כשבאו המלאכים אל אברהם אבינו, הסביר להם פנים, נתן להם קערת מים כדי לרחוץ את רגליהם, שחט לכבודם עגל, הגיש להם חמאה וחלב, וביקש משרה אשתו לאפות לחם. לקחה שרה קמח ומעט מים, לשה מהם בצק, והשאירה מעט מהקמח ליום המחרת .בימים ההם היה הלחם שונה מאוד מהלחם שאנו אוכלים היום. הוא היה קשה, חסר נקבוביות, ומיהר להתייבש ולאבד מריחו ומטעמו. אכלו המלאכים ונחו בצל העץ, ובעוד הם אוכלים ושותים, בישרו לאברהם שבקרוב תלד שרה אשתו בן זכר. שמעה שרה את דברי המלאכים וצחקה בלבה, כי הייתה האישה בת תשעים שנה, ולא האמינה שתוכל ללדת לעת ז ק נ ה. אחרי הסעודה נפלה תנומה על המלאכים ועל אברהם, ורק שרה לא ישנה, כי סערה נפשה מאוד כשהרהרה בבשורת המלאכים. כשהתעוררו המלאכים משנתם חפצו למהר ולהמשיך בדרכם לסדום, אך אברהם ידע שקמצנים ורעים הם אנשי סדום, והכריח את אורחיו להצטייד בביתו במאכל ובמשקה, כי חשש פן ירעבו שם. אמר אברהם לשרה: "מהרי, שרה, ואפי לאנשים האלה עוד לחם, כדי שיוכלו לשבור את רעבונם כשיגיעו לסדום". רצתה שרה למלא את בקשת בעלה, אך כליה לא רוחצו עדיין מסעודת הצהריים, כי לא הספיקה להדיח את הכלים במימי הבאר .היא מיהרה ושמה את מעט הקמח שנותר לה בכד היין שרוקנו אברהם ואורחיו בעת הסעודה, ולא שמה לב שנותר בכלי מעט משקע מהיין התוסס ששתו המלאכים .לשה שרה את הקמח ואת המים לבצק ואמרה בלבה: אם יעלה לחם ממעט הקמח שבכד ,סימן שאוכל גם אני ללדת בן! ובעוד היא מקוששת עצים ומבעירה אש, ראתה לתימהונה שהבצק תפח ונפחו הוכפל. אפתה שרה את הבצק שתפח, והיה הלחם טוב בעיניה ובעיני בעלה ואורחיו, כי היה ספוגי, רך ונקבובי, וניחוח נעים עלה ממנו. הבינה שרה שמשקע היין שנותר בכד התפיח את הבצק, וידעה ששמע אלוהים לתפילתה. היא לא הטילה עוד ספק בדברי המלאכים ,ומהיום ההוא הוסיפה תמיד לבצק מעט ממשקע היין התוסס כדי להתפיחו ולהשביח את טעמו.
המדע שמאחורי האגדה
תפיחת הבצק
תפיחת הבצק נגרמת על ידי ש מ רים. השמרים הם פטריות חד תאיות עגולות ומיקרוסקופיות. כשמוסיפים שמרים לבצק חל בו תהליך הנקרא תסיסה. השמרים ניזונים מהסוכר ומהעמילן שבקמח, ויוצרים את הגז פחמן דו-חמצני. גז זה יוצר בבצק בועות וחללים. בעת האפייה נפלט הגז ונותרים חללים ריקים. חללים אלה מעניקים ללחם מרקם נקבובי. אפשר לאפות לחם או פיתות גם ללא שמרים, אך הם ממהרים להתקשות ולהתייבש .משערים שתפיחת הבצק התגלתה במצרים לפני כחמשת אלפים שנה. ללחם שנאפה מבצק שתפח קראו חמץ וללחם שנאפה מבצק שלא תפח קראו מצה. במשך שנים רבות שימשו המצה והחמץ בצוותא, והיוו חלק נכבד ממזונו של העם. ייתכן שתפיחת הבצק התגלתה במקרה, כמסופר בסיפור שלנו, כי המשקע שנוצר במיץ ענבים שתסס מכיל שמרים, וכשמוסיפים את המשקע לבצק הוא תופח .פיסת בצק שתפחה שימשה, כנראה, כמזרזת תפיחה של בצקים אחרים. היא נקראה "ַהַ שאוֹר ש ַבַּ ע י ס ה". אין אנו יודעים היום את הרכבה המדויק, אך מניחים שהיא הייתה עשויה בצק דליל שהוסיפו לו מעט דבש דבורים או "דבש תמרים". בצק זה תפח, כי התרבו בו שמרים הנמצאים תמיד באוויר .כיום מגדלים את השמרים בבתי חרושת בתוך מכלים ענקיים המכילים תמיסת סוכר .לאחר שהשמרים מתרבים מאוד בתוך הדוד מייבשים אותם, אורזים אותם בחבילות ומשווקים אותם.
