האתר החופשי של בני קרית חיים

מפגש 50 לגיוס בנחל עוז

מודעת האבל

יהי זכרו ברוך

אלבום תמונות

זהבה : הספד לאחותי האהובה עדנה.

אחותי יקירתי אהובת נפשי, גדלנו כמעט כתאומות על חולות קרית חיים,הייתה לנו ילדות נהדרת, גדלנו והתבגרנו תמיד יחד, אהבת  ספורט וטבע, ויצאת לטיולים הקשים של התנועה, זה היה בתקופת טרום המדינה, כשהטיולים האלו  למצדה ולאילת היו אפילו מסוכנים. ערב מלחמת העצמאות עבדת כאחות  בביה"ח רמב"ם, עד שהעבודה שם הייתה בסכנה והמוסדות הוציאו את האחיות היהודיות משם.במלחמת השחרור עבדת כאחות בביה"ח "שיבא"  שם טיפלת בפצועי צהל, ומשם כאחות בביה"ח הדסה בתל אביב, במחלקה אונקולוגית גם שם הצטיינת.  הקמת משפחה עם אהובך יצחק וורטהיים שבא מהשואה, השתקם והתמזג מיד עם הארץ שלנו, השתלט על השפה ועבד בעבודות שונות ומגוונות. המשפחה התרחבה, נולדו שלושת הילדים: אליק, רוני וקרן. לצערנו חלית במחלה מאד קשה ונאלצנו להפרד ממך לפני כמה שנים.

תמיד תהיי אתנו ובלבנו באהבה גדולה ובצער.

אחותך זהבה

 יהי זכרה ברוך

גדי ונדרהורן (אחיין) : עדנה אישה חזקה דעתנית טובת לב חכמה ומארחת למופת.    

מודעת האבל

תמונה>רותה בכתה ו' (בשורה התחתונה 3 מימין)  

ראיון על בית אבא  

רותה נפטרה במוצאי חג ראש השנה… למפתיע היא נפטרה בדיוק באותו תאריך שאימא שלנו  נפטרה לפני 36 שנים ובתאריך ויום אחרי שאחותי פועה נפטרה.  כתבתי משהו שאני מתכוון לקרוא בהלוויה

יוסי חסין רותה אחותי היקרה

היו לי שתי אחיות… שתיהן אהובות, שתיהן אוהבות ויקרות לי.

אבל… מערכת היחסים שלי עם רותה הייתה מערכת יחסים מסוג אחר לגמרי ממערכת יחסים בין אח ואחותו, מופלאה כזאת שרק בסיפורים תוכלו לקרוא עליה.. בביתנו בקרית חיים גדלנו שלושתנו פועה רותה ואני להורים שנתנו לנו את החינוך הכבוד והאהבה שאנחנו ניסינו והצלחנו להעביר לבנינו ולנכדינו, אלא מה שאני רוצה לספר לכם זה רק מעט מהמעט שאפשר לספר.

הימים ימי פרוץ מלחמת העולם השניה, פועה בת 17, רותה בת 13 ואני בן 3,  בבית נמצא גם סבא בן 77 שבדרך לא דרך ברח מברית המועצות והיגיע ארצה ואיפה אם לא ישר לביתנו בקריה. אבא שלנו אידיאליסט ואיש מעשה, התנדב  לצבא הבריטי, להלחם בצורר הגרמני, אמא עובדת משמרות בקופת חולים והמצב הבטחוני קשה, מלחמת העולם השניה בתחילתה, הפצצות של האיטלקים על בתי הזיקוק, נפילת פצצות גם על קרית חיים, אנחנו הילדים וסבא בבית, אמא מחליטה להוציא אותנו הילדים ואת סבא מהקריה.פועה יוצאת לבית ספר מחוזי ביגור, רותה סבא ואני עוברים לתל יוסף ששם אחרי דיונים ללא סוף הצליח דוד יצחק לסדר שנבוא להיות בתל יוסף עד יעבור זעם.

אני בן 3 וקצת, רותה בת 13 וקצת, נהיינו ביום אחד וכהרף עין ילדי חוץ בתל יוסף כמעט בלי משפחה תומכת, וסבא גם הוא עם עברית רצוצה עובר לתל יוסף… מי שיודע מה זה ילד חוץ בקיבוץ בלי הורים ובלי משפחה תומכת אולי יבין מה זה אומר, מי שלא יודע – לא יודע חיי ילד קטן קשים מה הם.

