אדם

לחכות ידעת. 

את השיר כתב המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב, ששירת ככתב צבאי בחזית המלחמה בנאצים, בשנות מלחמת העולם השנייה. הוא פירסם אותו ב"פראבדה", בטאון המפלגה הקומוניסטית, בינואר 1942. השיר היכה גלים, חיילים ביחידות השונות גזרו ושמרו אותו, הוא זכה לעשרות לחנים, ובעקבות פרסומו היה גל של שירי תשובה של אהובות לחייליהן, שפורסמו בעיתונות הרוסית.

השיר תורגם לעברית בשתי גרסאות. האחת של שלמה בן שושן והמוכרת יותר והיפה יותר בידי אברהם שלונסקי. הגרסה של שלונסקי זכתה לשלושה לחנים – של מרדכי זעירא של דוד זהבי והלחן המוכר של שלמה דרורי. השיר זכה לביצועים רבים. האהוב עליי מכולם הוא של אריק לביא. לאחרונה שמעתי גרסה חדשה של עינב ג'קסון כהן, מתוך מיזם "מכונת הזמן". ביצוע יפה ומרגש, אך דבר אחד הפריע לי מאוד. שלונסקי כתב:

יאמינו אם ואב

כי אינני חי

ייעפו חכות לשווא

כל רעיי, אחיי,

וישתו כוס יין מר

זכר נשמתי

את חכי וכוס נמהר

אל נא אל תשתי.

את "ייעפו חכות לשווא" החליפה עינב ב"התעייפו חכות לשווא". למה?! ממתי צריך לתרגם את שלונסקי לעברית? כל מי שמאזין לשיר מבין את הכוונה, ואם אינו מכיר את המילה, יפתח ספר וילמד. ייעפו הוא אכן התעייפו. בתנ"ך המילה יעף מקבילה לעייף: "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה" (ישעיהו מ').

העברית של שלונסקי כל כך יפה, וראוי שנכבד את הנוסח שבחר בשיריו.

אורי הייטנר

ביצוע השיר : אריק לביא. לווי נגינה בגיטרה : יגאל חרד. מילים : העברה מ" שירונט ".

את חכי לי ואחזור מילים: קונסטנטין סימונוב לחן: שלמה דרורי תרגום: אברהם שלונסקי את חכי לי ואחזור, אך חכי היטב. את חכי לי גם בקדר מסגריר הלב. את חכי לעת כפורים, את חכי בחום, את חכי עת אחרים ישתכחו עד תום. את חכי, חכי, ולו לא יבוא מכתב. את חכי אם גם ילאו המחכים לשווא. את חכי לי ואחזור, וארור הסח בבטחה גמורה לאמור: "מת הוא… ונשכח"… יאמינו אם ואב, כי אינני חי, ייעפו חכות לשווא כל רעי, אחי. וישתו כוס יין מר, זכר נשמתי… את חכי וכוס נמהר אל נא, אל תשתי! את חכי לי ואחזור, חי אחזורה, חי! המה ישתאו לאמור: "נס הוא בוודאי!" המה לא חיכו, ואיך בין תבין נפשם כי רק את בחכותיך הצלתיני שם. איך ניצלתי, – זאת נדע רק אני ואת: כי יותר מכל אדם לחכות ידעת.

אלי רביד ,ליישי : את הקריירה המוזיקאלית שלו , החל אריק לביא {1927-2004} ז'ל , בקריית חיים, בהיותו נוטר במשטרת הישובים העבריים {ימי המנדט הבריטי} שבסיסה היה ברחוב ד' פינת כביש ראשי { היום רחוב הנוטר- פינת אח'י אילת }.נערים בוגרים ממני , ידעו לספר אודות קול שירתו המיוחדת שבקעה מבסיס הנוטרים בקרייה ועל הופעותיו בבית הקפה שבחוף" גליה " שבקריית ים.

מתוך ויקיפדיה :

לביא נולד בארפורט^[1] שבגרמניה בשם ליאו אלכסנדר האובן (בגרמנית: Leo Alexander Hauben). הוא נולד לאם חד-הורית יהודיה צעירה בת 19, בשם אדית האובן.^[2] אביו, זלמן קיבמן היה סטודנט לרפואה מריגה שבלטביה שנטש אותו ואת אימו עוד לפני שנולד, ונפטר ב-1934 בגיל 30.^[3] אמו של הזמר התחתנה עם איש לגיון צרפתי בשם פרנק אינזלסבכר והוא העניק לו את שם משפחתו. בשנת 1936, כשהיה בן 9, ושמו ליאו אלכסנדר אינזלבכר, עלה לארץ ישראל יחד עם קרובי משפחה רחוקים (ללא הוריו) ולמד בכפר יהושע. בשנת 1945 התגייס למשטרת היישובים העבריים בבסיס קריית-חיים. בתקופה זו בהיותו נוטר, החל אריק לביא את הקריירה המוזיקלית שלו בהופעות בבית הקפה של חוף גליה בקריית ים. ב-1947 הצטרף ל"להקת הכרמל". הקריירה הבימתית העשירה שלו, שנמשכה עשרות שנים, החלה בשנות ה-50 במשחק בתיאטרון הקאמרי ובהרכב "שלושת המיתרים" (טריו ערבה), שהתמחה בשירי רועים. לאחר מכן החל בקריירת הסולו.