שיבולים על מטבע מימי אגריפס. באדיבות אוסף דגון מוזיאון ארכיאולוגי לדגן
הי לכם. תודה גדולה על חידוש ושימור האתר. הייתי מאד פעילה כשגייזי היה העורך. כעת בשל הגיל ו"צרות" אחרות אני לא פעילה יותר באתר. אבל שמחה לראות שהוא נשתמר. נילי.
שמחה רחמן, אשתו של חברנו בן הקריה, ליהוא רחמן, יליד 1934 שהיה גר ברחוב ט״ו, נפטרה לפני כשבוע, מספר שבועות טרם מלאו לה 80. שנים רבות הייתה אחות מוסמכת בבית החולים המקומי בלוס אנג׳לס, עד צאתה לגמלאות.
יהי זכרה ברוך ומנוחתה במעלות מרומים ותנוח על משכבה בשלום ונאמר אמן !
שמחה הייתה גיסתו של דן רחמן, בן כיתתנו, { ילידי 1938},בבית הספר העממי לילדי עובדים ע'ש ארלוזורוב בקרית חיים, חבר קבוצת " עלומים " בסניף תנועת "הנוער העובד "בקרית חיים, חבר גרעין " רעות " .שירתנו יחד בנח'ל והיינו הגרעין השני למייסדי קבוץ עין גדי. דן הלך לעולמו בגיל צעיר מאד ממחלה קשה.
אנו משתתפים בצער בני המשפחה על מותה של שמחה רחמן ז'ל.
רציתי להודיע שבת קריית חיים רות גל (זגגי) הלכה לעולמה היום , בת 90 במותה. הייתה אחות רופאת העיניים ד"ר היט שנים רבות במרפאת קופת חולים בקריה. בת למייסדי הקריה שביתם ברחוב ד' – כיום הנוטר ,היה פתוח לכל ,גם אמה של רותי הייתה מראשונות האחיות בקריה כאשר קופת החולים הייתה ממוקמת במבנה שכיום הוא ארכיון הקריה. הלוויה שלה תתקיים ביום שני 11.7.22. יהי זכרה ברוך.
בצער, אביגיל שפירא (ענתבי).
רות זגגי , מימין למורה נחמה.רות זגגי, שורה ראשונה מימין, עם ילדי כתה ח'{ ילידי1932} בוגרי בית הספר העממי " מגינים ". המחנך ישראל דיין.
מאת: אלי אלון . השיר "עין גדי" הפך מזה כבר לקלסיקה בזמר הישראלי, ודומה כי אין כמעט ישראלי שלא מכיר או שמע שיר זה, אולם רק מעטים יודעים כי מי שהלחין את השיר המיתולוגי היה דב אהרוני, מוזיקאי מוכשר, אך איש צנוע וענו ונחבא אל הכלים. באוגוסט 2015 הלך לעולמו ממחלת הסרטן והוא בן 73.דב אהרוני נולד בירושלים ב-31 באוקטובר 1942 לנפתלי וצילה אהרוני. אביו נפתלי (2011-1919) היה מוזיקאי, מלחין ומעבד בעל שם ונגן בתזמורת "קול ישראל" (לימים רשות השידור). לאמו צילה הייתה חנות ספרים ברחוב בן יהודה בירושלים. כבר מגיל צעיר התגלה כשרונו המוזיקאלי של דב הוא ניגן עוד מילדות . האב שהיה נגן בתזמורת "קול ישראל" והאווירה המוסיקלית ששררה, מן הסתם, בבית, תרמו את שלהם. דב למד בבית הספר "בית חינוך" בירושלים. התקופה היא סוף שנות ה-50. המורה לתנ"ך שלו בבית ספר, היה הסופר והמשורר יצחק שלו, אביו של הסופר מאיר שלו. רועי אהרוני, בנו של דב, מספר לי, כי אביו אהב מאוד את יצחק שלו ולימים אף הלחין כמה משיריו. בשנות ה-60 למד דב באקדמיה רובין למוזיקה בירושלים. בין מוריו היה פרופ' יצחק סדאי. במסגרת עבודת גמר שערך באקדמיה חיבר יצירה "ויריאציה" שזכתה לשבחים רבים. לאורך שנים רבות עבד כמוסיקאי, עסק בהלחנה ועיבוד וניגן בפסנתר ובכלים נוספים כמו חצוצרה, בהופעות ואירועים שונים, וכן ניגן בבתי מלון. בשנות ה-70 היה מורה למוזיקה בבית ספר "קפלן" בפתח-תקווה.מזה למעלה מ-30 שנה התגורר בעיר פתח תקוה . קודם לכן התגורר ברמת-גן, רחובות והרבה שנים התגורר בירושלים עיר בו נולד. מכריו של דב יודעים לספר על איש צנוע, בעל ידע רב ומעמיק בתחומים רבים. "היה לו ידע רב במגוון תחומים כמו תנ"ך, היסטוריה, מדעים ועוד, ואנשים הבחינו בכך תוך שיחה קצרה", אומר רועי אהרוני, בנו של דב. בכמה אירועי תערוכות ציור ואמנות שהציגה רעייתו פנינה אהרוני "גויס" בעלה דב אהרוני לנגן ולהנעים לבאים בנגינתו. אחיו של דב, אלי אהרוני אף הוא עוסק במוזיקה ומשמש מורה לנגינת טרומבון.
