קטגוריה: שורשים

שם בברזוב הבית מס' 18.

תמונה > הבית מס.18  

במסגרת ביקור שורשים שערכתי מטעם בית ווהלין שלוחה של יד ושם בגבעתיים עם קבוצה מבני רוקיטנה והסביבה (אוקראינה) ובני דוד ההמשך הגעתי  לכפר ברזוב (אוקראינה). הכפר מרוחק מרוקיטנה כ-45 ק"מ. בברזוב חיה ופעלה משפחתו של אבי דב שקלבר ז"ל. הגעתי אל הבית שהיה ביתם של הסבא רבא שלי ובני דודי ברחוב הראשי של ברזוב מספר 18 כשהוא עומד וקיים ללא שום שינוי במבנה.הבית נעול חלונותיו חסומים צבועים רובם בכחול.אותות הזמן ניכרים בו.בעומדי אל מול הבית אל מול ההיסטוריה של משפחתי הנעולה בתוכו אל מול חלונותיו המוגפים שהיו בעבר הרחוק פתוחים לרווחה כשציפורים עמדו על אדן חלונותיו כשילדים ומבוגרים הסתכלו דרכם על שקיעה מופלאה בקיץ ועל פתיתי השלג בחורף ובימי שישי עם כניסת השבת היו נרות השבת ניצבים על אדן החלון ומאירים עד למרחוק על קיומם של חיים יהודיים ועל שמירתה של מסורת ישראל.כשהסתכלתי דרך חריצי החלון פנימה ראיתי בעיני רוחי את אבי ואת הוריו פעילים בתוך הבית. נשמתי חשתי והרחתי את תבשילי השבת. דמיינתי את החזרה מבית-הכנסת ואת קבלת השבת כשכולם מסובים לשולחן והיין והחלה במרכזו. הסתכלתי על עשבי הפרא מסביב לבית המצביעים על הזנחה וריקבון שבמקומם פרחו בעבר פרחים צבעוניים ופרפרים נמשכו אל צבעם הבולט וילדים רצו בין ערוגות הפרחים ושיחקו את משחקי ילדותם תוך שהם מסתתרים מסביב לגזעו של עץ ירוק. העצים הם היחידים שנשארו עד היום והצופנים בתוך גזעם העתיק את מאורעות העבר. ובהסתכלי עליהם היתה לי הרגשה שצבע עליהם  הירוק דהה וענפיהם כפופים ושפופים. בוכים על גדיעתה של משפחה שהיתה  אחת מיני רבות שהלכו אל מחנות ההשמדה תאי הגזים ובורות המוות.

בדמיוני אני לוקחת את העץ הנטוע בחצר הבית מספר 18 בברזוב ונוטעת אותו בחצר ביתי כסמל להמשכיות להתחדשות ולזיכרון. ואין יותר סמלי שהעץ השייך לבית בברזוב מספר 18 שבגמטריה 18 = חי.  הרי זוהי הייתה מצוותם ותפילתם של הניספים.

 

             עם ישראל חי לנצח.

 

 המשך:

 

על הזכרון בברזוב.    ליד אנדרטת ההנצחה 13.7.2011

תחת הכותרת "להם כל גל נושא מזכרת"
מוקדש לזכרם של משפחתי שנטבחה בברזוב.

