השבוע הגעתי לקיבוץ ניר עוז להלוויתו של חיים פרי שנחטף מביתו בשבת השחורה, הופקר ונרצח בשבי החמאס וגופתו הוחזרה בשבוע שעבר ביחד עם חברים נוספים שזכו לקבורה באדמת הקיבוץ ולא רק לתזכורת הכואבת הזו על על גבי האנדרטה בבית הקברות.לא הגעתי לעוטף עזה מאז פברואר כשסיימנו את שירות המילואים שם. כל כך הרבה השתנה וגם שום דבר. בשטח המסיבה ליד רעים הוחלפו הציוד האישי המפוזר בשטח והמכוניות השרופות במיצג מטלטל שמצליח לכמת אך מעט את מיימדי הזוועה שהתחוללה שם. הרפת בעלומים עדיין שרופה ומפויחת, למרות שעברה כמעט שנה. המיגוניות נצבעו ושופצו ומהוות רק תזכורת עמומה לטרגדיות שהתחוללו בהן באותה שבת. הדי הפיצוצים מעבר לגבול עדיין נשמעים היטב בכל מקום. והקיבוץ… קפא בזמן.

קשה לתאר את הפער בין המדשאות המטופחות לבתים המפויחים. כמעט מכל דירה בקיבוץ ניבטים אליך תמונות האנשים שהלכו לישון בשלווה בשישי בערב ונטבחו בביתם בשבת בבוקר. אופני ילדים צבעוניים עומדים בפתח בית אטום בלוחות עץ. הבתים מעוטרים בכתובות "זיכוי" שצוירו על ידי אומני זק"א.

חדר האוכל עדיין מחורר בכדורי ירי מאותה שבת. תקרתו מפויחת. תיבות הדואר מהוות עדות אילמת לאסון שהתחולל שם ולזה שלא נותר למי לחלק דואר בקיבוץ הפורח הזה.

ורק בית העלמין השתדרג.

שורות שורות של קברים חדשים. חלקם עם מצבות, חלקם עדיין רק תלוליות עפר, חלקם חדשים בני שבוע, חלקם ותיקים בני כמעט שנה. חלקם גינה מטופחת שגורמת לך להתמוטט ולבכות כשאתה מבין שזה ביתה האחרון של משפחה שלמה וחלקם עוד לא שם, רק שמות על אנדרטה שמחכים שיחזירו אותם הביתה.

דלת ביתו של חטוף אסון 7.10.23 ,חיים פרי ז'ל. בקיבוץ ניר עוז.

בית העלמין בקיבוץ ניר עוז אוגוסט 2024. {צילומי שחר רביד}

ביום שלישי ג' אב תשפ"ד  –   06-08-2024   הלך לעולמו חברי לחיים מזה 64 שנים, אישוע שלי, חבר, אבא, סבא וסבא רבא,אהוב, אבא חם עם לב רחב לכולם, אהב לעזור למי שיכול היה, מאחרוני ילדי השואה, בן שלוש היה כאשר גרשו אותם מביתם, חמש שנים של נדודים בקרונות רכבת מצד לצד, אחרי המלחמה טופל בסנטוריום לחולי שחפת בשוויץ, יהודי יחיד, סבל גם שם מהיותו יהודי, בגיל 14  עלו הוריו עמו לארץ ,השנה 1950, קשיים לא היו חסרים, ללמוד בבי"ס – לא. לעגו לו על היותו עולה חדש,  אבל על הכל התגבר ואת הידע העצום שרכש בכל  נושא  – למד בעצמו, זכה לכבוד ,הערכה והערצה מבנותיו, נכדיו וכל מי שהכיר אותו, יעץ לצעירים בכל שאלה שנפנתה אליו, כולם  רחשו לו כבוד ואהבו לשוחח עימו על כל נושא שעניין אותם, לא היה דבר שלא פתר, רק שהבריאות לא הייתה נושא שיכול היה להתמודד אתו, באחרית ימיו סבל מדלקת ריאות וקוצר נשימה שאומנם טופלו  – אך היו קשים מנשוא, וכך עזב אותנו יתומים, עצובים וממאנים להשלים שהוא כבר לא איתנו.

יהי זכרו ברוך ומנוחתו עדן

חברתו לחיים ואהובתו  

אביגיל שפירא (ענתבי) 

אלי רביד , ליישי :

בני קריית חיים משתתפים בצערה של בת הקריה אביגיל ענתבי -שפירא, במות חברה לחיים יהושע ז'ל ובצער כל בני המשפחה.

העברה מחיפה תאגיד החדשות ,17.8.24

מלכת הסלים, היכל התהילה

עוד בבית הספר היסודי, בעקבות מעבר המשפחה מבת גלים להדר נטשה דבורה את ענף השחייה והחלה לעסוק בענף ההתעמלות שגם בו הצטיינה. בד בבד נרשמה כחניכה בתנועת 'מכבי הצעיר' בבית מכבי ברחוב הרצל. בתקופה זו התאמנה בהתעמלות מכשירים, בכדורעף ובאתלטיקה קלה לצד אמירה הדרה, לימים מורה מוערכת לחינוך גופני בבית הספר "הריאלי".

בשנת 1937, בהיותה בת 12, החלה דבורה לשחק כדורסל באגודת "מכבי חיפה" ואף מונתה כרכזת. במשך שבע שנים שיחקה במדי הקבוצה, עד ש"חצתה את הקווים" ועברה לשחק בקבוצה המתחרה. בין השנים 1950 עד 1954 כיהנה דבורה כ"קפטן" של קבוצת "הפועל חיפה" בכדורסל. עד הקמת הליגה בשנת 1958 השתתפה במשחקים שנערכו נגד מכבי ת"א וקבוצות מההתיישבות העובדת.

