העברה מ"עונג שבת " ,דוד אסף , 20.12.24. צילום: יהושע לביא.

העברה מ"עונג שבת" בעריכת והוצאת דוד אסף. גיליון מיום 20.12.24.

מחאה בקריאה להחזרת החטופים מעזה, ירושלים נובמבר 2024. צילום דוד אסף.

מוקדש לחברתי רוחמה אלבג ולבני משפחתה של לירי

השיר 'בואי אמא', שכתבה לאה נאור על פי לחן רוסי של המלחין היהודי אדוארד קולמנובסקי { 1923-1994} הפך בימים טרופים אלה להמנונן העצוב של משפחות החטופים והשבויים בעזה, ובעיקר של האימהות המפגינות כבר יותר משנה ומוחות נגד ממשלת ההפקרה שאינה עושה די כדי להחזיר את יקיריהם הביתה. ספק אם אלה השרים עתה את 'בואי אמא' יודעים על קשר אמיץ נוסף שיש בין השיר לבין יישובי ה'עוטף' וקיבוצי מערב הנגב, שספגו את המכה הקשה מכולם בטבח ה-7 באוקטובר. לאה נאור ובן זוגה מוטקה היו בני גרעין הנח"ל שייסדו את קיבוץ נחל עוז, ושם גם קיבלה לאה את ההשראה לכמה מפזמוניה (למשל 'סרנדה לעדה' ששרה להקת הנח"ל ב-1966 ומבוסס על דמותה האמיתית של טבחית הקיבוץ)

בשנת 1968 חיברה הפזמונאית וסופרת הילדים לאה נאור (נולדה 1935), את השיר 'בואי אמא'. הוא הוקלט באותה שנה על ידי הזמרת אסנת פז, בליווי מקהלת הילדים צדיקוב בניצוחו של לַסְלוֹ רוט, והפך בתוך זמן קצר ללהיט שהושמע בלי הרף, מאז ועד היום.

כָּל הָאוֹר מִזְּמַן הָלַךְ לוֹ,
אַל תֵּלְכִי פִּתְאוֹם גַּם אַתְּ.
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא,
בּוֹאִי שְׁבִי אִתִּי מְעַט.

בָּעֵצִים מַכֶּה הָרוּחַ
וְיָדַיִּך כֹּה חַמּוֹת.
אַל תֵּלְכִי, סַפְּרִי לִי אִמָּא
אֵיךְ בָּאִים הַחֲלוֹמוֹת.

אִם פּתְאוֹם מַלְאָךְ יוֹפִיעַ,
אֶל חַדְרִי יָבוֹא בַּלָּאט,
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא
וְתִרְאִי אוֹתוֹ גַּם אַתְּ.

לֹא, אֵינִי פּוֹחֵד בַּחֹשֶׁךְ
וְאֵינִי רוֹעֵד בִּכְלָל.
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא,
שְׁבִי אִתִּי עַד שֶׁאֶגְדַּל. 

השיר מספר על ילד השוכב בחדרו החשוך, בחוץ מנשבת הרוח ומכה בעצים. הוא רועד מפחד, חש במגע ידה החמה של אימו ומתחנן אליה שתשב אתו ולא תלך. מעבר לפחד הילדותי התמים – המוכחש בהמשך – נחשפת 'מזימה' ערמומית, המחפה על פחד הנטישה. תחילה מבקש הילד שאמא תישאר רק 'מעט', מן הסתם עד שיירדם, אחר כך הוא מפתה אותה להיות שותפת סוד לחלומות שלו, ולבסוף מתברר שבעצם הוא רוצה שאמא תישאר אתו עד שיגדל… על כך העידה לאה נאור בעצמה: 'הפתיע אותי ש"בואי אמא" נתפס כשיר נוגה. בעיני הוא שיר היתולי על ילד ערמומי שעושה תכסיסים כדי שאמא שלו לא תצא מהחדר' (פנינה גפן, 'שיר בלב ואור בחדר', מקור ראשון, שבת, 16 בדצמבר 2022, עמ' 12).