רותה משתלבת בקלות, ובאהבה בחברת הנעורים, נערה חכמה, אהובה ספורטאית מצטיינת ותלמידה מעולה שחברת הנעורים פתוחה לפניה, אבל לי כילד קטן…בקושי בן 4 ההשתלבות  קשה קשה, רחוק מאמא שבאה פעמיים בחודש לשבת, בידיעה שאבא רחוק במלחמה, והילדים בבית הילדים כמו ילדים מרגישים איפה הנקודות החלשות של ילד חוץ כזה וממש לא עושים את החיים לקלים.. וכאן נכנסת לתמונה רותה האחות האוהבת הדואגת האחראית ומנסה ומצליחה להוריד ממני את הקשיים והלחצים  לתת לי חום ואהבה, לתת לי חלק ממה שחסר לי, ואל תשכחו שגם היא את אמא רואה פעם בשבועיים, אבא שלה במלחמה, ואחותה רחוקה בפנימיה ביגור, וכולה בת 14….ורותה באחריות ובבגרות שלא מתאימות לגילה מקדישה לי את כל הזמן הפנוי שלה, מהרגע שהילדים עוזבים את בית הילדים ב4 אחרי הצהרים עד "ההשכבה" ב 8 בערב יום יום, ערב ערב, קיץ וחורף שבת וחג.זכורים לי גם ימים כשרותה עבדה בתור נערה ברפת, הייתי מבלה איתה שעות רבות בחליבות, בניקוי הרפת בהאכלת הפרות והיא כדרכה מעולם לא נתנה לי להרגיש מוזנח או נעזב. כך עברו 4 השנים שהיינו בתל יוסף עד השחרור של אבא מהצבא הבריטי וחזרתנו לקרית חיים,

רותה נערה מתבגרת בשיא פריחתה הולכת לבנות את היעוד העיקרי בחייה ללמוד הוראה וחינוך בסמינר הקיבוצים. בסיום לימודיה  ערב מלחמת העצמאות מגיעה רותה לגברעם קיבוץ צעיר יחסית מבודד בלב האוכלוסייה הערבית באזור, מקבלת את הילדים "הבוגרים" של גברעם ומיישמת את מה שלמדה  בכישרון רב ובאהבה גדולה מיישמת לא רק את תפקיד המורה אלא גם את תפקיד המחנכת ומקדישה את זמנה, כישוריה ואת אהבתה לילדי גברעם שיכולים לספר לכם עוד הרבה סיפורים על התקופה הקשה של מלחמת העצמאות, על המעבר של ילדי גברעם ליפו, חזרתם לגברעם, כשרותה בונה מערכת חינוכית אורגינלית ופרטנית עם התייחסות לכל ילד לפי כישוריו וכישרונותיו.

כאן בראשית מלחמת העצמאות מכירה את יהודה ובאהבה אין קץ בונים רותה ויהודה את דרכם המשותפת ומקימים את המשפחה הגדולה החמה והאוהבת לדורותיה, בנים נכדים ונינים.ביחד עם זה מזמינים רותה ויהודה את ההורים שכבר לא מסוגלים לתפקד בבית הגדול עליהם בקרית חיים, לבוא ולגור בגברעם. גם כאן דוגמא בלתי שגרתית לדאגה ולעזרה היום יומית לאמא ואבא שלנו, שסיימו בכבוד רב ובאהבה אין קץ את חייהם בגברעם. לנו – לאורה גילי יעל ולי היו רותה ויהודה והמשפחה בגברעם בית שני אוהב וחם לכל אורך חיינו  עד שעזבו את גברעם לנגבה. רותה הייתה ותיזכר  עד סוף חיי כאמא שניה, ככותל מערבי שאליו יכולתי לפנות בכל עת, בכל מצב  ובצילו להזיל גם דמעות והעיקר לקבל עזרה בכל נושא ועידוד ללא קץ. כל מה שהזכרתי כאן זו רק זווית קטנה שאני רואה דרך המשקפיים המאוד פרטיים  שלי, 

כל מה שאמרתי והזכרתי כאן, זה רק קצה קצהו של הקרחון הפרטי שלי שכולו האהבה הגדולה ההערכה שאין מילים בפי ותקצר היריעה מלהזכיר, את התודה הענקית שלי לרותה על כל מה שנתנה לי והעניקה לי לאורך כל חיי.על כל יתר העקבות הגדולות העמוקות והמשמעותיות שהטביעה והשאירה  רותה במערכת החינוכית, במערכת החברתית והחברית, במערכת המשפחתית במסגרת המשפחה הגדולה והאוהבת יספרו בוודאי אחרים.. נוחי בשלום רותה אחותי האהובה, נוחי בשלום ותמתק לך אדמת הכורכר בפרדס באדמת גברעם, הרי תמיד אמרת והדגשת שזה המקום שאת רותה רוצה להיות בו לעולמי עד.    יוסי

גייזי: בעצב ובצער קבלתי את הידיעה העצובה-את רותי הכרתי כשמינו אותי ליו"ר ועדת מינויים לבחירת מנהל/ת לתיכון בבית החינוך המשותף בשער הנגב. בחרנו בחירה מוצלחת מאד : את רותה רוטשילד/חסין- אדם בעל שיעור קומה ומחנכת מצויינת- יהי זיכרה ברוך.