דבורה רוף קמינר קופצת לגבה. תחרות בשנת 1940.אתלטיקה קלה.

דבורה רוף קמינר , ספורטאית מצטיינת רב תחומית. עם חברותיה מקבוצת הוקי נשים באימון על מגרש בית הספר הריאלי בהדר הכרמל , בחיפה.

דבורה רוף קמינר , משמאל , במדי קבוצת " הפועל חיפה " במשחק נגד " מכבי תל אביב ". כדורסל נשים.

במגרש הספורט ב"הפועל" פגשה את כוכבת זייד, בתו של השומר האגדי אלכסנדר זייד, המבוגרת ממנה בתשע שנים, אותה הכירה לראשונה כאשר שימשה כממלאת מקום כאשר המורה להתעמלות בבית הספר עממי א' נאלץ להחסיר. לימים בעליהן של דבורה ושל כוכבת היו חברים קרובים.  

דבורה נמנתה עם סגל הנבחרת הלאומית הראשונה של ישראל בכדורסל נשים ובשנת 1950 יצאה עם הנבחרת לייצג בגאווה את ישראל באליפות אירופה כדורסל נשים בבודפשט, הונגריה. הייתה זו הופעת בכורה של נבחרת נשים בזירת הכדורסל האירופאי וטיסה ראשונה של משלחת ייצוגית רשמית מישראל במטוס החברה הלאומית "אל-על".

אמנם, נבחרת הכדורסל סיימה את אליפות אירופה במקום ה-11 מתוך 12 לאחר ניצחון אחד (את נבחרת הולנד), אך ברמה האישית הוכתרה דבורה בתואר המרשים: "מלכת הסלים". למרות שלא ניחנה בגובה רב, בלטה במשחק הכדורסל ובתפקידה כרכזת הצטיינה בראיית המשחק, בקליעות, בזריזות, ניתור גבוה ו"'ריבאונד".

דבורה רוף קמינר וחברותיה לקבוצת הכדוסל נשים של " הפועל " חיפה, באימון על מגרש בסמ'ת { רחוב בלפור פינת רחוב מסדה } בחיפה. שנת 1950.

כשחקנית עבר מוערכת ובעלת הישגים, זכתה דבורה רוף קמינר להימנות על הכדורסלניות המופיעות באתר "היכל התהילה". מדובר במיזם שהוקם ע"י ענת דרייגור, משחקניות הכדורסל הישראלי הבולטות, מאמנת כדורסל, בעלת עיטור מפעל חיים מטעם ההתאחדות לספורט, במטרה לתעד ולשמר את הישגי הכדורסלניות בהיסטוריה של כדורסל הנשים בישראל.

כשאני מביעה בפניה את התפעלותי ממגוון ענפי הספורט בהם עסקה והצטיינה, אומרת דבורה בענווה: "במה שנגעתי, זה היה בסדר…"

דבורה רוף קמינר על רקע גביעים בהם זכתה בתחרויות. { צילום יעל הורביץ שנת 2024 }

דבורה רוף קמינר לצד תעודות הוקרה על הישגיה שהוענקו לה ע'י ראשי העיר חיפה , אריה גוראל ועמרם מצנע. {צילום יעל הורביץ שנת 2024.}

מורה לחיים

דבורה רוף קמינר המורה לחינוך גופני. שנת 1969. { תמונה מהאלבום המשפחתי }

בקיץ 1949, לאחר שחרורה מהשירות הצבאי נרשמה דבורה להוראת חינוך גופני בשלוחה של סמינר הקיבוצים בחיפה (סמינר גימנסטיקה). בסיום הלימודים, אותם סיימה בהצטיינות, עבדה כמורה לחינוך גופני בארבעה בתי ספר יסודיים בחיפה, בהם עממי א' בו למדה בילדותה. בהמשך לימדה בבית חינוך תיכון (1952 – 1981) ובעירוני א' בחיפה (1981 – 1985).  

העובדה שהספורט היה עבורה דרך חיים והתנסותה הפעילה בכל ענפיו, מעידה דבורה, סייעה לה להעביר לתלמידותיה את הידע הרב שרכשה. לצד זאת, התאפיינה ביחס קרוב עם התלמידים והייתה מעורה גם בהקשרים אישים ומשפחתיים שונים שהשפיעו על הלימודים. "חשוב להיות עם אוזן קשבת ולאהוב את הזולת", היא אומרת. "גם תלמידים שהיו פחות טובים בספורט קיבלו ממני יחס אישי זהה. נזהרתי שלא לפגוע בהם רק משום שאינם טובים בספורט".

התלמידים, מצדם, העריכו את רגישותה ואת יחסה אליהם. בדירתה מוצגים בגאווה אין ספור גביעים בהם זכתה במהלך השנים. "הגביע האהוב עליי", היא אומרת לי, הוא זה שקיבלתי מתלמידה שלי ביום הולדתי ה-90, עליו חרוטות המילים: "מקום ראשון – אליפות מורה לחיים".    

דבורה רוף קמינר, בת התשעים , עם גביע ההוקרה מתלמידיה. { צילום יעל הורביץ בשנת 2024 }

דבורה והנק נישאים, אסא ודפנה מצטרפים למשפחה

את בעלה, הנק (צבי) קמינר, ספורטאי מצטיין באגודת 'דרור' בפולין הכירה דבורה במגרש הכדורסל. הוא שירת כקצין בצבא הפולני והגיע לארץ ישראל עם יחידתו בשלהי מלחמת העולם השנייה במדי הצבא הפולני. היחידה הגיעה מעיראק והתמקמה בדרום הארץ.

