להלן פרק מתוך ספרי "התמונה" המיועד לבני נוער הרומן מספר את סיפורם של שליחי עלייה ב' ושל המעפילים לארץ ישראל בתום מלחמת העולם השנייה. אפשר להשיג את הספר בחנויות הספרים. הסרט הקצר "תמונה משפחתית" מתאר את גורלם של גיבורי הסיפור חמישים שנה לאחר שעלו לישראל. משתתפים בסרט אריה מוסקונה, טריסי אברמוביץ ואלכס פלג. הסרט הופק על ידי צוותי הטלוויזיה הקהילתית רעננה ונוה מונוסון. אפשר לראותו ביוטיוב בשלושה המשכים בקישור הבא באתר:
סרט > לפי הסיפור של רות ריכטר:תמונה משפחתית
פרק מתוך הרומן לבני נוער "התמונה" מאת רות ריכטר
סיפורה של גליה
שנות נעורי לא היו שנים קלות. אבי נשלח לאיטליה כדי להעלות לארץ ישראל בדרכים לא חוקיות פליטים יהודים שנצלו מהשואה, וכעבור שנתיים הצטרף אליו גם אחי יוסף. עבודתם הייתה חשאית, וחוסר הידיעה היה קשה ומעיק. לא ידעתי מה מעשיהם שם, באיטליה הרחוקה, אך שמעתי ששליחותם מסוכנת, ואם ייתפסו, יישלחו למאסר. היה עלי להסתפק בתשובות מעורפלות, בשמועות שהועברו בחשאי מפה לאוזן ובקטעי דברים סתומים שהגיעו לאוזני באקראי. הייתי בת חמש עשרה כשהגיעה מרים לתל-דגן והצטרפה למשפחתנו הקטנה. היא הייתה שונה מאתנו, ילדי הקיבוץ הרעשנים, וכשראיתי אותה לראשונה חשבתי בלבי שהיא תימהונית ומוזרה. לרוב הייתה מסתגרת בחומה של שתיקה, ומבטה היה עצוב ודואג. קינאתי במרים על שרכשה את לבם של אמי ושל יוסף, וכעסתי על המטפלות והמורים שהטילו עלי לחלוק חדר עם מרים בבית הילדים ולסייע לה בלימודים. הייתי רגשנית, אבל העמדתי פנים שאני נערה פראית, פרועה וסוערת, והרביתי ללגלג על מרים ולהציק לה. לא רציתי בה, והצטערתי על שהצטרפה משפחתנו. אבל כעבור שבועות אחדים חל שינוי ביחסינו. הוא החל כשמרים ביקשה ממני לסייע לה לאסוף מכחולים, בדים וצבעי שמן עבור דוד. דמותו של דוד, שהצטיירה בדמיוני מסיפוריה של מריה כדמות אמן מיוסר, עוררה את סקרנותי והסכמתי לעזור לה. בהדרגה גדל אוסף הבדים והצבעים הקטן שלנו, וכשניקינו מהאבק את ספרי האמנות ובדי הציור שאספנו ברחבי המשק, החלו להתרקם בינינו יחסים של קרבה, והיא סיפרה לי על אהבתה לדוד ועל געגועיה אליו. כתבתי לאבי ולאחי בתכיפות, כי געגועי הטריפו את דעתי, וכשכתבתי נדמה היה לי שהמרחק בינינו מתקצר, ואני שוהה בחברתם ומשוחחת עמם. שפכתי את רחשי לבי על הנייר הלבן, ולפעמים הוכתם הנייר בדמעות שלא הצלחתי לעצור. גם מרים הרבתה לכתוב מכתבים. היא כתבה לדוד, לרחל ולגרישה, שהיו מדריכיה ביער, בין הפרטיזנים, ואחר כך טיפלו בה במחנה המעבר ומדי ערב, לפני ששכבנו לישון, התבוננה מרים