סיפורו של השיר השיר "עין גדי"השיר "עין גדי" מתחיל במילים: "ים המוות הכחול בלאט ינוע" ובהמשך מופיעות השורות המופלאות "בך היופי בכל הוד, והלב יהרהר ויחמוד". השיר נכתב בסוף שנות ה-50 על ידי שני חברים תלמידי בית הספר "בית חינוך" בירושלים איתן פרץ (מילים) ודב אהרוני (לחן) ומתאר את קיבוץ עין גדי ואת ים המלח .על נופיהם המיוחדים. וזהו סיפור הולדתו של השיר :השנה היא 1959 קבוצת נערים מבית ספר "בית חינוך" בירושלים יצאה באותה עת לעין גדי במסגרת מחנה עבודה של הגדנע בעין גדי לסייע בקטיף ירקות בשדות הקיבוץ. בן הנערים היו : איתן פרץ ודב אהרוני שניהם היו אז כבני 16 לערך. איתן פרץ, כותב מילות השיר "עין גדי" מספר, כי ההיכרות הראשונה שלו עם עין גדי הרשימה אותו מאד והוא התפעל והתפעם מיופי המקום. וכתב את מילות השיר בעת יושבו בחיק הטבע ליד המעיין על פיסת נייר שהייתה ברשותו. עם סיום כתיבת השיר הראה פרץ את המילים לחברו לכיתה , דובי אהרוני , זה במקום הלחין לו לחן. השיר הושמע לראשונה במסיבת הסיום של השירות בקיבוץ,והשאר היסטוריה.דב אהרוני שהיה צנוע וביישן התבייש מכך ששמו, 'שלום דב אהרוני', יתפרסם ברבים. מסיבה זו בחר בכינוי-עט – 'שלום דיבון', שהופיע בשירוני ארץ-ישראל רבים.השיר הוקלט לראשונה על ידי טובה בן צבי ושמואל בר זכאי ,הושמע לעיתים קרובות ברדיו והפך חיש מהר ללהיט ול"קלסיקה ישראלית", ומהוה נכס צאן ברזל בזמר הישראלי. הוא בוצע על ידי יותר מ-70 זמרים שונים, ביניהם אריק איינשטיין יהורם גאון יהודית רביץ, יגאל בשן, גרי אקשטיין, מרגלית צנעני ,הגבעטרון ועוד.
המפגש שתוכנן ולא התקיים בשבועות האחרונים לחיו של אביו כשהבין רועי אהרוני כי חיו של אביו דב, חולה הסרטן, קצרים, ביקש להפגיש את אביו עם חברו לספסל הלימודים ולכתיבת השיר המיתולוגי איתן פרץ. השניים לא התראו במשך שנים רבות. רועי התקשר לאיתן פרץ וזה נענה ברצון למפגש המחודש. דב ואיתן שוחחו בטלפון וקבעו להיפגש ביום ראשון אולם איתרע הגורל וביום המפגש המתוכנן אושפז דב וכעבור זמן מה נפטר.דב הותיר אחריו 4 ילדים: אילן ונאוה מנשואיו הראשונים למרגלית – ואפרת ורועי מנשואיו לפנינה אהרוני-פלדמן, ציירת ומעצבת גראפית.תמיד הייתה לך נשמה יתרה "איתן פרץ כותב מילות השיר עין גדי שירת בצבא בנח"ל בגרעין שיועד לעין-גדי, מאוחר יותר היה חבר עין-גדי .בעקבות חתונה הגיע לקיבוץ דגניה א' בו הוא חי עד היום ועוסק ברפואה משלימה.א יתן פרץ שלח אלי דברי הספד שכתב על דב אהרוני חברו לכתה מבית החינוך בירושלים ומלחין השיר עין גדי.וכך כותב איתן פרץ בדברי הספד על דב אהרוני :"לצערי נבצר ממני ללוותך בדרכך האחרונה אבל זכיתי לפני יומיים לקיים איתך שיחה ולקבוע פגישה שעמדה להתרחש אתמול ממש באותה שעה שחילצו אותך מייסוריך על ידי תרופות. חיינו הצטלבו בתיכון. ישבנו ליד אותו שולחן, כי המורה איתרה שאני, בשונה מאחרים יכול להכיל אותך. תמיד היית שונה, מין אדם שנולד לא בדור הנכון וגם לא במקום הנכון. מצד אחד סוג של גאון- יודע בעל-פה את טבלת מנדלייב' שולף במהירות שמו של כל יסוד כימי יודע את מספרו האטומי ואת הסמל הכימי שלו, מפתיע בבקיאות בכל מיני דברים שאחרים בכלל לא מסוגלים להבין כמו אסטרונומיה , בעלי חיים וצמחים, מנגן ויוצר. ומצד אחד היית נער מאוד פגיע שלא פעם הגיע להתפרצויות לא מובנות . כבר כנער היה בך משהו חשוף לעולם- מצד אחד קולט , מפנים וניזון ומהצד האחר לא מוגן ומוצף , אדם שונה שלא תמיד הובן על ידי הסביבה.