ערב אחד, פנה אליו אחד הקצינים הפולנים עמו היה מיודד וגילה על אוזנו כי למחרת עוזבת היחידה את ארץ ישראל לאיטליה. "אם אתה מעוניין להישאר בארץ, זו ההזדמנות שלך להסתלק", אמר. למחרת, כאשר עזבה היחידה הפולנית את הארץ, לא היה ינק בין אנשיה.

הקצין הנק קמינר { במרכז התמונה } וחברים בצבא הפולני בתקופת שירותם בארץ ישראל { תמונה מהאלבום המשפחתי }

הנק התמקם בקיבוץ תל עמל (לימים ניר דוד) שבעמק בית שאן ונשאר לגור שם במשך שנה. כאשר אשתו של חברו הטוב מילדות, דולק אומשווייף עמישב (לימים מאמן הנבחרת הלאומית הראשונה של ישראל בכדורסל נשים), אושפזה בבית החולים העמק עקב מחלה קשה, הציע הנק לגדל את בתם בקיבוץ כדי להקל עליהם. כך זכתה קרנינה (קרי בפי כל) ליהנות בגיל צעיר מחיי הקיבוץ. כאשר בגרה למדה קרנינה בבית הספר הריאלי ולמרבה הצער נפטרה לפני כשנה ממחלה.  

הנק קמינר עם קרי עמישב , ביתו של חברו הטוב דוליק {.הצילום מתוך האלבום המשפחתי}.

כעבור כשנה החליט הנק לעבור לחיפה, הוא התקבל לעבודה בבנק הפועלים ומאוחר יותר לחברת החשמל, שם עלה בסולם הדרגות וכיהן כסגן מנהל החשבונות של החברה. במקביל המשיך בפעילות ספורטיבית בענפי הכדורעף, הכדור-יד והכדורסל.

באחד משחקי הכדורסל בימי שישי אחר הצהרים, הכירו דבורה והנק. האהבה בין השניים פרחה. כשנה לאחר שחרורה מצה"ל, נישאה דבורה לבחיר ליבה. "הנק היה איש מקסים", אומרת דבורה בערגה. 

לזוג נולדו שני ילדים: הבת הבכורה, דפנה (כיום בר–און), נולדה בשנת 1952 וכבר כתינוקת ספגה את רוח הספורט כאשר הובאה ע"י אמה לאימונים. כבת להורים ספורטאים, אך טבעי היה שמגיל צעיר התעמלה דפנה בקבוצת "הפועל הר הכרמל" ובנבחרת הנערות של ישראל. דפנה בוגרת מכון וינגייט וכן משפטים באוניברסיטת תל אביב ובשנים האחרונות החליטה לעשות הסבה לתחום עריכת לשון.    

הבן, אסא (נמרוד) קמינר נולד חמש שנים מאוחר יותר. כבר בנעוריו הלך גם הוא בעקבות דרכם הספורטיבית של הוריו ושיחק כדורסל בקבוצת "הפועל חיפה". בשלב מסוים החליט לפרוש מהמשחק לטובת קריירה של שופט כדורסל בינלאומי והוכתר בתואר שופט הכדורסל הבינלאומי הצעיר בישראל.

למרבה הטרגדיה, נקטף אסא בדמי ימיו. בהיותו בן 42, בעת שחצה ברכבו צומת מרומזר באור ירוק, הגיח משמאלו רכב שלא ציית לרמזור האדום ואסא, שהיה לבדו ברכב, נהרג במקום. על המצבה המיוחדת שעל קברו בבית העלמין בהרצליה, סל כדורסל ומשרוקית. 

שנתיים לאחר מותו של אסא בתאונה נפטר גם אביו, הנק. 

לדבורה 5 נכדים (שלושה מדפנה ושניים מאסא) ושלושה נינים.  

26 שנים בדיור מוגן, נהנית מכל רגע

בשנת 1996, בעקבות המלצת זוג חברים, החליטו דבורה והנק לעבור מביתם בשדרות הנשיא לבית דיור מוגן 'דור כרמל' בחיפה, החלטה שהתבררה כמוצלחת מאוד עבורם.

במשך שנים העבירה דבורה בהתנדבות שיעורי התעמלות לחבריה באולם  ובבריכה ואף נבחרה ברוב קולות לכהן כיושבת ראש ועד הדיירים, תפקיד בו כיהנה במשך שנים. "עברתי לכאן עם בעלי לפני 26 שנים", אומרת דבורה. "זה חלק גדול מהחיים שלי". באורח משעשע, במקום מתגוררות גם שלוש מתלמידותיה: דליה ניר, דליה רותם, פסי סינדר ובאחרונה הצטרפה גם תמר.

עד היום, בגיל 99 וחודשיים, כמו בצעירותה, היא אינה יושבת בשקט. היא שוחה בבריכה כמה פעמים בשבוע, מגדלת שלל סחלבים בדירתה המטופחת, סורגת לנכדים. היא שולטת במכשיר הסלולארי, עורכת קניות מפעם לפעם עם תלמידתה במתחם יגור ומשתדלת להיות עסוקה בפעילות מעניינת ומהנה.   

ימים ספורים לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר,  החלה דבורה לסרוג כובעי גרב לחיילי צה"ל. בין חפציה, מדריך לסריגת כובעי כרב לחיילים, מסמך מרגש השמור עמה מימי מלחמת השחרור בשנת 1948.

