לזכרו של יאשה אסטרחן ז'ל
הגיעו ימים ראשונים של פגרת הפסח. בבוקר זרחה שמש חמימה והאירה בנוגהה המסנוור את העצים המלבלבים בירוק צעיר ואת הבתים הקטנים, הלבנים, בני הקומה האחת, שגדרו את רחובנו משני עבריו. מבעד לחלון חדרי ראיתי שכוסתה חצרנו בשרוכי עשב ירוק, ואלפי סביונים, קחוונים וחרציות פרחו ליד חבלי הכביסה שבחצר. האוויר היה לח ושקוף, וריח של גשם עלה מעלוות העצים ומגבעות החול הרבוצות עדרים עדרים בשדה שמאחורי ביתנו. במרפסת האחורית חבטה אמי בכרים ובכסתות ושפכה עליהם את זעמה. פקחתי לאט את עיניי ועקבתי אחרי גרגרי האור הצבעוניים, המפזזים באלומת הקרניים שהתגנבה לחדר מבעד לחרכי התריסים המוגפים למחצה. לא רציתי לקום אבל אחי עמד ליד מיטתי, והפציר בי שאסייע לאמא בניקיון האביב.
"את כבר בת עשר ואת צריכה לעזור לאמא!" אמר והישיר אלי את מבטו בתוכחה. "ומה אתה רוצה שאעשה? " התרסתי באי רצון. "לכי אל הדודה ובקשי ממנה שתשאיל לנו סיר גדול ושטוח בשביל הגפילטע פיש!"
קמתי והתלבשתי בעצלתיים. נעלתי את נעליי והרהרתי בחג הפסח הקרב ובימי החופשה הטובים הצפויים לי. באי רצון גמעתי את כוס החלב שאמא מכריחה אותי לשתות כל בוקר, והצצתי מחלון המטבח החוצה. אגלי גשם שקופים תלו בשפות עליו הרחבים של הפיקוס שבחצר, וכשעברה הרוח בין בדי העצים, נשרו הטיפות ומיהרו להימוג כטל הבוקר. יצאתי החוצה. רוח של עליצות פיעמה בי והחישה את צעדיי, כי אוויר הבוקר היה כחול וברחוב התערבבו ריחות של חומרי ניקוי בניחוחות של תבשילים. "מהרי, בת. חג הפסח כבר עומד מעבר לפינה!" קראה אמי אחריי בצחוק מן המרפסת, ואני שעטתי במעלה הכביש.
הדודה שלי, דודה טניה, גרה בקצה הרחוב, מהלך צעדים אחדים מביתנו. מאחורי חצרה השתרעו גבעות חול זהובות ששיחים כהים של לענה וחניתות ירוקות של סמר צמחו בהן בשפע. בערב חולפים אנחנו, הילדים, ליד ביתה של דודה טניה בריצה בהולה, ופחד אוחז בנו כשאנחנו מהרהרים בסכנות האורבות לנו בשדה הגבעות המשתפל עד קו האופק. שיחי הלענה נדמים לנו בחשיכה כמפלצות עשירות גפיים ששערותיהן מפותלות כנחשים, ודמויותיהן דומות לחיות טרף מבעיתות. אבל בשעות היום, כששטופות הגבעות בזוהר השמש המבליט את קימוריהן, אינני מפחדת ממרחבי השדה הפתוח, אף שבקצה השדה, בין גבעות החול שמורדותיהן משורטטים גלים-גלים מעשה רוחות האביב, אני רואה את אוהלי השיער האפלים והמצולעים של הבדואים עוטי הבגדים השחורים ואת עזיהם הכהות, דלות הבשר, המלחכות את מעט העשב שהצמיחו גשמי החורף האחרונים. דודה טניה עמדה במרפסת ביתה ואיש זר עמה. סקרתי אותו בחיוך, כי יפה תואר היה הזר, ועיניו הביטו בי בחיבה. תלתליו החומים גלשו על מצחו, ועיניו היו טובות ומאירות. הוא שוחח עם דודתי, וצלילי לשונו הזרה ערבו לאוזניי כמנגינה דקה, כי ריש ולמד שבפיו התגלגלו בחופזה, והתערבו בצלילי שפה שלא ידעתי ובמראות של נופים זרים, יצירי דמיוני המתעתע. כשראתה אותי, הפסיקה דודה טניה את שטף דיבורו של הזר, והציגה אותי לפניו: "הנה באה רותי, בת אחי," אמרה בחיבה. האיש לחץ את ידי כחולק כבוד לאדם מבוגר, וחיוך של חיבה פשט על פניו. תחילה הפציע החיוך מקמטי מצחו, אחר-כך פשט שחוקו לאט והלך אל עיניו, ולבסוף הגיע אל שפתיו והאיר את פניו במלואם כשמש של חורף הבוקעת לאיטה מבין העבים. "שמי ראובן," אמר האיש בעברית שמבטא זר מצלצל בה, "ורק אתמול עליתי לארץ ישראל."
"ראובן היה פרטיזן ביערות בימי המלחמה," הוסיפה הדודה בגאווה מעורבת באהדה. "אין צורך לומר זאת לילדה!" שיסע ראובן את דברי הדודה, ונימה דקה של רוגז נשמעה בקולו, אך מיד שב חיוכו והאיר את פניו, ורק עיניו נותרו עצובות כי חיוכו פסח עליהן. פרטיזן ביערות… אלוהים! הרי מיד ראיתי שהאיש אינו ככל בני האדם! התבוננתי בו בהערצה כי דומה היה בעיניי לאחד מגיבורי העם שבאגדות. הן גם בעיניהם דלקה האש הבוערת עתה בעיניו! ואולי צץ האיש ועלה מתהום חלומותיי?
פתאום ידעתי. כברק הכתה בי התגלית. הלא בן דמותו של אמנון מ"אהבת ציון" הוא האיש הזה! כאמנון כן גם ראובן – עיניו בוערות, בלוריתו עבותה ופניו מאירות… בוודאי איש אמיץ ונועז הוא, ולא יודע פחד! בוודאי ניחן בחוכמה ובתבונה, וטוב להיסמך עליו ולהקשיב לשיחתו! מחמת התרגשותי השתכחה ממני שליחותי, ושוב לא הרהרתי בסיר הגדול והשטוח שרציתי לשאול מדודה טניה. הצטנעתי בפינה, לטשתי את עיניי באורח, וסקרתי את מראהו בפליאה, כי היה האיש בעיניי כאחד הנביאים או כאחד הגיבורים שבתנ"ך. ראובן שב ושקע בשיחה עם דודתי ועיניו היו עצובות. הוא דיבר בלשונו הזרה, ושוב היו ריש ולמד שבפיו מתגלגלות בלא הפוגה, ואותי, הנערה המצטנעת בפינת החדר, שכח לרגע.
לא יצאה שעה ארוכה ודודתי ביקשה שאראה לאיש את דרכו לתחנת האוטובוסים הקרובה, ואני שמחתי להזדמנות זו שנקרתה לפניי, כי רציתי להילוות אל הפרטיזן ולתהות על קנקנו. ראובן נטל את כפי בכפו, וכך פסענו בשתיקה לתחנת האוטובוסים. לבי הלם בפראות, לחיי להטו, ועורקי רקותיי רעמו. הבטתי בראובן בחיבה ובהערצה, והתפללתי שהזמן יעמוד מלכת כדי שאוכל לשהות עמו זמן רב, אך כעבור שעה קלה הגיע האוטובוס לתחנה, ואני נפרדתי מגיבורי והנחתי לו לנסוע לדרכו.
*
ימים רבים הרהרתי בראובן. לעיתים חקרתי את דודתי למעשיו אבל לא החכמתי מדבריה, כי תשובותיה היו מקוטעות ומתחמקות: "כן. ראובן עובד ושבע רצון… גם דירה קטנה קנה לו, אבל איש גלמוד הוא וחסר משפחה…"
פעמים אחדות הזדמנתי בשנות נערותי באקראי עם ראובן בבית הדודה, אבל לא הרביתי עמו שיחה, כי עתה היה שונה ומוזר. מסוגר היה, מאור פניו הסתלק ממנו, גוו הזקוף נכפף כפרח שנבל, ושותק וקודר הסב עמנו ליד השולחן. חיוכו לא שב להאיר את קמטיו שהתרבו, עיניו לא בערו עוד, ולרגעים חשבתי שכבויות הן. תמהתי לפשר השינוי שחל בו אבל לא העזתי לשאול. יראתי מפני קדרותו, פחדתי ממבע עיניו, והתגעגעתי אל הפרטיזן של ימי ילדותי. לעתים לא הכיר אותי ראובן כי בגרתי מאז פגישתנו הראשונה, וסבורה הייתי שחשב שאינני אלא נערה זרה שוטה ומוזרה, הלוטשת אליו את עיניה בסקרנות חסרת בושה.
*
ימים אחדים לפני שהתגייסתי לצבא נשאו אותי רגליי לשכונת העוני שמתחת לגשר רושמיה שבכניסה לעיר. בתי אבן מטולאים בטון ועץ ריפדו את מורדות ההר בשכונה שמתחת לגשר, ודומה שגובבו הבתים בערימה, והם נדחקים ונוגעים בית בכתפו של בית, מכסים את מורדות ההר כשטיח מכוער של משבצות פח, בטון ואבן, ואינם מניחים מדרך רגל לעצים ולפרחים. רק מעט שיחי צבר דוקרניים גדלו בצדי הדרך הלבנה, המפלחת את השכונה, ונשאו פירות אדומים וקוצניים בקצות ענפיהם הבשרניים, המבריקים מול שמש אחר הצהריים החמה. קריאות ילדים משחקים וקולות נשים הקוראות אישה לרעותה עלו מהמרפסות ומילאו את חלל האוויר, חתולים נברו בפחי האשפה, וקולות מריבה של גבר ואשה עלו מהקומה השנייה של אחד הבתים כחולי המרפסות, והתערבו בקריאות הרוכלים שברחוב ובשאון המכוניות השועטות על הגשר.
הייתה שעת בין השמשות של יום קיץ אביך, והעיר שעולפה בחום הצהרים החלה להתנער לקראת הלילה. רוח שבאה מן הים בידרה את שורות הכבסים שבמרפסות והביאה עמה ניחוחות של מלח, של אצות ושל ארצות רחוקות, ואני שוטטתי בשכונה כזרה, והתחרטתי על שנשאה סקרנותי את רגליי והסיתה אותי לנבור בחייהם של אנשים זרים הסוקרים אותי עתה בחשד. ליד רגליו העבות של הגשר שיחקו ילדים במחבואים, וכשעברתי ביניהם הביטו בי כאילו הייתי יצור משונה. נוכרייה הייתי בשכונה שמתחת לגשר, ותחושה של בדידות אחזה בי. רציתי ללכת למקום אחר, אבל דרכי אבדה בסבך הבתים ובתשבץ מרפסותיהם הכחולות והירוקות, ולא ידעתי לאן אפנה.
לפתע ראיתי את ראובן במרפסת אחד הבתים שיסודותיו שעונים אל רגלי הבטון האדירות של הגשר האפור. האיש לבש מכנסיים קצרים וגופייה אפורה, חסרת שרוולים. ידיו אחזו בכוס של תה, ועיתונו היה פרוש על השולחן הקטן.
"הפרטיזן! הפרטיזן!" נפלטה קריאה מפי.
הוא הפנה אלי את מבטו. הסמקתי ומבוכה אחזה בי על שקראתי לו בשם שבו כיניתי אותו במחשבותיי. רציתי לנוס ולהיעלם מפניו, אבל הוא כבר הבחין בי ושוב פשט חיוכו הישן, המוכר, והאיר את פניו.
"שלום לך!" אמר, "בואי ושתי אתי כוס תה."
"לא. אני רק… רק… במקרה עברתי כאן… תעיתי, ואני לא יודעת איך אצא מהשכונה ואעלה על הגשר."
"בואי ושתי אתי כוס תה, ואחר-כך אלווה אותך ואראה לך את הדרך."
נכנסתי וישבתי ליד השולחן הקטן שבחדר האפלולי. חלונותיו של החדר היו סגורים, תריסיו מוגפים למחצה, וכתמים קטנים של שמש נימרו את רצפת החדר.
"הפרטיזן? כך קראת לי?" שאל.
"כן, לא בכוונה… סלח לי, אני… לרגע שכחתי את שמך…"
"וככה את קוראת לי בליבך, נכון?"
הנהנתי בראשי במבוכה.
חיוכו ריצד בזוויות פיו, אבל הפעם היה זה חיוך של לעג, ואני הסמקתי והרכנתי את ראשי.
בחנתי את תווי פניו. חיוכו היה עצוב, כי כשחייך לא חייכו עיניו ורק שפתיו התפשקו בעווית של שחוק. אותות הזמן חרשו את עקבותיהן בקלסתרו. בלוריתו דללה, צדעיו הכסיפו, ומצחו גדל, כי מפרצי שערו נסוגו. הקמטים שבלחייו העמיקו, וגופו כחש מאד, אבל עדיין ניכר יפי תוארו בפניו.
"מעניין…" אמר בלגלוג, "מעניין מאד…" הוא השתהה מעט ואחר-כך הוסיף: "את בוודאי חושבת שאני גיבור. נכון? גיבור אמיתי! כמו בספרים. כמו בסרטים." ושוב צחק צחוק מר של לגלוג, ואני יראתי מפניו, כי לא רציתי שימחה מלבי את דמותו הנערצת מימי ילדותי.
"לא, ילדה, אינני גיבור," המשיך האיש את דבריו. הוא פסע אל החלון, פתח אותו לרווחה ופישק את כנפיו.
מבחוץ עלה ובא שאונה הרם של משאית גדולה, וכשעברה לידנו רעדו אמות הסיפים של הגשר, ורעש מנועי המכונית התעצם והיה לקול מחריש אוזניים.
הבטתי בפרטיזן שלי ולא הכרתי אותו. הוא עמד ליד החלון, סמוך לפאת השולחן הקטן, גופו מכווץ, קומתו שחוחה, עיניו מתרוצצות בחוריהן ופחד איום עומד בהן. על מצחו הופיעו אגלי זיעה ופניו חוורו מאד. שפתיו רעדו, כפות ידיו אחזו בצדעיו, ואצבעותיו לפתו בחוזקה את שורשי שערו.
"הרי זה כמו שם," מלמל, ועיניו הבוהות בבעתה אינן רואות אותי. "כמו שם, לפני שברחתי ליערות. גם אז הסתתרתי בבית שמתחת לגשר. כל לילה חלפו עליו הרכבות, ואני ידעתי שנוסעיהן לא יחזרו… את מבינה, ילדתי, אני מוכרח לגור מתחת לגשר, כדי שלא אשכח… הרי הבטחתי לבני ולאשתי לפני מותם שלא אשכח!"
השאון חלף, ושקט חזר לשרור בחדר האפלולי. ראובן התנער מהזייתו, נשם עמוקות, וניגב את מצחו בממחטה ששלה מכיסו. הוא ניסה לחייך, אבל מרחוק כבר קרבה המכונית הבאה.
קפצתי ממקומי, עטתי אל החלון וסגרתי אותו בכל כוחי. רעש המנועים התעמם מעט, ושאונו מיהר לגווע ולא חדר עוד אל החדר. האם זהו הגיבור הנערץ מימי ילדותי? הזהו הגיבור שאינו יודע פחד?! לא! לא אוכל לראות שוב את הפרטיזן שלי מרעיד ונפחד! "אסור לך!" קראתי בסערת רוחי, "אסור לך לגור פה! ואיזו תועלת אתה מביא בייסוריך?! הרי המתים לא ישובו!". הוא צחק צחוק עצוב. "אינך מבינה," אמר בצער. "הרי נשבעתי! נדר נדרתי ועלי לקיים אותו!". "לא! לא!" קראתי. "אני מבקשת ממך, אל תמשיך ככה! אסור לך! אסור לך!"
הוא לא שעה לדבריי. "ידעתי שלא תביני," אמר חרש. "אבל קיוויתי… רציתי שיבואו דבריי ללבך… איני מאשים אותך כי בת הארץ הזאת את. לא ידעת את הגהינום ואינך יכולה להבין…"
"ראובן," אמרתי בסערת רוחי. "הרי אינך זקן עדיין! אתה צריך לעקור מכאן ולבנות לך בית ומשפחה! אתה צריך למצוא לך אישה, ידידה, להוליד ילדים ולשכוח!"
"אבל נדרתי! מדוע אינך מבינה? הבטחתי לבני שמת שם שלא אשכח, ואיך אוכל לעקור מכאן?!" הוא קם ופתח שנית את החלון לרווחה, ושוב חדרו המולת המכוניות ושאון הגשר אל הבית, ועמם חזרה הבעתה ואחזה בראובן כמקודם. "ראובן," ביקשתי, ודבריי לעו בגרוני החנוק מדמעות, "אתה מוכרח לעזוב את המקום הנורא הזה!" קמתי ממקומי וצעדתי אליו, אבל הוא שלח את ידו לפניו והרחיק אותי ממנו. "אלווה אותך ואראה לך את הדרך." אמר בשקט, וחזר ומחה את זיעת מצחו. רציתי ללטף את פניו, לומר לו שאני רוצה לחלוק עמו את סודותיו האפלים ואת ייסוריו, אבל הייתי כמשותקת ולא אמרתי דבר. יצאנו אל אוויר הערב. השרב נמוג, היום העריב, וכוכבים זהרו בשמיים. נתתי כפי בכפו של ראובן כמו אז, כשהייתי ילדה קטנה, וכך עמדנו בשתיקה בתחנה עד שקרב ובא האוטובוס ואסף אותי אליו.
*
חלפו ימים רבים, ואני נישאתי לאיש שאהבתי והולדתי בנים ובנות. החיים היטיבו עמי ולא התפניתי לזכור את ראובן. רק לעתים, בשעה שנסעתי על הגשר, החיש לבי את פעימותיו, ואני קיוויתי שנרפא ראובן ממחלתו.
יום אחד, בצהרי יום השבת, חשתי בראשי. כאב נורא הציק לי, לפת את שרירי פניי ועורפי, וצרב בהם מכוות של אש. במצחי הלמו רבבות פטישים, וברקים של אור נצנצו מול עיניי. בלעתי גלולות הרגעה ושכבתי בחדר אפל ושפשפתי את רקותיי בכוהל וציננתי את מצחי בקוביות של קרח ולא הצלחתי לרפא את כאבי. "אנחנו מוכרחים לנסוע למרפאה," אמר אישי וסייע לי להיכנס למכונית.
הייתה שעת צוהריים, ובחדר המיון רבו החולים ומלוויהם. ישבתי בחדר ההמתנה, עצמתי את עיניי, השענתי את ראשי אל הקיר, והתפללתי בליבי שירפה ממני הכאב הנורא ולו רק לרגע!
לפתע בקע מבעד להמולה ולכאב קול מוכר: "שלום לך, רותי, האם עדיין פרטיזן אני בעינייך?"
פקחתי את עיניי. ראובן עמד לפניי, אש זרה וברק של שיגעון ריצדו בעיניו, ידיו רעדו, והוא שטח בקול רם את טענותיו לפני המחכים בחדר ההמתנה:
"אומרים שאני משוגע," פנה ואמר לבעלי. "אולי. אולי אני באמת משוגע… אבל אמור לי, איש צעיר, מי יודע מי משוגע ומי נורמלי?" הוא גיחך ופניו התעוותו בצחוק נורא.
רופא מבוגר יצא לאולם ההמתנה, סקר את החולים הממתינים לתורם, ואחרי שהות מה רמז לראובן בידו. "שוב חזרה מחלתך," קבע הרופא בצער כשהוא מודד את ראובן בעיניו. "עליך לנסוע מיד לבית החולים!"
"ומה יועילו לי רופאי בית החולים? " שאג ראובן.
"אתה חולה," נאנח הרופא וניגב את משקפיו בכנף חלוקו. "אתה באמת מוכרח לנסוע. מיד אטלפן ואזמין אמבולנס." כשבא האמבולנס שקט ראובן, ולרגע שב והיה מפוכח ורגוע. הוא רמז לי בידו לשלום, וכאב עמד בעיניו כשאמר: "את רואה, ילדתי, אינני פרטיזן עוד…" אחר כך ניגב בכף ידו את עיניו הדומעות, טפח לסניטר על שכמו בידידות של מכרים ותיקים ונכנס למכונית. הבטתי אחרי האמבולנס המתרחק והרהרתי בפגישתי הראשונה עם ראובן בימי ילדותי הרחוקים. ראיתי את דמותו הנאה, הזקופה כדמויותיהם של גיבורי התנ"ך, את תלתליו הבורקים ואת חיוכו הרחב והטוב שהאיר את ימי ילדותי. כאב עז לפת את חזי ומנע דמעה מעיניי, וריקנות נפערה במוחי כשהסתכלתי בגבו המתרחק.
כעבור שבועות אחדים קראתי בעיתון שראובן שלח יד בנפשו.
בירייה כמובן. הרי הוא פרטיזן!
ולפעמים, כשאני מזדמנת אל בית העלמין שבעירנו, אני פוקדת את קברו השומם שבקצה בית העלמין, ליד הגדר, ומביטה במצבתו הדהויה.
ולפעמים אני מניחה על קברו פרח אחד או עציץ קטן.
לא למענו.
למעני.
כדי שלא אשכח!
רותי יצחקי-ריכטר
לתגובות אנא כתבו אלי במייל
[email protected]
העברה מ" שירונט "מילים לשיר הפרטיזנים.
 שיר הפרטיזנים מבצע : שמעון ישראלי מילים: הירש גליק לחן: דימיטרי פוקרס תרגום: אברהם שלונסקי אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה את אור היום הסתירו שמי העננה זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה מארץ התמר עד ירכתי כפורים אנחנו פה במכאובות ויסורים ובאשר טיפת דמנו שם נגרה הלא ינוב עוד עוז רוחנו בגבורה עמוד השחר על יומנו אור יהל עם הצורר יחלוף תמולנו כמו צל אך אם חלילה יאחר לבוא האור כמו סיסמה יהא השיר מדור לדור בכתב הדם והעופרת הוא נכתב הוא לא שירת ציפור הדרור והמרחב כי בין קירות נופלים שרוהו כל העם יחדיו שרוהו ונגאנים בידם על כן, אל נא תאמר דרכי האחרונה.. |
האומן שמעון ישראלי שר את שיר הפרטיזנים. כילד, שמעון ישראלי היצטרף לקבוצת הפרטיזנים בה היה גם דודי יאשה אסטרחן. לימים , שניהם היו תושבי חיפה.
אלי רביד, ליישי : יאשה אסטרחן הוא דודי , אח אימי מרים .אשתו פאניה לבית שפירא, ובנו שמעון בן ארבע ניספו בגיטו ברנוביץ בחדש מרס 1942 בטבח בו הרגו הנאצים כ3000 איש בני הקהילה היהודית. לאחר אסון משפחתו , יאשה היצטרף לפרטיזנים ביערות פולין ורוסיה. עלה ארצה במאי 1946, וגר עימנו בקריית חיים , ברחוב ט' מספר 2 ,בצוותא עם אימו לאה , הורי מרים ובצלאל רבינוביץ , אחותי אילנה אנוכי ואחי מנחם.
הפרטיזן ,דודי יאשה { יעקב } אסטרחן , סבתי לאה אסטרחן ואשתו של יאשה , פאניה לבית שפירא, ביום הנישואים בברנוב'יץ, אז בשטח פולין { 1930}. העיר ברנוביץ נמצאת בבלארוס, היום רוסיה.
בן דודי, שמעון אסטרחן הי'ד,{ 1938-1942 } בנם יחידם של יאשה ופאניה . בברנוב'יץ , פולין 1938.
יאשה אסטרחן , ראשון מימין , עם חברים בצעדיהם הראשונים בארץ . הגיעו ארצה לנמל חיפה באוניה " אליהו גולומב " ביום 18.5.1946.