שעה ארוכה בתמונתו של דוד שעמדה על ארונית קטנה ליד מיטתה. ערב אחד, כשכתבנו מכתבים לאהובינו שבאיטליה, ביקשתי ממרים שתרשה לי להוסיף מלים אחדות לדוד. כתבתי לו שאף כי לא נפגשנו, נדמה לי שאנחנו מכירים כבר שנים רבות, ואני מחכה לו בקיבוץ שלנו. הוא ענה במלים ספורות של עברית עילגת, וכך החלה חליפת המכתבים בינינו. האם אפשר להתאהב באדם שמעולם לא פגשתי בו? האם אפשר להתאהב באדם שאני מכירה רק את תמונתו הדהויה, האפורה, הניצבת ליד מיטתה של מרים? האם אפשר לאהוב אדם שמעולם לא שמעתי את קולו? לא הצלחתי להרחיק את דוד ממחשבותי, ורצון עז לפייס אותו, להעניק לו פיצוי על סבלו ולרכך את כאביו כבש את כולי. ידעתי שהוא שייך למרים, אבל לא יכולתי לעצור בעד אהבתי. היא סחפה אותי כגל גדול המטיל את הנסחפים עמו כואבים ופצועים על חוף עזוב ושומם. התגעגעתי לאדם שמעולם לא פגשתי, ורציתי להיות לו אם, אחות ואהובה בעת ובעונה אחת.
חלפה כמעט שנה מיום שהפליגו אחי ואבי לאיטליה, ושוב בא הקיץ ושפך את חומו הרב על העמק שלנו. ללא חמלה, ככבשן אדיר, העיק החום ועילף בצמא את צמחי הבר שקמלו בצדי הדרכים ואת האנשים העובדים בשדות. הכינרת האפירה ונצצה מול השמש המכה בה בכוח, וברק מימיה המתכתי בלט כאבן יקרה במרבד השדות המשורטטים משבצות ירוקות וזהובות. ביום החמסין הראשון עבדתי עם מרים ליד חדר האוכל. עדרנו בגומות, והשקינו את השיחים הצעירים ששתלנו במקום השיחים שנרמסו על ידי החיילים האנגלים בשבת השחורה. היינו עייפות מחומו של השרב המשתולל בחוץ ולא הרבינו לשוחח. מדי פעם הפסקנו את עבודתנו כדי לשתות מים, והשקפנו מראש הגבעה על העמק המתעלף בחום בקצה האופק. הסתגרתי בשתיקתי ושקעתי בהזיות. עכשיו היינו שותפות בדאגה ובגעגועים ליקירינו שבאיטליה, ומרים חדלה להיות בעיני זרה ותימהונית והייתה לידידתי. הרהרתי באחי ובאבי, וגעגועים צורבים הציפו אותי. מתי יחזרו משליחותם? פעמים רבות ציירתי בדמיוני את פגישתנו, וכל יום, כשנכנס האוטובוס בשערי הקיבוץ, התפללתי בלבי שיבואו בו יקירי. התגעגעתי לחיוכו של אבי ולצחוקו של יוסף, וקיוויתי שגם דוד יחזור אתם. אבל מתי, מתי? הבטתי במרים. פניה להטו בחום הנורא, וזיעתה ניגרה בקילוחים עבים על לחייה הסמוקות. אחר-כך חזרתי והשקפתי על הכביש המתפתל, המהביל בשמש הקיץ. לפתע נעצרה מכונית בצומת, ואדם גבה קומה ובהיר שיער ירד ממנה. הוא נופף לנהג ברכת שלום ותודה והחל לצעוד בכביש המתפתל."אבא בא! אבא בא!" קראתי. שמטתי מידי את המעדר, שכחתי את עייפותי, את השמש היוקדת ואת ידיי הכואבות, ופרצתי בריצה לעבר האיש.