דבורה רוף קמינר היא אישה מעוררת השראה. נאחל לה הרבה בריאות ולעוד ימים של עיסוקים מגוונים ומהנים.

הסחלבים של דבורה רוף קמינר { צילום יעל הורביץ בשנת 2024 }

דבורה רוף קמינר , אישה מעוררת השראה בת 99 וחודשיים , אוגוסט 2024{ צילום יעל הורביץ }

התאומים , דבורה ומאיר רוף ביום הולדתם ה-99 , יוני 2024 { צילום מהאלבום המשפחתי }

העברה מ" היסטוריה ושימור בישראל " בעריכת אליעד אלון. פרסום מיום 20.8.24

עדות הלוחמת ,חברת הפלמ'ח , טובה עופר :

בשלהיי 1947.יצאנו גרעין מתנועת השוה״צ בתל אביב להכשרה מגויסת לקיבוץ נגבה. עבדנו שם בעל ענפייהמשק. שמרנו בעמדה עם פרוז׳קטור מול משטרת עירק סואידן. היינו על המגדל שהופגז לראות מי יכול להיכנס לקיבוץ ומי לא. עזרנו בביצורים, הוציאו אותנו משם לחולדה , קיבלנו כל אחד רובה צ׳כי שניקינו אותו מהגריז׳ ועלינו לשיירה הגדולה ב – 20/4/1948 ערב לפני פסח לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה, כבר בשער הגיא פרעו הערבים בשיירה, המ״מ שלי יענקלה סטוצקי נהרג , מכבי ועוד, משאיות נשרפו ונתקעו, אנחנו הגענו בשלום לשמחת תושביי ירושלים ששאגו בשמחה ״ הפלמ״ח הגיע הפלמ״ח הגיעו לעזרתנו והביא לנו ציוד ומצרכים." ומאז נלחמנו כשנתיים גם במבצע ״ חורב״. הייתי חובשת קרבית בפלוגה המסייעת, ואחריי ההפוגה הראשונה צרפו אותי למחלקת גח״ל, השתתפתי איתם בכל הקרבות, כולל הקרב על צובא. , היום קיבוץ משגשג,

אני זוכר אותו בבהירות: ראש הממשלה יצחק רבין סופד לסרן יעקב סטוצקי הי'ד , בן קריית חיים.

לכל אחד יש יעקב משלו. יעקב סטוצקי ו- 18,219 חבריו הם אולי מגש הכסף לשלום". ראש הממשלה יצחק רבין, מאי 1995, הר הרצל. העברה מ nrg מעריב | 9/5/2011 8:10

יעקב בן דוב וקלרה סטוצקי מחיפה היה חיל במלחמת העצמאות. אחד מ‭6,000-‬ החיילים הישראלים שהסתערו אל מול פני אויב ואל מותם. לכל אחד מאיתנו יש חייל שאנו זוכרים יותר מכל ביום העצוב הזה. לכן, המשפחות השכולות, זה יכול להיות אב, זה יכול בן, או בת, אח או אחות. לנו, הנותרים בחיים, זה יכול להיות חבר, חבר לנשק מני רבים. היום אני זוכר את יעקב סטוצקי. מספר אישי ‭.1364254‬ הוא היה בן ‭.22‬ נולד בחיפה. למד בקריית חיים ובבית הספר הימי. היה מפקד פלוגת פלמ"ח. הוא היה בן יחיד להוריו. גם היום, 47 שנים אחרי, אני זוכר אותו בבהירות. אני זוכר את מבט עיניו. את מראהו. ואת הבטלדרס שלבש, שהיה גדול מכפי מידותיו, ב‭20-‬ באפריל ‭,1948‬ ערב פסח תש"ח. באותו יום הבטלדרס שלי היה קטן עליי. יעקב סטוצקי, מפקד פלוגה בגדוד החמישי, אמר 'בוא נתחלף בבטלדרסים‭.'‬ החלפנו בגדים, ואחר כך הוא עלה על המשאית בדרך העולה לירושלים הנצורה. ברחובות ירושלים המתינו התושבים למים, לדלק, לתרופות, לקמח, לסוכר. 300 משאיות עלו באותו היום אל ההר להציל את ירושלים. כעבור שעות אחדות, בכניסה לשער הגיא, אחרי קרב מר בו הוביל את לוחמיו, ראיתי אותו. הוא שכב על הקרקע. פניו כבר היו אפורים. לא הייתה בו רוח חיים. זיהיתי אותו לפי הבטלדרס שלי.

יצחק רבין, מאי 1995, הר הרצל צילום: פלאש 90

לכל אחד מאיתנו בישראל יש יעקב סטוצקי משלו. ודומה כי אין איש בישראל שאין מת בביתו, במשפחתו או בין חבריו. ‭18,220‬ חללי צה"ל ולוחמי מחתרות, ואין סוף לכאב, אין קץ לדמעות.

סרן יעקב סטוצקי

בן יחיד היה יעקב סטוצקי להוריו. לפעמים כאשר אני נזכר בו עולים בי ההרהורים. האם נותר זכר למשפחת סטוצקי. האם הכדורים שהשיגו אותו ליד החאן העתיק, בכניסה לשער הגיא, שמו קץ לשושלת סטוצקי? ואם הם חיים, היכן?