תמיד הייתה לך נשמה יתרה – משהו שזוכים בו אומנים ואנשי רוח- השתייכת לבעלי סגולה שמדברים בשפה נוספת שלא כולם מסוגלים להבין אותה- מין שכבה נוספת שנמצאת מעל לאטמוספירה ורק מי שראוי יכול להיזון ממנה. ואני זכיתי להיות איתך בסיטואציה חד – פעמית כזאת.מבלי שדיברנו על זה מעולם, נקשרנו בעבותות אחרי פרי יצירתנו המשותפת השיר עין גדי – לא פעם שואלים אותי מה סוד כוחו של השיר הזה שקיבל כתר נצחיות ולמרות שהוא כבר בן כ60 , שוב ושוב הוא מושמע מעל גלי האתר ברמה של שיר עממי.ואז אני מתאר שני נערים משתאים מול עין – גדי , נווה המדבר הקסום – הרים צרובי – שמש ונחלים מפריחי שממה לידם, ומערת – שולמית , והמפל הגדול , ונחל ערוגות זה הידוע,..ולבם עולה על גדותיו, נקי ותמים והוא מתערטל ומתמזג עם חלקת האלוהים המדהימה הזאת, ונפרץ הנתיב אל נשמות הילדים האלה והכל יוצא אל העולם בשעטה פראית שאין לה שיעור : "עין –גדי ", "עין –גדי ",. ומתברר שמה שיוצא ממעמקי הלב מוצא את דרכו אל לבם של אחרים.והשיר עין גדי לוקח חירויות משל עצמו והופך בין לילה לנדבך בזמר העברי. ואני מופתע שוב ושוב כשאני שומע שהשיר נכתב על ידי איתן פרץ וש.דיבון. אני שואל אותך מי זה דיבון ואתה עונה לי שלא נעים לך שידעו שאתה כתבת את השיר, ולכן אתה משתמש בפסבדונים. והיום במבט לאחור אני לא מתפלא על התנהגותך, כי למדתי ממך שפחדת שיזהו אותך רק עם השיר הזה ואתה רצית הכרה לכל מה שיש בך.וכך נוצר מצב שלמרות שנשמתו של השיר "עין גדי" באה ממך השיר מזוהה הרבה יותר איתי. לא פעם כיוונתי עורכי תכניות לשוחח גם איתך אבל תמיד התשובה הייתה שיש מצדך התחמקות, ואם בהתחלה היו פה ושם ניסיונות להגיע אליך בסופו של דבר ויתרו עליך וחבל.כזה היית צנוע, לא עושה עניינים מדברים , לא עסוק בענייני כבוד , ומאוד ריגשה אותי כתבה ששלח לי רועי בנך על בחור שהיה מלא התרגשות כשגילה שמי שניגן בחתונה שלו הוא זה שכתב את השיר עין-גדי. אבל אתה מעולם לא אהבת טווסים ונוצות צבעוניות לא עניינו אותך מעולם. בשקט שלך יצרת מה שיצרת , מאמין שבעבודה ובהתמדה מגיעים אל מטרת היעד גם אם הדרך לא סוגה בשושנים.היה בך משהו תמים, טהור וילדי והתכונה הזו ליוותה את הפגישות שלנו לאורך השנים.- מין אדם שחי בפלנטה אחרת, שומע, רואה, אבל לא תמיד מגיב במהירות שהיה מצופה ממך שתגיב. היה בך חוש הומור שלא כולם הבינו, ולכאורה לא פעם וויתרת על עמדותיך ובלבד שלא להגיע לידי עימות. אני תמיד זיהיתי בך איש שלום, ו"מה שיכול להיפתר בדרכי נועם למה לריב?צא למסע עולמך איש יקר ואם תרצה או לא תרצה להסכים איתי, את טביעת האצבע שלך בעולמנו השארת באופייך המיוחד , וכמובן בשיר "עין- גדי" שמייצג אותך בכבוד גדול. יהי זכרך ברוך." עד כאן דברי ההספד המרגשים של איתן פרץ.