מרים הביטה בי בתדהמה. רצתי כאיילה, גמאתי מרחקים ברגלי הקלות, וחשתי כאילו צמחו לי כנפיים וגופי קל כנוצה. גל של שמחה הציף אותי ולא פסקתי לצעוק:
"אבא בא! אבא בא!"התקרבתי אל האיש העולה בכביש. המרחק שבינינו הלך וקטן. מחיתי את עיניי בגב ידי, ונשאתי אליו מבטי… אבוי! זה לא אבא שלי! הרי זה יצחק, הממונה על ביטחון הקיבוץ, שחזר מהעיר הסמוכה, מטבריה. כרעתי בשולי הדרך ועלבון מר צרב את לבי. איך הרשיתי להזיותי להטעות אותי? איך ערבבתי חלום ומציאות?יצחק הביט בי בתימהון. עמדתי מולו ובהיתי בו. בעיני עלו דמעות והתנשפתי בכבדות. "מה קרה לך, גליה, למה את בוכה?" שאל יצחק ברוך.
"לא… לא… לא קרה לי שום דבר…" מלמלתי. "אני… אני בסדר גמור." "מדוע צעקת וקראת 'אבא'? הו, אני מבין! נדמה היה לך שאני יהודה? כמה נלעגת אני בעיניו! מסונוורת מדמעות ישבתי על אחת מאבני השפה שבשולי הדרך. כבשתי את פני בידי, כתפי רטטו, ואנקות של צער פרצו מפי. מרים הגיעה בריצה. היא התבוננה בי ולבה נצבט. איפה גליה הקשוחה והלגלגנית? חשבה לעצמה. האם זו אותה גליה הבוטחת בעצמה, שתמיד נמצא לה מענה לשון חד? עכשיו הבינה מרים לראשונה, שהסתרתי ממנה ומאמי את המתרחש בלבי. היא לא מצאה מלים של נחמה, ורק טפחה קלות על שכמי ואמרה: "ש… ש… אל תבכי, גליה. הם יחזרו בקרוב. אני מבטיחה לך, הם יחזרו בקרוב. אל תבכי! אל תבכי! די… די…"יצחק הביט בנו בסקרנות מהולה במבוכה. הוא הושיט לי ממחטה, ומרים ניגבה קלות את מצחי ואת פני כאילו הייתי ילדה קטנה. צעדנו בשתיקה, וכשהתקרבנו לשערי הקיבוץ עצר יצחק ואמר:"אל תחששי, גליה, לא אספר לאיש שבכית. כן, ילדתי, את יכולה לסמוך עלי, אני יודע לשמור סוד. ואני מבטיח לך שאביך ואחיך עומדים לחזור אלינו בקרוב.""אבל מתי? מתי?" כיסופים עזים נשמעו בקולי."בעוד ימים אחדים, גליה, אני מבטיח לך!" בחנתי את פניו של יצחק בחשד. האם הוא משטה בי? ואולי הוא מנחם אותי בטענות שווא? לא, ידעתי שיצחק לא ילעג לי, כי אין זו דרכו. הוא הביט בי בחיוך שרוך וחיבה עמדו בו, וידעתי שאמת דיבר אלי. לאט, במתינות, הפציע חיוך בעיני. האכזבה ומפח הנפש נעלמו, ופינו את מקומם לשמחה שקטה. כשהגענו לחדר האוכל התעכב יצחק ליד לוח המודעות, ותלה עליו מודעה שנכתבה באותיות גדולות:
הודעה חשובה
בשבוע הבא תתקיים רחצת לילה באחד מחופי השרון. החברים הרשומים מטה מתבקשים להצטרף לנסיעה. בתחתית ההודעה, בסוף רשימת השמות, הוסיף יצחק בכתב ידו גם את שמי ואת שמן של מרים ושל אמא. "אבל יצחק, מדוע אנחנו צריכים לנסוע עד לחוף השרון?" שאלתי בתמיהה. "אפשר פשוט לרדת ברגל ולהתרחץ כאן, בכנרת." "בעוד ימים אחדים תביני, גליה. אני מבקש שתצטרפי אלינו לנסיעה החשובה הזאת," אמר יצחק. הוא טפח בחיבה על שכמי, קרץ למרים, וחייך אלי חיוך מסתורי, שלא הבנתי את משמעותו
הלילה כיסה את העמק בערפל כחלחל. רוח חרישית הניעה את צמרות הברושים, וליטפה את פניהם של האנשים במשאית כרוצה לעודד ולפצות אותם על השרב הכבד שהעיק כל היום על העמק. אור הירח החיוור נשבר במימי הכנרת האפלה לאלפי ניצוצות והשרה אווירה של מסתורין. אלומות אור של זרקורים סרקו את השמים הכהים, ואני זכרתי את ימי המלחמה הנוראה בגרמנים כשזרקורים טיילו מדי ערב בשמי העמק כדי לגלות מטוסי אויב. האלומות הצטלבו, פגעו זו בזו, נדחו לרגע, ושוב נפגשו ויצרו צורות מוזרות ברקיע. ממרחק שמעתי טרטור טרקטור החורש בלילה בשדות העמק, ומנוע של סירה קטנה ענה לו כהד מהאגם.
