דיברתי פעם על הקורים הדקים (אבל החזקים )הפרושים בין קרייתים בארץ ובעולם. קראתי בעניין את הכתבה על הסיור ברח' ד' ונזכרתי בהתרגשות שאחזה בי כשעשינו סיור ברחוב שלי". אבל, מה ששבה את לבי הייתה העובדה שלמרות שעזבתי את הקריה בגיל צעיר,( 13) היא – מעולם לא עזבה אותי. מלבד העובדה שרח' ד' נשא במספר ההרוגים הגדול ביותר בקריה, על הגנת הארץ, ובכך חבר גם לשאר רחובות הקריה שאיבדו את טובי בניהם, בלי פרופורציה למספר התושבים, מלבד הזיכרון של ימי הזיכרון ליד המצבה בבית-העם ששם התאספנו כל ילדי הקריה להתאבל עם המשפחות השכולות כמו במשפחה גדולה וכואבת – בלטו לעיני פרטים נוספים. עמיחי טייכמן( ששינה את שמו ליובל) נשא לאשה קולגה שלי שבחרה לבשר לי את בשורת איוב על נפילתו במילואים. נכדו, דניאל יובל – הוא הילד שנפצע בחרמון ממוקש וכף רגלו נקטעה. מוסה אל נקווה – היה בן דוד של בעלה של חברתי ללימודים אילנה ובר ( כיום כמובן – אלנקווה) שהייתה גרה ברח' ב'. מה שמזכיר לנו שלא רק המשפחה הקרובה נפגעה. גם המורחבת ספגה מכה כואבת כשנהרג לנו בן. דב שייטוביץ הוא אחיו של גייזי. נראה לי שלא במקרה בחרו לעשות את כנס האחים השכולים בקריית – חיים . יש 3 כנסים. וזה של הצפון ייערך בקריה . שייע ואסתר רכטהנד, הם הוריה של כרמלה בכנר מרח' כ"ג. ראיתי את נכדם דני בסיור, אבל לא את כרמלה, אני מקווה שהיא בקו הבריאות. המקאמה שכתבתי ליום הולדת 60 של כרמלה, התעשרה בערך מוסף על הקריה מפני שדני לא היה צריך לספר לי ,בתחקיר למקאמה, מי היו שייע ואסתר. הכרתי את ה"טיפוסים" הקרייתים גם אם לא הכרתי אותם אישית.. גם ל"שיירת ההר" (שעל שם נופליה קרוי קיבוץ"נתיב הל"ה) יש לי קשר משפחתי, וגם סיפור השיירה ליחיעם מוכר לי לא רק מדפי ההיסטוריה. בקיצור, מדהים כל פעם מחדש להיווכח עד כמה קריית- חיים הייתה שונה ממקומות יישוב אחרים, שלא היו קיבוצים או כפרים. והייתה משהו מיוחד מכל היבט שהוא שבו סוקרים אותה כיום.
נילי דיסקין