ערב לזכרו. לזכרו נערך (יום ב',5.12.16) באולם "שרת" בפתח תקוה בו התגורר אהרוני בעשורים האחרונים לחיו, ערב הוקרה וזיכרון , במעמד ראש העירייה יצחק ברוורמן, ובהשתתפות בני משפחה חברים ומוקירי זכרו של דב. שורה ארוכה של זמרים שרו בערב ממבחר שיריו. מסתבר כי לאורך השנים הלחין דב אהרוני בנוסף ל"עין גדי" שירים רבים אך רובם נשארו במגירה ולא התפרסמו. בנו רועי אהרוני מספר: – "אבא שלי מאוד לא אהב להיות מזוהה בתור "המלחין של השיר האחד" ופעמים רבות אף הצניע את הפרט הזה מהביוגרפיה שלו, ונדמה לי שבעצם רצה לקבל הכרה על שלל יצירתו". בערב שערכנו לזכרו רצינו לעשות תיקון ולהציג לראווה את היצירה של אבא" .הנצחתו השבוע 11ביולי 2011נחנך מרכז המוזיקה ע"ש דב שלום אהרוני, ברחוב עד"ש שפיק 7 בשכונת עמישב. בפתח תקוה במעמד ראש העיר רמי גרינברג בני המשפחה מוקירי זכרו צילומים :באדיבות המשפחה
ים המוות הכחול בלאט ינוע וממעל עננה קטנה תשוט. עץ האשל בדממה יזוע וכל קו בחול יפה חרוט. האדמה תצהיב בלהט שמש ואבק מחניק יעוף ברום אך עין גדי לא תיבול בכמש, בה ישלוט גוון ירוק וחום.
עין גדי, עין גדי מה היה כי צמחת בחמה עין גדי, עין גדי איך פלגים בך חותרים בשממה עין גדי, עין גדי, בך היופי יופע בכל הוד והלב יהרהר ויחמוד והלב יהרהר ויחמוד.
ים המוות הכחול בלאט ינוע וכל הר בו יתנשא גאה ורם. נחל ערוגות, זה הידוע מהלכו יישיר אל תוך הים. האדמה תצהיב בלהט שמש, אך עין גדי היא נווה מדבר יום חדש אינו דומה לאמש ועתיד מזהיר צופן לה המחר.
כשנגשתי לתרגם את שירו של סרגיי יסנין (1925-1895) "נדם לעד קולו של חורש הזהב", אחזה בי, אין לי מילים אחרות לתאר זאת, אלא כ: "חרדת קודש". למרות שזכרוני מתאים לגילי, אני זוכר את ההתייחסות של דור ההורים שלי לייסנין. לשלונסקי מיוחסת האימרה שתרגום שירה, או שהוא יפה או שהוא נאמן (למקור). כן, אני יודע שאני לא מדייק באימרה.
עכשיו, כשהתרגום לפניכם, אני חש הקלה.
אשמח לשמוע דעות.
השיר, בשפת המקור, בביצועו של אולג פוגודין, עם כתוביות התרגום, בקישור:
האתר הוא מיזם התנדבותי ללא מטרות רווח הנועד לשימור המורשת ותולדות קריית חיים. תודה לכל אלה שבאדיבותם מתפרסמות כאן יצירותיהן. אין בכוונתנו להפר זכויות יוצרים .המבקש להסיר חומר כלשהו מתוקף "חוק זכויות יוצרים " ומטעמי צנעת הפרט, אנא הודיעונו ונפעל בהתאם. אין לעשות שימוש לרעה בכל התכנים המופיעים באתר.