תמונה > אנדרטת ההנצחה בברזוב  

אני רותי וולך בת דב ובתיה שקלבר נכדתם של סבא יוסף וסבתא רחל שקלבר ז"ל הנינה של סבא רבא דוד והסבתא רייזל . בן דודי מאיר שקלבר הדודה מלכה בעלה ובנה הקטן דוד. הדודות שרה וגיסיה, שנרצחו כולם ללא עוול בכפם. ניצבת היום פה באנדרטת ההנצחה בברזוב מחבקת אותם אל ליבי עוצמת את עיני ורואה אותם ניצבים לידי כאילו לא התנתקנו מעולם.  אני שייכת לדור שמעולם לא אמר את המילה סבא למישהו, אף פעם לא היה לי דבר כזה שהתרפקתי על חזהו , שביקשתי את עצותיו הטובות שרציתי ללמוד מניסיונו העשיר וסבא שלי היה איש חכם איש חסיד מחצרו של הרב מסטולין. אין איש שראה את סבא שלי,את סבתא שלי  וילדיהם הולכים אל מותם , כל העדים למוות הנורא  מתו גם הם .  אני מחבקת אותם בחום ומתפללת לעילוי נשמתם. אני יודעת יחד עם כל בית ישראל שבזכותם, בזכות טוהר לבבם וצניעות דרכם

שנגדעה  בטרם עת העניקו לנו את החיים את ההמשכיות ואת  עצם הקיום  . הם נטעו בתוכנו את התקווה וההתגשמות להתחדשותו של עם ישראל בארצו. מזלם של בני משפחתי לא שפר עליהם וכולם נספו בשואה ואיתו גם חלום החיים והעלייה לארץ .רק המסמכים ,הסיפורים  והתמונות הם העדות לכך שהייתה  לי פה בברזוב משפחה לתפארת שאת  צוואתה אני ממשיכה להנחיל גם לדורות הבאים  במשפחתנו . והיום בעצם נוכחותי פה בברזוב אני מגשימה חלום שמלווה אותי כל חיי. לעמוד פה בברזוב  ולהרגיש ולחוש את החוויה ולגלות את השורשים שמהם צמחה משפחתי ולהתרשם ממקום הולדתו של אבי דב שקלבר ז"ל שזכה להגשים ולעלות לישראל ולהקים בית יחד עם אמי בתיה לבית מנטה ז"ל  ולחוש ולו במעט את מה שאבי חש ספג ויינק פה בברזוב ושהשפיע על עיצוב אישיותו ולחבר בין הזיכרונות והסיפורים ששמעתי מאבי לבין המציאות העכשווית אותה אני חווה עכשיו ולגבי אין חוויה מרגשת ומסעירה מזו.לכן את מאורעות העבר את קיומו של ההווה והתקווה לעתיד כרכתי תחת הכותרת האומרת "להם כל גל נושא מזכרת" כי כמו גלי הים ההומים ללא הפסק , שוטפים את החוף וחוזרים חלילה כך גם זיכרונות העבר השוטפים את חוף ליבנו ומציפים מחדש את זכר יקירנו שאינם כבר ולא נותנים לנו לשכוח שבגלים הללו נפשות יקירנו טמונים בהם ושהביאו אותנו לחוף מבטחים ובזכות הגלים הללו אנחנו חייבים להמשיך ולשייט את ספינת הזיכרונות ואת ספינת חיינו ולא לתת לה לעולם לרדת למצולות. חיים חפר כתב את השיר "רותי" ושורות ראשונות של השיר אומרות "לי כל גל נושא מזכרת" לכן היום אני רותי וולך לבית שקלבר נושאת בשם כולם את הגל הגואה והמצמרר של הזיכרונות עם השתלבות ההווה כפי שבא לידי ביטוי בביקורי פה בברזוב.

אני ניצבת ליד האנדרטה  לזכרם של קורבנות השואה שנרצחו ונטבחו רק בשל עצם היותם יהודים. הם נטבחו רק מתוך שנאה עיוורת לתרבותו לחינוכו ולקיום ושימור המסורת שליוותה כל אחד מעצם היותו יהודי ושעברה בדבקות מדור לדור.לכל אחד ואחת מקורבנות השואה היה חלום אישי היו לו רצונות היו לו תוכניות היה לו כוון והייתה לו דרך. לכל אחד מילדי השואה הייתה ילדות  היה בית, היו הורים,  אחים, ואחיות והיה לו שם. ולפתע הכל נעלם הכל נקבר ונשרף. ובהקשר לכך אקריא ברשותכם     שני שירים

   הראשון נכתב על ידי זלדה מישקוביץ ונקרא

   לכל איש יש שם

 

    לכל איש יש שם

   שנתן לו אלוהים

   ונתנו לו אביו ואמו.