אנחנו חיים דורות רבים אחרי הציווי האלוקי לאברהם אבינו "קח את בנך יחידך אשר אהבת‭."‬ ואילו גם למי שיש בנים רבים, למי שיש משפחות גדולות, הבן אשר נפל, האח אשר נפל, הוא תמיד בנך יחידך אשר אהבת. והוא תמיד יישאר בנך יחידך אשר אהבת. חברי למלחמה הקשה, מלחמת העצמאות, סרן יעקב סטוצקי, נקבר בין חבריו בקריית ענבים. רבים אחרים מצאו כאן, על הר העצב הזה, את מנוחתם האחרונה. משפחות יקרות. השאלה שקשה להשיב עליה היא "מהי משמעות מותם‭."‬ אני מוכן להשיב לכן: 

ההר הזה הקים מדינה. ההר הזה בנה עם. בשם ההר הזה אנו הולכים לבקש ולקבל שלום. יעקב סטוצקי ו‭18,219-‬ חבריו הם אולי מגש הכסף לשלום. משפחות יקרות, ביום הזיכרון אתם קהל גדול. משפחה ענקית. משפחה כואבת ל‭18,220-‬ חללים. אבל אנחנו רואים כל אחת ואחת מכן בכאבכם הפרטי. בייסוריכן. אנו יודעים כי אתם מתהפכים על משכבכם בלילות. הוגים במי שאיננו ולא יהיה עוד. עולם שלם של כאב.

עלינו, כמקבלי ההחלטות, לעשות את הטוב ביותר: להחזיר את הבנים הביתה בשלום. קדושת החיים לנגד עינינו בוקר וערב, בכל דיון ובכל החלטה, קדושת החיים היא ערך עליון. משפחות יקרות, לכן אין נחמה. אין מרפא לכאב. גם לנו כעם. אבל אולי כאשר יבוא השלום על הארץ, תהא זו גם לכם הנחמה.

 יהי זכרם ברוך.

סיפור חייו .מתוך "יזכור" אתר הנצחה לחללי מערכות ישראל. סרן יעקב סטוצקי בן קלרה ודב

חיל שריון .נפל ביום י"א בניסן תש"ח (20.04.1948).בן ½21 בנופלו.

מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי קריית ענבים

בנם-יחידם של קלרה ודוב, נולד ביום ח' בתשרי תרפ"ז (16.9.1926) על הר-הכרמל בחיפה. לאחר שסיים את בית-הספר היסודי בקרית חיים למד בבית-הספר הימי שליד הטכניון בחיפה – תחילה במחלקה הרדיו-טכנית, ואחר-כך באגף המקצועי (מסגרות). כחניך תנועת "גורדוניה" היה אחד הפעילים שהביאו למיזוגה עם "התנועה המאוחדת". סיים קורס מ"כים-גדנ"ע והדריך בקרית חיים. כחבר "הפועל" הצטיין בתחרויות ספורט. בסיימו את בית-הספר המקצועי יצא לקומונה של התנועה בתל- אביב, ובשנת 1945 התגייס לפלמ"ח כחבר הכשרת התנועה במשמר השרון, שם היה חבר מזכירות הגרעין. במשק עבד בעיקר במספוא. כאיש פלמ"ח השתתף בפעולת "ליל וינגייט". ב"שבת השחורה" (29.6.1946), בה נאסרו רבים ממנהיגי היישוב ונערכו חיפושי נשק במשקים, נעצר עם רוב חברי הכשרתו והיה עצור בלטרון וברפיח. אחר-כך סיים קורס מ"כים של הפלמ"ח ונדד כמדריך ממקום למקום (גבעת ברנר, נען, כפר מנחם, גינוסר ועוד). בעלות קבוצתו להתיישבות בפוריה הצטרף אליה כמפקד המקום. אחר-כך ירד לכנרת. לאחר שסיים קורס מ"מים פרצה מלחמת-העצמאות ויעקב נשלח לגליל (עין זיתים) ואחר- כך לנגב (נגבה וסביבתה). בעוברו לחולדה הועלה לדרגת מפקד פלוגה. בקרב שיירת חולדה, כשנפצע המפקד, נטל על עצמו את הפיקוד וחיפה על נסיגת השיירה. יעקב נפל ביום י"א בניסן תש"ח (20.4.1948) במבצע "הראל". כשהותקפה השיירה בשער הגיא יצא בראש יחידה כדי לרתק את האויב מן האגף והפיל בהם חללים רבים ועל-ידי כך הציל את אנשי השיירה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים. אחרי מותו צוינה פעולתו בפקודת-יום מיוחדת והוא הועלה לדרגת סרן. הוריו קיבלו את אות-ההצטיינות של בנם מידי ראש הממשלה דויד בן גוריון.

העברה מפינת הנכד-גיליון מספר 27 , אוגוסט 2024.הוצאת " חדשות בן עזר"

בְּחֲצַר בֵּיתֵנוּ, בִּקְצֵה הַגַּן,

בְּחֵיק חַרְצִיּוֹת, לְיַד בֶּרֶז,

צוֹמֵחַ לוֹ שׁוּב, בְּסָגוֹל, בְּלָבָן,

פֶּרַח פְּלָאִים מִן הָעֵמֶק.

יֵשׁ אוֹמְרִים: "אֵין דָּבַר שָׁם בָּעֵמֶק,

מִקְּסָם שֶׁל חֲלוֹם, אַגָּדָה.

לֹא פֶּרַח יִפְרַח שָׁם בָּעֵמֶק,

רַק שָׁוְא, רַק דְּמָעוֹת וְזֵעָה."

אַךְ כְּשֶׁאָבִיב שׁוּב דּוֹהֵר לוֹ בַּיַּעַר,

וְהַשָּׂדֶה מִתְכַּסֶּה סַבְיוֹנִים.