לפני אלפי שנים יצא צייד לצוד ציד ביער הסמוך למערה שבה גר עם אשתו וילדיו. לפתע התקדרו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה. כל החיות התחבאו במחבואיהם והצייד לא מצא ציד ומזון. הוא הסתתר בסוכה טבעית קטנה שנוצרה מסבך גבעולי דלעת הכרוכים על אחד העצים, וחיכה שיחדל הגשם והוא יוכל לשוב למערה. אבל הגשם התחזק מאוד, רעמים עצומים התגלגלו מקצה השמיים עד קצה האופק, ברקים מפחידים חתכו את האוויר, והאיש חשש פן יכה בו אחד הברקים. קטף הצייד דלעת מאורכת וגדולה, בקע אותה לאורכה בגרזן האבן שבידו, חבש את אחד החצאים ככובע על ראשו, ורץ למערה כשהדלעת מפארת את ראשו. ראתה אשתו את הדלעת על ראש בעלה ופרצה בצחוק: "מה הכתר המוזר שעל ראשך?" שאלה את בעלה בלגלוג. "הדלעת הזאת הגנה עלי מפני הגשם והרוח הקרה," השיב הבעל. רצתה האישה לפרוס פרוסה נאה מהדלעת כדי לבשל אותה לארוחת הצהריים, אבל בעלה אמר: "אני אסיר תודה לדלעת הזאת, ולא אוכל לפצוע אותה ולאכול את בשרה," ובדברו הניח את הדלעת במרכז המערה, סמוך לאש הדולקת בה יומם ולילה. ימים רבים עמדה הדלעת ליד האש, ובמשך הזמן התפורר בשרה וקליפתה התייבשה והתקשתה. היא תפסה מקום נכבד במערה הקטנה, ולא פעם הייתה למכשול כשנתקלו בה בני הבית. היא לא הביאה תועלת, ולכן ביקשה האישה להשליך את הפרי הגדול והיבש. אבל הבעל סירב, וכדי להציל את הדלעת מהגזרה הקשה החליט להפוך אותה לכלי מועיל. הוא חיבר לאורך פתחה החלול גידים ארוכים, וכך נוצר מעין כיסא-מדף חזק, שהאישה נהגה לשבת עליו או להניח עליו את תבשיליה. יום אחד פרצה רוח חזקה אל המערה, השליכה את הכלים שעמדו על הדלעת, פיזרה את הבגדים והחפצים שבחלל המערה, וכיבתה את האש. החושך שהשתרר במערה הקטנה הפיל פחד על יושביה, והם התפללו לבורא העולם, וביקשו ממנו שיביא שלווה לנפשם וישקיט את חרדותיהם. שמע הבורא את תפילתם וביקש מהרוח להניד בכוח את מיתרי הגידים שנפרשו לאורך פי הדלעת. מיד פשטה מנגינה מתוקה בחלל המערה, הנעימה ליושביה את זמנם ופיזרה את פחדיהם. כששככה הסערה ניסו בני הבית לחקות את מעשה הרוח, ופרטו באצבעותיהם על מיתרי הגידים. לשמחתם הוסיפה הדלעת המופלאה להשמיע נגינות וצלילים קסומים שלא נשמעו מעולם קודם לכן במערה וביער, והם תהו אם כל הדלעות בעולם משמיעות צלילים נפלאים כאלה. כדי לבחון שאלה זו יצא האיש ליער והביא מסוכת הדלועים פירות אחדים, שוני גודל וצורה. הוא בצע כל אחד מהם לאורכו, רוקן מהם את בשר הפרי, ומתח על החצאים מיתרי גידים. מיד הבחין הצייד שכשפרט על גידי דלעת עבה וגדולה עלו קולות נמוכים, וכשפרט על דלעת קטנה נשמעו קולות דקים ורכים. גם ילדיו ואשתו למדו לפרוט על הדלעות, ומדי ערב, כשפצחו בני המשפחה בשיר בליווי כלי הקשה ומחיאות כפיים, פרטו גם על הדלעות החצויות והנגינה העשירה את חייהם. כך נוצרו כלי המיתר הראשונים המנעימים את חיינו עד היום.
מאפיינים: הדלעת היא צמח מטפס עשבוני ורב שנתי. השורשים מעמיקים, מעובים ואוגרי מזון. הדלעת מטפסת ונאחזת במשען בעזרת קנוקנות, חוטים מסולסלים הגדלים מהגבעול. הגבעול וגביע הפרח שעירים. הפריחה באביב . הפרחים צהובים ולרוב חד מיניים. כלומר, יש פרחי זכר בעלי אבקנים שאינם עושים פרי, ויש פרחי נקבה החונטים פרי. שני מיני הפרחים נישאים באותו הצמח במקומות שונים (צמח חד ביתי). הפרח עשיר בצוף וההאבקה נעשית על ידי דבורים. הפירות של הדלעת התרבותית גדולים מאוד. משקלם 2-70 ק"ג, אך בתערוכות של מגדלי ירקות נמדדו פירות דלעת שמשקלם מאות ק"ג. הפרי עשיר מאוד בוויטמין A. ערכו הקלורי 37 קלוריות ל-100 גרם. הזרעים עשירים בשמן, ובאוסטריה מפיקים מהם שמן מאכל. הם משמשים כ"פיצוחים" ונקראים בפי העם "גרעינים לבנים". שימושים ופולקלור מוצא הדלעת מאמריקה, והיא שימשה מאכל חשוב בתזונת האינדיאנים. בשר הפרי נאכל כשהוא מבושל, מטוגן או אפוי. הדלעת משמשת בליל כל הקדושים בפיסול. מרוקנים אותה מבשרה, חורטים על קליפתה החיצונית ציורים שונים ודמויות אנשים, ומציבים בתוך הפרי החלול נר דולק, סגולה לגירוש שדים ורוחות. השורשים רעילים ומשמשים בריכוזים נמוכים ברפואה העממית. בישראל גדלה בר דלעת הנחש, שפירותיה ענבות עסיסיות קטנות. היא מכילה רעל ונפוצה בעיקר בצפון הארץ ובמרכזה בחורש הים תיכוני.