ההיסטוריון ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור, בן זוגה של לאה, כתב לי:

מאז שרה אותו לראשונה אסנת פז השיר זכה להצלחה מסחררת ולמבצעים רבים: זמרות כמו אילנית, חוה אלברשטיין, צילה דגן, רוחמה רז, ירדנה ארזי ושרית חדד וזמרים כמו קובי אוז, עומר אדם, שלומי שבת, שימי תבורי וחנן בן ארי. עמיר בניון, בתקליטו 'בואי אמא', עיבד את השיר בגוון מזרחי, וישנם עוד עשרות ביצועים. בסך הכול יש לשיר, לפי רשומות אקו"ם, 78 ביצועים! הוא תורגם לכמה שפות, בהן יידיש ואספרנטו. השיר שולב בכמה סרטים: ריטה בסרט 'בן חוזר הביתה' (2010) ועוז זהבי בסרט 'לעבור את הקיר' (2016). השיר נכלל באנתולוגיות ובספרי לימוד, למשל בספר יבוא גדי זהב: אסופת שירי ערש (הקיבוץ המאוחד, 2015), שערכה לילך לחמן, שגם הוסיפה הערות ומאמר מאיר עיניים על שירי הערש העבריים בכל הזמנים.

מאז תחילת המאה ה-21 קיבל השיר פרשנות אלגית, והוא מושר ומבוצע בטקסי זיכרון. פרשנות ייחודית ניתנה לשיר על ידי מנציחי השואה. הוא הושר כבר כמה פעמים בטקסי הזיכרון השנתיים באושוויץ-בירקנאו, והשיא היה בטקס המרכזי של 'מצעד החיים' שנערך שם באפריל 2023. היוצר והזמר עברי לידר שר את 'בואי אמא' יחד עם ניצולת השואה שוש טרייסטר בת ה-88, ושום עין, הן של שני השָׁרים הן של כל הנוכחים הרבים בטקס, לא נשארה יבשה.

לאחר 'השבת השחורה' של הטבח ביישובי עוטף עזה (אוקטובר 2023) הושמע השיר תכופות באירועי זיכרון. כך לדוגמה, רן דנקר שר אותו במופע 'חודש בלעדיהם' לזכר הנרצחים, ורעיית הנשיא, מיכל הרצוג, ציטטה מהשיר בפגישתה עם חברי קיבוץ נחל עוז.

ולסיום, את הפתק הזה, שהעבירה לי לאה נאור, כתבה ילדה בכיתה ב' בבית ספר באחת מערי הפיתוח בעקבות מפגש עם המשוררת. 'זה היה לפני הרבה שנים', כתבה לי לאה, 'וקשה לי כבר לזכור מתי ואיפה, אבל שמרתי את המכתב הזה זמן רב. הוא נמצא עכשיו באוסף בספריית בית אריאלה עם עוד הרבה מכתבים ומסמכים שמסרתי להם לשמירה'.

סיפורי רחובות: ביבאס מודגש, העברה מ"עונג שבת " בעריכת דוד אסף , גיליון 6.12.24

ביבאס מודגש 

ברצועת עזה מוחזקים כבר יותר משנה כמה מבני משפחת בִּיבָּס, שנחטפו ב-7 באוקטובר מביתם שבקיבוץ ניר עוז: האב ירדן, האם שירי ושני ילדיהם הקטנים אריאל וכפיר. כפיר התינוק בן תשעת החודשים היה הצעיר ביותר בין הנחטפים. מי יודע מה עלה בגורלם? נזכור מי חטף ורצח, נזכור מי הפקיר, ולעולם לא נשכח!

מיצג מחאה, אוגוסט 2024 (צילום: ליזי שאנן, ויקימדיה)

בני משפחת ביבס חוגגים חנוכה. גרפיטי בתל אביב, דצמבר 2023 (צילום: ניצן כהן, ויקימדיה)

מניין הגיע השם ביבס? 

בשכונת שבת צדק (ידועה בכינויה 'שכונת הפחים', חארת אל-טאנֶק) בירושלים, יש רחוב הקרוי על שם הרב יהודה ביבאס (בערך 1852-1780), רבה של קהילת יהודי קורפו שבסוף ימיו עלה ארצה ונקבר בחברון (מצבתו לא אותרה). 

ביבאס, יליד גיברלטר, דמות מקורית של רב משכיל ויודע שפות שגם החזיק בתואר דוקטור, היה ממבשרי הציונות ומורו ורבו של הרב יהודה אלקלעי ששימר ציטוטים מדבריו (כתביו של ביבאס לא נדפסו ולמעשה אבדו). אפשר להניח שבני משפחת ביבס החטופים משתייכים לאחד מענפיה של משפחה קורפואית זו.