טלטולי המשאית הפילו תנומה על יושביה. הם עייפו מיום העבודה המפרך, השרבי, ושקעו עתה איש איש במחשבותיו ובשתיקתו. הסתכלתי בחנה ובמרים היושבות לידי, וחשבתי ששלוותן המעושה אינה אמיתית. מעיני הבוחנות והחוקרות לא נעלמו ברק ההתרגשות שהבהיק בעיניה של חנה, והסומק שעלה בלחייה של מרים. לא ידעתי מדוע התפתיתי ליצחק והצטרפתי ליוצאים לרחצת הלילה בחוף המרוחק. רציתי להישאר לבדי בחדרי ולהרהר, להוציא מעומק המגירה את מחברת השירים שלי ולעיין בהם, או לקרוא בספר החדש שהשאיל לי המורה ישראל. אבל נימה מיוחדת נשמעה בקולו של יצחק כשביקש ממני להצטרף לנסיעה, וידעתי שעלי לנסוע.
הרהרתי במכתב האחרון ששלחתי לדוד. בשבועות האחרונים הרביתי לכתוב לו ולא גנזתי עוד את מכתבי. עכשיו הרשיתי לעצמי להביע בהם רגשות ומחשבות נסתרות שלא סיפרתי לאיש, ולא חששתי עוד שאהיה ללעג. ידעתי שיוסף מתרגם לדוד את המכתבים, ורציתי לגלות רק לשניהם את מחשבותי ורגשותי. ימי התמשכו בציפייה מייגעת למכתביהם, וחשתי שחליפת המכתבים מקטינה את המרחק בינינו ומגשרת עליו. התמכרתי לציפייה, ובימים שלא חיכה לי מכתב בתיבת הדואר התקשיתי להסתיר את אכזבתי.המשאית הישנה גנחה בכבדות, והמנוע השתעל באנחות קטועות. הכינרת נעלמה ונסענו כעת בכבישי השרון, שריח עשב קצור עלה משדותיו והתערב בריחה הנעים של פריחת הדרים רחוקה.מרים נמנמה לידי וראשה צנח מדי פעם על כתפי. הטלטולים חבטו קלות את ראשה בדפנות המשאית המחוספסים, ואמא קירבה אליה את הראש הנחבט והשעינה אותו על כתפיה. מרים נראתה עכשיו כאחת מבנות הקיבוץ, אבל עדיין הפריעו סיוטים את שנתה, וגעגועיה לדוד, לגרישה ולרחל לא הניחו לה. המשאית חלפה ליד בתים לבנים, נמוכי קומה ואדומי רעפים, שעצים עיטרו את חצרותיהם, ואורות בהירים הבליחו מחלונותיהם, ואחר-כך פנתה לכביש צר שהוביל לחוף הים. גבעות חול לבנות, קמורות ככיפות של שיש, נשטפו באור הירח הבהיר, ושיחי החולות הכהים לבשו צורות מאיימות של מפלצות אגדיות. מרחוק עלתה נהמת הים, ולובן הגלים הנישאים אל החוף נרמז במעומעם מתוך האפלה.המשאית עצרה בשולי הדרך. "לרדת! בבקשה למהר ולרדת!" עלה קולו של יצחק ממעמקי הרכב. "זוזו! מהר, מהר!" נשמעו אחריו קולות אחרים. המולה חרישית ליוותה את הנוסעים היורדים. ולא הבנתי את פשר הדחיפות שנשמעה בקולם. הלא בסך הכל יצאנו לשחייה לילית… הרהרתי, ומדוע כולם מתרגשים כל כך? ראיתי שמרים ואמי משכו והעלו מתחת לספסל ארגז כבד וגררו אותו אתן. "מה הדבר הזה, אמא?" שאלתי והוריתי באצבעי על הארגז הגדול."זה משדר," ענתה אמא. "קדימה, גליה, צריך למהר ולרדת." משדר? מה קורה פה לעזאזל? חשבתי.פנינו לעבר גבעות החול הזהובות, ומצאנו מסתור בין שתי דיונות גבוהות. גרגרי חול שקעו והחליקו תחת צעדינו, ויצחק עזר לאמי לשאת את המשדר הגדול."שבנה כאן, בנות, ומכאן תשדרנה," הוא אמר. אמא מיהרה להרכיב אוזניות לראשה, ואני הבטתי במרים, שהרכיבה את חלקי המשדר כאילו עסקה במלאכה זו כל ימיה. "מה אתן עושות, אמא? אני לא מבינה," שאלתי. אבל הן לא ענו, ורק חייכו אלי בחשכה. חשתי עלבון וקנאה כשראיתי את מרים ואת אמי עוסקות במשדר. מדוע לא שיתפו גם אותי? האם לא בטחו בי? הרי אינני תינוקת! הקנאה הישנה במרים שבה להציק לי, ודמעות עמדו לפרוץ מעיני. הסתכלתי באופק האפל, הבטתי במרחבי הגבעות, ושמעתי קולות של לחש ושל דיבור חרישי. ידעתי שאנשים רבים נחבאים בים החולות סביבי, ועדיין לא הבנתי מה מתרחש. מדוע מקפידים כולם לשמור על השקט? ולמה צופן לילה זה אווירה של סוד? אמא שידרה עתה בשטף, ומרים ישבה לידה על החול הלח וסייעה לה. נטשתי אותן והתקרבתי לקו המים. רגלי שקעו בחול הלבן, ורוח קלילה וחרישית זרתה גרגרים של חול בפני. מרחוק ראיתי גוש גדול ואפל מתנודד במים הכהים. לאט לאט לבש הגוש האפל דמות ספינה קטנה, ששרטוטיה התערפלו מול האופק האפור, ואנשים רבים חתרו במים בסירות קטנות מהספינה אל החוף.
ואז, בבת אחת, הסתדרו חלקי הפאזל בראשי והבנתי הכל. האנשים שעלו מהים הם מעפילים, עולים חדשים שבאו לארץ ישראל בהיחבא, ללא רישיונות עלייה. שמעתי סיפורים שנלחשו מפה לאוזן על האוניות הנסתרות האלה, הנושאות מעפילים לחופי ארץ ישראל, ועכשיו ראיתי אחת מהן לראשונה. התרגשתי מאוד כי לא האמנתי שאני לוקחת חלק במבצע מסעיר שכזה. בחורים ובחורות החלו עולים מן המים, נושאים על כתפיהם תינוקות ותומכים בזקנים. אישה צעירה שתינוקה נישא בזרועותיה התלוותה אל יצחק, וזוג זקנים פסע בעקבותיה. בגדיהם הרטובים דבקו לגופם, והם רעדו בצינת הלילה. התינוק הצטמרר ברעד, בכיו החריד את השקט, ויצחק הסיר את אפודתו וכיסה בה את הילד הקטן. חשתי שדמעות חמות קולחות על פני ולא ידעתי מדוע. ניגשתי אליהם ונטלתי בזהירות את התינוק מידי אמו, חיבקתי אותו והוא ליטף את פני בידיו הקטנטנות כרוצה למחות את דמעותי. האישה הצעירה חזרה ולקחה את התינוק בזרועותיה, והם נעלמו עם יצחק בהמון הרב שכיסה את החוף.תקווה פרועה הרטיטה את לבי: אולי יבואו היום גם אבי, אחי ודוד