עונת הרחצה בעיצומה, ולכן גם השבוע אני שולחת אגדה הקשורה בים. היא לקוחה מהפרק "מן הים הגדול" שבספרי הדיגיטלי והחינמי "פעם אחת, לפני הרבה שנים…" בהוצאה הדיגיטלית עברית. בפרק הנ"ל יש אגדות נוספות העוסקות בים, כגון אגדות העוסקות בהפקת הארגמן והתכלת, בצבת הים, בגילוי הפנינים ועוד. כאמור, ניתן להוריד את כל הספר בחינם בקישור https://bit.ly/2HBq1oF
הוא ניתן להורדה לטלפון הנייד, למחשב ולאייפד, וכך הוא זמין בכל עת בבית, בבית הספר ובהדרכה בשדה. כל אגדה מלווה בהסבר מדעי ובתמונות להמחשה שצילם הצלם אריה ריכטר ז"ל
בשבוע שעבר הייתה לי תקלה במחשב, ואחדים מכם לא קיבלו את האגדה "איך נוצר המפרש הראשון". לכן אני מצרפת אותה כאן בשנית בצירוף לאגדה העוסקת בעוגנים עתיקים.
קריאה נעימה
רותי ריכטר
מי המציא את השימוש בעוגן?
לפני שנים רבות התגורר איש זקן באחת ממערות הכורכר שבחוף השרון. בימים ההם לא הרבו האנשים להפליג למסעות רחוקים, כי פחדו מסערות הים ומגליו הגבוהים. הם ידעו שאנשים רבים התפתו למראה הים השקט, וטבעו בסערות-פתאום איומות שפקדו את הים. לכן לא הרחיקו רוב הדייגים מהחוף. יום אחד פקדה בצורת את הארץ. הזרעים והפירות נכחדו בהדרגה, חיות הציד מתו ברעב, ואלה שנותרו בחיים היו דלות בשר. הרעב היכה באנשים ורבים מהם חלו ומתו. האיש הזקן היה בנעוריו יורד ים אמיץ שלא פחד מסערות פתע ומגלי ענק, אבל עתה, לעת זקנה, היה תשוש וחולה, וימים רבים שכב במערה האפלולית. אבן גדולה שבמרכזה שקע גדול שימשה כר לראשו, והוא ריפד את השקע בעורות חיה כדי שלא יכאיבו זיזי האבן לעורפו. הזקן היה רעב תמיד כי כל שיניו נשרו מזקנה ומרעב, והוא לא היה יכול ללעוס את בשר הציד הקשה. יום-יום הסתכל האיש מבעד לפתח המערה בים הכחול, וגעגועים אחזו בו לחזור ולשוט במימיו ולהפליג לארצות רחוקות. יום אחד קרא הזקן לבניו ואמר להם: "לא אוכל לשאת עוד את הגעגועים לים. מחר אפליג למרחקים ואביא דגים לכם ולבני ביתכם כדי שלא תרעבו." בניו ביקשו ממנו שלא יצא אל הים, אבל הוא לא שמע לתחנוניהם, ולמחרת קם ממיטתו ויצא לסירתו הישנה שעגנה ליד אחד הסלעים. "לא אניח לך לצאת אל הים, סבא!" בכה הנכד הבכור שחיכה לדייג ליד הסירה כדי לשדל אותו לסגת מהרעיון המסוכן. "אתה חלש ותשוש, וכל רוח קלה יכולה להפוך את סירתך ולהשליך אותך למים!" אבל האיש הזקן לא נכנע לדברי נכדו האהוב והתעקש לצאת מיד לים. כשראה הנכד שאינו יכול לשכנע את סבו, הביא לסירה את האבן הגדולה ששימשה לזקן כר למראשותיו, והיכה בפטיש גדול בשקע שבמרכז האבן. כך יצר בה חור גדול, השחיל בו חבל עבה, וקשר את החבל היטב לאבן הגדולה. "קח אתך, סבא, את האבן ואת החבל הקשור אליה. כשתבוא סערה תוכל להשליך את האבן באמצעות החבל לקרקעית הים, והיא תתמוך בסירתך לבל תתהפך," ביקש הנכד. לקח הסבא את עוגן האבן שהכין לו נכדו, הטיל אותו לסירה ויצא לדרך. ימים רבים עברו והאיש לא שב ממסעו. אשתו, בניו ונכדיו דאגו לו