 

     לכל איש יש שם

    שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו

    ונתן לו האריג.

 

    לכל איש יש שם

    שנתנו לו ההרים

    ונתנו לו כתליו.

 

    לכל איש יש שם

    שנתנו לו המזלות

    ונתנו לו שכניו.

 

     לכל איש יש שם

     לכל איש יש שם

 

    לכל איש יש שם

    שנתנו לו חטאיו

    ונתנה לו כמיהתו.

 

    לכל איש יש שם

    שנתנו לו שונאיו

   ונתנה לו אהבתו.

 

    לכל איש יש שם

    שנתנו לו חגיו

    ונתנה לו מלאכתו.

 

     לכל איש יש שם

    שנתנו לו תקופות השנה

     ונתן לו עיוורונו.

 

     לכל איש יש שם

    לכל איש יש שם

 

     לכל איש יש שם

     שנתן לו אלוהים

    ונתנו לו אביו ואימו.

 

     לכל איש יש שם.

 

     והשיר השני נכתב על ידי אורן הופמן ונקרא

    שישה מיליון.

 

    נזכור את אותם ימים אפלים

    בהם האנושות איבדה את צלמה

    אימה חשוכה ירדה על הארץ

   ואין הגיון ולא נותרה תקווה.

 

    אלפים ורבבות נשלחו אל המוות

    מספר על היד וטלאי על חולצה

   ילדים תמימים פעורי עיניים

    עומדים המומים מול עוצמת השנאה.

 

    שישה מליון מבני אחינו

    נשלחו אל מותם והעולם שותק

    שישה מיליון מבני עמנו

    ייאוש, רעב, כאב – לאן יפנה הלב?

 

    אנו – דור שני, דור שלישי ורביעי

    נזכור ולא נשכח את פשעי העבר

    נשמור על הבית ועל המדינה

    לעולם לא נסכים לאותו גורל אכזר.

 

    שישה מיליון מבני אחינו

    נשלחו אל מותם והעולם שותק

   שישה מיליון מבני עמנו

    ייאוש,רעב , כאב – לאן יפנה הלב?

 

הביקור בברזוב  היה לגבי מציאת החוליה החסרה המחברת את העבר עם הווה ונותנת משמעות היסטורית לעתיד. מתוך האפר והשכול קמה מדינת ישראל בזכותם של קורבנות השואה ובזכותם של אלו שניצלו ברגע האחרון והגיעו לארץ ישראל.ואנחנו, ורבים אחרים שמבקרים בערים בעיירות ובאתרי ההשמדה מחזקים את הקשר וההמשכיות בין התקוות שנגוזו לבין החלום שמומש  כשהמסקנה אחת היא כמו שאומר השיר "נשמור על הבית ועל המדינה לעולם לא נסכים לאותו גורל אכזר".

  בשמי בשמכם ובשם כל בית ישראל אני מדליקה משואה וירטואלית לזכרם של כל אלו שניספו בשואה. ואנחנו שניצבים מול הדממה הרועמת מצהירים  על קבלת התחיבות בלתי חוזרת להמשיך בנשיאת אש הלפיד שהופקדה בידינו, אש שתמשיך להאיר לנצח את פועלם דרכם ודמותם.  יהי זכרם ברוך ותהי נשמתם צרורה בצרור החיים ונאמר אמן.

   בקשה

   במידה ויש מישהו המכיר או שמע פרטים היכולים

   לשפוך אור נוסף על משפחתי שהייתה חיה בברזוב

   אשמח לקבל פרטים על כך.