אנשי הישוב הוותיקים והמעפילים שהגיעו זה עתה התקבצו יחד ויצרו גוש מלוכד ונחוש, ולפתע עלה מהגוש קול גברי וצרוד שהחל בשירת "התקווה". בהדרגה הצטרפו אליו כל האנשים שהתאספו על החוף. והשירה האדירה בקעה מהגרונות, שטפה בעוצמתה הסוחפת את הלבבות, והעירה תקווה וגאווה בלב האנשים השרים. שרתי בדבקות. התעלמתי מהדמעות שחזרו ושטפו את פני, והנחתי להן לזרום בלא מעצור. לא ידעתי אם אני חולמת, או אם הפך חלומי והיה למציאות נפלאה ובלתי נתפשת.יד גדולה וחמה חיבקה מאחור את כתפי, ואני ידעתי עוד לפני שסובבתי את ראשי שידו של אבי היא. הוא אימץ אותי בחוזקה אל חזהו, ואצבעותיו החליקו קלות על לחיי הרטובה. לידו עמד יוסף. כף ידו הייתה נתונה בכפו של נער שחרחר וממוצע קומה, שעיניו הביטו בי בחיוך עצוב, ואני ידעתי שהנער הזה הוא דוד, שעליו חלמתי ואת דמותו הזיתי בלילות ארוכים של מועקות וגעגועים. ראיתי שבגדיו רטובים והוא מרטיט בצינה, ומיהרתי לכסות את כתפיו במגבת רחצה ששלפתי מתיקי, והוא הסתכל בי, וחייך אלי חיוך מבויש. לידו עמדו איש ואישה צעירים, וידיהם חיבקו ברוך ובמסירות את כתפיו כרוצות להגן עליו מפגעי החיים. הבנתי שאלה הם רחל וגרישה, המדריכים שטיפלו בדוד ובמרים בימי המלחמה, והיו להם כהורים מסורים.השירה שקטה, אבל האנשים לא נעו. הם עמדו בשתיקה עיקשת במקומם, והתעלמו מפקודות החיילים הבריטים שציוו על העולים החדשים לצאת אליהם. העולים ותושבי הארץ התערבבו אלה באלה והחליפו ביניהם את בגדיהם, כדי שלא יוכלו חיילי הצבא הבריטי לזהות אותם ולהבחין מי תושב ותיק ומי הגיע לארץ ישראל זה עתה. כגוש אחד עמדו האנשים מול המים ובעיניהם עקשנות וגאווה. החיילים הבריטים, שהתקשו לזהות את העולים החדשים, נראו מבולבלים ואובדי עצות. ואז אירע הנס. המפקד הבריטי צעק פקודה באנגלית, וכל החיילים עלו על מכוניותיהם והסתלקו מהמקום במהירות. אנחת רווחה עלתה מקהל האנשים, ומחזות קורעי לב נערכו עתה על החוף. מעפילים נשקו לאדמה המלוחה, ואנשים נרגשים נפלו איש על צוואר רעהו. אבי ואחי חיבקו אותי, ונדמה לי שאבי החזק והאמיץ הזיל דמעה כשנשק לי. ראיתי שמרים חיבקה את דוד בבכי, וידיה ליטפו את פניו ואת גבו, ויוסף חיבק את אמנו שבכתה על כתפו בלא מעצור, כאילו נפרץ לבה, ודמעותיה שטפו את כל הגעגועים שידעה בשנה האחרונה.הסתכלתי בדוד. עיניו הביטו בי בחיבה ובאמון, ועכשיו ראיתי לראשונה גם את חיוכו המיוחד, המתחיל מעיניו, פושט בהדרגה אל מצחו, ומגיע לאט אל שפתיו. חיוכו כשמש היוצאת ביום של חורף מבין העננים, חשבתי בלבי. חיבקתי אותו בחוזקה, ולחשתי לו:
"הגעת הביתה, דוד. הגעת הביתה."
****