זכיתי. אני התגייסתי לנח"ל בשנת 1959. לכן הלכנו בהתרגשות רבה ובנוסטלגיה לכותל ביום חמישי 29.12.2011 לחגוג עם בן משפחה, בן לקיבוץ וותיק ומפורסם, את גמר הטירונות ותחילת מסלולו בנח"ל. עמדנו, ציבור גדול, בליל חורף ירושלמי ברחבה, צופים בטכס ההשבעה ומאזינים – לטכס שבו לא אוזכרה ולו במילה אחת מורשת חיל הנח"ל. המסר הערכי הראשי והיחיד בטקס היה פרק א' ביהושע שהוקרא ברמקולים. רק הפרק העוסק בציווי האלוהי לכבוש את הארץ בכוח הזרוע? רק "אתה תנחיל"? רק "לרשת"? רק להוריש ורק "לשמור לעשות ככל התורה"? רק לזכור שהפעילות הכוחנית המצווה הזו הינה מאושרת ומאובטחת מראש ע"י בורא עולם… "חזק ואמץ … כי עימך ה' אלוהיך" – זה כל המסר מהמדינה ומצה"ל לנחלאים החדשים? דברו בטכס: מפקדים ו…שני רבנים צבאיים! אף אחד מאלפי בוגרות ובוגרי הנח"ל לדורותיו שביניהם יש לא מעט קצינים, בעלי אותות, מורים, מחוקקים, ראשי ארגונים במדינה, חברי קיבוץ מגשימים ואנשי רוח. כאילו אין! ה"תכנית האמנותית" החלה ב"אדון עולם" ונמשכה ברוח זו. בלי אף צליל או שיר נחלאי. נמחקה אפילו כל מורשת הדורות של להקות הנח"ל? הייתה כלא הייתה. הדברים קיימים ומוקלטים בחסות צה"ל. לשמוע ולא להאמין. אין מלים בפי לתאר את הזעזוע והעלבון שחשתי ממחיקת כל הערכים והמסורת ההיסטורית הרב גונית, הסובלנית והמפוארת של הנח"ל ומעשיו – כל זאת תחת כיסוי השם והתג ההם. המסורת הוחלפה בהעמדה עלובה, חד צדדית, פסבדו דתית, שהוצגה לחיילים החדשים ולציבור ההורים והקרובים כ"נח"ל". הורים אלה, שהגישו בהתרגשות לצה"ל, במעמד זה, את פרי חינוכם הערכי – זכו לטקס ריק, רדוד ומעליב, כאילו מדובר בס"ה במסיבת סיום מחנה עבודה של נוער גוש אמונים בהתנחלות. כשחברי ואני התגייסנו לנח"ל ההוא, שנמחק בטכס זה, עשינו זאת למרות שמשה דיין צעק מעל כל במה שהנח"ל הוא בזבוז של מיטב הנוער, ושבמקום לגדל עגבניות צריך שיתנדבו לקצונה. אבל זו הייתה רוח הנח"ל. היינו, כמו קודמינו בנח"ל, חניכי תנועות נוער חלוציות של ההתיישבות העובדת, תנועה שראתה בהמשך ובקדימות מפעל הקיבוץ בנח"ל את שיא ההגשמה האישית, כמו אנשי דגניה ועין-חרוד לפנינו: התנדבות לשיתוף מלא, לעבודה קשה ורבה, לערכים מוסריים, למחויבות לעם היהודי ולמדינת ישראל לפני כל מחויבות לדברי רבנים ולטקסטים הלכתיים או מחויבות לעצמך. בטירונות הנח"ל במחנה 80 המיתולוגי, כטירון, שירתתי במחלקה חילונית בפלוגה ג', עם מחלקות דתיות של בוגרי בני-עקיבא. "טירטרו" אותנו במיטב המסורת הנח"לאית, חילונים ודתיים יחד. הם למדו כמה דברים על "הדת החילונית" וערכיה ואנחנו למדנו בריצות הפלוגתיות גם את כל השירים מבני-עקיבא שאני זוכר עד היום. אנו גם השלמנו להם בשמחה מניין לתפילה כשהיה צריך ואף למדנו קצת על תפילות – הכול ברוח מורשת הנח"ל, באהבה, בסובלנות וכבוד הדדיים ובאחוות הלוחמים. כך שהנח"ל ההוא הנחיל לנו מההתחלה ובהמשך, בנועם, ביחד, לא מעט רגעים של אחווה ותוכן יהודים זכורים לטוב. כמובן, גם חברי ואני עשינו את השרות הצבאי התובעני ביותר, קודם בטירונות ואח"כ ביחידת הצנחנים של הנח"ל המוצנח, גדוד 50, ואח"כ עוד שנים רבות רבות בחטיבות המילואים של הצנחנים, שהרוב המוחלט של חייליהן ומפקדיהן היו בוגרי הנח"ל ההוא. בהגשמת ערכי נח"ל אלה, שירתנו במילואים ואח"כ במלחמת ששת הימים בחטיבה ששחררה את ירושלים, במלחמת ההתשה בתעלה, בקרב החפירות ובמרדפים בבקעה. ביום הכיפורים בחטיבה זו, הגענו ראשונים, כצנחנים-נחלאים במילואים, לחציית התעלה. כך גם נכנסנו ראשונים למצריים ויצאנו