בּוֹלְשׁוֹת שׁוּב עֵינַי בֵּין קִיסוֹס לְעֻזְרָד:

אוּלַי מִתְחַבֵּא שָׁם,

אוּלַי מִסְתַּתֵּר שָׁם

אוּלַי מִתְנַמְנֵם שָׁם פֶּרַח פְּלָאִים.

כשְֶּׁאֶהְיֶה גָּדוֹל אֶלְמַד טֶבַע,

אַכִּיר כָּל צִיץ וְכָל צֶמַח.

וְאוּלַי כְּבָר אֵדַע כִּי אֵין הַפְתָּעוֹת,

שׁוּב פּוֹרְחִים נַרְקִיסִים, רַקָּפוֹת.

אַךְ תָּמִיד אֲחַפֵּשׂ לִי בִּקְצֵה הַגַּן,

אוּלַי בֵּין שִׂיחִים, לְיַד בֶּרֶז,

פּוֹרֵחַ לוֹ שׁוּב בְּסָגוֹל, בְּלָבָן,

פֶּרַח פְּלָאִים מִן הָעֵמֶק.

אוּלַי מִתְחַבֵּא שָׁם,

אוּלַי מִסְתַּתֵּר שָׁם,

אוּלַי מִתְנַמְנֵם שָׁם,

פֶּרַח פְּלָאִים

רותי יצחקי ריכטר

העברה מויקיפדיה

פועה מֶנצֶ'ל (בן-טובים) (1903 – 20 בפברואר 1991) הייתה אשת חינוך ישראלית, מייסדת ומנהלת בית הספר התיכון מקיף א' באר שבע (שקרוי על שמה כיום) בין השנים 1954–1966, ומייסדת החינוך התיכוני המקיף בישראל. נודעה כידידתו של פרנץ קפקא ומורתו לעברית. על שמה רחוב בבאר שבע.

תולדות חייה

פועה נולדה בשכונת אוהל משה בירושלים לדבורה וזלמן בן-טובים, נכדה לאיש העלייה הראשונה יצחק-אייזיק בן-טובים. היא למדה בבית הספר היסודי 'עזרה' ובבית הספר אליאנס בעיר, בעקבות מלחמת העולם הראשונה נסגרו בתי הספר והיא המשיכה את לימודיה בבית הספר הגרמני ברחוב הנביאים, בו נקשרה לתרבות הגרמנית. משהסתיימה המלחמה עברה לגימנסיה העברית רחביה, בה סיימה את לימודיה בשנת 1921 אצל מורים כשלמה שילר והוגו ברגמן. לאחר סיום לימודיה שכר ברגמן את שירותיה כמקטלגת בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שרק נפתח.ברגמן סייע לפועה בן-טובים להשיג מלגת לימודי מתמטיקה באוניברסיטה הגרמנית בפראג ומגורים בבית אמו בעיר. כמקור פרנסה שימשה הנערה הצעירה מארץ ישראל כמורה לעברית. בדצמבר 1922 התחילה ללמד עברית את פרנץ קפקא שהיה מכר של משפחת ברגמן. בנוסף, שימשה כמדריכה לחברי סניף תנועת "בלאו וייס" הציונית בפראג, סיפרה על ארץ ישראל ונופיה ולימדה את בני הנוער שירים עבריים. בהשראת לימוד אותם שירים כתב קפקא את סיפורו האחרון: "יוזפינה הזמרת ועם העכברים"^[1].

בשנת 1923 החליטה פועה בן-טובים שבכוונתה להתמחות בפדגוגיה ולא במתמטיקה ונסעה לברלין לצורך לימודים בסמינר למורות. בשנת 1923 הכירה את ד"ר יוסף מנצ'ל במסגרת עבודתם המשותפת במוסד הילדים "אהבה" של ביאטה ברגר, ונישאה לו. באותה עת התכתבה עם קפקא בעברית, בעיקר בקשר להתלבטויותיה לגבי עתידה ולהסכמת הוריה למסלול הלימודים בו בחרה. מכתב של קפקא אליה שרד והוא דוגמה יחידה לכתב-ידו של הסופר בעברית. קפקא המשיך לדרוש בשלומה של פועה במכתביו למכריהם המשותפים, אך היא ניתקה את קשריה עמו.

בשנת 1925 חזרו פועה ויוסף מנצ'ל לארץ ישראל, בה לימדה מספר שנים לאחר מכן שבה לברלין ללימודים לתואר דוקטור בפדגוגיה. בשובה לישראל המשיכה ללמד בירושלים (יוסף היה במשך שנים רבות מנהלו של תיכון בית הכרם^[2]). פועה מנצ'ל הייתה מנהלת בית ספר "בית הילד" בירושלים מ-1940 עד 1947 או 1948. היא הייתה מנהלת אהודה מאד, בית הילד הכיל את כל ילדי רחביה בעיקר, והיו בבית הספר מורים ומורות מוצלחים. זה היה בית ספר לכתות א' עד ה' וחלק גדול מהתלמידים עברו לאחר סיומם את הלימודים מבית הילד לתיכון בית הכרם וחלק אחר עבר לגימנסיה רחביה. בביקור לפני כמה שנים בירושלים המקום נראה כפי שהיה בזמנו [ברטה13 חוויות אישיות]. פועה בין היתר חברה ליוסף בנטוויץ' בלימוד הגותו של בנג'מין בלום ("הטקסונומיה של בלום") ובשלילת המודל החינוכי המכוון לקראת בחינת בגרות כאידיאל. בפרט שמה מנצ'ל דגש על החינוך המעשי והמקצועי ועל טיפוח ההכשרה המקצועית הרצינית הבאה לפתח כישרונות הקיימים בכל ילד, באופן שיכוון אותו למסלול חיים יצרני, מועיל ומספק. דעתה על "בחינות הבגרות ":

התעמולה הגדולה שעשו בארץ ל"בחינות הבגרות" הורידה את כבוד ההכשרות המקצועיות בעיני הורים וילדים "יוקרתיים" (אני מקווה שביום מן הימים תיעלם הגדרת הקסם הזו "בחינת בגרות" מתוך הלקסיקון הישראלי-פדגוגי…) אדרבא, עשו תעמולה להוציא את "המחוננים" העיוניים מאזורי פיתוח אל בתי ספר עיוניים. 

— חיים ומעש עמ' 293

משנת הלימודים 1948/1949 עד שנת הלימודים 1953/1954 ניהל ד'ר יוסף שלמה מנצ'ל את תיכון עירוני מקיף קריית חיים. בשנת 1954 נפטר יוסף מנצ'ל והוא בן-50.ד'ר פועה מנצ'ל נמנתה על סגל ההוראה של בית הספר בקריית חיים ולאחר פטירתו של בעלה יוסף , הגיעה לבאר שבע על מנת לנהל את בית הספר התיכון בעיר. העיר קלטה עולים חדשים רבים. מנצ'ל החלה לגבש רעיון לבית ספר תיכון שיכיל מגמות לימוד רבות, הן עיוניות והן מעשיות, כדי לאפשר לכל תלמיד למצוא מגמה המדברת אליו ויאה לכישוריו, גם אם לא לבגרות מלאה, לפחות על מנת לזכות בתעודת גמר 12 שנות לימוד^[3].

מנצ'ל הביאה לבירת הנגב מורים כצייר דן לבני, שפתח בבית הספר את מגמת האמנות והצלם דוד אולמר שייסד בבית הספר את המגמה לצילום. בית הספר היווה דגם לכל בתי הספר התיכוניים המקיפים בישראל.

לפועה ויוסף מנצ'ל נולדו שני ילדים. בנה הבכור היה הארכאולוג אהוד נצר ובתה הצעירה הייתה תרצה ואן-לפן.

מנהל בית הספר התיכון בקריית חיים ,ד'ר יוסף שלמה מנצ'ל, בסגל ההוראה ד'ר פועה מנצ'ל ובין בוגרי מחזור ה' , בנם אהוד מנצ'ל

אלי רביד, ליישי :

ד'ר פועה מנצ'ל לימדה אותנו, בקריית חיים את לימודי הביולוגיה .שיעוריה המרתקים והסבריה מלווים אותנו גם היום.

אורית ברנר -תגובה מיום 5.9.24 :

זוכרת את פועה, ז"ל, המנהלת התקיפה, וידידת אבי , (שהיה מורה בביה"ס התיכון המקיף הראשון בארץ, בניהולה), כבוגרת ביה"ס, וכמי שגדלה (מאמצע כיתה א' עד סיום ביה"ס התיכון, בבאר שבע. החזון שלה,. אישיותה ופועליה זכורים וחקוקים בלב כל מכיריה ומוקיריה. יהי זכרה ברוך !

מסמך משנת 1972 ,מתוך ארכיון "מוזיאון בן אורי "בקריית שמואל. המוזיאון המעניין מאד, פתוח לציבור כל יום שלישי בשבוע .{ מול תחנת הרכבת בקרית מוצקין}.

דוד גליק: מת הארכיאולוג הידוע אהוד נצר ,שנפל בהרודיון.

העברה מ"הארץ " 28.10.2010.

פרופ' אהוד נצר הקדיש עשרות שנים לאתר ההיסטורי שבו מצא את תגלית חייו – ובו נפגע השבוע. "נעשה כל מה שאפשר לתרום את אבריו ולהציל חיים", אמרו קרוביו. נתניהו הביע תנחומים: אבדה למשפחה, לחוקרי המורשת ולמדע.

פרופסור אהוד נצר, מחשובי הארכיאולוגים בישראל, הלך היום (ה') לעולמו בגיל 76, לאחר שנפל השבוע ממעקה שעליו ישב בהרודיון – האתר ההיסטורי שאותו חקר שנים רבות. הלוויתו תתקיים מחר ב-10:00 בבית הקברות של קריית ענבים.

מוטי אשכנזי, קרוב משפחתו של פרופ' נצר, אמר ל-ynet כי "היה ברור לנו שאם אפשר להציל חיים – המשפחה תעמוד כחומה בצורה לתרום את מה שניתן מאבריו, זה מה שהוא רצה בעצמו והיה חתום מזה שנים על כרטיס אדי. מאז הפציעה עשה הצוות בבית החולים הדסה עין כרם פעולות להארכת חייו כדי לבדוק אפשרות לתרומת איבריו". ביום שני, בתום ישיבת צוות החופרים בהרודיון, ישב פרופ' נצר על צינור פלדה במה שמכונה "הקבינה המלכותית" של התיאטרון בהרודיון. עדי ראייה סיפרו כי מצב הרוח היה מרומם מאוד – עד שלפתע נשברו כמה ברגים במעקה, והארכיאולוג נפל אחורנית על הגב ונחבל בראשו. לאחר מכן נפל בשנית, ונפגע בחוליות הצוואר.

אשכנזי סיפר כי הפרופסור היה בהכרה כשפינו אותו לבית החולים, אך הפגיעה בגזע המוח הייתה מאוד קשה והדימום הפנימי התרחב.הערב, אחרי שנודע על מותו, גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התקשר לאלמנה דבורה נצר כדי להביע תנחומים. הוא סיפר בשיחה כיצד פגש את נצר בהרודיון בזכות בנו הצעיר, אבנר, שמתעניין בארכיאולוגיה של ארץ ישראל, ויחד איתו הם סיירו בקבר הורדוס שחשף נצר. "פטירתו הטראגית היא אבידה למשפחה, לחוקרי מורשת ישראל ולמדע הארכיאולוגיה", אמר נתניהו.

למרות גילו המתקדם, נצר היה פעיל מאוד בעבודתו, ניסה להשיג תקציבים להמשך החפירות ונתן הרצאות ברחבי העולם. צוותו של הפרופסור הוותיק עומד מאחורי גילוי הקבר של הורדוס בהרודיון והתיאטרון של הורדוס. קרובו אמר כי אם יש משהו סימבולי בתקרית, זה שהיא אירעה במקום שלו הקדיש עשרות שנים מחייו ובו מצא את תגלית חייו.

פרופסור אהוד נצר .הצילומים מתוך מגזין " ארץ הצבי".

צילום מאוסף תולדות נח'ל עוז-גייזי שביט.

העברה מויקיפדיה

לידה	1 במרץ 1891 וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	7 במאי 1973 (בגיל 82) חיפה, ישראל
מדינה	ישראל
השכלה	אוניברסיטת וינה (6 ביולי 1914)
מעסיק	אוניברסיטת תל אביב

רודולפינה מנצל (בגרמנית: Rudolphina Menzel; ‏1891 – 1973) הייתה מאלפת כלבים ומדריכת כלבנות יהודייה שפעלה באוסטריה, בגרמניה ובישראל. עסקה באילוף כלבים למשימות ביטחון, בשירות המשטרה האוסטרית, הצבא הגרמני, הצבא הבריטי ו"ההגנה", ולאחר מכן אילפה בישראל כלבי נחייה לעיוורים.

ביוגרפיה

מנצל נולדה ב-1 במרץ 1891^[1] בווינה למשפחת וולטוך (Waltuch)^[1] האמידה. היא למדה באוניברסיטת וינה, ושם קיבלה תואר דוקטור בפסיכולוגיה, ביולוגיה וביוכימיה. במהלך לימודיה הייתה פעילה באגודת הסטודנטים הציונית והקימה את הסניף הווינאי של תנועת הנוער הציונית "תכלת לבן". בשנת 1915 נישאה לרופא רודולף מנצל, והשניים עברו להתגורר בווילה מפוארת בעיר לינץ. בשנות ה-20 הקימו בני הזוג מנצל בביתם בית ספר לאימון כלבי תקיפה, הגנה, שמירה וגישוש, וערכו מחקרים בתחום זה, שזיכו אותם במוניטין בינלאומי. הם אילפו כלבים להגיב לפקודות בעברית, ושלחו אותם לארץ ישראל. כלבים שאימנה למען משטרת אוסטריה והצבא הגרמני אולפו אף הם להגיב רק לפקודות בעברית. בשנת 1934 הגיעה לביקור ראשון בארץ ישראל, והכשירה מאלפי כלבים של "ההגנה".בעקבות האנשלוס – סיפוח אוסטריה לגרמניה בשנת 1938, הורה היטלר להעביר את בני הזוג מנצל למחנה של הצבא הגרמני, כדי שיעבדו בשירותו. בעזרתו של סגן מפקד האס-אס בלינץ, שהיה ידידם, נמלטו בני הזוג מנצל, וב-12 בספטמבר 1938^[1] הגיעו עם אחדים מכלביהם לארץ ישראל. בני הזוג התגוררו בקיבוץ רמת יוחנן, ולאחר מכן עברו לקריית מוצקין, שם הקימה מנצל את "המכון לחקר כלבים ואילופם". במכון עסקו תחילה באילוף כלבים לצורכי ביטחון, ובין השאר הוכשרו בו כלבים לגילוי מוקשים. בהדרגה הפך המכון למרכז ארצי לגידול כלבים גזעיים, בין השאר לצורכי חקלאות. בשנת 1942 פנה אליה הצבא הבריטי, כדי שתכשיר 400 כלבים למען הכוחות שפעלו בצפון אפריקה. מנצל נועצה במשה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, והוא הורה לה להיעתר לבקשה. הבריטים הבטיחו שלא ישתמשו בכלבים אלה נגד יהודים, ועמדו בהבטחתם. מנצל גילתה וטיפחה את גזע הכלב הכנעני והעניקה לו את שמו, הביאה להכרה בו כגזע נפרד, ואף ייצאה ממנו לארצות הברית ולמדינות נוספות. לאחר מלחמת העצמאות עברה להכשרת כלבי נחייה לעיוורים, בשנת 1949 הקימה בקריית חיים את המכון לאימון כלבי נחייה לעיוורים, שפעל עד 1970. בשנות ה-60 לימדה פסיכולוגיה של בעלי חיים באוניברסיטת תל אביב והייתה האישה הראשונה שהייתה לפרופ' באוניברסיטה זו (1962). רודולפינה מנצל נפטרה ב-7 במאי 1973^[2], כמעט שלוש שנים לאחר פטירת בעלה, ב-1 באוגוסט 1970.^[3]

}

איורי האדריכל והאומן מאיר בן אורי, כלבי ד'ר רודלפינה מנצ'ל

ד'ר רודלפינה מנצ'ל עם ראשוני אנשי הצוות והמטופלים. המרכז לכלבי נחייה " מגדל אור ", בקרית חיים. להערכת יגאל ברק: צולם בשנת 1952-3.שלישי מימין מנדלבאום.