 

בתודה

רותי

 

 

אני מצרף בזה כמה מילים מהלב
לקרית חיים, בשנת ה– 80 לקריה.
אני מצרף גם סרטון קצר על הפולקלוריאדה בדרום קוריאה,
יופי של עולם שמח ורוקד.
אות של כבוד לשימור מורשות תרבות.
בברכה,
דן רונן
 https://www.dropbox.com/s/hgo9w13ftnvse3e/VTS_01_1.VOB

 

ביהדות גיל 80 הוא "גיל הגבורות"; מפרש רש"י: "גיבור הוא מי שהגיע".קרית–חיים חוגגת בימים אלה 80 שנה להיווסדה, אסור לתת למועד חשוב זה לעבור ללא חשבון נפש. אמנם החגיגה היא בלב פנימה יותר מאשר בחוצות החוצה. אך היא אינה פחות משמעותית בשל כך. להלן שלושה אזכורים מתולדות קרית–חיים בהם מקופלת ההיסטוריה שלה:   – ב– 1/1/1933 – נכנסו ראשוני ארגון א' שמנה 160 משפחות, לבתיהם הראשונים ב"שכונת העובדים" במפרץ חיפה.- ב– 16/6/1933 – נרצח חיים ארלוזורוב ומועצת שכונת העובדים החליטה לקרוא את השכונה על שמו. – בשנותיה הראשונות של הקריה, באחת מישיבות ועד קרית–חיים, הוחלט להפחית בשטח החלקות שהוקצו לחברים לבנות עליהם ביתם, מדונם ל– 2/3 דונם; הנימוק היה חשש "שבעוד 50 שנה הנכדים ינצלו את השטח של דונם לעסקי נדל"ן"! הרבה דברים קרו ב– 80 שנה, אולי המשמעותי ביותר הוא שבית החינוך – בי"ס לילדי עובדים שלנו איננו עוד; העולם השתנה אך החידושים וההתקדמות הטכנולוגית והכלכלית אין פירושם למחוק את העבר.בחג ה– 80, חובתנו, בני ה– 80 להדגיש כי החדש אין פירושו למחוק את הישן; שנאמר: "מי שישן אין לו גם חדש לא יהיה לו, כי ממה יחדש? (איינשטיין)."אין רוורס בהיסטוריה" אמר שמעון פרס ממרום 89 שנותיו; עם זאת "חובת דורנו היא לזכור את העבר, לקבל את ההווה ולהאמין בעתיד" (אבא קובנר); חובתנו להעביר תחושה זאת לבאים אחרינו ולנסות יחד להבין איך נוצר ההווה תוך דיאלוג עם העבר. החינוך שקבלנו מטרתו לא הייתה שיהיה לנו טוב יותר, אלא כדי שנתרום לכך שהעולם יהיה טוב יותר."בית" ו"מקום" בעברית, הם מושגים מורכבים בעלי משמעויות, פרושים והקשרים רבים; אך הם הבסיס למה שאנחנו היינו ולמה שנהיה.זכותנו וחובתנו לשמור ולהעביר את המורשת שקבלנו מדור לדור. שנאמר: "דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות, הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב"… (ברל כצנלנסון)חגיגות ה– 80 אינן רק טכסים ואירועים שאנו מעניקים להם משמעויות; ימי הולדת הם "חגי הזמן" חגים של זיכרונות, געגועים ופגישות עם עצמנו ועם אחרים. "כל עוד יש זיכרונות יש גם תקוות". "איננו מבינים את החיים בגיל 80 טוב יותר מאשר בגיל 20 אבל בגיל 80 אנו מודים בכך" (פתגם צרפתי).יפה כמובן להיזכר במה שהיה אך יותר יפה לפעול למה שיהיה ולמה שצריך היה להיות.בחג ה– 80 נאמר לעצמנו שנהיה בריאים ונזכור: "גופנו הגן ורצוננו הגנן" (שקספיר באותלו).בחג ה– 80 נספר בתולדותיה של קרית–חיים – "אוטופיה עירונית" (צבי גנין), אוטופיה סוציאליסטית וככל אוטופיה היא אינה מתגשמת במלואה; נקווה שמשהו בכל זאת נשאר ממנה.בחג ה– 80 נזכור: שורה משירו של טשרניחובסקי, "השיבו לי ימי ילדותנו, תור השירים גיל העלומים, שדמות הזהב, שמי טוהר וימי ילד, ילד תמים" – אף כי נדע שלא ישובו הימים. נהרהר יחדיו: "איך לאט לאט הזמן עבר כל כך מהר" (לאה גולדברג).העבר שאנו זוכרים הוא אולי לא תמיד מה שבאמת היה, אבל מה שהיה, היה חלום גדול שהניב מעשים.וכדי להמחיש ש"אנחנו נשרוד בזכות היופי" (כדברי דוסטויבסקי), להנאתכם סרט קצר המציג את הפולקלוריאדה בדרום קוריאה השנה, את היופי של "עולם רוקד" ועמו גם אנחנו וגם צאצאי בני קרית–חיים מלהקת "משגב" מהגליל. מסכת עשירה של פולקלור, של שמחה, צבעונית ומגוונת, יופי של תרבויות בני מאות שנים שרבים כל כך מנסים להבטיח את המשך קיומם. בברכת "העיקר זה להמשיך לנשום" (סופי טאקר)

