דודי שמחה גראנייעוויטש ז"ל , ודאי שמח היום . היום , יופיע באתר של גייזי עוד סיפור שכתב ביידיש ותורגם לעברית על ידי מאיר אבני מקיבוץ שמיר . שמחה ז"ל ומאיר יבדלח"א ישמחו אפילו באם רק קורא אחד יקרא את הסיפור . הם ודאי ישמחו גם אם לא ימצא קורא ויסתפקו בכך אם שמם יתנוסס בעיתון האינטרנטי החשוב והנכבד של הקרייתים . מאחר והם ודאי מכירים את הישראלי הנחפז תמיד , הרי שיעדיפו באם אצרף רק קטע קצר , וכך עשיתי . שמחה מת בישראל בהיותו בן כ"ט שנים . אני עדיין משתעשע בחלום שפעם אגיע לאוסטרוב מאזובייצק , לביתם של הוריו ( ביתם של סבתי וסבי ז"ל ) אשר ניספו בשואה .
לא הרחק מאוסטרוב מאזובייצק , נמצאת טרבלינקה הידועה לשימצה . שם מצאו מותם מאות אלפי יהודים וכנראה שגם סבתי וסבי . הגרמנים ימח שמם וזיכרם , ניסו לטשטש את המקום אבל דמם של כ 800000 יהודים ממשיך לזעוק משלשה בורות , שלשה קברי אחים . באותו בית של משפחת גראנייעוויטש , בבויידעם , יש ודאי עוד הרבה שירים וסיפורים שכתב שמחה . מאיר מקיבוץ שמיר אשר גילו נע סביב התשעים ושתיים , מתחנן שאשלח לו עוד חומר לתירגום מיידיש . אשר יקירי הוא אומר לי , החומר שאתה שולח לי לתרגום , מציל אותי ומוסיף לי הרבה שנים לחיים . בעבר חלפתי על פני אוסטרוב מאזובייצק אבל לבויידעם של שמחה לא הגעתי . ואם לא אגיע לאותו בויידעם , הבטחתי לעצמי שלפחות אגלה היכן הוא מקום קבורתו של שמחה . לכשאמצא , אניח פרח ואספר לו הרבה דברים שלא ידע . אספר לו שיש לנו מדינה ואין צורך בסרטיפיקט . אספר לו שהמלחמות בארץ ישראל הקטנה ובעולם הגדול אינן פוסקות . ואספר לו שסיפרו " בדימדומי ערב " תורגם לעברית .
לפני כשנה , אולי שנתיים ( ואללה איך שהזמן רץ ) ביקר אצלי זוג . האישה קרייתית והגבר חיפאי שהיה בהכשרה בקרייה ויש לו הזכות להימנות על הקרייתים . מה שקישר בינינו בין השאר, הוא אותו ספר זיכרון לקהילת אוסטרוב מאזובייצק שרובו כתוב ביידיש . האישה , מהבנות הראשונות של קריית חיים , לא נסגיר גילה אבל עברה אותי בעשר שנים וגם נראית עשר , שאלה לפתע : ומה יהיה עם ספר הזיכרון , למי תעביר אותו , מי ישמור על הזיכרון ? עכשיו , בכתיבת שורות אלה , אני עונה חלקית על שאלתך . כן , אני יודע שאת קוראת את עיתונו של גייזי ואפילו שלחת בעבר חומר לעיתון . מאחר ולא ביקשתי אישורך , לא אציין שמך ולא אסגיר גילך . מסרי ד"ש חם לאריה ובריאות טובה לשניכם
שבת שלום
אשר רון / בחמוצקי
מתוך " בדימדומי ערב "
" המורה רצה לאמר דבר מה , אך ריבקינד תפס אותו באמת ידו וביקשו שיניח לו לסיים . אל תתפלא לשמע דברי, אני בהחלט בן מלחמת העולם . כל פחדיה עברו עלי, כל שהדורות הקודמים , לא חלמו , ראיתי אני בעיניי הצעירות . אנשים מרוסקים , נכים , עיוורים , פצועים , ערים וכפרים עולים באש , אזורים שלמים שחרבו . את החיה שבאדם , הכל , הכל . אנו האנשים הצעירים קבלנו בירושה : עצבים , אנחנו עצבניים ונושמים עצבים .ההמולה של העיר הגדולה , צפירות בתי החרושת , טרטור האוטומובילים , אלה יכולים להרגיע אותנו . הירח שלך המלא , החי כפרזיט בשמים ומחכה שרומנטיקנים ישוררו עליו , אוהבים ישירו לו סרנדות , אינו מעניין אותנו הצעירים . אנו הצעירים , נמשכים לאורות הכרך כפרפרים הנמשכים לאור הפנס . המורה התאמץ להכניס משפט לנאומו הקולח של ריבקינד ואמר :העיר הגדולה היא אינה נוגעת לנו , אנו שוכחים אותה בגין חומות האבן הגבוהות . בשבילנו , הכפריים , היא לא קיימת . לעולם לא נחליף את חיי הכפר השלווים בכבישי אספלט ובחומות בטון . המורה סיים דבריו בצחוק קולני . ריבקינד לא נשאר חייב והמשיך : אנו חושבים לעתים שבכפר בחיק הטבע נמצא מרגוע , טעות , במנוחה אנו מוצאים אי שקט . "