שולה שייטוביץ
א – שיחת טלפון שהוציאה אותי משלוותי
בערב שבת טלפן אלי משה ברק, המוכר לכם מטורו ב"קרייתים". משה,כיום חבר גבת, בקש את עזרתי לספר שהוא כותב ובו מילים,
ביטויים ומונחים "גבתיים". דבר לא היה יכול לשמח אותי יותר (למעט שאני עצמי אכתוב את הספר) כיוון שגם אני זכיתי להימנות בין חברי גבת,כשעוד היה קיבוץ אמיתי ולא קיבוץ מתחדש. חברת בזק יכולה להתפרנס בכבוד משיחות כמו זו שהיתה לי עם משה ברק, כיוון ששנינו קשקשניםבלתי נלאים והנושא היה כזה שלא הצלחנו לסיים את השיחה. סיפרתי למשה שבאחת ממגרותי יש פזמונים שנכתבו לארועים שונים בגבת ושמכילים הרבה מונחים וביטויים "גבתיים", "בדיוק מה שהוא מחפש". "ודרך אגב", ציינתי, "אתה הרי קרייתי, בספרי "מהו-מה", ספר שירים לילדים שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב- 1969, יש שיר על קרית חיים ובו מילים ומונחים "קרייתים". "מה לך ולקריה?, שאל משה, "זה סיפור ארוך", עניתי. משה התלהב, ספר לי על האתר שלכם באינטרנט וניסה להרחיב על חלקו בו, אבל זה היה מאוחר מדי, שפופרת הטלפון נזרקה לעריסתה ואני מיהרתי לחפש את "קרייתים".
ב – מה הסיפור ?
מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להייות "קרייתי".
כשנולדתי כבר גרנו בחיפה, ב"בתים משותפים", ברחוב השקט ברזילי, שהיו לזמן מה, מעון האריסטוקרטיה של פועלי חיפה. אבי, ניסן סט, היה ממנהיגי פועלי חיפה ומראשי "הפועל" וטבעי היה שגרנו שתי קומות מתחת לחנה ואבא חושי. תחת הבית היתה "צרכנייה" ומעבר לרחוב סניף קטן, כמעט משפחתי של "קופת חולים". כל זאת במרחק הליכה קצרה ממעוז הפועלים עצמו – ה"מתחם האדום", שברחוב (איך לא?) "החלוץ", שכלל את מפ"ח (מועצת פועלי חיפה) ולשכת המס שלה, את "קופת מלוה וחסכון" (כיום בנק הפועלים"), שעזרה לפועל לגמור את החודש, "מטבח הפועלים", שסיפק לכל דיכפין ארוחות במחיר עממי, את מרכז התרבות והוא קולנוע "אמפיתיאטרון" (אמפי) ו"ספריית בורכוב" וכמובן הסניף המרכזי של "קופת חולים". אבל הסיפור אינו על חיפה אלא על הקריה ולכן נחזור אליה, אל הקריה האחת שהייתה ותהיה – קרית חיים (ארלוזורוב). ודאי הבנתם שלפני שנולדתי גרנו, כלומר אבי, אמי – שרה ואחי הבכור – איתן בקרית חיים. היה זה בתחילת רחוב "טית", לא רחוק ממשפחת רקוטש. בצד השני של "הכביש הראשי", ברחוב "יוד" (כיום "חומה ומגדל"), בבית מס' 45 גרו דודי – חינה, ולנטין ריסקינד ובתם רינה. אם בילדותי היה בית שתמיד רציתי והתגעגעתי ותמיד אתגעגע להיות בו, זה הבית ברחוב יוד 45 ושכניו. לימים כתבתי מספר ספרים ובהם ספר שירים לילדים – "מהו מה", הנזכר לעיל ובו השיר "קרית חיים" המבטא את געגועי אלה ואת כמיהתי להיות קרייתי. הנסיבות המשפחתיות הביאו אותי די הרבה לבית שבו רציתי להיות. אבי נפטר כשהייתי בן שלוש, ואמי שפרנסת המשפחה נפלה עליה כרעם ביום בהיר הייתה חולנית ושהתה תקופות ממושכות בבתי חולים. את רוב "כתה ב'" ואולי היה זה "כתה ג'" (כנראה 48-1947) למדתי בקריה, בבית הספר שהיה קרוב ל"בית העם", (תרגום של המוסד הקומוניסטי People House). אל תביכו אותי בשאלה מה אני זוכר מחומר הלימודים. בתי ספר אף פעם לא היו החלק החזק שלי, הייתי ילד שהיום היו אומרים שיש לו בעיות קשב וריכוז והדברים הטובים ביותר שמצאתי בתכנית הלימודים היו "הפסקות" ו"סיום יום הלימודים". מההפסקות, בבית הספר בקריה, אני זוכר מורה, שבתחילת הפסקת האוכל הייתה שרה ומנגנת במפוחית יד, שיר מיוחד אותו סיימה באיחול מתנגן: "בתיאבון" והכיתה ענתה לה והשלימה את המנגינה "תודה רבה". חלקים ממנגינת השיר טבועים בי, עד היום. יותר מהכול אהבתי את סיום יום הלימודים ואת החזרה לבית שאהבתי, למשפחתי ולשכנים שהיחסים ביניהם היו כמשפחה רחבה.