בברכת שמחו במעשיכם כי "אין טוב מאשר ישמח אדם במעשיו" (קהלת).

          דן רונן – מחזור 1933

 

 

http://www.atzuma.co.il/kenkiryathaim

 

קרית חיים הצטיינה גם בעבר בחוסר יחס לשימור סמליה (ראו מגדל המים)

  גם סניף הנוע"ל ,מבנה הבטון הראשון של סניף תנועתי בארץ,הוקם כיד זכרון

לשלושה נופלים בינהם בן הקריה, ושני מדריכים מהתנועה שנפלו במארב

בחוזרם מביקור בחניתה,בית שבו התחנכו רבים מאד ובו התקיימו פעילויות

שתרמו רבות להיסטוריה של הקמת המדינה, חלילה שיהרס המבנה.

המלצתי לפנות למיצנע וליעלון חניכי הסניף הזה ולנשיא המדינה שהיה

 מזכיר הנוער העובד בשעתו

תמונה>בית הנוע"ל

גייזי

אלי ס"ט:   כל ילדותי רציתי להיות קרייתי.  

הסיפור המלא בקרוב.
את כמיהתי להיות קריתי בטאתי בשיר "קרית חיים", מתוך ספרי "מהו מה", הוצאת הקיבוץ המאוחד 1969 שנחטף (כנראה ע"י משפחתי) ונעלם מהמדפים. מה שהיה חסר לי כדי להיות קריתי זה בעיקר פז"מ, אבל יש לי הבטחה מ"קריתים" שאם אצבור מספיק נקודות חיוביות (בעיקר הופעות באתר) אז אקבל מועמדות לאזרחות זמנית.כבר תליתי הבוקר תמונה של חיים (ארלוזורוב) ועכשיו אני במאמץ לחדש קשרים שימליצו עלי (התשלום במזומן ובלי חשבונית): עם מאיה אבחובסקי (דותן), הראשונה שפרסמה את השיר שלי בין תלמידיה ועמיתיה המורים בקריה.// עם שולה שייטוביץ, שהיא ורחל דבורצקי היו החברות הכי טובות של בת דודתי (קריתית עסלית) רינה שגיב (ריסקינד) מרחוב יוד 45. /עם דובאש שהיה ממ"ח או מד"ח בקורס הקצינים שלי./עם שרהל'ה קוריצקי (נאמן) שישבה על ידי בכיתה בגבת./עם אברהם ענבי שהוריו והורי היו מה זה חברים./עם פרחיה (פלדמן?) שהערצתי והיא אפילו לא ידעה./עם דן בירון (זה עם האקורדיון) שהיה במחלקה קרובה לשלי בטירונות נח"ל בלוקים. /ועם כל קריתי שיכול לעזור לי להגשים משאלת ילדות: להיות קרייתי.
Help
אלי סט