אחרונים. מורשת הנח"ל הזו, של התנדבות לעשיית כל משימה קשה ללא "גויים של שבת", של חברות לנשק וקבלה הדדית עם החברים הדתיים שבינינו נמשכה בחטיבות המילואים של הצנחנים. בכל שנות השרות האלה לא היו לנו מצוות אחרות, מרבנים או מפרקי תנ"ך, שקדמו לציווי הפיקוד של צה"ל. אולי למעשה הבעיה בנו, שלא השתחררנו כלל ממורשת הנח"ל ההוא של אז, שעיצב את ערכינו ושנתקע בנפשנו…אז כנראה שלא רק זכינו לשרת. אולי, כמנהג העת הזו, יש לנו גם מניה וזכויות וחובות של וותיקים בנח"ל. כ"בעלי מניות" כאלה – אין בלבנו על מה שהיה בטקס אלא ובעיקר על מה שחסר ונמחק ממנו בכוונה תחילה. בחשיכה, עמדו לידי אנשים רבים, בוגרי הנח"ל לדורותיו, בני משפחות החיילים החדשים, מזועזעים ונפגעים, ששאלו מי בחטיבת הנח"ל היום, שיצרה והפיקה את הטכס, אחראי לעיוות המכוון הזה? מי המפקד שיודה: "אני עשיתי בכוונה את מחיקת ההיסטוריה ושכתובה" ויהיה מוכן לתת אישית את הדין, כלפי הציבור שנפגע, שנמחק ויתייחס לעלבונו? אך האמת היא שאינני מצפה שיתייחסו לרגשותינו (כאמור – לא הייתי שם לבד) במציאות שבה אנו חיים. אבל, איני יכול לעבור בשתיקה ובחיבוק ידיים על המעשה הנפסד והמזיק הזה שחוויתי. כשבררתי – הסתבר לי בדיעבד שהדבר הזה כבר אינו חדש ואינו מקרי, לא רק בנח"ל אלא בצה"ל כולו, שעובר חווית כיבוש דתי-לאומני בכל מקום שניתן להדחק לתוכו. יש כאן חלק והמשך של התהליך השיטתי של השתלטות האתוס הדתי-משיחי, בחסות רבנים מסוימים, על כל נכסי המעשה הציוני-חילוני. מעשה גניבה הוא. כאילו חיל הנח"ל שהוקם ב 1948 על ידי בן גוריון והתקיים ככזה עשרות שנים – לא היה מעולם והוקם כביכול רק ב 1982. נעלמו 34 שנים מההיסטוריה. פשוט ב 1982 גנבו את סמל המגל והחרב – כנראה כדי לנחול את האתוס, היוקרה והכבוד שמביאים השם והתג – וסיפחו אותם למשהו אחר, עם מסר ותוכן אחרים, שהם לא נח"ל. את משמעות המגל שבתג – פשוט מחקו. כאילו היה הנח"ל משהו שניתן להסבה למשהו אחר – ועוד לדבר שנוגד את כל מה שהנח"ל קם לשמו. אז הנח"ל כבר איננו. נגמר ב 1982 מכל מיני סיבות. רק שיגידו את זה בקול רם למי שמתבלבל ושואל – ושיפסיקו את הרמייה המגמתית הזו ואת השימוש בשם, בחרב ובמגל. שימציאו להחזרה בתשובה הכפויה הזו בחסות צה"ל שם אחר. רצוי גם תג יחידה מייצג, תואם למסר בטכס ההשבעה – אולי ציור של יהודים שוחטים עמלקים וכנענים בחרב, עם חיוך חסד רבני אלוהי ברקע… מגל כבר לא צריך. בקרוב לא ייזכר עוד כי את המדינה ואת בטחונה וכוחה יצרו ובנו במאמץ, דם ופרך, רוב גדול, הרבה מאד אנשים חילוניים-ערכיים, שאלוהים אולי היה בעזרם למרות שהם לא עסקו הרבה בתפילות אליו בוקר וערב. היו לאנשים האלה שירים אחרים, עדיפויות אחרות, ציפייה לשלום, לרגיעה ולהבנה עם שכנינו ואמונה תמה בעצמם, בכוחם ובעוצם ידם.אסור לתת למחוק ולהשכיח שכן בלי החילוניות הציונית, המודרת עכשיו מהמרחב הלאומי על ידי לאומנות דתית-משיחית תוקפנית, לא היה נח"ל, לא היה צה"ל ולא הייתה מדינה. אני חייב צעקה ומחאה זאת לקרובי האישיים ולחברי, בוגרי הנח"ל ומגשימיו, חילונים וחובשי כיפות, שפזורים בשתיקה תחת כריות האבן בבתי הקברות הצבאיים ממרום גולן ועד אילת. ברוח מורשת הנח"ל, וכדי שדברי אלה יהיו ראשית ולא אחרית דבר, אני אעשה את חובתי לגייס למחאה הזו את אלה שאיכפת להם, והם עדין רבים מאד. זהו עוול היסטורי. הדבר הנורא הזה חייב להפסק .
מי ישיבנו דבר?
מרדכי אברהם,
054-4342459
חנניה 7, ירושלים 93106,
בכתבה נוספת:
מכתב מאם מודאגת של חייל מההשבעה הזו. כדאי לקרוא. שמה שמור עמי.