זה שלט הרחוב שמעורר תמיהה: כיצד מאייתים את הב' השנייה? עם דגש (כמו בכתיב הלטיני) או בלעדיו (כמו בעברית)?

במקרה זה הדין כמובן עם הלועזית, ויש לנקד בִּיבָּאס.

צילום: מנחם רוזנברג

העברה מ" עונג שבת " בעריכת דוד אסף, 29.11.24.

פעם, לפני מלוך סירי האלומיניום והנירוסטה במטבח, הייתה גאוות כל עקרת בית בסירי הנחושת שלה. למען האמת, עיקר מלאכת הבישול נעשתה בכלי חרס, אבל צרה צרורה – קשה לרחוץ אותם, בעיקר כשאין בבית כיור עם מים זורמים. אין ברירה אלא לרחוץ אותם ליד הבור שבחצר אך גם שם המים במשורה. הלוקסוס של עקרת הבית היו כלי נחושת, אך הם היו מעטים ויקרים. הם עברו בירושה מאם לבת, ובמשך השנים הם ביקרו פעמים רבות אצל הפחח לצורך תיקונים.

סיר בישול מנחושת ובתוכו ניכרים סימני ההלבנה. כשהפכו את המכסה הוא שימש כצלחת הגשה צילום: דנצ'ו ארנון.

חסרון אחד גדול יש לכלי הנחושת: בעת הבישול הנחושת מרעילה את התבשיל, ולכן יש 'להלבין' אותו, כלומר לצפות אותו מבפנים בבדיל. המומחים למלאכה זו, רובם ערבים, היו עוברים בשכונות היהודיות וקוראים ביידיש בניגון מיוחד: 'ווײַסן קעסלאַך), כלומר 'להלבין כלים'. מומחים אלה היו מבוקשים במיוחד לפני הפסח. גם משום שזהו הזמן המתאים לכל מיני שיפורים ושיפוצים בבית, וגם משום שההלבנה מגעילה את הכלים, כלומר, מכשירה אותם לפסח. עקרת הבית נתנה את אוצר כלי הנחושת שלה למלבין הערבי ללא כל חשש. לאחר ימים אחדים הוא היה מחזיר אותם לבנים מבפנים, כמו חדשים, אך אבוי הלבנה זו הייתה יעילה רק לכמה חודשים.

כלי חרס מסוף המאה ה-19 (מתוך האוסף שלי). עניים מסרו לתיקון גם כלי חרס שבורים. המתקן קדח חורים קטנים משני צידי השבר, איחה אותו עם חוט ברזל דק וחיזק את הכלי ברשת חוטי ברזל צילום: דנצ'ו ארנון

אִבְּרהים היה האחרון במלביני הנחושת בירושלים. ה'מפעל' שלו שכן בחאן אל-סולטאן, אחד משני החאנים האחרונים שפעלו בירושלים (בתחילת רחוב השלשלת). בחצר החאן אולי ניצבת עדיין הבקתה הקטנה שלו… 

בנעוריו למד אברהים את המקצוע מיהודי בשם ציון שישב ליד שער יפו. הוא היה יושב שפוף על הרצפה, בידו האחת החזיק בכלי הנחושת מעל לגומה קטנה ברצפה בה להטו גחלים, ובידו השנייה סובב מפוח יד קטן לליבוי האש. כשהסיר היה לוהט, הכניס בו אברהים את חתיכת הבדיל, סובב אותה במיומנות בעזרת סמרטוט וכך ציפה אותו מבפנים בשכבה לבנה ויפה. לאחר מכן צינן את הסיר בגֵב מים קטן שהיה ברצפה שלידו. בשנות השמונים של המאה שעברה עדיין היו עקרות בית מהדור הישן שהשתמשו בסירי נחושת, ועוד היו כמה אנשים שהאמינו שחומוס אמיתי מבשלים אך ורק בסירי נחושת, שלא לדבר על פוּל, שמביני דבר בישלו בתוך כד נחושת המיוחד לעניין. אלו היו הקליינטים האחרונים של אברהים. עוד מקצוע שעבר מהעולם…

אברהים מלבין הכלים בפעולה (צילמתי בסוף שנות השמונים) צילום: דנצ'ו ארנון

אלי רביד, ליישי :בקריית חיים בשנות ה-40 ותחילת ה-50 קריאות " ווייסן קעסלאך " נשמעו ברחובותיה .

מלביני הכלים , ערבים מהאזור , ביצעו את מלאכתם בחצרות הבתים שלנו,

לפני 11 חודשים נריה הבן שלנו האהוב

נפל בקרב בעזה על הגנת המולדת.

סרן נריה זיסק הי"ד,

גיבור ישראל.

יהי זכרו ברוך.

דמעות של ילדים

שיר לזכרו של סרן נריה זיסק .נפל בקרב במלחמת "חרבות הברזל" .מילים לחן ושירה: נלי סולומון .

העברה מהאתר של שיאל רייך.

עיבוד והפקה: שרון רייז פסנתר: נלי סולומון גיטרות: שיאל רייך קחון: יובל קרליבך שייקר: אוהד רביב תיכנותים וקלידים: שרון רייז קולות: נלי סולומון, שיאל רייך, יובל קרליבך, אוהד רביב, שחף המר. הקלטות ומיקס : שרון רייז בגלים גרפיקה : רוני לוין עריכת קליפ: שיאל רייך חבר שלא יכל להשתתף עקב הלחימה: גיא ברבן .

מילים :

השדות כבר ריקים מדמעות של לוחמים ואוסף זיכרונות ממשחק ילדים .פזמון :ואולי ניפגש מחר או היום שנדע מתי נגמר כל הצער הזה הבתים כבר ריקים מקולות של המונים ונשארתי לבד לחשוב שאולי .פזמון :שכבר לא נפגש מחר או היום שנדע מתי נגמר כל הצער הזה ×2 .אחי היקר אזכור אותך תמיד אחי היקר אזכור אותך תמיד נריה היקר נזכור אותך תמיד נר שמאיר מתוך אפלה. פזמון :שכבר לא נפגש מחר או היום שנדע מתי נגמר כל הצער הזה ×4.

מתוך אתר יזכור -משרד הבטחון.

519428

סרן

נריה זיסק

בן גלית וישראל דוד

חיל שריון

נפל ביום ט"ו בטבת תשפ"ד (27.12.2023)

בן 24 בנופלו

מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי משואות יצחק

סיפור חייו של נריה

בנם של גלית וישראל דוד. נולד ביום י"א בתשרי תש"ס (21.9.1999) במשואות יצחק. אח לדביר, עטרה, שלומציון, תפארת, ארגמן, שלהבת וטוהר.

ביום 16.10.2023 התגייס למילואים ושירת בחיל שריון.

סגן נריה זיסק נפל בקרב ביום ט"ו בטבת תשפ"ד (27.12.2023). בן עשרים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי משואות יצחק. הותיר אחריו הורים ושבעה אחים.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.

מהעיתונות 27.12.23.

צה"ל התיר היום (חמישי) לפרסום כי סרן (מיל׳) נריה זיסק, בן 24, ממשואות יצחק, מפל״ג שריון בגדוד 52, עוצבת ׳עקבות הברזל׳ (401), נפל בקרב במרכז הרצועה כתוצאה מהפעלת מטען על הכוח.

יגאל ברק: העברה מ"הארץ " מיום 21.11.24. ידיעה של יניב קובוביץ ועופר אדרת.

לוחם חטיבת גולני, סמל גור קהתי ז'ל

החייל שנהרג אתמול (יום רביעי 20.11.24 ) בהיתקלות עם מחבלים בדרום לבנון היה חלק מכוח צה"ל שאבטח את כניסתו של זאב ארליך לשטח הלחימה בניגוד לפקודות. ארליך, אזרח בן 71, הוכנס ללבנון לצורך ביקור פרטי במבצר עתיק מתוך סקרנות ולא למטרות מבצעיות כפי שטענו תחילה בצה"ל – ונהרג בהיתקלות. מי שליווה אותו היה כוח בגדוד 13 של גולני. סמל גור קהתי, לוחם בגדוד בן 20 מניר בנים, נהרג. רמ"ט גולני, אלוף משנה במילואים יואב ירום, שהכניס את ארליך לשטח בניגוד לנהלים, נפצע בינוני וקצין נוסף בגדוד מאושפז במצב קשה.

קהתי הוא בנם של רון קהתי, ארכיאולוג ואיש רשות העתיקות לשעבר, ומעין אגמון קהתי, מטפלת באמנות. הוא אח לנטע, אביגיל, עברי ועירא. אביו כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "בצער רב, אנחנו נאלצים לבשר שגור קהתי, בננו האהוב, נהרג אתמול בלבנון במהלך שירותו בגולני". הלווייתו תיערך היום ב-15:00 בבית העלמין בניר בנים.

"העגורים הלבנים". לזכר חיילינו הגיבורים.

שירם של יאן פרנקל ורסול גמזטוב. תירגום לעברית : זאב גייזל. שר : דימיטרי לייקין.

העברה מספורי רון בעריכת עופר גביש .מכתב עיתי 179, נובמבר 2024.

הביתה יצא לאור בשנת 1984, עם המילים של אהוד מנור, שנכתבו ללחן שכתב בצרפת יאיר קלינגר ובביצועה של היוזמת של השיר ירדנה ארזי.

עוֹד שָׁנָה חָלְפָה, עוֹד שֵׁנָה טְרוּפָה
עֲשָׂבִים שׁוֹטִים עָלוּ בַּשְּׁבִיל וּבַגַּן
רוּחַ נֶאֱנַח, אֶת הַתְּרִיס פָּתַח
וּמַכֶּה בַּקִּיר הַיָּשָׁן כְּמוֹ קוֹרֵא

הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, בָּאָה עֵת לַחֲזֹר
מִן הֶהָרִים מִשְּׂדוֹת זָרִים
הַיּוֹם דּוֹעֵךְ וְאֵין סִימָן
הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, טֶרֶם רֶדֶת אוֹר
לֵילוֹת קָרִים לֵילוֹת מָרִים
קְרֵבִים עַכְשָׁו לְכָאן

עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר מִתְפַּלֶּלֶת לִשְׁלוֹמְךָ
שְׁבוּיָה בַּאֲזִקֵּי פְּחָדִים אֲנִי שׁוֹמַעַת צְעָדִים
הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה כִּי עוֹד לֹא נִתָּן
כָּל מָה שֶׁהֻובְטַח לָנוּ מִזְּמַן

הביצוע הגדול ביותר
ההקלטה הגדולה ביותר של השיר הזה, הגדולה ביותר שבוצעה אי פעם בארץ. אלף משתתפים. נגנים קלאסיים, נגני רוק, זמרים ובני משפחות החטופים. גם עפרה מנור וגם יאיר קלינגר הזכירו בשיחותי עמם את ההתרגשות העצומה שהשרתה עליהם ההקלטה הזו. היוזמת והמפיקה היא טליה ירום. ב"ישראל היום" סיפרה לדורון פרידמן: "הרעיון להפקת הפרויקט עלה מתוך הכאב. זמן קצר לאחר תחילת המלחמה החלטתי שאני חייבת ליצור משהו עם אור מאוד גדול שיחמם את כל הלבבות שקפאו. החזון שהיה לי בראש היה לתת למוזיקה, שהיא שפה בינלאומית, לדבר. החלטתי להפיק את 'קונצרט מולדת' ולהביא אלף מוזיקאים לאמפי בקיסריה – שהוא סמל לתרבות הישראלת ולארץ ישראל היפה. הוצאתי את עצמי למילואים של חודשיים, אספתי צוות מופלא מתעשיית האירועים והמוזיקה, פרסמתי קול קורא ברשתות וכולם נרתמו בהתנדבות מלאה". 
אתן לצילום הביצוע הענק הזה לדבר בשם עצמו. אוסיף רק שהמנהל המוסיקלי הוא ערן מיטלמן, את התזמור לעשרות כלי התזמורת כתב רון קליין. הסרט נוצר על ידי שילה גלאי ודני קסון.

אחד הרגעים המרגשים בביצוע, הוא שילוב שורה מתוך המנוננו הלאומי, "התקוה". הברקה של מיטלמן.

ומה באשר לתיקון האות האחת ממה שכתב אהוד מנור? למה עוד שעה במקום עוד שנה? עפרה פוקס-מנור: "ההקלטה הענקית נעשתה בדצמבר 2023. חודשיים לאחר פרוץ המלחמה. היינו בטוחים שעוד כמה שעות הכול יגמר, ומה פתאום נשיר 'עוד שנה חלפה'? ותראה מה קרה לנו. מה היה מאמין שתחלוף שנה והשינוי הזה היה מיותר".

משהו אישי
בכל פעם (אבל ממש בכל פעם), שאני שומע את השיר, או שרק אומרים לי את השם "הביתה", אני נזכר באבא שלי, ישעיהו, יושב בכלא הלבנוני בעת מלחמת השחרור, ובבית, במושבה חדרה, אמא שלו יושבת מול מקלט הרדיו, מחכה לתוכנית "שירים כבקשתך" כי היא יודעת שגם היום, כמו בכל שבוע, מישהו יבקש לשמוע את השיר "הביתה" ששרה שושנה דמארי.  וכשזה מגיע (ואז, זה תמיד הגיע) היא שרה עם הזמרת ודומעת ומחכה לבנה שישוב הביתה. כמו המשפחות המחכות היום ליקיריהן.

אבל בעצם, יש הבדל בין המאזינים. אחרי החודש חודשיים הראשונים, כשהתבהרה התמונה,  הסבתא שלי ידעה בבירור שבנה יחזור. והיום… 

עופר גביש

העברה מסיפורי רון בעריכת עופר גביש, מכתב עיתי , גיליון 179 , נובמבר 2024

היציאה/הכניסה מ/אל לבנוןהכניסה ללבנון 2024, הזכירה לי את הכניסה ללבנון 1982 שהזכירה לי את היציאה מלבנון 2000. הכפר בלידה, שבלבנון, ממש אל מול קיבוצי, יפתח, ספג כנראה מכה קשה. נזכרתי איך כשהיינו ילדים, לא היתה גדר גבול וטיילנו אליו. עוד נזכרתי איך במהלך שלום הגליל, יזמתי הקמת להקת נוער של ילדים מלבנון ומישראל. יחד עם ידידי המוסיקאי ג'ורג' יוסוף סמעאן מגוש חלב, ניהלנו חזרות תחת מטחי קטיושות, ושרנו בעברית ובערבית. בחרתי להביא סרטון קצר מלפני 25 שנים, שברקע שלו מתנגן שיר שנתן לנו יוני רועה, ושהקלטנו באולפן של אריאל זילבר שביתו היה ממש ליד הגדר הטובה, ממנה באו הנערים הלבנונים לחזרות. בסרטון נראים מפקד אוגדת הקישור לדרום לבנון, תא"ל בני גנץ, אלוף פיקוד הצפון גבי אשכנזי, הרמטכ"ל שאול מופז וראש הממשלה אהוד ברק. לצד המוסיקאים יוני רועה ואריאל זילבר, שנתנו לנו מיצירותיהם, מצולם גם דויד ברוזה שסייע לנו. בין השאר נראית הופעה שלנו בטקס יום השנה הרביעי לרצח רבין בפני 80,000 איש, אחת מאורחינו היתה לאה רבין. את השיר, "שנהיה", כתב יוני רועה והוא נשמע כמו סיסמא עכשוית של תקוה לימים טובים יותר: "שנהיה הרבה יתר ביחד, שנהיה יותר קרוב, שנהיה יותר לאהוב, שנהיה תקווה שמנצחת, שנהיה יותר לתת, שנהיה יותר אמת, שנהיה תפילה אחת נשלחת".

מגן דוד מוזהב בלט על קו הרקיע

 אדריכל מאיר בן אורי     י"ב בחשון תשכ"ב -9 בנובמבר 1962      (בעיתונים הצופה וחרות)

המאמר הופיע באותו יום בשני עיתונים בנוסחים שונים מעט ובכותרות שונות, אליהם נלוו ציורים של 7 בתי כנסת מפוארים שנחרבו בליל הבדולח.         

עריכה- יאיר בן אורי חשון תשפ"ה

לפני שמונים ושש שנים בדיוק, בתשיעי לנובמבר 1938, טו-טז בחשון תרצ"ט, התפרצו קלגסי הנאצים אל עשרות בתי כנסת בכל רחבי גרמניה, בזזו אותם והעלו אותם באש. הדבר נעשה לפי פקודה מפורשת שיצאה מפי ראש הגסטאפו עצמו, היידריך, בתגובה על שני מעשי-נקם שביצעו יהודים צעירים בשוויץ ובצרפת, בשגרירים גרמניים.  בליל הבלהות שעבר על יהודי גרמניה , ואשר כונה  בשם "ליל הבדולח" ,עלו באש ונשרפו עד היסוד, עשרות בתי כנסת  שסימלו את התבססותם של הקהילות היהודיות בגרמניה.

על מהותם של בתי כנסת אלה, רישומם האדריכלי, ומה שסימלו עבור יהודי גרמניה דאז, כתב אדריכל מאיר בן אורי  ביום השנה ה-24 להריסתם, ולמאמר צירף העתק הרישומים של שבעה מבתי כנסת אלה כפי שהופיעו בספרו של ד"ר א.קוהוט, "תולדות היהודים בגרמניה", שיצא לאור בשנת 1898, והם: בתי הכנסת בקניגסברג, מינכן, הנובר, ברלין, דרמשטאט, וויסבדן  ו-פרנקפורט ע"נ מיין.

קניגסברג              מינכן 

הנובר                ברלין

דרמשטאט       וייסבדן 

פרנקפורט דמיין 

בתי הכנסת נהרסו הוצתו חוללו ונשדדו בליל הבדולח מכיוון שהיו מבנים ציבוריים בולטים. הם נבנו ברובעי מגורים חדשים, לא ברחוב היהודי או בגיטו היהודי, אלא ליד רחובות ראשיים או במרכזי ככרות נאות שתוכננו לפי כללי תכנון ערים, מתוך שאיפה לרומם את בית הכנסת מעל הבתים שבסביבתו. הבתים היו בני 4-5 קומות ובתי כנסת אלו הגיעו לגובה של 35-40 מטר בממוצע. הם נבנו מהחומרים המשובחים ביותר, וכל פרט של חלון, שער, צריח כיפה ומגדל היו מתוכננים בידי אדריכלים, פרופסורים ידועים במכללות גבוהות לארכיטקטורה, ואמנים ואומנים מומחים היו פעילים בביצוע הפנים והחוץ של בתי הכנסת.

בימי ראשיתה של התנועה הציונית, בשנים 1898 – 1908, כשגרמניה עמדה בסימן שגשוג הבניה והפיתוח של הערים הקטנות, התפתחות המשק ועליה ברמת החיים של האזרחים, התפתחות טכנולוגית ותעשייה מודרנית, בשיתוף משמעותי של "הון יהודי" – הלכו וקמו לעיני הגויים בתי כנסת כאלה שבראשם הותקנו בגאווה סמלי " מגן דוד " מוזהבים. בית כנסת מפואר היה מתוכנן לכ-1,000 גברים ולכ-600 נשים, ועלות ההקמה הייתה 600,000-1,000,000 מרקים. עלות זו הייתה דומה לעלות הקמת כנסיה קתולית או פרוטסטנטית.

קשה לתאר שמנהיגי המשטר הנאצי היו מכריזים על מבצע "ליל הבדולח" לחיסול בתי כנסת פרטיים בתי מדרש ושטייבלאך שהיו קיימים בכמות גדולה, מכיוון שהם רצו לפגוע ב " מגן דוד המוזהב " שראשי הקהילות הזקנים הוותיקים הקימו על המגדלים של בתי הכנסת המפוארים. הם רצו להעמיד היהודים על טעותם, ולומר להם שגרמניה איננה מולדתם כפי שהם טענו.

בתי הכנסת המפוארים שנחרבו בליל הבדולח לא היו לרוחם של היהודים החרדים בגלל השינויים שנעשו בתוך בתי הכנסת הללו. במקום נוסח התפילה המסורתי – רוב התפילות היו בגרמנית ורק מעט נשאר בלשון הקודש, וגם זה בעיקר עבור הרב והחזן. מקהלה מעורבת של גברים ונשים  או עוגב היו ליד ארון הקודש כמו בכנסיות שלהם. המתנגדים לבתי הכנסת הרפורמיים הליברליים התנגדו לרבנים רפורמיים ליברלים יותר משהתנגדו למבנים הגדולים והמפוארים, שאת הסדרים הפנימיים בהם ניתן היה לשנות במאמץ קטן. מאחר ולחרדים לא היו התנאים המסייעים להיות רוב בקהילות אלו, מצאו להם פתרונות המתאימים לדרכם בבתי כנסת פשוטים, בהם ניהלו אורח חיים יהודי מסורתי.

מבחינה הלכתית בית הכנסת אינו מוגדר כמבנה ארכיטקטוני בעל מידות מינימום, ולכן רבים ביקשו להמשיך את אורח חייהם המסורתי בסמוך למקומות הפרנסה והעבודה באמצעות ”שטייבלאך", קרובים למקומות מגוריהם ברחוב היהודי, או הרובע היהודי. פתרון זה שאינו ארכיטקטוני-תכנוני שמר על מסגרת להמשך החיים התורניים, של תפילה בציבור שלוש פעמים ביום , לימוד תורה וקיום מצוות ומקום לבאים לומר קדיש ולעלות לתורה בשבתות ובמועדים.

ראשי הקהילות הוותיקים בעזרת המתכננים הצליחו להקים בתי כנסת גדולים ומרכזיים שלא היו רבים כמותם בעבר, תוך מבט ומחשבה על התרחבות הקהילה ומספר המתפללים, ועל מערכת שירותים קהילתיים ליד בית הכנסת, ובכך תרמו לחשיבה ולתכנון בתי כנסת מרכזיים בעתיד, והשפעתם בוודאי הגיעה גם למתכנני בתי כנסת מרכזיים במדינת ישראל.

               יש אנשי אסתטיקה העוסקים בהוראה ובביקורת של אמנות מוחשית, כולל בתחום הארכיטקטורה, הרואים פגמים גדולים בצורתם של בתי הכנסת המפוארים בהם פגעו הנאצים בליל הבדולח. יש לזכור שהאדריכלים שאינם יהודים, שאליהם פנו ראשי הקהילות לתכנן אותם, ולכוון אותם – לא הכירו את עולם התנ"ך, את ארץ ישראל נופיה ובנייניה, ומסורת ארץ האבות הנביאים והמלכים. מהמושג המופשט הקיים על בית המקדש הגיעו האדריכלים והאומנים הגרמניים ליצירת המתכונת המשונה המכונה   " טמפל-סיינאגוג ", כעין תחליף למשכן-מקדש על אדמת גרמניה. אני סבור שאילו הדברים היו נעשים באותה תקופה בתנאי ארץ ישראל ומדינת ישראל, הייתה התוצאה מבחינה ארכיטקטונית ואמנותית שונה מאד, ולטובה. שהרי הגילויים והפרסומים הראשונים על בתי כנסת עתיקים שהתגלו ונחפרו בגליל ( ע"י הארכיאולוגים הגרמניים ה.קול, א.הילר, ואטצינגר ) החלו רק בשנים 1905-7 , ופרסום עבודתו של פרופ' סוקניק היה כעשרים שנה מאוחר יותר.

יתכן שבמקום לעסוק בביקורת עקרה על "קיטש" ו "אקלקטיזים" בארכיטקטורה ובאמנות, כגון זו של אותם בתי כנסת שחרבו, היינו מעודדים את היצירה והבניה של בתי כנסת מרכזיים ממלכתיים במדינת ישראל, אזי אולי היינו רואים כוחות כישרוניים מקצועיים מתחילים לפתור בעיות ארכיטקטוניות של צורות כגון מגדלים וכיפות הקובעים את קו הרקיע בנוף הערים, והיו מתאמצים ומתעמקים למצוא פתרונות יפים לחלונות, שערים, ארונות קודש ומנורות ויתר המרכיבים הפנימיים והחיצוניים בבתי כנסת אלו. וכמובן מחייב הדבר חינוך למיקום בית הכנסת המרכזי במקום מרכזי בתוכנית בניין ערים של ערים וישובים מסוגים שונים.

 

 

" ליל הבדולח " במחזור המצוייר של בן אורי – אלול תש"ג

נוסיף כאן דף מתוך המחזור המצוייר שהכין בן אורי בשדה אליהו ערב ראש השנה תש"ד ובו עיטר את קטע התפילה " שמע קולנו ה' א-לקינו, חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו " כשברקע מצויר תיאור פרעות ליל הבדולח פגיעה ביהודים, חילול ספרי תורה ושריפת בתי כנסת.

החזן הראשי של צ.ה.ל סא'ל שי אברמסון ומקהלת מכון תל אביב לחזנות