 http://www.youtube.com/watch?v=42-W7SnsPqM&feature=youtu.be

לאחר שראיתי את הסרט המשפחתי שהציג יוסי וולך, שהוא בן-כיתתי, אני הכרתי חלק מהדמויות. החלטתי גם אני לשלוח את הסרט המשפחתי שלי שיצר אמיר ניר, בנו של אריה ניר(כהן) בן-דודי, לקראת המפגש המשפחתי שנערך ביובלים ב-2007. שתי המשפחות שלנו – ובר וכהן   התגוררו ברח' ב' 85 באותו הבית בעל שתי הקומות –דבר שהיה נדיר באותם ימים. לפני-כן גרו הסבתא והסבא שלנו וילדיהם ברח' ג' פינת כ"ב (הבית שנקנה אח"כ ע"י אריה נודל). רוב המשפחה המשיך לגור בקרית-חיים ואח"כ חלקן עבר למוצקין ולביאליק. בסרט ישנם גם ספורים על קרית חיים של פעם.

בברכה,ותודה רבה,

אילנה אלנקווה

המסע לפולין

?????? > ??? ?????? ??????

 

הגיע הזמן שבני ק"ח  ינציחו את אליעזר כגן, מנהלו המיתולוגי של תיכון ק"ח. זה איש החינוך , שמנהיגותו הכריזמתית, אישיותו הערכית והשפעתו המכרעת על דורות של תלמידים ,הורים ומורים היתה מכרעת בהווית הקריה. יהא ראוי שתיכון ק"ח  ייקרא על שמו ויוקם אתר לזכרו.  הכבוד יהיה של כולנו. 

מרים שכנר(שלכטר)

 

דברים שנכתבו לזיכרו:

תלמה שמחוני: על ד"ר אליעזר כגן , ביראה ובהערצה 

זכות גדולה נפלה בחלקי לפגוש בכגן בשלושה פרקים של חיי. בהיותי תלמידה – כמנהל בבית הספר היסודי "יזרעאל" בעפולה, בסוף התיכון בעפולה כבוחן – בבחינת בגרות בספרות, בהיותי מורה בבית הספר התיכון בקרית-חיים. כגן היתה דמות מוכרת בעמק כמחנך וכמנהלו של בית-הספר היסודי הממלכתי בראשית שנות ה-50. ישנם זיכרונות ילדות שאינם ניתנים למחיקה, ומבין אלה זיכרונות הקשורים בכגן כמנהל , שבנו הקטנים, עורר פחדים. כדי למתן את המתח, היינו ממציאים שירים שונים על הדמות המאיימת כגון: ג'ינג'י פוקס קאם אן בוקס! אחת שתיים בשיניים ושלוש אחת בראש. שירים שהפכו להמנון. מחוץ לתחומי בית הספר ובאופן די סדיר הייתי רואה את כגן כשהוא רכוב על אופנוע , דוהר על שבילי העפר בכפרי. לימים, כשנפגשנו בחוף הקריה תוך כדי שיחה קולחת, אליעזר סיפר לי שכמורה צעיר בעמק,נהג לאכול ארוחת-צהריים אצל שכניי בבלפוריה, כפר הולדתי . מתוך דבריו היה ניכר ששורשיו היו ספוגים באהבת העמק, ולא רק באהבת העמק אלא גם בשורשי השפה האידית אותה ניסה להחיות. במסגרת שעורי אידיש והכנת התלמידים בתיכון קרית חיים לבגרות, תלמידים פטפטו באידיש ועל כך הייתה גאוותו. ביחסי מנהל-מורה הייתה יראה, אך יראה לאיש– אשכולות, אנושי, שידע להדריך,להוביל בעשייה החינוכית.
תלמה שמחוני

אודות > בית הספר התיכון בקרית חיים