מאוד, והתפללו לאלוהים שיחזיר את הסבא לביתו בריא ושלם. אבל ככל שחלפו הימים אחז בהם הייאוש, והם חשבו שהזקן טבע בים ועוגן האבן טבע עמו. יום אחד, כשהתפללו בני המשפחה לאלוהי הים, ראו בקצה האופק סירה קטנה מתקרבת אל החוף. הייתה זו סירתו של הסבא הזקן. עייף ויגע חזר האיש ממסעו, אבל הוא היה מאושר, כי סירתו הייתה עמוסה בדגים ובסחורות, וחיוכו הטוב האיר את פניו כשהעניק לכל אחד מבניו ונכדיו מתנות שקנה להם בארצות רחוקות. הוא סיפר להם שבעת סערה, כשרצה לנוח הרחק מהגלים הגבוהים המכים בסירתו בחוזקה בלי רחמים, מצא מסתור מאחורי אחד הסלעים הגדולים הבולטים מעל פני הים, והשליך למים את עוגן האבן הענק. כך נח בסירתו והחליף כוח עד ששככה הסערה. מאז פשט השימוש בעוגן בכל רחבי העולם. הספנים והדייגים הרבו להשתמש בו, ולא חששו עוד להרחיק לשדות הדגה העשירים שבמרחבי הים הפתוח.
עוגן אבן עתיק שנמשה מהים.
המדע שמאחורי ה אגדה
עוגנים עתיקים ואבני קשירה
העוגן משמש אמצעי לעצירת כלי שיט בים הפתוח. עוגנים שנקרעו מחבליהם ושקעו בים או עוגנים שננטשו על החוף משמשים עדות לקיומה של ספנות עתיקה בארצות שונות. העוגנים העתיקים ביותר היו עשויים אבן גדולה שבמרכזה נקדח חור, ואליו קשרו חבלים עבים. כדי להגדיל את יעילותו של העוגן נהגו להוסיף לו משקולות. במרוצת השנים למד האדם לבנות כלי שיט גדולים וכבדים, והיה צורך לצייד אותם בעוגנים כבדים מאוד או בעוגנים אחדים. בתקופת הברונזה עברו לייצור עוגנים ממתכת זו, והם החליפו בהדרגה את עוגני האבן. עוגני ברונזה היו נפוצים מאוד ביוון העתיקה. בתקופות מאוחרות יותר הוחלפו עוגני הברונזה בעוגני ברזל. עוגני מתכת היו נפוצים מאוד בים התיכון, אך עד היום לא נמצאו עוגני מתכת עתיקים בכינרת. עוגנים עתיקים נמצאו לא רק במעמקי הים אלא גם במקומות ישוב הסמוכים לו, ודמותם נחקקה בציורים ובמטבעות עתיקים. כדי לקשור את הספינות לרציף השתמשו באבנים בעלות נקב גדול. אלה נקראו אבני קשירה. העוגן ואבן הקשירה היו דומים מאוד זה לזה בצורתם ובתפקידם, ולעיתים קרובות השתמשו באבן קשירה כעוגן או בעוגן כאבן קשירה. אבני פולחן כבדות מאוד, בעלות נקב, שימשו בטכסים דתיים, ומשערים שהובאו כמנחה לאלים כדי שישמרו על יורדי הים ויחזירו אותם בשלום הביתה.
עדין, קשה לצאת מהשפעת פשעי המלחמה של הצבא האדום במלחמתו באזרחי אוקראינה. וההיסטוריה… היא לועגת לאנושות וחוזרת על עצמה. בתקופת מלחמת העולם השניה הגיע לארץ סרט קולנוע "נץ הים", על ספינת סוחר רעועה שמתקינים עליה תותחים והיא נשלחת לים השחור, ללא כל סיכוי, להילחם בצוללת נאצית. במציאות של היום הצי האדום בתפקיד הצוללת הנאצית. בסרט שולב השיר "נץ הים", המספר את סיפורה של אותה ספינה. נתן יונתן חיבר לאותה מנגינה את "הפעם נשירה על פרח", ללא קשר למקור, ואנחנו אהבנו את השיר כל כך…
ביצוע חדש לשיר, שמבטא את נחישותו של העם האוקראיני כיום, עם כתוביות של תרגום המקור בקישור:
