קטגוריה: חדשות

(ירון נספה בתאונת דרכים כשנדרס ע"י משאית של הצבא הבריטי)

לילידי שנות ה 30-40

הנה מבט לאחור ומילות הידד

לדור הזה שבכל זאת שרד,

אם כי לפי הכללים המקובלים היום,

זה פלא שבכלל הגיע עד הלום.

ראשית להיוולד – כיצד היה זה בכלל ייתכן

אם אימותינו בהריונן לא פסקו לעשן?

אכלו סרדינים מקופסא ולא נבדקו לסכרת

לא עשו אולטרהסאונד ולא סקירת מערכת.

כשגדלנו קצת, מים שתינו מצינור בגינה

או מברז דולף שהיה חבוי בפינה

ולא מים מינרלים שעליהם קראנו רק

בספרים של מופסאן או של בלזאק.

ואם בקבוק "תסס" לידינו התגלגל

אסור מפה לפה כי בריאותך תתקלקל,

אך חלקנו בו שלושה ילדים או ארבעה

ובאמת שום אסון לא קרה.

בידיים מלוכלכות אכלנו פרוסות לחם עבות

מרוחות בריבה או גבינה בשכבות מאוד דקות

ואם היו עליהן קוליפורמים לא ראינו אותם

ולא את תולעי המעיים שהיו שם מן הסתם.

אך כל אלה אותנו חיסנו כנראה

כי הסולפה בקושי הומצאה אז, ודרך אגב

ד"ר פלמינג על הפניצילין עדיין לא חשב.

מגלגיליות וארגזים בנינו עגלות,

ובלי לדעת פיסיקה את חוקי הכובד ניסינו לגלות

ורק כשנחבטנו לתוך קיר כואבים והמומים

גילינו ששכחנו להתקין גם בלמים.

על אופניים רכבנו ללא קסדות ואיש לא הבטיח

כי נצא מזה בשלום,

אך שראש ייבקע בגלל זה כאבטיח

לא עלה בדעתנו אפילו בחלום.

ההורים לא הסיעו אותנו לבית הספר או לחבר,

ברגל הלכנו בכל מזג אוויר ואז גם התברר

כי לעיתים תפסנו טרמפ בחוצפה וללא היסוס

מאחורי איזו עגלה רתומה לסוס,

שממנה לפעמים קפצנו בחיפזון

כדי לברוח משוטו של העגלון.

נפלנו מעצים, נשרטנו ונחתכנו,

גם עצם לא פעם שברנו

אך אלה לא היו מעולם סיבה אמיתית

לפרנס עורכי דין בתביעה משפטית.

ואם לא נבחרנו לקבוצת הכדור רגל או הכדור סל

בלענו את העלבון, השתדלנו יותר, זה לא היה קל

ואם נענשנו והעמידו אותנו בפינה בצד,

הורינו ללא כל פקפוק עוד תמכו במימסד

ואת העונש החמירו, ועל דעתם לא עלה

למחות נגד המורה או לפנות למנהל בשאלה.

לא שיחקנו בחדרים ממוזגים אלא בחוץ,

נעלמנו לכל היום אך איש לא היה לחוץ,

לא עקבו אחרינו בסלולרי מהדור האחרון

כי חוץ מאשר בבית מרקחת – למי היה טלפון?

לא היתה לנו טלוויזיה עם מאה ערוצים

בכל זאת היו לנו אלף סיבות להיות מרוצים.

במקום זה היו לנו חברים ממש ולא בצ'ט

כאלה שאתם אפשר לרוץ ולהתרוצץ,

ולא היה צורך לקבוע שבוע מראש

אם רצית את מישהו לפגוש,

אלא פשוט דפקת בדלת ברחוב השכן

אם זו לא היתה ממילא פתוחה – על פי רוב כן.

הבה ניזכר בשנים ההן ונחלוק החווייה והמזל

שזכינו לגדול כילדים לפני שהפור נפל

כשפסיכולוגים, מוסדות, ממשלות ושרים

על חיי הילדים החלו מפקחים ומשגיחים

עד שמרוב חוקים, פיקוח והשגחה

מחיי הילדים נעלמו החופש והשמחה.

ההורים מסיעים אותך לכל מקום.

ומה נשאר כבר מכל הילדות והתום

כאשר שום מראה תועבה ממך לא נחסך

ואם תרצה, הכול גלוי לך על המסך,

ובמקום בושה וסומק, ושיחות על פושקין ונפש

מתחילים בשירותי המועדונים ישר עם כל הרפש.

חווינו חופש, חברות תמה, ניצחונות גם כישלונות,

ועם אלה למדנו איך גם לסבול ולהמשיך לחיות

ועל כל מעשינו, הגרועים וגם הטובים באמת

לקחת אחריות מבלי להשתמט.

הדור שלנו יצר בלי הרף ולא רק שרד

הוציא מקרבו יזמים, מהנדסים, חוקרים ויוצרים

ומשפחות חדשות, דורות חדשים וצעירים.

ואם עדיין יש לכם קצת זמן ורגעי פנאי אחדים

ספרו את הסיפורים האלה לסבתא, ואם לא – אז לנכדים.

צבי ירון, כפר סבא

20 בדצמבר 2005

 

  תמונה>שער הספר   

בימים אלה ראה אור ספר חדש, "רדיו חזק", שחיבר חברנו עוד מימי נחל עוז, ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור, שבין שאר תפקידיו הרבים שימש כמפקד גלי צה"ל בשנות ה-70. הוא מספר בספר על שנותיו בתחנה, על התקשורת הישראלית ועל מדינת ישראל באותן שנים סוערות (מלחמת יום הכיפורים, המהפך הפוליטי, ביקור סאדאת ועוד).הספר ראה אור בהוצאת "אבן חושן".  להלן קטע מההקדמה:

הסוד והקסם של גלי צה"ל – מאת מרדכי נאור

 תחנת השידור הצבאית גלי צה"ל היא תופעה יחידה במינה בתולדות השידור במדינת ישראל ואולי אף בעולם כולו. דומה, שאין עוד תחנת שידור צבאית, במדינה דמוקרטית, התופסת מקום כה חשוב במערך התקשורת הלאומית ופועלת בצורה ייחודית זה שנים רבות, למעשה כמעט בכל שנותיה של המדינה.על הנושא הזה דובר ונכתב כבר לא מעט, והספר "רדיו חזק" בא להשלים את התמונה, אך מנקודת-מבט מיוחדת, של מי שעמד בראש התחנה במשך יותר מארבע שנים וחי את חייה עוד כשלוש שנים, ובסך הכל שבע שנים בדיוק.התמזל מזלי וזכיתי להימנות עם חבורת גלי צה"ל במהלך תקופה ארוכה. הכרתי מקרוב את התחנה ועובדיה ועמדתי בראשה בשנים סוערות, השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ועדת אגרנט, המהפך הפוליטי של 1977 והסכם השלום עם מצרים.  כמעט כל אחד מהימים ההם היה סוער ומרתק. לא היה לנו בתחנה אף רגע אחד של שקט. גליה של תחנת גלי צה"ל היו גבוהים תמיד. קשה? בוודאי. מאתגר? ללא ספק.זהו סיפור כללי, על אחד מאמצעי התקשורת הבולטים בישראל, ועם זאת בעל נופך אישי. עשיתי מאמץ להקיף את שבע השנים שלי בגלי צה"ל, מהן ארבע ורבע בראש התחנה, מכל זווית אפשרית. משולבים בזיכרונות האישיים אירועים כלליים של ה"סבנטיז": המלחמות, אירועים פוליטיים מרכזיים, אירועי תרבות ועוד. לעיתים הרשיתי לעצמי לחרוג מעט מהמסגרת. כך עשיתי, למשל, בתיאור פעילות התחנה בעקבות מותו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון. הרחבתי את היריעה וסיפרתי על פגישותי אתו, שכל אחת מהן הייתה מעניינת ומאלפת. רוב אנשי התחנה וכל אלה שהיו קשורים אליה באותן שנים (1978-1971) מוזכרים בשמותיהם. עם זאת, ראיתי לנכון במספר מקרים – בעיקר קשים ומסובכים – להעלים שמות או לטשטש זהויות. מי שהכיר את הדברים יֵדע במה ובמי מדוברולגבי האחרים החידות יישארו בלתי פתורות.

   הדברים נכתבו לפי מיטב זיכרוני תוך היעזרות במסמכים ובדיווחים בני הזמן. הסתייעתי ברבים מאנשי התחנה ומאלה שליוו אותה באותן שנים, נפגשתי איתם וריעננתי את הפרטים. ייתכן שפה ושם נפלו טעויות. כל האחריות עלי. הוספתי גם תמונות ומסמכים המרחיבים – כך אני מקווה –  את היריעה. ועוד הרחבה – בפרקי הנספחים, המאירים את התחנה באור כללי יותר.  שם הספר לקוח משירהּ של להקת "תיסלם" אשר חובר על-ידי שלושה מבוגרי גלי צה"ל – דורי בן-זאב, יאיר ניצני, יזהר אשדות (וכן יושי שדה), והולחן על-ידי ניצני ואשדות, כך שהוא בהחלט "נשאר במשפחה". השיר אף הוקלט באולפני גל"צ.

הנכם מוזמנים להיכנס לאתרים שלנו:

  -מוטקה נאור     www.naormor.co.il

 לאה נאור              www.naorlea.co.il

                       

 

                                                                                   

פרסום > ההזמנה

 

 נא לאשר השתתפות:

מאיה דותן: 04-8412375      

 אלי רביד, ליישי:0547796202   [email protected]      

אבישי ברק: 04-8415186 [email protected]