ג – יוד 45 ושכניו
הבית עצמו מתואר בדיוק רב בשיר "קרית חיים". ובבית משפחת ריסקינד – וולנטין, יליד סמולנסק, אינסטלטור מדופלם (אז המילה "שרברב" אפילו לא הייתה קיימת), חינה (לבית פוקסמן, ילידת קוברין), אחותה של אמי, בתם רינה וכן, החתולה מיצי. וולנטין, שתקן כתהום. היה יושב במטבח, "רגל על רגל" ובין לגימה ללגימה של תה רותח מומתק דרך קוביית סוכר, כדי שהילד (כלומר אני) לא ישתעמם, סיפר לי בדרכו, כלומר "משחרר" מילה פה, שתיים שם, על תקופת היותו קצין בצבא האדום במלחמת העולם הראשונה, הפציעה ברגלו ותפיסתו ע"י "הלבנים", ההחלמה והבריחה לתורכיה ועל המפגש המקרי עם הכשרת "תל-עדשים" והעלייה הבלתי מתוכננת לארץ. וולנטין. התנועות המדודות והמדויקות שלי כשאני חותך פרוסת לחם, מועתקות ממנו, גם הדרך בה אני לוגם תה רותח וגם חלום האופניים שלי בא לי מוולנטין, שכלי הרכב שלו לעבודה כאינסטלטור ב"חרות" היה אופניים. ספרי "יום טיול באופני הרים" מוקדש לזכרו. וולנטין. בחיי לא הרגשתי הרגשת ערך עצמי כבאותו רגע בו ביקש ממני וולנטין לגשת לאושורוביץ הזקן, בבית שבפינת רחוב "יוד" ו"יוד בית" ולקנות עבורו קופסת סיגריות אוניברסל. רינה, נשמה יקרה. זה לא בדיוק מה שהנערה הזו, בשלהי התבגרותה, הייתה צריכה אז – "תינוק" שיגרר אחריה לכל מקום. אבל היא עמדה בזאת בגבורה. היא קראה לי מ"הרפתקאות דובון ומירי ביער", היא לקחה אותי לים, לנרקיסים בביאליק ולסרט "פרח הסלע". הייתי בא איתה לשומר הצעיר (עד היום נשארתי עם נטייה חזקה שמאלה) ולחברות הכי טובות שלה – שולה שייטוביץ ורחל דבורצקי. רינה ודאי יצאה לא פעם מכליה, אבל אני לא זוכר זאת. בין השכנים מעגלים של קירבה. במעגל היותר קרוב משפחת חרובי (אליהם אפשר להיכנס אפילו בלי לדפוק בדלת) ומשפחת אובחובסקי. החרובים – חומה ומגדל – משה (העובד עם אמי בלשכת המס) וברוניה. חצרם, ממש שער מול שער מול "יוד 45" ובחצר בולט עץ אורקריה. למשה ולברוניה זה סיבוב שני של נישואין וכך יש להם שני בנים בשם חיים – "חיים הגדול" ו"חיים הקטן" – חומה ומגדל, ושלומיק, שכולם קוראים לו "בוב". החיימים כבר גדולים ורק שומעים עליהם סיפורים. למשל הסיפור על חיים הגדול שנהג קומנדקר מחיפה לתל אביב בפחות משעה (כביש החוף עוד לא היה אז אפילו בחלום). שלומיק היה חבר קרוב. אולי לא קרוב כמו לצוויגי, שפרסם לזכרו מצגת מרגשת ב"קריתים", אבל קרוב. חוויה משותפת אחת אני זוכר במיוחד: היה זה בתחילתו של חורף, רינה, בת דודתי לקחה את שלומיק ואותי לטייל בנרקיסים בביאליק (מזרחית לצריף). בתים עוד לא היו שם וכל השטח היה מוצף במי הגשמים. כדי להריח את הנרקיסים, ממש עם האף, התקדמנו בתוך המים, רינה, כ"שומרת" אמיתית, לפנים ואנחנו הקטנים אחריה. פתאום גילתה רינה שהרגל שלה תקועה בבוץ והיא לא יכולה להוציא אותה. ניסיון מאוחד וער של שלושתנו לא עזר ואז שלומיק ואני רצנו לבית בודד שראינו במרחק והזעקנו את הדייר, שוטר כמדומני, שחילץ אותנו, כמו שאומרים, מן הבוץ.
