והפעם, נפרדים מהקיץ עם נאדז'דה קאדישבה והסבתות מבוראנובו
בקישור:
אני לא יכול לא להצטרף לשירה
תנסו !
בקול רם !
לא בין 14:00-16:00 !
אלי סט
שמחת תורה תשע"ח
אלי אייל הלך לעולמו
נחל עוז בת 64 = תשע"ח/2017
רשימת החברים שלא הגיעו עד הלום
צילומי מישקה : מחזורי חביב בתפאורות
במקור השיר נכתב על משה דיין בכיפור ,אבל לפי דרישת המלחין, שונה ל"מר מושון"
פסטיבל הזמר והפזמון 1975בנחל עוז
3 שנים למות דניאל טרגמן בנחל עוז
טיפ:
גייזי : בשנות הששים הייתי בקורס צילום סרטים בתל אביב….החשבון נשלח לרחוב יפו.
רשימת חברות וחברים מגרעיני המייסדים שהלכו לעולמם
גייזי: לזכר בת דודי היקרה והאהובה עדנה וורטהיים/דריזין
זהבה : הספד לאחותי האהובה עדנה.
אחותי יקירתי אהובת נפשי, גדלנו כמעט כתאומות על חולות קרית חיים,הייתה לנו ילדות נהדרת, גדלנו והתבגרנו תמיד יחד, אהבת ספורט וטבע, ויצאת לטיולים הקשים של התנועה, זה היה בתקופת טרום המדינה, כשהטיולים האלו למצדה ולאילת היו אפילו מסוכנים. ערב מלחמת העצמאות עבדת כאחות בביה"ח רמב"ם, עד שהעבודה שם הייתה בסכנה והמוסדות הוציאו את האחיות היהודיות משם.במלחמת השחרור עבדת כאחות בביה"ח "שיבא" שם טיפלת בפצועי צהל, ומשם כאחות בביה"ח הדסה בתל אביב, במחלקה אונקולוגית גם שם הצטיינת. הקמת משפחה עם אהובך יצחק וורטהיים שבא מהשואה, השתקם והתמזג מיד עם הארץ שלנו, השתלט על השפה ועבד בעבודות שונות ומגוונות. המשפחה התרחבה, נולדו שלושת הילדים: אליק, רוני וקרן. לצערנו חלית במחלה מאד קשה ונאלצנו להפרד ממך לפני כמה שנים.
תמיד תהיי אתנו ובלבנו באהבה גדולה ובצער.
אחותך זהבה
יהי זכרה ברוך
גדי ונדרהורן (אחיין) : עדנה אישה חזקה דעתנית טובת לב חכמה ומארחת למופת.
תוכנית ליום כיפור
יותר ויותר חברי קיבוץ מאמצים את מנהגי יום הכיפורים,
אם בהיצמדות למסורת האורתודוכסית ואם ביציקת תכנים חדשים
כל נדרי > במצו סופרן ( קול נדרי באישה ערווה ?)
ברנשטיין > מנצח על הסימפוניה מס.5 לשוסטקוביץ
הסימפוניה קדיש של ליאונרד ברנשטיין
גייזי>על קצה המזלג מיום כיפור שלי במצריים:
תמונה > אני חוזר ממצרים –ובני יפתח מתגייס לחיל הים
מכתבים מחזית הדרום
26/10/73 ליפתח שלומות .
אחד מהמראות העצובים במלחמה הזו, הם השבויים. צל אדם ,רצוצים, עלובים מוזנחים ומושפלים. יש סידורים הכרחיים כמו קשירת עיניים וידיים שגם הם גורעים מצלם האנוש .אלה שמתפקידם לטפל בשבויים יודעים לעשות זאת במידת הרגישות מבלי להפריז בהשפלה. אך בדרך עד שהם מגיעים לידיים הנכונות הם עוברים גם דרך סדיסטים ,מופרעים ורשעים למיניהם. גם הידיעה על ההשפלות שמהן סובלים שבויינו שלנו, לא מרככת את הצער והחמלה.
28/10/73
לתמר ילדה נפלאה שלי.
אין כאן הרבה מה לעשות, בערב אני הולך לישון עוד לפנייך. ב12- בלילה כבר מתעוררים פעם ראשונה, פוקחים עיניים לראות את השמיים שטופי הכוכבים, פגישה עם מכרים וותיקים מימי הילדות : שביל החלב, כוכב הצפון המשובץ וזוהר בזנב העגלה הקטנה ,העגלה הגדולה, הכסיופיה ועוד. אני עוצם עיניים ורואה את עצמי עולה במדרגות ביתנו ,נכנס לחדרך, מתבונן בך באהבה בשנתך ונותן לך נשיקת לילה טוב . כך אני נירדם שוב עד שאתעורר בפעם הבאה. בינתיים להתראות, שלך אבא.