האובחובסקים – בית מלא אנרגיות נשיות ובו ארבע אובחובסקיות – סבתא – נותנת הטון, טליק הקטנה, מאיה, אמא רעיה ואובחובסקי אחד – אבא יעקב (ישה, עובד בבית החרושת "שמן"). אם אני לא טועה הקשר בין שתי המשפחות נוצר בעיקר בגלל השפה המשותפת עם הסבתא. כך או אחרת, תמיד דיברו שם רוסית ולא רק מי שבאו עם השפה מחו"ל, גם רינה דיברה רוסית וגם מאיה. אין פלא שמאיה, בעקבות רינה, הלכה לשומר הצעיר.במעגל הפחות קרוב של שכנות זכורים לי בעיקר הילדים: פרחיה פרידמן, שכנראה הסתכלה בהערצה על רינה, בת דודתי, וכתוצאה מזה גם אני הסתכלתי עליה באותו אופן. ילדי משפחת יוניש: רעננית, זבולון ויענקל'ה, שלביתם גדר משותפת עם "יוד 45", אבל הם גרו בט"ז (היום "מבצע קדש").ילדי משפחת קירש: אורי, שהיה ממש קרוב לי בגיל ומירה. (היה גם יוסי, אבל איכשהו הוא לא מתחבר לי בתמונה). דדי פיטקין – הבן של הפסל, שאבא שלו היה יוצא דופן בסביבה הפועלית לא רק בעיסוקו אלא גם באורך שערו. היום איש, ברחוב, לא היה מפנה אחריו את מבטו בתמיהה, אבל אז…
ד – ואולי אני קריתי
כזכור, בסוף השיחה עם משה ברק מהרתי לאתר "קריתים", בעיקר התמקדתי בתמונות המחזור מבתי הספר ומתנועות הנוער ובנוסף למי שהוזכרו לעיל פגשתי מכרים רבים: דובאש, שהיה ממ"ח או מד"כ בקורס הקצינים שלי, ושב- 1963 היה "מלך ההר" ושרתתי תחת פיקודו בהר הצופים. החברות של רינה בת דודתי – שולה שייטוביץ ורוחל'ה דבורצקי. מקסימה רקוטש, שמשפחתה הייתה שכנה להורי כשגרו בקרית חיים לפני שנולדתי. מאיה דותן שהייתה הראשונה שגילתה את שירי "קרית חיים" והפכה אותו ליצירת חובה בתכנית הלימודים של תלמידיה לדורותיהם. אברהם ענבי – שהוריו והורי היו חברים קרובים. כל כך קרובים שעד היום אני יכול להרגיש בחרדה שליוותה את ישיבתו בשבי בלבנון. איתן קיפרמן ויהושע לינדנבוים, מקבוצת אלומות של הנוער העובד, פלמחניקים מהכשרת יפתח שאחרי מלחמת השחרור היו חברי יפתח ובפילוג בקיבוץ המאוחד, ב- 1953 עברו ל"הגוברים" (היום גדות).מוטקה ברק קרייתי, חבר גדות, שסיפור השתייכותו ל"מחנות העולים", תנועה שלא הייתה קיימת בקריה והצטרפותו לגדות שווה התייחסות מיוחדת.עודד לנדאו שהחיים הפגישו אותנו בקריה אחרת – קרית שמונה. שרהל'ה קוריצקי שחלקה איתי שולחן בכיתה בגבת ועוד … אז, אם כל כך הרבה קרייתים שזורים בחיי, אולי אני באמת קריתי.
הבהרה.
דמויות אחדות מסיפורי כבר אינן איתנו. לא ציינתי זאת באמצעות ז"ל כי בשבילי הן דמויות חיות. אלי סט
תמונה > הבית ביוד-45
וליד הבית
* רינה והוריה חינה וולנטין ריסקינד,
* אחי הגדול איתן סט (חובש מטפחת)
ואימנו (יושבת על "כסא נוח" שרה, שהיא
אחותה של חינה
* גיטה פולק, קוזינה של חינה ושרה.
הבית הנראה מאחור
* הוא בית משפחת גליקשטיין, בפינת הרחובות
"יוד" ו"טית-זין".
* שימו לב, על גג הבית מתנופף דגל. התמונה
צולמה, כנראה, קרוב ל"אחד במאי והדגל,
כמו כל הדגלים שהתנופפו אז על גגות מרבית
הבתים בקריה היה אדום.
הבית לו שייכים החלונות מאחרי עמודי המרפסת
* הוא כנראה בית משפחת איזמירלי, שהיה
סנדלר ממוצא פרסי. את שם אשתו אני לא
זוכר מהסיבה שאף פעם לא ידעתי אותו, כי
כשהיו מזכירים אותה ב"יוד 45" זה היה
תמיד בכבוד הראוי "גברת איזמירלי".
היא כנראה היתה הגברת היחידה באותה
שכונת פועלים.
* יש גם גירסה ולפיה זה בית משפחת בוכשטבר.
זוכרים את ילדיהם – שולי וצחי.
אלי סט