19/10/73 לתמר ילדה מקסימה שלי, בברכות ליום הולדתך שחל מחר , מכתב בזק לפני שההליקופטר שנחת על ידי ימריא . שלך, אבא שאוהב אותך
רשמים ,מאת תמר שביט. (בת – 10) יום שלישי בתשרי התשל"ד
זהו כבר היום ה 11- למלחמה. אני קצת עצובה מכיוון שלומדים, ואולי אבי יפצע. אבל אבי עוד מעט חוזר. אני מרגישה קצת לא בנוח, אני קצת דואגת שאבי לא יחזור בדיוק ליום ההולדת. אני לא רוצה להיכנס לבונקר, כי אני לא אוהבת את האווירה שם . אני מקווה שתיגמר המלחמה בשלום. תמר
טובה פורת' :תפילת אשה
שירה: נעמה אופיר,
מילים :צביה פורר,
לחן ועיבוד :טובה פורת
שלום רב!
בברכת שנה טובה וחתימה טובה
טובה פורת
נילי דיסקין: מקאמה ארוכה שבאה בלי אזהרה מוקדמת"
כמו תמיד כשאני קוראת מספר ימים ביחד מחוסר זמן, יש לזה ערך מוסף. הפעם התוצאה היא מקאמה בלי שם. אני מתנצלת מראש על האווירה. אלו החיים.
אפילו שקשה להשלים,
אפילו שהלב מסרב להאמין,
אפילו כשבמעלות קדושים עולים,
עם ריחות של גויאבות ,רימונים ויסמין.
עצי אראוקריה , פלפל ,ותותים שונים,
חצרות "כמו פעם" וחלק מהבתים,
אולי אין ברירה ואנחנו מאמינים
לדברי שירן חביב. שהקריה היא קריית-מתים.
היא שמורה עד היום בעיקר בזיכרונות.
בית הלפרין , בית העם ,רותה חסין , דפי "יזכור" , בעצם – כולנו
מדי שבוע מודעות אבל מקוננות
ועם המתים – נעלמת גם הקריה שלנו .
כשאני שואלת את עצמי בכנות , מה נותר ?
מי את היום קריית-חיים ?
"קופצת" מייד התשובה- האתר!
זה מה שנשאר לנו. – בניה הגאים.
כל אלו שרוצים לבנות מגדלים,
לא על עצמם יהמרו , ולא על ילדיהם.
הללו יגורו במקומות אחרים,
ורק הכסף יזרום אל כיסי בגדיהם.
לקריה שלנו אין מחצבים מיוחדים.
רק מחצב "מלח הארץ" נכרה בה משום מה.
המחצב אותו כרו הורינו לנו , הילדים
ואותו נושאים כולנו בלב ובנשמה.
אני שמחה שהבאתי לאתר את מזיאד עבאס לפחות.
הוא נראה לי "רכישה" ממש מוצלחת.
הוא מביא לאתר אופטימיות ובדרך כלל גם ברכות
וכך יש מדי פעם לכולנו גם נחת.
כשקוראים באתר אחרי ימי היעדרות,
לעיתים נוצר מאליו שיר קינה.
עלינו על הילדות הנעורים וההתבגרות,
בקריה שהיתה וכנראה כבר אינה.
התמימים מניחים שזו סתם הזנחה,
שלא שמו לב למקום המיוחד,
רגוע, צמוד קרקע, עם בנייה נמוכה
שנתן למדינה אנשים "אחד אחד ".
הפחות תמימים נזכרים בשיר על פתח- תקווה,
ובטוחים שהם מבינים בדיוק " מה הולך ".
כמו יואל מוישה סלומון שחלם וקיווה,
אבל אמר במר ליבו "המוות כאן מולך ".
התמימים מאמינים שריבוי ההוסטלים בקרייה הקטנה,
הוא סתם מהלך של ה"לא מנוסים"
אחרים מעלים תיאוריית קונספירציה נושנה,
על חוסר איכפתיות לגורל החוסים.
אולי גם על חוסר עניין
שאל פתח פרנסי העיר מונח,
על עליבות הקריה ועליבות הבניין
הניצב זה שנים ברחוב שרת. לב הקריה -ומוזנח.
אז אולי אנחנו תמימים , ואולי חסרי אונים,
אולי נשארו רק גחלים מאש הלהבה,
אבל גם אם יקוצרו חיינו בימים או בשנים,
עדיין מפעמת בלב לקריה הזאת – אהבה.
נילי דיסקין